ליטא מקבלת את פניי באמצע חודש מרץ בשמיים אפורים כברזל. השלג קפוא בצידי הדרכים, והקור חודר עצמות. מיד מתנגן בראשי שירה המפורסם של לאה גולדברג "משירי ארץ אהבתי" על אותם "שבעה ימים אביב בשנה / וסגריר וגשמים כל היתר". קולמוסים רבים נשתברו על משמעות השיר. המילים פחות מסתדרות עם ארץ הקודש השמשית, שאין בה מלכה ללא בית או מלך ללא כתר. אולי גולדברג בכלל התכוונה למקום נפשי ולא לארץ מסוימת, אבל בעודי רועד מקור באביב הליטאי, נדמה לי שליטא לגמרי עונה על הקריטריונים.
והנה אני בקובנה, עיר מגוריה של גולדברג בימי ילדותה ובגרותה, עד שעלתה ארצה ב־1935. במרכזה, בבניין ששימש פעם את הגימנסיון העברי, תלוי שלט לא מאוד בולט המכריז: לאה גולדברג למדה כאן וסיימה את לימודיה ב־1928. על בניין ברחוב שמשפחתה התגוררה בו תלתה העירייה לפני שלוש שנים ציור גדול של המשוררת. וזהו, בערך.
אני מנסה ללכת בעקבותיה, לנחש כיצד הלכה מביתה ללימודים ובחזרה, לקלוט כמה מהמראות שראתה ושהתערבלו במוחה היצירתי למילים ולשורות, ומגיע לרחוב מאפו. כאן קורה משהו שאתם צריכים לדעת על מסע במדינות כמו לטביה וליטא – הוא דומה לנסיעה במכונת זמן, ולא אתם אלה ששולטים בשנה או בתקופה שתגיעו אליה ביעד הבא. בתוך כמה שעות אתם עשויים להיזרק לפתע לאמצע המאה ה־18, תקופת הגאון מווילנה; לשייט לעבר סוף המאה ה־19 ולפגוש את הרב קוק בעיירות שכיהן בהן כרב צעיר; ואז לחזור מעט לאמצע המאה ההיא, לגבעה מול הנהר שעל פסגתה – כך מספרים – כתב אז הסופר אברהם מאפו את ספר הפרוזה הראשון אי פעם בעברית, "אהבת ציון". אבל ברחוב מאפו עצמו, במרכז קובנה, תיזכרו בוודאי ב"הילדים מרחוב מאפו", הספר המצמרר על קבוצת ילדים מגטו קובנה בתקופת השואה.
אין אדמו"ר לליטאים
השואה נמצאת כל הזמן ברקע במסע בליטא ובלטביה: היא מגנט רב עוצמה, חור שחור ששואב אליו את כל מה שנמצא מסביב, מגביל את מרחב התמרון המאפשר לראות מה היה כאן קודם, מה יש כאן עכשיו. ואיך אפשר אחרת. ערב השואה חיו בליטא כ־200 אלף יהודים. פחות מ־5 אחוזים מהם נותרו בחיים עם סיומה. רובם נרצחו במהירות, בתוך פחות משנה מאז הכיבוש הנאצי ביוני 1941; בלטביה התגוררו טרם השואה כ־100 אלף יהודים, וכמה מאות מהם שרדו עד סיומה.
בשולי כל עיירה כמעט על אם הדרך הארוכה בין שתי הבירות, וילנה וריגה, יש אתר הנצחה ליהודי המקום שנרצחו בבורות ירי. הכפרים עלובים, עניים, הדלות עדיין ניכרת מכל פינה. קל לדמיין את חייהם של היהודים כאן לפני שמונים ומשהו שנים. הכול שקט כל כך, השמיים כבדים, והזמן כאילו קפא מלכת. ברחובות הלא מסודרים אני מחפש סימני מזוזות על הבתים. במרבית הכפרים האלה היו היהודים שליש או מחצית ממספר התושבים. לא מצאתי. הגיוני, אם הייתי בן למשפחה ליטאית שהשתלטה על בית של משפחה יהודית, הייתי מסיר כל סממן שעשוי לרמז על כך. והיו להם שמונים שנה להתכונן.
