"לא לפרסום!", כך נכתב בהבלטה בראש האיגרת שנשלחה מירושלים הנצורה ביום ו' בתמוז תש"ח. "הממשלה שלנו מציעה לי משרת שופט בבית הדין העליון. הצעה זו באה לי בהפתעה גמורה. אילו ידעתי קודם לא הייתי מסכים להיבחר לרקטור האוניברסיטה. שליח מיוחד בא אליי מטעם שר המשפטים, והראיתי לו על כל הקשיים אולם לכל קושי מצא עצה ותרופה. ומכל מקום עומדים הקשיים במקומם (…) תספר רק לצבי ותבקשו לשמור זה בסוד. אם אחליט לקבל מינוי זה אסתלק מן הסמינר – מה שקשה לי מאוד – ומכמה דברים אחרים, בעיקר ענייני חינוך, מה שגם כן קשה לי. אצטרך לבוא בכל שבוע לתל־אביב ליומיים. שלום רב לכם מאח שלכם, שמחה".
עוד הרבה לפני שנולד שמחה רוטמן היה שמחה אחר שהתיישב – כמעט בעל כורחו – על אחד הכיסאות הרמים ביותר שמערכת המשפט הישראלית יכולה להציע. היה זה הרב פרופ' שמחה אסף, שנכלל בהרכב הראשון של בית המשפט העליון. את המכתב המובא לעיל, שמספר על לבטיו סביב התפקיד, הוא שלח לאחיו אברהם. השליח המיוחד המוזכר בו הוא פרקליט המדינה הראשון חיים כהן, שהוטס במיוחד לירושלים כדי להפציר בו להתמנות לשופט בג"ץ.
פרופ' נחום רקובר: "בספריו הרב אסף מצביע על סמכויות הענישה הנרחבות שניתנו לדיינים יהודים בתפוצות. הוא גם מראה שבקהילות היהודיות היה קיים בית דין לערעורים. השלטונות הבריטיים לא הסכימו להעניק סמכות לבתי דין רבניים אלא אם כן תהיה להם ערכאת ערעור, והוא הוכיח שזהו נוהג ותיק בעם ישראל"
הלשונות הרעות טענו שהמינוי הזה היה מעין תשלום לחוגים הדתיים על גיבוי מעשי הממשלה בפרשת אלטלנה, אבל לכל הדעות הרב פרופ' אסף היה עילוי של ממש, ובשבתו כשופט הוא היה רחוק מאוד מלשמש כעלה תאנה מגזרי. הוא לא כיהן בתפקיד זמן רב; חמש שנים בלבד אחרי קבלת המינוי, הלך לעולמו. בן 64 היה במותו, ובכל זאת הספיק להותיר אחריו רשימה ארוכה של חיבורים, שככלל ביקשו להחזיר למשפט העברי את הרלוונטיות שלו. אחרי מותו נמנו לא פחות מ־288 ספרים, מחקרים ומאמרים אקדמיים שכתב.
"הרב אסף היה חרדי, אבל כלפי אחרים היה ליברלי מאוד", מספרת אחייניתו פרופ' טליה איינהורן, משפטנית בכירה שהתבלטה לאחרונה כתומכת נלהבת ברפורמות לתיקון מערכת המשפט. "הוא למד לא רק את המשפט העברי אלא גם את הדין במדינות אחרות, ולפני שנכנס לבית המשפט העליון למד על בוריו את הדין האנגלי. היה לו זיכרון צילומי; כבר בגיל שש ערכו לו 'מבחן סיכה' בתלמוד – נעצו סיכה בדפי הגמרא, והוא ידע דרך אילו מילים היא עברה. הוא נפטר כשהייתי בת שנתיים בערך, כך שאת כל הסיפורים עליו שמעתי מאבא שלי, אברהם, שהיה צעיר ממנו בעשרים שנה. הוא גם סיפר שלאחיו היה חוש הומור נדיר. במהדורה הראשונה של 'ספר הבדיחה והחידוד', אלתר דרויאנוב אפילו הודה לו על הבדיחות שתרם".
