משה היה ילד בן ארבע כשהסתובב עם אביו גרשון באזור תחנת הרכבת הישנה של ירושלים, והתעניין מהי משמעות שמו של הרחוב, דרך חברון. האב הסביר לו שמכאן היו יוצאים לחברון ולבית־לחם. ואז, בבת אחת, נוספה למידע הזה תחושת של צער והחמצה: גדר תיל שעמדה באמצע הכביש ליד אבו־טור הבהירה "גבול לפניך", ומשה הקטן אמר לעצמו – זהו, כאן נגמרת ישראל. "עד ששת הימים, המאפיין הכי דומיננטי של ירושלים היה שזו עיר גבול. הסתובבנו עם התחושה הזו בלב. היינו הולכים לתצפת במעבר מנדלבאום, ואבא היה מצביע על בית הספר לשוטרים ומספר על הקרבות הקשים שהיו שם במלחמת השחרור. היינו עומדים גם בהר ציון ומשקיפים על העיר העתיקה בכיסופים של ממש. כיפת הסלע בלטה, והגדולים היו אומרים: הנה, שם־שם מתחת נמצא הכותל".
שם־שם, בעיר העתיקה, נולדה סבתו של משה ונולד אביו. כשגרשון היה צעיר המשפחה עברה לשכונת בית־ישראל, ואחר כך למאה־שערים. בשכונה הזו נולד משה גרוסברג, המכונה ג'ינג'י, מטעמי גוון שיער שכבר הלך והלבין. "מה הייתה אז כל ירושלים? הדתיים היו בגאולה, בית־ישראל, מאה־שערים וכרם־אברהם. בצפניה גרו המרצים של האוניברסיטה העברית, עד שעברו לרחביה".
כשהתגלגלה בעיר שמועה על בתים פנויים בקטמון, לקחה האם את משה ואחיו ותפסה שם דירה. מה זה תפסה דירה? "התנחלה", צוחק משה. "היו צריכים הרבה פרוטקציה בשביל דירה. היה איזה מפתח חלוקה בין אנשי ההגנה, אצ"ל ולח"י, וגם לפליטי הרובע. רצו לסלק אותנו משם, אבל אמא אמרה שהיא לא זזה"
הוא לא ממש זוכר את הבית במאה־שערים, "שהייתה אז ליברלית ושונה לגמרי ממה שהיא היום". במלחמת השחרור, כשהפגזות הירדנים כוונו לשכונה, אמו צביה העבירה אותו ואת אחיו הקטן לקרובי משפחה במקור־ברוך. בהמשך, כשהתגלגלה בעיר שמועה על בתים פנויים בקטמון, לקחה האם את שני הילדים ותפסה שם דירה. מה זה תפסה דירה? "התנחלה", צוחק משה. "היו צריכים הרבה פרוטקציה בשביל דירה. היה איזה מפתח חלוקת דירות בין אנשי ההגנה, אצ"ל ולח"י, וגם לפליטי הרובע. רצו לסלק אותנו משם, אבל אמא אמרה שהיא לא זזה, אין לה לאן ללכת".
את הבית חלקו עם משפחה נוספת – "מתכון מצוין לסכסוכי שכנים אינסופיים", אומר משה, וגם ממרחק 75 שנים הוא מסרב לפרט. זו הייתה דירה עם שירותים משותפים, בלי מטבח, אבל עם חצר גדולה ומלאת עצים. משה גם זוכר את עצמו, ילד בן שלוש בלבד, נשלח במצוות אמו לעמוד בתור לחלוקת המים. "קטמון הייתה אז סוף העולם שמאלה, היינו הולכים עשרים דקות כדי להגיע לגן". רחוב רחל אמנו היה עדיין בסלילה. יום חגיגי במיוחד בבית היה יום הכביסה: בשעת בוקר מוקדמת מדליקים את הפרימוס ("לפני זה היינו משתמשים במדורת עצים"), ובשמונה באה הכובסת, ויחד עם אמא צביה היא מתחילה לשפשף את הבגדים. "ואז מגיע הכיף: באחת בצהריים שוטפים את הבית במי הכביסה, והכול מתמלא ריח נעים של סבון".
כשגדל מעט, הצטרף משה לסניף בני עקיבא ששכן אז ברחוב חבש במרכז העיר. "הספרייה הלאומית התחילה שם ברחוב", הוא מספר על מה שכונה אז "בית הספרים מדרש אברבנאל". "קראו לחלק מהרחוב על שמו של יוסף חזנוביץ', שהקים את הספרייה, ורחוב חבש הפך לרחוב אתיופיה. היום אסור להגיד חבשים".