אין פה היום יהודים. כלומר, אין כמעט. בכפרים ובעיירות אין בכלל, והרמזים היחידים שתולים כאמור בבורות ירי מסומנים ומגודרים, באנדרטאות שרובן כתובות יידיש. בשתי הבירות כבר יש קהילות קטנות, שחלקן מבוססות על יהודים מקומיים וחלקן על אנשי עסקים וסטודנטים ישראלים שמגיעים לכאן בעיקר כדי ללמוד רפואה.
אני מגיע ללטביה ולליטא בהזמנת ממשלות שתי המדינות, שהציבו לעצמן מטרה: יותר תיירות ישראלית. לעומת מדינות אחרות במזרח אירופה, כמו הונגריה, רומניה, צ'כיה, פולין וגם אוקראינה עד לפני כשנה, ליטא ולטביה כמעט לא נמצאות על הרדאר של המטייל הישראלי. היום, עם ייסודו של קו טיסה קבוע של אייר בלטיק מנתב"ג לריגה, זיהו הלטבים והליטאים את האפשרות ליצור מוקדי משיכה בסגנון פראג ובודפשט.
החסידים מקדשים את המקומות שאדמו"ריהם ורבניהם חיו ומתו בהם, והדבר ניכר באומן או מז'יבוז' שבאוקראינה: מלונות מותאמים לתיירים הדתיים, אוכל כשר, תחושה של בית בניכר. אצל המתנגדים, או הליטאים, קורה בדיוק ההפך. המתנגדים לא חשים תחושת קדושה כלפי ביתו או קברו של הגאון מווילנה
את הישראלים שהם מבקשים למשוך אפשר למיין לשתי קבוצות. יש שיהיו מעוניינים בכמה ימים של מנוחה, שופינג ושיטוטים בעיר מזרח־אירופית יפה עם טירות, נהר, סמטאות ציוריות וקניונים זולים יחסית. אחרים יחפשו את ההיסטוריה של השואה ושל מה שקדם לה. לקבוצה הראשונה אפשר לספר שיש כאן בהחלט שתי ערים שעשויות להתחרות על החופשה הבאה שלכם. ריגה היא עיר גדולה ותוססת, הגדולה בערי המדינות הבלטיות, עם כ־600 אלף תושבים. היא גם פנינה ארכיטקטונית נדירה, עם יותר מ־800 בנייני אר־נובו, חלקם יצירות אמנות גרנדיוזיות.
רחוב אלברטה, במרכז ההיסטורי של העיר, נוצר כמעט כולו בידי גאון האר־נובו מיכאיל אייזנשטיין, והשיטוט בו הוא חוויה אסתטית יוצאת דופן. בווילנה מתגוררים יותר מחצי מיליון בני אדם, והיא עיר יפה שמנסה לשמר את עברה ולפתח את עתידה, לאחר כמה וכמה כיבושים שלא הותירו תקופות רבות שבהן ליטא הייתה עצמאית. גם בה יש קניונים מודרניים לצד טירות עתיקות, שאחת מהן היא אבן הפינה של העיר, שחוגגת ממש השנה 700 להיווסדה.
אבל באופן שרק שר ההיסטוריה היה יכול להמציא, ליטא ולטביה משלמות כיום את מחירה של אחת המחלוקות הקשות שקרעו את העולם היהודי לפני כמה מאות שנים, חסידים מול מתנגדים. החסידים מקדשים את המקומות שאדמו"ריהם ורבניהם חיו ומתו בהם, והדבר ניכר במקומות כמו אומן או מז'יבוז' שבאוקראינה. תעשייה שלמה נוצרה סביב המקומות הללו: מלונות מותאמים לתיירים הדתיים, אוכל כשר, תחושה של בית בניכר. אצל המתנגדים, או הליטאים, קורה בדיוק ההפך. המתנגדים לא חשים תחושת קדושה כלפי ביתו או קברו של הגאון מווילנה. הם לומדים את תורתו, ופחות חשוב להם להגיע למקומות שהוא חי ופעל בהם.