במושגי ימינו ייתכן שהרב אסף לא היה מוגדר כחרדי אלא כדתי־לאומי־ליברלי, אולם שורשיו התורניים היו במיטב ישיבות אירופה שלפני השואה. הוא נולד ב־1889 כשמחה אוסובסקי וגדל בעיירה לְיוּבַּאן, בפלך מינסק של האימפריה הרוסית, כיום בלארוס. מגיל 12 ועד 15 למד בישיבת סלוצק אצל הרב איסר זלמן מלצר, ואחר כך, עד היותו בן 19, למד בישיבת טלז שבליטא. בטלז הוא הפך לציוני, והחל לעשות נפשות לעניין. ב־1909 התחתן עם חנה, בתו של רב העיר ליובאן, הוסמך לרבנות ושימש כממלא מקומו של חמיו במשך שנתיים. אחר כך עבר למינסק, שם שהה בבית הרב המקומי והתמחה אצלו בהוראת הלכה.
בהמשך פנה הרב אסף לכיוון מפתיע כשמונה לעמוד בראש "הישיבה" באודסה, מוסד ייחודי ששילב תורה עם ציונות, ומלבד רבנים לימדו בו גם חיים נחמן ביאליק ופרופ' יוסף קלוזנר. מייסד הישיבה, הרב חיים טשרנוביץ ("רב צעיר" בכינויו הספרותי), הגיע לאודסה בשלהי המאה ה־19, התיידד שם עם אחד העם וחבריו, וב־1902 הקים בעיר את הגרעין שהישיבה צמחה ממנו. הרב אסף עמד בראשה מ־1914 ועד סגירתה בידי הבולשביקים בסוף 1919. לאחר מכן הוא יצא מתחומי האימפריה הקומוניסטית המתהווה, שהה שנה אחת בצרפת ועוד שנה בגרמניה, ובתשרי תרפ"ב (1921) עלה ארצה.
פרופ' איינהורן משתפת אותנו בסיפור בן יותר ממאה שנה שהתגלגל במשפחתה: כשעלה הרב אסף לאונייה שתיקח אותו מאודסה, באו להיפרד ממנו זוג מכרים, שושנה ויוסף פרסיץ. "במקום להיפרד, הם נכנסו לתא של הדוד שלי, נשארו שם וכך ברחו מברית המועצות. בלב ים הם שילמו לקברניט די כסף כך שהוא עצמו לא יצטרך ולא יעלה בדעתו לחזור ולהחזיר אותם". שושנה פרסיץ הייתה לימים חברת כנסת בישראל, ואחד מנכדיה הוא המו"ל של עיתון הארץ, עמוס שוקן.
שופט לכל מפלגה
מעלייתו ארצה ועד מותו התגורר הרב אסף במרכז ירושלים ושימש מעין מוכתר בלתי מוכתר של שכונת רחביה. עבודתו הראשונה בארץ הייתה הוראה ב"בית המדרש למורים" של תנועת המזרחי בעיר הקודש. ב־1925, כשנוסדה האוניברסיטה העברית, הוא קיבל שם משרה של מרצה לספרות הגאונים ובהמשך לימד ספרות רבנית. ב־1943 מונה לדקן הפקולטה למדעי הרוח, וכעבור חמש שנים החל לכהן כרקטור האוניברסיטה. בימים ההם גלתה האוניברסיטה מהר הצופים המבודד, אך טרם השתכנה בגבעת רם. למשך שנים אחדות התארח המוסד האקדמי החשוב בבניין קולג' טרה־סנטה, סמוך לבית משפחת אסף. אגב, כשפרץ פולמוס סביב לימודי הגרמנית באוניברסיטה העברית, על רקע זוועות השואה שהלכו ונחשפו, התעקש הרב אסף שהלימודים יימשכו. פרופ' ארנסט סימון, שצוטט בעיתונות התקופה, סיפר כי נימוקו של הרב היה "שהיא שפת חוכמת ישראל".