הוא למד במשך שנה אחת בישיבה התיכונית נתיב מאיר, "אבל לא החזקתי מעמד. בכיתה י' עברתי לאורט, מגמת מכניקה עדינה, ארבע שנות לימוד עם תעודת מקצוע". בתום הלימודים, שלא כמו חבריו למגנה, ויתר משה על שירות טכני בחיל האוויר. במקום זאת הוא הצטרף לגרעין הנח"ל "אורים דרום" של בני עקיבא. "כבוגר התנועה, השירות הקרבי קסם לי. לא רציתי להיות ג'ובניק". בגלל מסלול לימודי התעודה הוא יצא לטירונות שנה אחרי חבריו לשכבה, ואז הצטרף לגרעין שעלה כבר להיאחזות במעלה־גלבוע. "בדרך כלל גרעיני הנח"ל עסקו בייעור הסביבה, אבל זו הייתה שנת שמיטה, אז עבדנו בקיבוץ שלוחות בשימור הקיים בלבד, ושמרנו כמו משוגעים". את הדיוק ההלכתי לימד אותם הרב יואל בן־נון, שהיה שייך לגרעין אורים צפון. אגב, אורים צפון התיישבו בעלומים שעל גבול עזה, אורים דרום בשלוחות שבבקעת בית־שאן. איך זה מסתדר? "צפון ודרום היו לפי מקום המגורים המקורי של החברים, לא לפי ההתיישבות".
את השירות הצבאי הם עשו בגדוד 50, גדוד הנח"ל המוצנח, אך רק עשרה חברים מהגרעין נותרו שם בשלב האימון המתקדם. "חצי גרעין היו כ"ף־למ"דים, כושר לקוי, וחלק הלכו להנדסה. אחרי חצי שנה של שירות צבאי יצאנו לשלוחות במסגרת של של"ת". כעבור שבועיים נקרא ג'ינג'י לעלות מחדש על מדים ולהצטרף לאימון קצר שעניינו הקמת גדוד 71 של הצנחנים. "עשו אותי מאגיסט. הייתי הכי רזה והכי נמוך, ושמו עליי מא"ג ועוזי וחצובות שבכלל לא ידענו מה אנחנו אמורים לעשות איתן. אם לא היו זורקים אותי מהמטוס, לא הייתי מצליח לצאת בעצמי לצניחה, עם כל הכובד הזה". הם יצאו מערד לבאר־שבע, עלו בחצות על רכבת שהוזמנה במיוחד עבור החטיבה, והגיעו לפנות בוקר לחיפה. "עשו לנו 'סדרת ים' שכללה פשיטה, והשתחררנו". ובכן, לא לאורך זמן.
משה וחבריו כבר לבשו על עצמם את שקי החזה בדרך לצניחה בחזית הדרום, כשלפתע הודיעו להם: הצניחה באל־עריש מבוטלת, עולים לירושלים. "עלינו לירושלים באוטובוסים. באחד המושבים בדרך, נשים יצאו החוצה מהבתים, נופפו אלינו לשלום ושלחו נשיקות"
שלהי מאי 67', החבר'ה בכוננות. כולם מגויסים, והשל"ת בשלוחות מחכה שייזכרו בו. ואז, בשתיים בלילה, מגיע בחור לחדר של ג'ינג'י ושותפו, צועק שיש הקפצה, אך מוסיף: "אתה לא, אתה יכול להמשיך לישון". אז ג'ינג'י ממשיך לישון. אחרי כמה דקות באים לנער אותו: איפה אתה? כולם באוטובוס מחכים לך! "מתברר שהוא אמר לשותף לחזור לישון, לא לי".
אוטובוס אסף את הלוחמים מקיבוצי הסביבה והביא אותם לאזור שדה התעופה. "תקעו אותנו בפרדסים, בלי אוהלים ובלי כלום. הקמנו אוהל סיירים. בחור ששמו פרץ, עליו השלום, אמר שם: זה רציני. כולם הגיעו הפעם". המלחמה הכי קשה אז הייתה מול היתושים – "משהו מזעזע. החבר'ה הדליקו מדורות, התעטפו בצעיפים. את רוב האנשים בקושי הכרנו, אז התחלנו לדבר. היה שם בחור אחד, מיכאל שטיינר, שסיפר שהוא עומד להתחתן בעוד שבועיים. סיפר גם שהלך למגדת עתידות, והיא אמרה לו: אני לא יודעת מה יהיה, אבל אתה לא תתחתן בתאריך הזה. צחקנו עליו, מה אתה הולך למגדת עתידות?"