באחד מימי המסע הגעתי לפוניבז', העיר החמישית בגודלה בליטא, באמצע הדרך בין וילנה לריגה. במרכז העיר נמצא בניין ישיבת פוניבז' המקורי, המשמש כיום למסחר ובעליו אינו מתיר לאורחים להיכנס אליו. כמה שלטים מסמנים את שהיה, וזהו. שום דבר נוסף בעיר לא יוכל לתת לכם תחושה שאתם באחד מהמקומות שהיו החשובים ביותר מבחינה תורנית במשך תקופה ארוכה. מקום היווסדה של ישיבת פוניבז', מהגדולות בעולם הישיבות, שפועלת היום בבני־ברק. לחסידים זה לא היה קורה.
יהודי חשוב אחד שמוצאו בלטביה ובליטא הוא הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שנולד ב־1865 בעיירה גרייבה שבלטביה, כיום בפרוורי דַאוּגַּבְפִּילְס, העיר השנייה בגודלה במדינה. בית הכנסת שהוא התפלל בו בילדותו ובנעוריו פתוח היום לקהל, אחרי ששופץ. הרב קוק למד בוולוז'ין (כיום בגבולות בלארוס) ואז מונה לרבה של זיימל, עיירה ליטאית סמוך לגבול לטביה. הביקור שם מגלה שטח אדמה מסומן באבנים, שחלקו שימש כביתו של הרב קוק וחלקו כבית כנסת. כאן הוא חיבר חלק מחיבורו המפורסם "אורות הראי"ה", וכאן גם התרחשה אחת הטרגדיות הקשות בחייו. אחרי לידת בתו פרידה־חנה, חלתה רעייתו אלטע בת־שבע. היא נפטרה כעבור כמה חודשים, והרב קוק שקע בדיכאון. לזכרה של אלטע בת־שבע הוא חיבר שיר שמתחיל במילים "מחשכים סביבי וחושך ימש".
במרחק הליכה של כמה דקות ממה שהיה פעם ביתו של הרב קוק נמצא בית הקברות היהודי הישן של זיימל. במשך תקופה ארוכה לא היה ידוע מקום קבורתה של הרבנית קוק, עד שמדריך הטיולים עקיבא סלע חשף את אחת מהמצבות בבית הקברות וגילה את הכתוב עליה: "פ"נ האשה הרבנית שרה בת־שבע". כשנה לאחר מכן נשא הרב קוק לאישה את רייזא רבקה, בת דודתה של אשתו הראשונה.
תומס גבלינס, סגן ראש עיריית וילנה: "יהדות ויהודים הם חלק מה־DNA של העיר הזו ושל ליטא כולה. הדבר העיקרי מבחינתי הוא הביטוי 'ירושלים דליטא', שזו האלגוריה הכי יפה ששמעתי"
לא רחוק מזיימל נמצאת העיירה בויסק בלטביה. ב־1895, אחרי שבע שנות כהונה בזיימל, קיבל הרב קוק הצעה לבוא ולכהן כרבה של בויסק, שהייתה גדולה ומודרנית יותר. הרב קוק נענה להצעה, אך יהודי זיימל – שלא רצו לאבד את רבם האהוב – ארגנו שביתת עגלונים כדי למנוע ממנו לנסוע לשם. בסופו של דבר נשלח עגלון מבויסק לחלץ אותו, והרב קוק עבר לעיר המתחרה. גם בבויסק לא נותר הרבה כיום, מלבד כמה שלטים ושטח אדמה שמסומן כמקום משכנם בעבר של בית הכנסת וביתו של הרב קוק.
