יגאל כרמון בכלל מגדיר את עצמו כאיש שמאל. תומך במפלגת העבודה, שואף לשלום בין ישראלים לפלסטינים. גם ביצחק רבין הוא תמך, ואפילו שימש כיועצו לענייני טרור. אבל אז, זמן קצר אחרי שפרש מהתפקיד, הגיעו הסכמי אוסלו. בחלוף שבוע מחתימת ההסכם, כשהסופר עמוס עוז פרסם בידיעות אחרונות מאמר של דברי שבח והלל לאדריכל שמעון פרס, התפרסם לצידו מאמר של כרמון שכותרתו "יסודותיו הרעועים של שלום ישראל־אש"ף". איש המודיעין הוותיק קבע שם נחרצות כי "אש"ף לא השתנה ואי אפשר לסמוך עליו. המשטרה הפלסטינית לא תמנע אלימות, וביטחון ישראל ייפגע. המוטיבציה לאלימות ולאינתיפאדה לא נעלמה". את כל הקביעות הללו הוא ביסס לא על תחושות בטן, אלא על האזנה לנאומיו של ערפאת.
חודשים אחדים אחר כך הגיע ערפאת ליהודה ושומרון, וכרמון נוכח לדעת שהמנהיג הטרי של הרשות הפלסטינית לא שינה דבר מהרטוריקה הקיצונית שלו. לידיו הגיעו קלטות של נאומים משולהבים, נוטפי אלימות והסתה, שהשמיעו ערפאת ומנהיגים פלסטינים אחרים. אבל כשכרמון ניסה להסב את תשומת ליבם של עיתונאי ישראל לדו־פרצופיות של הראיס, שעל מדשאות הבית הלבן השמיע זמירות אחרות לגמרי – הוא נתקל בהתעלמות. כולם היו שבויים בקונספציית המזרח התיכון החדש, ואתרגו היטב את התהליך המדיני.
"אני רואה שערפאת מכנס את ההמונים, ובכל אספה הוא קורא לג'יהאד ומדבר על מאבק ביהודים", מספר כרמון. "כך הוא עשה בכל מקום שאליו הגיע. בשפה הערבית הוא אמר דברים ברורים מאוד. עם המוסלמים הדתיים הוא דיבר על הסכם חודייבה (הסכם שחתם מוחמד עם העיר מכה, ושאפשר לו מאוחר יותר לתקוף את יהודי ח'ייבר – י"פ), ועם החילונים הוא דיבר על 'תורת השלבים'. הוא מעולם לא הזכיר קביעת גבולות וסיום הסכסוך.
"אני וכמה חברים מתחום המודיעין עשינו דבר פשוט: לקחנו קלטות של נאומי ערפאת, תרגמנו לעברית ושלחנו לכלי התקשורת. אבל המידע הזה לא הגיע לציבור, כי התקשורת לא רצתה לשמוע את הדברים".
ואיך העיתונאים הסבירו את זה?
"כשאמרתי לנחום ברנע, למשל, שאני בסך הכול אומר את האמת ומביא דיווח על מה שקורה במציאות, הוא השיב לי ש'אין אמת. כל דבר צריך להיבחן לפי השאלה את מי זה משרת, ואתה משרת את אויבי השלום'. זה המסר שראיתי אצל רוב התקשורת הישראלית. הם לא רצו להראות או להשמיע את הדברים".
בהדרגה הבין כרמון כי אלו שאמונים על תיווך המציאות לציבור, מתעלמים לחלוטין ממידע קריטי על "הפרטנר" שעוד ימרר את חייהם של אזרחי ישראל. אם התקשורת הישראלית אוטמת את אוזניה ועיניה, אמר לעצמו, התקשורת שמעבר לים תמלא את החלל. זו הייתה המוטיבציה שלו להקים בארה"ב את "ממר"י" (MEMRI, ראשי תיבות של Middle East Media Research Institute), אחד ממכוני המחקר החשובים והמשפיעים ביותר בנושא התקשורת הערבית.
כשנוסד המכון, בשנת 98', עבדו בו חמישה אנשים בלבד – כרמון וארבעה נוספים – שכולם מילאו את תפקידיהם בהתנדבות מלאה. היום מועסקים בממר"י 75 עובדים בשכר, כשבנוסף למרכז בוושינגטון פועלים סניפים של המכון בירושלים, בתל־אביב, בלונדון, ברומא, בברלין ובטוקיו. אפילו בבגדד נפתח סניף של ממר"י לתקופה קצרה. בין העובדים במרכז בוושינגטון ובסניפים האחרים ניתן למצוא ערבים, איראנים וכמובן גם פלסטינים. תקציב המכון, שמקורו בקרנות אמריקניות המזוהות עם גורמים שמרניים, עומד על 5־6 מיליוני דולרים בשנה.