ג'ינג'י שולף גלויה ששלח למשפחתו בל"ג בעומר תשכ"ז. "אצלנו כרגיל מתכוננים", כך כתב, "מי יודע מתי זה יהיה. החבר'ה פה במצב רוח עליז. השבת עברה באווירה יפה. יש פה ציבור גדול של דתיים, והיה מניין גדול בלי עין הרע. בשבת העביר שיחה אחד מתלמידי מרכז הרב שנמצאו פה איתנו, על ערכם של הימים הבאים וחשיבותם. הוא הדגיש שעומדים אנו לפני שלב חדש בגאולה, וזה המשך תהליך הגאולה שהחל בהצהרת בלפור והמשיך במלחמת השחרור ובמבצע סיני. כן הוא הדגיש את דבר הרמב"ם שמצוות לא תעשה היא לא לפחד. ובכן אנו רואים שה' לא עזב את עמו ומתקרבים אנו לגאולה השלמה במהרה בימינו אמן. להתראות, בנכם משה".
התלמיד ממרכז הרב היה חנן פורת, צנחן מגדוד 28. "היה לנו אוהל ששימש בית כנסת, מסביבו עשינו עירוב. הזמינו את כולם לסעודה שלישית, אמרו שיש מצוּפּים. חנן דיבר שם וכבש את כולם. האווירה בארץ הייתה של פחד מהשמדה, והוא הכניס בנו אמונה. הסביר איך כל מלחמה מקדמת את הגאולה, ורק טוב יצמח לנו מזה. במוצאי שבת כל הדתיים יצאו בריקוד 'בשבוע הבא במצרים'. מי חשב על מלחמה באזור ירושלים, בטח לא ביהודה ושומרון".
כשהכוננות התארכה, התחילו להוציא לוחמים הביתה ל־12 שעות. בהיותו רווק, ג'ינג'י היה בסוף התור. "אמרו לי לצאת בליל שבת, ואמרתי שאני לא יכול. במקום לשתוק ולצאת במוצ"ש, הודעתי שאצא בראשון". אלא שבראשון כבר הוכרז עוצר יציאות. הלוחמים עלו שוב על האוטובוסים ("זה היה הרכב הקרבי שלנו"), הפעם לאימון בחולות ניצנים. "קריעה לא נורמלית. אתה מכניס רגל, לא מצליח להוציא. הביאו אותנו בחושך, ישנו בשטח והתעוררנו בפרדסים של גבעת־ברנר, קרוב לתל־נוף".
התוכנית הייתה לצנוח באל־עריש, ולכן הקִרבה לבסיס הטייסים הייתה קריטית. ובכן, המפקדים מתכננים תוכניות, ואלוקים מכין להם יום ירושלים. "התעוררנו בשני בבוקר, חמישה ביוני, וברדיו מודיעים שכבר יש מלחמה. אמרו לנו לחפור שוחות. כל השירות לא הצלחתי לחפור כמו שצריך, אבל עכשיו אמרתי: הפעם זה רציני, ננסה. אני נותן שתי מכות באת חפירה המתקפל הזה של הצבא – והוא מתפרק. אמרתי נו, לא חפרתי עד היום, גם היום לא אחפור". הם כבר לבשו על עצמם את שקי החזה בדרך לצניחה בחזית הדרום, כששורת פקודות קבעה פתאום: הצניחה באל־עריש מבוטלת, גדוד אחד עולה לירושלים, לא ברור איזה. "פרקנו את שק החזה ועלינו לירושלים באוטובוסים. כשעברנו באחד המושבים בדרך, נשים יצאו החוצה מהבתים, נופפו אלינו לשלום ושלחו נשיקות. הבנו שקורה פה משהו".
כדי לחמוק מהדרך הראשית פנה האוטובוס לעבר תחנת הרכבת בבית־שמש, המשיך לאזור בר־גיורא ומשם עלה לבירה, לבית־הכרם. "ערב, העיר בהאפלה, אף אחד לא יודע מה קורה. אומרים לנו שאפשר להתקשר הביתה, אבל איך? בכלל לא היו לנו טלפונים בבתים. אז אני מסתובב לי ופוגש שם את אברהמ'לה שכטר". "אתה יודע מה יש לי בפאוץ'?", שאל אברהמ'לה את ג'ינג'י, והלה ניחש שיש שם סנדוויץ', כי זה מה שתמיד הגניבו לפאוץ' באימונים. אבל שכטר הפתיע. "הוא אומר לי: 'תפילין. מחר אנחנו בהר הבית, אני הולך להניח שם תפילין'".