אין ספק שיש משהו מרגש בביקור במקומות שאנשים כמו הרב קוק חיו בהם. ליטא ולטביה מודעות לפוטנציאל למשיכת ישראלים דתיים למקום, ולאט־לאט נבנה מסלול שמכסה את תולדותיו. המיזם הזה נמצא עדיין בחיתוליו, ויש למקומיים עוד דרך ארוכה לעבור כדי להפוך את האתרים הללו לבעלי ערך מעבר לעוד שלט על הקיר או לצד המגרש הריק של מה שפעם היה בית כנסת. האם סיפורו של הרב קוק יהפוך למוקד ביקור בסגנון חסידי או שמא ילך דווקא לכיוון הליטאי ויתפוגג? ימים יגידו.
יידיש כשפה רשמית
אחרי ביקור בבית הקברות היהודי בעיר, ואחרי סיור יוצא דופן בתוך תעלת ביוב ישנה במקום שגטו וילנה ניצב בו בימי השואה, אני נפגש עם סגן ראש עיריית וילנה תומס גבלינס, ואומר לו שהישראלים חושבים שהליטאים שיתפו פעולה עם הנאצים, ולפעמים יותר מדי. תשובתו היא שהעירייה פועלת היום למאבק נגד האנטישמיות ברמה הרשמית: "למשל, היה רחוב שנקרא על שם מישהו שהיה חשד שהיה שותף בטבח יהודים", הוא מספר. "החשד, והאידיאולוגיה של האיש, אחרי שקראתי בעצמי את הטקסטים שלו, לא הותירו מקום לספק שהוא תמך בהיטלר – והסרנו מיידית את שמו מהרחוב. זה כאמור עורר ביקורת אבל אני בטוח במאה אחוז שזו הייתה ההחלטה הנכונה. מבחינת עיריית וילנה, כשיש צל של חשד אנחנו מאוד בהירים ואין לנו ספק. לא נעשה מאנשים כאלה גיבורים. זו הגישה שלנו, והיא באה לידי ביטוי שוב ושוב.
"יש פה אפס סובלנות לאנטישמיות, ואנחנו בעירייה עושים הכול כדי להפגין זאת. כמובן, אין בכך כדי למחוק את העבר ואת הזוועות שנעשו על אדמתנו. בל נשכח שיש כמעט אלף חסידי אומות העולם ליטאים שיד ושם הכיר בהם. הממשלה הליטאית מכירה במספר גבוה יותר, אבל העיקר הוא שיחסית לגודל האוכלוסייה בתקופת מלחמת העולם השנייה, ליטא נמצאת במקום השני בעולם ביחס של חסידי אומות עולם למספר התושבים".
אילו פעולות אחרות שאתם עושים קשורות בעבר היהודי העשיר של העיר?
"היו בתי קברות ובתי כנסת שהוחרבו בידי הכיבוש הרוסי, ואני יודע שלפי ההלכה היהודית המקומות האלה עדיין קדושים. במקומות האלה ובאחרים אנחנו עושים עבודה לא מעטה ולא תמיד פשוטה של סימון גבולות בתי הקברות וליקוט מצבות למקום אחד. אנחנו עושים את זה בשיתוף הקהילה היהודית וארגונים יהודיים, בעיקר מארה"ב. הרוסים השתמשו במצבות – לא רק של יהודים – ובנו בהן מדרגות וגשרים. יש מקומות בעיר שנעשה בהם שימוש בחלקי מצבות, ומצאנו באבנים אותיות עבריות.
"במקומות שאפשר אנחנו מסירים את האבן הזו ומחליפים באבן אחרת. כשאפשר לדעת מאיזה בית קברות נלקחה האבן – מביאים אותה לשם. כשאי אפשר לזהות אוספים אותן ביחד למקום מגודר ליד בית העלמין היהודי הגדול. במקומות כמו יסודות של גשרים, שאי אפשר להסיר בהם את האבן, אנחנו שמים ליד האבן שלט שמספר את סיפורה".
לא רחוק מכם, שלושים ק"מ מווילנה הבירה, נמצא גבול בלארוס, שהוא גם הגבול של האיחוד האירופי. לליטא יש עבר עשיר של כיבוש רוסי. אתם חוששים שגורלכם יהיה זהה לזה של אוקראינה?