"אנשי דת מוסלמים מדברים מפורשות על הצורך לרסן התבטאויות אנטישמיות, כדי לא להילכד בעינו הבוחנת של המכון. כך למשל האימאם של ניו-ג'רזי תועד כשהוא אומר שיש להימנע מנאומי שנאה. "הוא אמר את זה אחרי שחשפנו אותו", מספר אחד החוקרים בממר"י"
אנשי ממר"י מנסים לנטר ולהקיף את כלי התקשורת של העולם הערבי והמוסלמי – טלוויזיה, עיתונות מודפסת ואתרי אינטרנט – ובין השאר מפנים את הזרקור אל התבטאויות אנטישמיות בערוצים הללו. לא רק תכנים אקטואליים ודתיים נסקרים, אלא גם תוכניות תרבות ובידור, שיכולות לשקף תהליכי עומק בחברות המוסלמיות. פרסומים בערבית, בפרסית, באפגנית, בפקיסטנית ובטורקית מתורגמים על ידי ממר"י לשלל שפות מערביות. לאחרונה, בעקבות החדירה של הרוסים למזרח התיכון, החלו במכון לעקוב גם אחרי תקשורת רוסית.
המזרחן הדגול ברנרד לואיס, שהלך לעולמו לפני שבועות אחדים, אף אמר שהידע על אודות התקשורת הערבית נחלק לשתי תקופות – זו שלפני הקמת ממר"י וזו שאחריה. כ־700 אוניברסיטאות ומכללות מרחבי העולם משתמשות בדו"חות של ממר"י, וכך עושים גם גורמי ביטחון בשורה ארוכה של מדינות, הנעזרים בחומרים הללו במסגרת המאבק בטרור.
הפלסטינים כמובן לא אוהבים את פועלך, אני אומר לכרמון. הם טוענים שאתה מסית נגדם. "בתקשורת הערבית מתייחסים אלינו בשתי פנים", הוא משיב. "יש יחס חשדני, עד כדי טענות שאנחנו מהמוסד. אגב, אנחנו לא. ויש גם יחס של כבוד, כאויב שעושה להם צרות. לרוב הם לא מתווכחים על החומרים שאנחנו מביאים, אלא מנסים לצייר אותנו כבעלי אינטרס. לצד זאת, יש לנו שיג ושיח מרתק עם גורמים ליברליים ורפורמיסטיים אצלם".
עוקרים מפלסטינים, משתילים בישראלים
כרמון (72) נולד ברומניה. אביו היה יליד המקום, אמו ניצולת שואה שהגיעה מהונגריה. כשיגאל היה בן ארבע עלתה המשפחה לארץ – תחילה גרו במעברות, ואחר כך עברו לגבעת־אולגה. כתלמיד תיכון הוא הכיר את יוסף צמח, מורה ששינה את חייו. "היו לנו מורים מיוחדים מאוד", מספר כרמון. "מכיוון שבאותה תקופה לא הייתה עבודה באוניברסיטה לכל האקדמאים, הביאו לבתי הספר מורים שהיו אנשי מעלה. דוקטורים היו מלמדים ילדים כמונו מגבעת־אולגה". צמח, שעלה מעיראק, לימד אותם עברית וערבית. "ברגע שהצטיינתי בערבית וקיבלתי ממנו פידבקים – זהו, נגמר הסיפור ונסלל המסלול. משם רק התקדמתי עם זה".
אחיו הגדול של כרמון התגייס לחיל האוויר, ולימים נהרג בתאונת מטוס. אח נוסף פנה לחיל הים. המשקפיים העבים של כרמון והשליטה שלו בשפה ערבית הביאו אותו לחיל המודיעין, שם התקדם עד לדרגת אלוף־משנה ולתפקיד יועץ לענייני ערבים במנהל האזרחי ביהודה, שומרון וחבל עזה. בהמשך מונה לסגנו של ראש המנהל האזרחי. ב־1988 פרש מצה"ל ומונה על ידי ראש הממשלה יצחק שמיר ליועצו לענייני טרור. בתפקיד הזה הוא שימש גם בחודשים הראשונים של ממשלת רבין.