בחצות הגיעו האוטובוסים שלקחו אותם לרחוב שמואל הנביא. שעה שכל הלוחמים הסתדרו למטה, ג'ינג'י נזכר שהתפילין שלו נשארו באוטובוס עם הציוד האישי. בעוד חבריו צועקים לו שיבוא כבר, הוא מיהר לקחת את התפילין והכניס אותם לפאוץ' בשיטת שכטר. "הסתתרנו ליד ישיבת אושינסקי לשעבר, לא רחוק מהבית של סבתא בבית־ישראל. ואני אומר: נו, אולי נביא אותה איתנו לעיר העתיקה, שתחזור לבית שנולדה בו".
אחרי יומיים ללא שינה, ג'ינג'י תפס תנומה קלה כשקליעים עפים סביבו ופצצה אחת נוחתת על הכביש לצידו ("בואו נגיד, לא שנת ישרים"). בשתיים וחצי בלילה הקפיצו אותם לכיוון הגדר בשייח'־ג'ראח. "באימונים מלמדים אותך שגדר זה הכי מסוכן, שם יורים עליך הכי הרבה. אבל עברנו ולא היה כלום". הלוחמים התקדמו והשתלטו על הבתים בזה אחר זה, כשג'ינג'י המאגיסט יורה לכאן ולשם. השלב הזה עבר בשקט יחסי, ואז עלה השחר. "איך שזרח האור, הצלפים הירדנים התחילו להכות בנו מהעמדות ומתוך הבתים. מי שלא התכופף קיבל כדור בראש בלי חוכמות. שם ראיתי את ההרוג הראשון".
הוא כבר היה במקום הזה בעבר, במהלך השירות הסדיר. "הירדנים כל הזמן עשו צרות במעבר למובלעת, שיחקו איתנו. היינו אמורים לכבוש את המקום, היה לי בידיים תדריך מדויק, אבל הפעולה בוטלה בסופו של דבר". כעבור חצי שנה הוא מצא עצמו באותו מקום, "כמעט על אותה בלטה". כעת קיבל פקודה לפתוח באש לעבר אחד הבתים שבהם התמקמו צלפים ירדנים. "אמרו לי לשכב מתחת לעץ ולירות משם. כשאני עוד בתנועת הישכבות, חטפתי כדור ביד. קפצתי אחורה ואני רואה שמי שמאחוריי קיבל בראש את הכדור שעבר דרכי". ההרוג היה מיכאל שטיינר, החתן המיועד. ג'ינג'י נסוג מעט, חבש לעצמו את הפצע, וירד לתעלת הקשר הירדנית. "שם לתדהמתי אני רואה עוד אנשים שלנו. נו, לא כולם מסתערים במלחמה".
שלושה בני דודים של אביו נפלו במלחמת השחרור בקרבות בשייח'־ג'ראח. הניסיונות להשתלט על האזור אז נכשלו, בששת הימים הם צלחו. "נלחמנו באותם כלים של 48', כאילו זה המשך. היו לנו כמה הרוגים בכיבוש הבתים שם. אחד צעק, 'מה הבעיה? פחדנים!' – הסתער ונהרג במקום. למה לא הפגיזו את האויב? לא יודע. ב־11 בבוקר נגמר הכיבוש. כל הירדנים התחפשו לאזרחים. שמו פיג'מות וברחו".
מליד"ה זוכרת פנינה במיוחד את המורה יעקב מאיר, ניצול שואה דתי שהתעקש ללמד בבית ספר חילוני. "ארבעים תלמידים ישבו מולו מרותקים, אפשר היה לשמוע את הזבובים בכיתה. הוא התנדב להעביר גם שעת אפס של שיעורי יהדות למעוניינים, וערך כינוסים בענייני ציונות ויהדות. ואני סופגת את היהדות הזו ולא יודעת מה לעשות עם כל זה
משייח'־ג'ראח פנתה החטיבה לכבוש את אוגוסטה ויקטוריה, "אבל הפעולה בוטלה. היה שם איזה בלגן עם טנק של סיירת חטיבה 80. טעו בפנייה, קרב קשה. למחרת עלינו על אוגוסטה ויקטוריה ברגל. כבר לא מצאנו שם כלום. הגדוד של חנן פורת הגיע לפנינו מהר הצופים, וגם חיל האוויר הפציץ שם".
ואז התחילה ריצת אמוק לכיוון העיר העתיקה. "לא אומרים מה הולך, כלום, רק רצים אחד אחרי השני. אני זוכר את האוטובוס השרוף בשער האריות, וחצי שער חסום. הלכנו לאורך ויה דולורוזה, אחר כך רחוב הגיא, ונכנסנו לאחד השערים. פתאום אתה מוצא את עצמך בהר הבית. הוצאתי את התפילין והתפללתי שם באחד החדרים. לכיפת הסלע לא נכנסתי. אפילו כוהן גדול נכנס רק פעם בשנה, מי אני שאכנס?"