"העבר הרוסי נכפה עלינו. הוא הגיע מבחוץ, בכוח, ולא מאפיין את המדינה ואת אנשיה. ועדיין מדובר ב־45 שנה במאה ה־20 שהשאירו טביעות אצבע בהיסטוריה שלנו, וכדי להיפטר מזה צריך זמן. ב־33 השנים האחרונות, כשאנחנו עצמאיים, התקדמנו מאוד מהר.
"אתה עדיין יכול לראות סימנים ואזורים גדולים של כפרים עם בלוקים ודירות שנבנו בזמן הכיבוש הרוסי, שכאמור אי אפשר להסיר בקלות וגם לא בעתיד הקרוב. אנחנו צריכים לחיות עם המורשת הזו. הרוסים רצו למחוק את המורשת שלנו, ובתוכה המורשת היהודית של וילנה. הם הרסו את התשתית המקורית של העיר והכניסו פנימה דברים שזרים לה. זה לא כוון רק לארכיטקטורה, אלא נועד לשנות את המוחות ואת הנפשות, למחוק את הזיכרון ואת דרך החשיבה של הליטאים. הם לא הצליחו".
עדות לכך, למשל, היא "מספר חברות ההזנק ביחס לתושבים: ליטא נמצאת במקום הרביעי בעולם – ישראל וארה"ב במקום הראשון והשני, ואסטוניה וליטא חולקות את המקומות השלישי והרביעי. זה גם מחבר בינינו, עולם העסקים".
אבל המלחמה בין רוסיה לאוקראינה פותחת לכם אפשרות לקחת נתח מהתיירות הישראלית־היסטורית־דתית שעד לפני כשנה נותבה לאוקראינה.
"לא נגיד למישהו שלא יכול לנסוע לאוקראינה שיבוא אלינו, אלה יעדים שונים ואנחנו לא משווים את עצמנו לאוקראינה. יש מספיק סיבות להגיע לכאן בלי קשר למקומות אחרים. אונסק"ו הכירה בעיר העתיקה של וילנה, שיש בה הרבה אתרי מורשת מעניינים וחלקה הגדול נבנה בתקופת הבארוק. אנחנו מרגישים כיום בתקופה השנייה של פריחת העיר, אולי התקופה הטובה ביותר מאז הבארוק. כמו שאמרת, לצערנו יש מלחמה קרובה אלינו, אז קשה לדבר על זמנים נפלאים באמת".
תומס גבלינס: "יש מקומות בעיר שנעשה בהם שימוש בחלקי מצבות. כשאפשר לדעת מאיזה בית קברות נלקחה האבן – מביאים אותה לשם. במקומות כמו יסודות של גשרים, אנחנו שמים ליד האבן שלט שמספר את סיפורה"
גבלינס מגייס את הסופרת קריסטינה סבליאוסקאיטה, שקיבלה לאחרונה אזרחות כבוד של העיר, כדי להתמקד בנושא החשוב: משיכת הישראלים לעירו. "בנאומה היא אמרה שכל אזרח של וילנה צריך לדבר ארבע שפות, או לפחות לדעת כמה מילים בשפות הללו, ואחת מהן היא יידיש", הוא מספר. "יהדות ויהודים הם חלק מה־DNA של העיר הזו ושל ליטא כולה. הדבר העיקרי מבחינתי הוא הביטוי 'ירושלים דליטא', שזו האלגוריה הכי יפה ששמעתי, כי היא כל כך מדויקת.
"קהילה יהודית גדולה חיה כאן מהמאה ה־14, סביב בית הכנסת הגדול שנמצא בלב העיר העתיקה שנבנה ב־1633, ולצערי נחרב בידי הרוסים. הסכמנו להוריד את הבניין שנבנה על יסודות בית הכנסת הגדול, והקהילה תחליט איך לפתח את שטח האדמה שיוחזר לה. היום חיים בווילנה כ־3,000 יהודים, שמנהלים חיי קהילה תוססים ומגוונים, ואנחנו מסייעים להם בכל מה שאפשר".