"לכבוד ידידי היקר הרב הגאון ר' שמחה המכונה פרופ' אסף שליט"א", כתב הרב יצחק הרצוג. "בקשר לשיחה החשובה והלבבית שהתקיימה בינינו אתמול, כדאי מאוד שכבודו יבדוק את הקרקע וימצא עד כמה ישנם סיכויים להכנסת סעיף בתחוקה ש'המשפט במדינת ישראל מוכרח להיות מיוסד על דיני תורת ישראל'. (…) להוסיף ביאור 'כפי אשר תורה הרבנות הראשית לארץ ישראל' מסופקני מאוד אם יסכימו"
במקביל לתפקידיו השונים באקדמיה יצא שמו כרב ידען מאין כמותו, בפרט בכל הנוגע למסורת הפסיקה, תקופת הגאונים וחקר הגניזה הקהירית. בין ספריו: העונשין אחרי חתימת התלמוד (1922); בתי הדין וסדריהם (1924); מקורות לתולדות החינוך בישראל (ארבעה כרכים, 1925); תשובות הגאונים (1927); תשובות הגאונים מתוך הגניזה (1928); ספר השטרות של רב האי גאון (1930); ספרן של ראשונים (1931); מספרות הגאונים (1936). הרב אסף היה שותף גם לכתיבת "ספר היישוב", שתיעד את קורות היישוב היהודי בארץ ישראל מחורבן בית שני ועד המאה ה־20. בכובע נוסף הוא היה מעורכי האנציקלופדיה העברית בראשית דרכה.
"בספריו הוא מצביע בין השאר על סמכויות הענישה הנרחבות שניתנו לדיינים יהודים בתפוצות", אומר פרופ' נחום רקובר, מומחה למשפט עברי וחתן פרס ישראל. "הם נהגו להחמיר בענישה כדי שהשלטונות המוסלמיים לא יבואו אליהם בטענות שהם מקילים ראש בעבריינות. הרב אסף גם מראה שבקהילות היהודיות היה קיים בית דין לערעורים. השלטונות הבריטיים לא הסכימו להעניק סמכות לבתי דין רבניים אלא אם כן תהיה להם ערכאת ערעור, והוא הוכיח שזהו נוהג ותיק בעם ישראל".
במהלך השנים הפך הרב אסף לדמות רבנית מוכרת ואהודה, ומדי יום שודר בקול ישראל שיעור בתלמוד מפיו. שיעור תלמוד נוסף שהעביר בביתו מדי שבוע, החל משנות השלושים ועד יום מותו, משך לשם רבים־רבים, ממוכרי עיתונים ובעלי חנויות ועד נשיאי המדינה לעתיד יצחק בן־צבי וזלמן שז"ר. לצד כל אלה הוא היה פעיל בתנועת המזרחי וחבר בשלל גופים אחרים, ובהם "ועד הלשון", גלגולה הראשון של האקדמיה ללשון העברית.
כשקברניטי המדינה שבדרך החליטו למנות לבית המשפט העליון עילוי משפטי שמייצג את הציבור הדתי, המועמד הראשון שחשבו עליו היה רב־פרופסור אחר מהאוניברסיטה העברית: אברהם חיים פריימן. "משפטן מעולה, תלמיד חכם מובהק", כך הגדיר חיים כהן את הרב שהספיק לשמש כשופט בגרמניה טרם עליית הנאצים לשלטון. אלא שהרב פריימן, לדאבון הלב, היה בין נרצחי שיירת הדסה בניסן תש"ח. לאחר נפילתו עלה שמו של הרב שמחה אסף כמתאים ביותר לתפקיד. אף שהמועמד החדש לא רכש מעולם תואר אקדמי כלשהו, הוא היה בקיא ומעורה היטב במשפט האירופי, במשפט הרומי ובמשפט האמריקני. כדי למנותו למשרה נדרש שינוי זריז של הפקודה המנדטורית, כך שתתיר גם ל"משפטאי מובהק" שאיננו בעל השכלה משפטית רשמית לכהן בבית המשפט העליון.