הוא גם לא ירד לכותל, אלא המתין לפקודות הבאות. בצהריים הורו להם לטהר את העיר העתיקה. "הלכנו דרך רחוב השלשלת לשער יפו. היה איזה חייל סדיר שהסתפח אלינו, וכשהתקדמנו שם הוא קיבל כדור בראש. היינו צריכים לעלות על החומה. אחד אמר 'איך אני עולה לשם?', והמפקד נתן לו כזו שאגה שהוא עלה כמו טיל. אנשים מפחדים במלחמה, אל תחשבו שזה פשוט". במעלה החומה הם מצאו שני חיילים ירדנים הרוגים. "הבנו שמישהו היה כאן לפנינו. פתאום נפתחו דלתות המנזרים, והמון ערבים יצאו החוצה, נכנעים".
הלוחמים התמקמו במלון האורחים "לארק האוס" בשער יפו. ג'ינג'י מציג בפנינו נייר רשמי של בית ההארחה, שהוא כתב עליו מכתב למשפחתו ביום כ"ט באייר תשכ"ז. "זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו", פתח, בלי לספר על פציעתו. הוא התעניין בשלומם והוסיף: "אני כפי שאתם רואים כותב אליכם מבין החומות מתוך ירושלים העתיקה. אנחנו נמצאים כ"כ קרובים אבל כרגע א"א להיפגש", כך כתב להוריו הירושלמים. "כל ימיי חלמתי להיות בעיר הזאת ועכשיו התגשם החלום. אני ב"ה בסדר, ולא קרה לי דבר. אני מקווה שגם אצלכם הכול בסדר ויקוים בנו הכתוב 'וישבתם לבטח בארצכם'".
כעבור יומיים עזב הגדוד את העיר העתיקה ונע לכיוון צפון־מזרח. משה זוכר את הרב גורן מחפש קברים בהר הזיתים "כשעוד לא נגמרה המלחמה". בצהרי שישי הגיעו האוטובוסים שלקחו אותם למשימה הבאה, כיבוש רמת הגולן. "ליל שבת, נסענו כל הלילה וחנינו בבקעת יבנאל. הפלוגה שלנו ספגה הרבה אבדות, אז שמו אותנו הפעם אחרונים בדרך לכיבוש הכפר פיק. כשהגיע תורנו, הוכרזה הפסקת אש ונגמרה המלחמה. כולם שמחו, רק אני לא הבנתי למה לא מסיימים לכבוש את הגולן".
הוא קפץ לקיבוץ שלוחות, שהיה נתון עדיין בהאפלה. "אמרתי להם: 'תדליקו אור, נגמרה המלחמה'. לקח זמן לשכנע אותם. כל הנשים באו מודאגות, לשאול אם ראיתי את זה ואת ההוא".
הלוחמים חזרו לירושלים – נוסעים לראשונה דרך הבקעה – למסדר סיום ברחבת הר הבית בהשתתפות פצועי המלחמה. טקס נוסף התקיים ב־28 ביוני באמפי של האוניברסיטה בהר הצופים, בנוכחות הרמטכ"ל יצחק רבין ונשיא המדינה זלמן שז"ר, שקיבלו תואר דוקטור לשם כבוד מהאוניברסיטה. "בסוף הטקס עולה מאיר אריאל, צנחן ממשחררי ירושלים, ואומר שיש עוד שיר להכיר לפני שמתפזרים. מחלקים לנו את הסטנסיל הזה, עם מילים שהוא כתב למנגינת 'ירושלים של זהב'". על הסטנסיל שמציג לנו ג'ינג'י מופיעים בתי "ירושלים של ברזל ושל עופרת ושל שחור", כפי שנכתבו בד' בסיוון תשכ"ז.
לכותל הגיע ג'ינג'י בחג השבועות, אחרי ליל לימוד ותפילת ותיקין. "באתי עם ההורים, כל ירושלים זרמה לשם. אבא היה המום, הכותל השתנה כי כבר הספיקו לגלח את המוגרבים". הוא שב לשל"ת בשלוחות, אלא שאז הוחלט על הארכת השירות הצבאי משנתיים וחצי לשלוש, וג'ינג'י נדרש להתחייל מחדש. "לקחו אותנו לנאות־הכיכר, באזור ים המלח. זרקו אותנו שם באפס תנאים. רגע אחרי שאמרתי למפקד שזה מקום בטוח, עפנו באוויר: הקומנדקר שלנו עלה על מוקש. לי לא קרה כלום".
אחרי השחרור הוא החל לעבוד בתעשייה הצבאית בירושלים, וכעבור שנתיים עבר למפעל מתכת בכפר־עציון. אחר כך עבד גם בקריית נוער ואז הפך למסגר עצמאי. בין לבין הכיר את פנינה.