לאום מתגונן
בריגה, לפני הנסיעה לשדה התעופה וההמראה לאביב הישראלי ההפכפך, אני נפגש עם סגנית ראש עיריית ריגה, לינדה אוזולה. עמיתה בעיריית וילנה דיבר על הרוסים בנימה בוטחת; אחרי הכול, ליטא מדינה גדולה יחסית ואחוז התושבים הרוסים בה נמוך. אבל לטביה מדינה קטנה, ששיעור האזרחים הדוברים רוסית בה מגיע ל־30 אחוז כמעט. הדבר מתבטא היטב בנימת דבריה של אוזולה. "רוסיה וברית המועצות תמיד הסתכלו על האזור הזה כשלהם", היא אומרת, "אנחנו מודעים היטב לכך ששכנינו ממזרח לא חושבים שמגיעה לנו מדינה עצמאית. מבחינתם אנחנו פרוור רוסי".
לינדה אוזולה, סגנית ראש עיריית ריגה: "לא תמיד נעשה הכול כדי להסיר את האיום הרוסי מבחינה תרבותית וחברתית. אחת הביקורות כלפי ממשלות קודמות היא שהן לא כפו רפורמה חינוכית שתחייב לימודים בלטבית בלבד"
היא מפרטת בקצרה את תולדות קשריה של לטביה עם הרוסים: עד מלחמת העולם הראשונה ההשפעה של מוסקבה במדינה הייתה חזקה, אך במשך תקופת העצמאות שבין המלחמות (1918 עד 1940) נרשמה הפוגה. במלחמת העולם השנייה חזרה הרוסיפיקציה במלוא העוצמה: "היו כאן המון בסיסי צבא סובייטים, יותר מאשר בליטא ובאסטוניה, בגלל הרבה מפעלים שהועברו לכאן, עם כוח האדם שהיה בהם ומשפחותיהם. בשנות השמונים היינו כאן ממש חצי־חצי, לטבים ורוסים, ואפשר לדמיין את תחושת האיום".
אחרי התפוררות ברית המועצות בשנות התשעים פעלו הלטבים לפירוק הסכנה הזאת, אבל רוסיה תמיד נותרה איום. "לא תמיד נעשה הכול כדי להסיר את האיום מבחינה תרבותית וחברתית", אומרת אוזולה. "אחת הביקורות שלי ושל לטבים רבים כלפי ממשלות קודמות היא שהן לא כפו רפורמה חינוכית שתחייב לימודים בלטבית בלבד. יש בתי ספר לטביים שמלמדים רוסית ומובן שיש שם תעמולה רוסית. לאחרונה עבר חוק חדש, ומספטמבר כל הלימודים הממלכתיים בלטביה יעברו בתוך שלוש שנים להיות בשפה הלטבית בלבד. רוסית יהיה אפשר ללמוד בבתי ספר פרטיים. יש גם חוק שאוסר על כלי תקשורת לתמוך ברוסיה בכל הנוגע למלחמה באוקראינה".
נשמע כמו הגבלה על חופש הביטוי במדינה דמוקרטית.
"אתה צריך לקחת בחשבון את החיים כאן לפני פרוץ המלחמה ואחריה. יש צעדים שנקטנו לפני תחילת המלחמה – סגרנו כמה ערוצי לוויין רוסיים והידקנו את הפיקוח על מדיה שהפיצה דיסאינפורמציה רוסית. אחרי שפרצה המלחמה נחקקו עוד כמה חוקים. למשל, מי שהולכים ברחוב עם דגל רוסיה, כנראה ייעצרו בידי המשטרה וייחקרו".
אסור להסתובב עם דגל רוסיה ברחוב?