בט"ו בתמוז מונה ההרכב הראשון של הערכאה המשפטית העליונה במדינת היהודים: נשיא בית המשפט משה זמורה, והשופטים יצחק אולשן, שניאור זלמן חשין, מנחם דונקלבלום ושמחה אסף. חודשים אחדים אחר כך צורף אליהם משה זילברג, אף הוא מחוקרי המשפט העברי. "ההרכב הראשון של בית המשפט העליון, גם אם לא נגדיר אותו כמבוסס על מפתח מפלגתי של ממש, בפירוש נבנה כך שייצג את הזרמים השונים", אומר השופט בדימוס אליקים רובינשטיין. "היו שם שניים שמקורבים לתנועת העבודה (זמורה ואולשן – א"ס), אחד שמקורב למזרחי (הרב אסף), אחד שמקורב לציונים הכלליים (דונקלבלום) ואחד ששימש קודם לכן כשופט מנדטורי (חשין). הטענה נגד ההרכב הזה הייתה שאין בו מקורבים למפ"ם ולרוויזיוניסטים".
הנזירה לא למדה מחז"ל
מה הספיק הרב אסף לעשות בשנותיו הקצרות על כס השיפוט? נראה שלמרות תיוגו כנציג הדתיים, הוא בהחלט נלחם גם על מה שנהוג לכנות "הגנת ערכי הדמוקרטיה". בעיתון "המשקיף" ב־22 בדצמבר 1948 דווח על התייצבות חזיתית של בית המשפט מול השלטון בנושא חופש הביטוי: הרכב שכלל את חשין, אגרנט ואסף הוציא צו על תנאי בעניין העיתון "אלף", ביטאונה של התנועה הכנענית, שהתנגדה לציונות. בג"ץ הורה אז למדינה לנמק בתוך שבועיים "מדוע לא תבוטל ההוראה שניתנה לעיתונות בישראל שלא להזכיר את שמו של העיתון אלף, שלא להעתיק מתוכו קטעים, שלא לדון על תוכנו ואף לא לפרסם על גביו מודעות".
לצד פסקי דין מעין אלה, השופט הדתי שאף גם להכניס את המשפט העברי לפסיקה הישראלית. "זה בלט למשל בפסק דין בעניין נזירה מנצרת שנהגה להלקות את החניכות שלה ולהתעלל בהן", אומר פרופ' רקובר. "הרב אסף הרשיע אותה וכתב בין השאר שחבל שאם המנזר לא מכירה את הדברים החריפים של חז"ל בנוגע להכאת ילדים".
כמי שניצב בנקודת ההתנגשות בין האגף השמרני־מסורתי של יהודי ארץ ישראל ובין מוסדות המדינה, ספג הרב אסף גם מתקפות אישיות. "באחת השבתות הוא טייל ברחביה יחד עם חבר", מספרת אחייניתו, פרופ' טליה איינהורן. "אברך חרדי שעבר שם לעג לו – 'מחללים פה את השבת, ולרב אסף לא אכפת'. הרב לא הגיב, אבל חברו מחה על הזלזול"
פרופ' רקובר, שהכיר בעצמו את שמחה אסף גם אם לא מקרוב ("הוא התגורר ברחוב הסמוך ברחביה, והיה מתפלל בבית הכנסת ישורון"), פותח צוהר לסערה עזה שפרצה כשהתברר שמערכת המשפט של מדינת היהודים הטרייה לא רואה את עצמה מחויבת למשפט העברי. הרב־השופט היה נתון אז בין פטיש השופטים לסדן הרבני. "הרבנים הראשיים החליטו לא להשתתף במושב הפתיחה של בית המשפט העליון, כמחאה על כך שהשפחה ירשה את הגבירה", מספר רקובר. "הציפייה שלהם הייתה שמדינת ישראל תנהג לפי ההלכה. הרבנות הראשית הקימה אז ועדה לחוקה ולמשפט בראשותו של לא אחר מאשר האדמו"ר מסדיגורה. ישבו שם גדולי הדור, למשל הרב שמואל הלוי וואזנר ועוד דמויות שהיום יכנו אותן חרדיות. המטרה הייתה להכין למדינת ישראל חוקה וחוקים שיהיו בהתאמה לחוק התורה".