פנינה, בתם של רחל ואריה טנא, נולדה גם היא בירושלים. הקבלן הערבי שבנה את ביתם, פהמי שמו, סיים את המלאכה כשרוחות מלחמת השחרור כבר נשבו באוויר. הוא ברח לירדן, אבל שלח את בתו הקטנה לגבות את החוב מהדיירים, "ואבא שילם לו את כל הכסף במלואו".
פנינה: "משה הציע להביא את בית המלאכה שלו מירושלים, אבל אנשים התנגדו, לא הבינו את העניין. עד שבא חנן פורת ואמר להם: 'חבר'ה, יש לכם פה משהו מיוחד – אדם שרוצה לעבוד כאן בבית המלאכה שלו. תכשירו לזה מקום'"
בית פהמי ("הבית הצמוד ללשכת הגיוס") עומד היום בתוך שכונה צפופה במיוחד, אבל פנינה זוכרת ילדות של שדות ירוקים ומרחבים פתוחים. היא למדה בתיכון "ליד"ה" – ליד האוניברסיטה, בגבעת רם. "בית הספר הוקם על ידי מרצים מהאוניברסיטה שלא היו מרוצים מהחינוך בעיר. הם הדגישו בשם המוסד מהיכן באו. לשבחם ייאמר שהייתה בבית הספר אינטגרציה, למדנו עם חבר'ה מעיירות פיתוח ששהו שם בתנאי פנימייה".
מהלימודים בליד"ה היא זוכרת במיוחד את המורה יעקב מאיר, ניצול שואה דתי שהתעקש ללמד דווקא בבית ספר חילוני. "מורה בחסד עליון. ארבעים תלמידים ישבו מולו מרותקים, עד שאפשר היה לשמוע את הזבובים בכיתה. הוא התנדב להעביר גם שעת אפס של שיעורי יהדות למעוניינים, וערך כינוסים בית־ספריים בענייני ציונות ויהדות. ואני, כמו אריה בכלוב, סופגת את היהדות הזו ולא יודעת מה לעשות עם כל זה". יעקב מאיר נהרג במלחמת ששת הימים מאש כוחותינו. הוא הותיר שני ילדים קטנים ומאות תלמידים שבורי לב. שתילי היהדות שנטע בליבה של פנינה פרחו מאוחר יותר, כשכבר הייתה בת עשרים.
בניגוד למשה, שחי את אימת החומה בלב רחוב יפו ואת איום הירי היומיומי על האוטובוס לבית הספר, היא גדלה באזור שקט יותר, ברוממה. "בשבילי ירושלים הייתה עיר יפהפייה". נכון, רחוב יפו נמצא בסך הכול כמה מטרים בהמשך, "אבל אז זה נחשב רחוק", הם צוחקים. בשבתות נהג אביה לקחת אותה ואת אחיה הגדול והיחיד להר הרצל, "ללמד אותנו מה זו ציונות. הוא היה מראה לנו את הקברים של חנה סנש וחביבה רייק, ואת המצבות של כ"ג יורדי הסירה". מסורת שבתית אחרת הייתה המפה הלבנה שאמה פרשה על השולחן, כשבאוויר נישא ניחוח העוגה שהכינה במיוחד; "זה היה הסימן ששבת הגיעה". גם קריאות ה"שאבעס" של החרדים היו סימן מובהק לקדושת היום. ופנינה? "זה הרשים אותי מאוד, וגם הפחיד אותי".
לאחר סיום לימודי התיכון פנתה פנינה ללמוד הדרכת נוער ("לא היו אז מתנ"סים, הדרכת נוער הייתה ב'בתי נוער'"). שם הכירה את הרבנית רבקה שפירא, שלימדה "ידע עם" ("שזה בעצם יהדות"). באותה עת, בעקבות פטירת אביה, החלה פנינה לחפש תשובות לשאלות של משמעות החיים. הניצוץ שהחל בשיעורי של יעקב מאיר בליד"ה נדלק ביתר שאת. "הכשרתי את הבית, ואמא שיתפה איתי פעולה בלב שלם. רבקה שפירא שאלה אם מעניין אותי ללמוד סיפורי רבי נחמן מברסלב, וכך הפכנו לקרובות מאוד. בשבילה אני חברה, ובשבילי היא יותר ממורה".
פנינה השלימה באוניברסיטה תואר בספרות עברית ובמחשבת חז"ל, למדה קרמיקה ועסקה באמנות זו במשך שנים רבות. את בעלה הכירה כשלבחור כבר מלאו שלושים, וכשהוא כבר שקוע בפעילות של גוש אמונים.