"זה חוקי, אבל בהחלט יש סיכוי שתעוכב. אם גם תצעק משהו בעד רוסיה, די ברור שתעמוד בפני נקיטת הליכים פליליים. כל זה הוא תוצאה של הפרדה רבת שנים בין שתי הקהילות, הלטבית והרוסית, בעיקר בשדות החינוך והתקשורת. הן פחות מכירות זו את זו, וכל אחת חיה בבועה משלה. רוסיה משקיעה הרבה כסף בתעמולה כלפי הרוסים בלטביה. בסקר גדול באפריל בקרב דוברי הרוסית רק 20 אחוז גינו את המלחמה, אבל בסוף 2022 סקר נוסף גילה שאחוז המתנגדים למלחמה עלה פי שניים, לכ־40 אחוז".
ריגה עדיין לא נמצאת על הרדאר של הנוסע הישראלי.
"אין ספק שהייתה השקעת חסר בניסיון להביא לכאן תיירים. אנחנו בתפקיד כשנתיים וחצי, לפנינו היה עשור של קואליציה אחרת שהיחס שלה לנושא היה שונה. הארצות הבלטיות תמיד היו צומת דרכים חשוב בין צפון לדרום ובין מזרח למערב, מה שהופך את ההיסטוריה שלנו לעשירה מאוד. ישראלים רוצים ללמוד ולהכיר דברים היסטוריים, ויש כאן הרבה דברים שישראלים ויהודים יכולים למצוא בהם עניין. אנחנו צריכים לספר את הסיפור שלנו בדרך אטרקטיבית, להדגיש שאנחנו אומה עצמאית וגאה. אנחנו לא מקבלים כוחות אחרים שישלטו עלינו, גם אם זה לוקח זמן. במאה העשרים קיבלנו הזדמנות להגדיר את עצמנו. נכון, היינו כבושים חמישים שנה, אבל השגנו ניצחון וגם עכשיו אנחנו מתחדשים בדרך שבה אנחנו רואים את עצמנו".
יהדות ריגה, שמנתה כמעט 100 אלף איש, נספתה כמעט כולה בשואה. איך עיריית ריגה מתמודדת עם העבר הנורא הזה?
"תקופת השואה הייתה דף שחור בהיסטוריה, תקופה של כאב גדול לכולם. במלחמת העולם השנייה חווינו שלושה כיבושים – כיבוש סובייטי, כיבוש נאצי ואז שוב סובייטי. תמיד היינו בחזית, ושני הצדדים תמיד לקחו את אנשינו להילחם בצד שלהם. יש הרבה סיפורים של אחים לטביים שנלחמו זה בזה. אנחנו כואבים את הירצחם של יהודי לטביה בשואה, ורואים בהם את אנשינו. כיום המדינה עושה רבות כדי לעשות צדק היסטורי ולהשיב רכוש לקהילה היהודית. כמובן, לא כל מי שתובע בעלות מצליח להוכיח אותה, ולפעמים זה לוקח זמן, אבל בשנה שעברה עבר חוק שבמסגרתו לטביה העניקה 40 מיליון אירו לקהילה היהודית כדי לשמר את ההיסטוריה ולפתח כאן חינוך יהודי".
לטביה מתגעגעת ליהודיה?
"אני אישית מתגעגעת לרוח היזמות שיש אצל רבים מהיהודים. אנחנו רואים עד כמה היזמות חזקה אצלכם בישראל. השואה הייתה אחת הטרגדיות הקשות ביותר מבחינתנו, וכאמור אחר כך חווינו כיבוש רוסי שגם הוא פגע לא מעט ביהדות שעוד נותרה כאן. אני רואה ולומדת מה השגנו בשנות העצמאות שלנו ואיך היהודים שגשגו כאן בתקופות האלה, ותוהה לאילו פסגות היינו מגיעים יחד עם יהודי לטביה אם תקופות העצמאות הללו לא היו נקטעות באכזריות כפי שקרה.
"התקופה הסובייטית גרמה להרבה אנשים כאן להפסיק לקחת אחריות על חייהם, ואנחנו עובדים קשה כדי להחזיר את האמון ביכולת של כל אחד ואחת לעשות דברים גדולים, שזאת בעצם יזמות. אנחנו יכולים לבנות בחזרה ערים וגשרים, אבל את הרוח, שחלקה הגדול אבד, קשה הרבה יותר להחזיר".