הרב הראשי הראשון של מדינת ישראל, הרב יצחק אייזיק הלוי הרצוג, אף פרסם בקיץ תש"ח ספר ששמו "יסודי התחוקה, המשפט וסדריו והמשטר הממשלתי במדינה יהודית במסגרת התורה". בספר הזה מובא מכתב סוער, גם הוא מו' בתמוז תש"ח, ששלח הרב הרצוג לרב אסף: "לכבוד ידידי היקר הרב הגאון ר' שמחה המכונה פרופ' אסף שליט"א. בקשר לשיחה החשובה והלבבית שהתקיימה בינינו אתמול, כדאי מאוד שכבודו יבדוק את הקרקע וימצא עד כמה ישנם סיכויים להכנסת סעיף בתחוקה ש'המשפט במדינת ישראל מוכרח להיות מיוסד על דיני תורת ישראל'. לדעתי זה עוד לא מספיק כי מי לידנו יערב שלא יגלו פנים בתורה שלא כהלכה, אבל בכל זאת כדאי לחשוב על זה. להוסיף ביאור 'כפי אשר תורה הרבנות הראשית לארץ ישראל' מסופקני מאוד אם יסכימו, וכבוד תורתו אינו מסופק כלל, כי לדעתו ודאי שלא יסכימו".
על רקע מרתון השיחות שמקיים כיום הנשיא יצחק הרצוג בעניין מערכת המשפט, מעניין לראות את דעתו השלילית של סבו, הרב יצחק הרצוג, על המערכת הזו עוד בימי הבראשית שלה. אם אין סיכוי לתקן אותה לפי רוח ההלכה, כותב הרב הראשי, יש להתעקש לכל הפחות על שימור האוטונומיה של בתי הדין הרבניים כחלופה הלכתית, וכל בעל דין יוכל לכפות אותם על חברו: "ודאי וודאי שאין דרך אחרת להציל את תורתנו הקדושה מעלבון ופגם עולמי חס וחלילה, אלא להילחם בכל תוקף עוז שהחוק ישאיר זכות לכל יהודי נתבע לאמור 'לבית דין של הרבנות אני הולך'. כלומר לאותו הבית דין הממשיך את מסורת הקודש של המשפט בישראל".
הרב הרצוג הבהיר שאין בכוונתו להעניק הכשר למערכת משפט שאינה מאמצת את המדדים ההלכתיים לבחירת שופטים ולקבלת עדים: "כל כמה שאני מוסיף להתעמק בעצות ותחבולות להכשרת פסולים מחמת עבירות שבין אדם למקום, לדיינים ולעדוּת, ובהכשרת נשים וגם גויים על ידי קבלות סיטוניות כלל ארציות מבלי הגבלת זמן, מתעוררת והולכת ומתגברת בי בחילה עצומה מפני קבלה כזו שלמעשה תעקור לגמרי חלק מהלכות דיינים ועדוּת. אני מתחיל לפחד (…) שיכלו חס ושלום מישראל שופטים כשרים באמת, ולימוד משפט תורתנו הקדושה ייהפך מאליו ללימוד מקצועי חילוני. אומנם לצערנו הרב אנחנו המיעוט, אבל על כל פנים עלינו להשאיר קרן זווית אחת לתורה הקדושה בהיכל המדינה. אין זאת אומרת כלל וכלל שאין לנו לעבד מחדש את חושן משפט ואת דיני הממונות שבאבן העזר ולהוסיף גם דיני עונשין על יסוד תקנות. (…) ודאי שזהו צורך חיוני ודחוף. אבל שהעבודה שלנו תכלול הכשרת הפסולים על ידי תחבולות של קבלה – אני מפקפק מאוד".