ג'ינג'י הצטרף לגרעין אלון־מורה, הראשון מבית היוצר של גוש אמונים, "אבל כשראיתי שהיישוב שם לא קם, עברתי לגרעין שילה". גם ניסיונות ההתיישבות בשילה לא צלחו. ואז הגיעה שמועה שבבסיס הצבאי בהר בעל־חצור צריכים לבנות גדר, ורחל ינאית בן־צבי הציעה לחברי הגרעין להשתלב בעבודה זו וכך להיאחז בקרקע. בט' באייר תשל"ה התברר שהעבודות, בהובלתם של יהודה עציון ויוסי אינדור, אכן השתלמו: "מקימי הגדר" – לימים שם רחוב ביישוב החדש – קיבלו אישור להישאר ללון במבנים ירדניים למרגלות ההר. המבנים האלה הפכו למרכז היישוב שקיבל את השם עפרה, כשם היישוב המקראי שהיה שם. "במקימי הגדר לא הייתי, הייתי עצלן", אומר ג'ינג'י, "אבל הייתי ברוב ההפגנות ובמבצע ההקפות – הפעולה הכי גדולה של גוש אמונים עד אז. להורים שלי לא היה טלפון בבית, אז צבי בייטנר, שגר ברחביה, היה מגיע ומודיע לי על כל פעילות".
כשבייטנר הודיע לו שעפרה קמה, ג'ינג'י אמר: אני בא. "בל"ג בעומר ארגנו אוטובוס לכל הגרעין, ומאז הייתי פה בכל פעילות. הגעתי לשבתות, פעם בשבוע שמירות". מה פנינה אמרה בעניין? "אני הולכת איתך". ככה פשוט.
הם התחתנו בחורף 1975 ליד גן החיות התנ"כי, שעוד היה אז ברחוב ירמיהו ("באמצע החופה שמעו את האריה שואג. נתן אישור"). שבועיים אחרי החופה הם הגיעו לכאן. "עפרה בראשיתה הייתה מורכבת ממעט משפחות והרבה רווקים", מספרת פנינה. "המקום היה מסולע לגמרי. קשה להאמין היום, אבל לא היה כאן שום צמח. כשרצו לקשט את בית הכנסת בשבועות, נאלצו להסתפק בעשבים. הייתה כאן שממה ממש, וממילא לא היו ציפורים". "וגם לא חתולים", מעיר ג'ינג'י שעה שחתולת רחוב מתעקשת להתגנב שוב ושוב אל ביתם.
כן, הפעם המדור הלך על קל"ב. בימים אלו ממש יכולה לציין מקלידת שורות אלה שרוב שנות חייה עברו עליה ביישוב עפרה; הצלם בעל המגבעת היה כאן עוד לפניה. שנינו כבר שמענו את כל סיפורי הראשונים, לקול צחוקם המתגלגל של ותיקי היישוב. איך נכנסו ארבע משפחות לבית ירדני אחד, בלי תנאי מחיה הולמים וגם בלי חלונות או דלתות. איך הגיעו כל מיני משיגנעס לחזק בשבתות, ואיך המקומיים העלו אותם חזרה לאוטובוס, שלא יעלו בדעתם להישאר. איך הדליקו את האור העברי הראשון בין ירושלים לעפולה מזה אלפיים שנות. איך המציאו את המושג "יישוב קהילתי", כשהם נקרעים בין הפרשנות של בוגרי ישיבת מרכז הרב לזו של בוגרי הקיבוץ הדתי, וכל אחד מהאגפים מושך לכיוון אחר – הפוך מזה שבא ממנו.
שתי החלטות נוקשות נקבעו בתחילת הדרך, כשהחבורה העליזה עוד חלקה חדר אוכל משותף: מניין המשפחות לא יעבור את 150; ותנאי הקבלה יהיה שלפחות אחד מבני הזוג עובד בעפרה עצמה, כדי שהמקום לא יהפוך ל"יישוב לינה" בלבד. ההחלטה הראשונה בוטלה עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה, כשהתעורר הצורך ליישב את המקום ביתר שאת. ההחלטה השנייה נעלמה גם היא בחלוף השנים, כשעפרה התמסדה היטב ונהנתה משפע חקלאי ותעשייתי וממוסדות חינוך רבים. עד אז ויתר היישוב, בשל הקריטריון הזה, על לא מעט מתיישבים. הידוע שבהם הוא ד"ר מתי ארליכמן, רופא הילדים האגדי, שלא התקבל ליישוב משום שלא היה יכול לעבוד בו. ועפרה גם כמעט פספסה כך את משפחת גרוסברג.