הרב הרצוג גם הביע את חששו שהמדינה היהודית תאמץ מערכת חוקים זרה, מה שאכן התרחש לבסוף, כשהחוק המנדטורי הוטמע בארץ: "אין לך הרמת יד בתורת משה ואין לך חילול שם שמיים גדול מזה. מסתבר שאם יהא אצלנו קודקס (של המשפט העברי – א"ס) בצורה מתקבלת, יסגלו להם חלקים־חלקים ממנו, ולא יהא כל כך חילול השם. אבל את כולו חוששני מאוד שלא יקבלו, ועל כל פנים לא יקבלו אותו בתור תורת קודשנו".
בשורה התחתונה, ומתוך הבנה שדרישות מפליגות מדי להטמעת ההלכה במערכת המשפט החדשה ייתקלו בהתנגדות, מהרהר הרב הרצוג ביצירת מוסד רבני חלופי: "הדרך שלפנינו היא: א. לעמוד בכל תוקף על סמכות הרבנות. ב. לעמוד בכל תוקף על זכות הנתבע (להישפט בבית דין רבני). ג. לייסד על הוראות הממשלה בית ספר למשפט התורה כשם שיהיה לממשלה בית ספר כזה חילוני, שבו יתמחו אברכים מצוינים בתורה, יראת שמיים, מידות ישרות ודעת להיות שופטים תורניים חברים בבתי הדין של הרבנות, ויתמחו בכל המקצועות של תורתנו הקדושה. ודאי שהממשלה תצטרך לפרנס בית ספר לחינוך בשביל המשפט הדתי". מהמכתב ניכר שאף כי השולח והנמען ניצבו לכאורה משני עברי המתרס – הרב הרצוג במערכת הרבנית, והרב אסף בדרכו למערכת המשפט – הרב הראשי ראה ברב הפרופסור שותף מלא לרצונו להתאים את הרשות השופטת החילונית לדרישות הדתיות, עד כמה שאפשר.
מכתב ששיגר לרב אסף כעבור קרוב לשנתיים, במוצ"ש כ' באייר תש"י (מאי 1950), מבהיר שהרב הרצוג לא רווה נחת גם מהכיוון שהאקדמיה הישראלית פנתה אליו: "מוצא אני לחובה להשיח לכבודו את ייסורי ליבי בקשר לאוניברסיטה העברית. רגשות מעורבים של צער ושמחה התרוצצו אצלי בעת החגיגות של חצי יובל שנים לקיומה, ולא בנקל השתקתי את היסוסיי אם בכלל להשתתף בהן, בשל התקלה החמורה של לימוד ביקורת המקרא. הסותרת את יסודי היסודות ממש של היהדות. החלטתי, אומנם אחרי עיון רב, לשם שמיים ולתועלת ענייני דת קודשנו, כן להשתתף בחגיגות, אולם עדיין אין ליבי שלם בקרבי. על כבוד תורתו מוטלת חובה קדושה להילחם כנגד התקלה הזאת, ואם אי אפשר לו לבטל הדבר לגמרי – על כל פנים עליו לדאוג לזה שיימצא באוניברסיטה מרצה לתנ"ך מאמין בכל ליבו בתורה מן השמיים ויודע מה להשיב לאפיקורסים".
הרב אסף מיהר לענות: "מבין אני לליבו ולצערו בשל לימוד המקרא בדרך הביקורת ועל זה ידוו כל הדווים בין שלומי אמוני ישראל. הריני מודיע למעלת כבוד תורתו שמתוך רצון טוב למצוא דרך בעניין לימוד המקרא הנתון למחלוקת קשה, נתקבלה עוד לפני שנים רבות החלטה שיתמנו שני מורים, שהאחד מהם ילמד את המקרא על בסיס המסורת שלנו, וכל תלמיד יוכל לבחור לעצמו את המורה שמפיו ישמע תורה".
ההחלטה הזו, הוא מודה, לא יצאה לפועל – אולם לא בשל היעדר רצון טוב מצד האוניברסיטה וראשיה. "לצערנו לא נמצא האיש הראוי לשבת בקתדרה זו. כדי שהפרופ' העומד על בסיס המסורת תהא לו השפעה על התלמידים, הריהו צריך לעמוד על דרגה מדעית גבוהה. אילו היינו מוצאים אדם כזה ודאי שהייתה האוניברסיטה לוקחת אותו אחר כבוד ומושיבה אותו בקתדרה. דברי מעלת כבוד תורתו שנפרץ הפרץ והוא הולך ומתרחב יותר ויותר מבוססים על שמועה בלתי נכונה".
כשעלה הרב אסף לאונייה שתיקח אותו מאודסה, באו להיפרד ממנו זוג מכרים, שושנה ויוסף פרסיץ. "במקום להיפרד, הם נכנסו לתא של הדוד שלי, נשארו שם וכך ברחו מברית המועצות. בלב ים הם שילמו לקברניט כדי שלא יעלה בדעתו לחזור"
והוא מוסיף: "יפה עשה מעלת כבוד תורתו שבא להשתתף בחגיגות האוניברסיטה. חלק ניכר מן התלמידים נמנה על החוג הדתי. לא ייתכן אפוא שלא יהיה כל מגע בין הרבנות הראשית, שהיא הסמכות הדתית העליונה, ובין המוסד החינוכי הגדול הזה. ברור שהאוניברסיטה היא אוניברסיטה ויש בה מקום לבעלי השקפות שונות ביותר, ואי אפשר שתהיה מעור אחד. על כל פנים נוהגת האוניברסיטה, על מוריה ותלמידיה, כבוד בדת ובנושאי דגלה".
נסיעה בלי בדיחות
כמי שניצב בנקודת ההתנגשות בין האגף השמרני־מסורתי של יהודי ארץ ישראל ובין מוסדות המדינה המתחדשת, ספג הרב אסף גם מתקפות אישיות. "באחת השבתות הוא טייל ברחביה עם חבר", מספרת איינהורן, "ואברך חרדי שעבר שם לעג לו – 'מחללים פה את השבת, ולרב אסף לא אכפת'. הדוד שלי לא הגיב, אבל חברו מחה על הזלזול".
איינהורן התבלטה לאחרונה כתומכת מובהקת של הרפורמה המשפטית שמקדמים יריב לוין ושמחה רוטמן, ואף השתתפה בדיוני ועדת החוקה של הכנסת. כשעלתה שם הטענה שהמשפט העברי מתנגד לרעיון של בחירת שופטים על ידי הציבור, היא שלפה את הספר "בתי הדין וסדריהם אחרי חתימת התלמוד" שכתב הדוד שלה בשנת תרפ"ד, וציטטה קטעים המעידים שההפך הוא הנכון. וכך כתב הרב אסף לפני 99 שנים: "בארצות אירופה לא היו הדיינים מתמנים על ידי מישהו כי אם נבחרים על ידי הקהילות. בקהילות ספרד נבחרו הדיינים בכל שנה ושנה. בכתב הזכויות שנתן פדרו השלישי ליהודי קטלוניה בשנת 1280 נאמר שהוא נותן רשות לכל קהילה וקהילה שתבחר לה בכל שנה ושנה משניים ועד שבעה אנשים שידונו, ורשאים הם להושיב במאסר, לגרש מן העיר, להחרים ולנדות. גם בקהילות פולין, ליטא ורוסיה הלבנה היו הדיינים נבחרים בכל שנה. הנאספים (היו) מטילים לתוך הקלפי פתקאות".