"משה הציע להביא את בית המלאכה שלו מירושלים", מספרת פנינה, "אבל אנשים התנגדו, לא הבינו את העניין. עד שבא חנן פורת, שהיה שותף משמעותי להקמת עפרה, ואמר להם: 'חבר'ה, יש לכם פה משהו מיוחד – אדם שרוצה לעבוד כאן בבית המלאכה שלו. תכשירו לזה מקום'". כך יצא לדרך בית העסק הראשון בעפרה. "לפעמים היינו רק שלושה גברים שנשארו ביישוב לאורך כל היום, כל השאר נשים וילדים", מספר ג'ינג'י.
היישוב היה פעיל במאבק למען אסירי ציון, ואחר כך השתתף בקליטת גלי העלייה מרוסיה ומאתיופיה. בהמשך הגיעה לכאן גם עלייה קבוצתית מצרפת. ההחלטה על כל אחד מהצעדים הללו לוותה בדיוני נצח באספות החברים. ג'ינג'י הקפיד להגיע אליהן, ואיך נאמר? הוא בלט בג'ינג'יותו. "פוצצתי להם כמה אספות", הוא מספר, ופנינה מוסיפה: "הבעל שלי תמיד היה מצטרף לדיון בלי שייתנו לו את רשות הדיבור. הדברים שלו היו נכונים, אבל הדרך בעייתית", היא מחייכת בסלחנות.
על מה רבו באספות הללו? על מה לא. על העלאת גובה השכירות לבעלי המלאכה ("דווקא לאנשים שבקושי הרוויחו משהו"), על עבודה עברית ("זה החזיק עד שהחלה הבנייה"), על חינוך נפרד ("משפחה אחת עזבה"), ואפילו על צבע ארובות העשן בבתי התושבים. עזבו, סיפור מורכב. השמועה אומרת שלא פעם הגיעו הדברים לכדי מכות כמעט, אבל למחרת התנהלו החברים זה מול זה ברחוב כאילו לא היו דברים מעולם.
מעפרה יצאו גרעיני התיישבות למרחב בנימין כולו, וכאן גם נולדה מועצת יש"ע. הקים אותה העיתונאי ישראל הראל, גם הוא צנחן ממשחררי ירושלים. הראל אימץ מודלים מהתנועה הקיבוצית: תנועה, גוף מרכֵּז בדמות מועצה, ועיתון. בצד מועצת יש"ע הוא הקים את כתב העת "נקודה", היה עורכו הראשון, ולמעשה הפך אותו – ואת היישוב – לבית גידול לעיתונאים. בטח שמעתם על כמה מהם.
"הבית הראשון שלנו היה 24 מ"ר", מספרים בני הזוג גרוסברג. "הוא שכן במקום שהיום יושבת בו האולפנה. הבית הבא היה של 33 מ"ר, אחד מבתי ה־ע־פ־ר־ה" – בתים שעליהם נכתבו אותיות שמו של היישוב, והיום הם מתחם צימרים מטופח. "משם עברנו למה שקראו 'דיור לעולה', זו כבר הייתה דירה גדולה – 45 מ"ר".
לקראת הילד הרביעי הם הגיעו לבית הקבע שלהם ברחוב ט' באייר. כן, בעפרה יודעים מתי קמה המדינה, עכשיו תורכם לדעת מתי קם היישוב. לאורך השנים הלכה עפרה וצמחה שכונה אחר שכונה, בבנייה אחידה יחסית, מתאמצת לשמר משהו מהצניעות הקיבוצית שהמתיישבים לחמו עליה בראשית הדרך. היום קו הרקיע של היישוב מתפאר בבניינים ראשונים בני ארבע קומות.
מאז שהגיעו הרב משה שפירא ז"ל ורעייתו הרבנית רבקה לעפרה ופתחו בה את מדרשת שובה, פנינה מקפידה להשתתף שם בשיעורים. כדי שגם ילדיה יקבלו העשרה תורנית מעבר ללימודים בבית הספר, היא התנדבה להקים ביישוב תלמוד תורה, וטיפחה אותו היטב עד שהתמסד. שלושה מילדיהם הנשואים גרים כיום בעפרה.
מדי שנה ביום ירושלים עולה המשפחה כולה לבירה, לאזור הקרבות שג'ינג'י השתתף בהם. "כשחזרתי מהמלחמה, אבא אמר לי שצריך להודות על הנס", הוא מספר. "הלכנו לשם יחד מדי שנה, עוד לפני שהתחתנתי. היום אני לוקח איתי גם את הנכדים, ומברך בקול רם: ברוך שעשה לי נס במקום הזה".
לתגובות: orlygogo@gmail.com