אין זה מופרך להשליך מדברי הרב אסף בתרפ"ד על מערכת המשפט הישראלית בתשפ"ג. ניכר שזו הייתה שיטת המינוי המועדפת עליו, לצד כמה הסתייגויות. "אין ספק שבבחירת הדיינים לזמנים קבועים יש כמה מעלות טובות, והעיקר שעל ידיהן ניתנת האפשרות למצוא את הראויים וההגונים באמת לתפקידם החשוב", הוא כותב. "ואולם יש בשיטה זו גם קלקול גדול והוא מה שהדיינים תלויים יותר מדי בדעת בוחריהם. ואומנם אחד מגדולי הדור קובל על קצת דיינים 'שדרכם להחניף לכל מי אשר בו תלוי מינוי הדיינים לשנה הבאה'. לשבחם של דייני ישראל ורבניהם צריך להגיד שבדרך כלל – חוץ מיחידים מועטים היוצאים מן הכלל – מילאו את תפקידם ביושר לבב ובמסירות רבה. לא נשאו פנים לתקיפים שבדור כי אם השתדלו תמיד להציל עשוק מיד עושקו ואפילו אם גרמו על ידי זה נזק רב לעצמם, ויש שגם הוכרחו בשביל זה לעזוב את מקומם".
זמן קצר אחרי שהחל לכהן בבית המשפט העליון, אובחן הרב אסף כחולה בסרטן הכבד. הוא עבר טיפולים רבים, חלקם בארצות הברית, אבל התעקש להמשיך למלא את תפקידו. בספר "פנקס סלוצק ובנותיה", שנכתב על יוצאי הישיבה ההיא, מספר מאן דהוא שבשנת 1951 ביקר את הרב אסף בבית החולים "הר סיני" במנהטן. להפתעתו, החולה היה במצב רוח מרומם ועליז במיוחד, ובידר את הנוכחים עד שרעמי צחוק מילאו את החדר. כשהמבקר תהה לפשר הצהלות במחלקה הקודרת הזו, הסביר הרב אסף שזה עתה הודיעו לו הרופאים שאין עוד צורך לנתח אותו. רק לאחר מכן התבררה לשואל הסיבה לוויתור על הניתוח: מצבו של הרב היה חמור עד כדי כך שהרופאים הגיעו למסקנה שאין טעם להמשיך בטיפול.
בי' במרחשוון תשי"ד, 18 באוקטובר 1953, הלך הרב אסף לעולמו. במלאת עשור למותו תיאר אחיו אברהם, במאמר בעיתון "הבוקר", את שאירע ביום האחרון לחייו של הרב־הפרופסור: הנהג שהביא אותו לבית המשפט באותו הבוקר ביקש מהשופטים האחרים לדאוג לשלומו, ולתהייתם מה יום מיומיים, הוא השיב: בדרך כלל כבוד השופט מתעניין בשלומי ובשלום משפחתי וגם מתבדח במהלך הנסיעה, ואילו הבוקר הוא לא החליף איתי כמעט מילה. השופטים הציעו לעמיתם לבטל את הדיונים וללכת לנוח, אולם הוא התעקש שכל ההליכים יתקיימו כסדרם, כדי לא לענות את דינם של הנאשמים, התובעים והנתבעים שכבר טרחו והגיעו. יום הדיונים התקיים אם כן כמתוכנן. בערב שב הרב אסף לביתו, וכעבור זמן קצר נפטר. הוא הותיר אחריו בת אחת, שרה.
את סדרי ההלוויה, שהתקיימה למחרת, קבעה ועדה שהורכבה מנציגים של הממשלה, האוניברסיטה העברית, בית המשפט העליון, תנועת המזרחי ועוד. ראשון המספידים היה הרב הרצוג. ישיבת הממשלה שהתקיימה בצהריים נקטעה, לבקשתו של השר משה שפירא, כדי לאפשר לשרים לעבור עוד לפני הלוויה על פני מיטתו של המנוח, שהוצבה בבית הכנסת "ישורון". הספרייה הגדולה שלו נתרמה לבית המשפט העליון.
הפנקס של סלוצק מספר שלרב אסף היו תוכניות לכתוב ספרים רבים נוספים, וכן אוטוביוגרפיה. את הכיתוב על מצבתו, נאמר שם, ניסח הסופר ש"י עגנון בכבודו ובעצמו; הוא אף שזר בראשי התיבות (של כל מילה שנייה) את שמו של המנוח. "שאי קינה מתק בינה, חכמה ודעת הרבה לטעת, אסף אורו סר למקורו, פרי תורתו פאר נשמתו, זיכרון תמים לחיי עולמים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