על השולחן במשרדו, לצד דו"חות של ממר"י, מונחים ספרים רבים העוסקים במזרח התיכון. מקרן זווית מציץ הדוקטורט האנטישמי של אבו־מאזן, שעל כריכתו איור של חייל ציוני וחייל נאצי. על מסך הטלוויזיה בחדר לא תראו גם בימים אלה את המונדיאל אלא את ערוץ אל־ג'זירה – אם כי משחקי גביע העולם בכדורגל מספקים לא מעט חומרים מעניינים לאנשי ממר"י. בין השאר הם ליקטו תשובות של פוסקי הלכה בנושא אימונים במהלך צום הרמדאן, לקראת הטורניר שנפתח בדיוק בסיום החודש.
העובדים במשרד בירושלים – בהם בוגרי יחידות מסווגות ואנשי אקדמיה רבים – מעדיפים שלא להראות את פניהם למצלמה. מעל שולחנו של אחד מהם מצוטט פסוק מהקוראן, המזהיר על חשיבות הדיבור שיוצא מהפה. על המסך מולו משודרת תוכנית ראיונות מלבנון, שבה לדבריו נאמרו כבר כמה התבטאויות אנטישמיות מזעזעות. אנשי המכון פנו לרשות הרגולציה האירופית שמפעילה את הלוויינים, עדכנו אותם על אודות התכנים המסיתים, והערוצים ירדו מהרשת לתקופה מסויימת. "היום הם נזהרים שם הרבה יותר", מספרים לנו.
הקפיצה הגדולה של מכון ממר"י הגיעה בימי האינתיפאדה השנייה, ובפרט אחרי הפיגוע במגדלי התאומים. בתקופה הזו, עם התפתחות האינטרנט, החלו הפרסומים של המכון לזכות לתשומת לב נרחבת מצד עיתונאים ואנשי ממשל במערב. גם הציבור נחשף אליהם, וכיום רבים מהסרטונים המתורגמים שעולים לאתר של ממר"י זוכים למיליוני צפיות. כך למשל קטע וידאו מאל־ג'זירה שמראה את וואפא סולטאן, פסיכיאטרית אמריקנית ממוצא סורי־עלאווי, מתכתשת מילולית עם איש דת מוסלמי ומטיחה ביקורת קשה כנגד האסלאם. לסרטון זה יש 16 מיליון צפיות. "מה שמיוחד בו", אומר כרמון, "הוא שסולטאן דיברה עם אותו חכם דת כשווה אל שווה. היא אפילו אמרה לו לשתוק ולהפסיק להפריע לה – דבר שלא ייאמן".
אנשי ממר"י הם שאיתרו והפיצו לאחרונה את הנאומים האנטישמיים של אבו־מאזן, שקישר בין כסף, בנקים ושנאת יהודים. בעקבות פרסום הדברים ספג יו"ר הרשות גינויים מפי מנהיגים בכל רחבי העולם. קטע אחר שהופץ על ידי ממר"י, וזכה לתשומת לב רבה, הוא זה שבו הודה בכיר חמאס סלאח אל־ברדוויל כי רוב ניכר מהרוגי "צעדת השיבה" הם פעילי ארגונו. כזכור, הפלסטינים טענו כי ישראל טבחה באזרחים חסרי מגן שבסך הכול קיימו פעולות מחאה לאורך גדר הרצועה; ההתבטאות הזו הוכיחה כי צה"ל הדף גלי מחבלים שהיו עלולים לחדור לשטח ישראל. אותו אל־ברדוויל כיכב לפני יותר מעשור בסרטון נוסף, שהראה כי תנועתו לא מיתנה את שאיפותיה לחיסול הישות הציונית. "חמאס לא הציע מעולם לשנות או לתקן את אמנתו", אמר שם. "המצע כולל השקפה ריאליסטית המציגה את יעדי חמאס בארבע השנים הבאות. אילו דיברנו על השמדת ישראל וחיסולה במשך השנים האלה, היינו מרמים את העם שלנו ומשמיעים סיסמאות כוזבות, אולם אין זה סותר את העובדה שאנו שמים דגש על חיסולה של מדינת ישראל ועל אי הכרה בה".
ממר"י עמד גם מאחורי הפצת קטע וידאו מטקס שבו העניק מחמוד אחמדינג'אד עיטורי הוקרה לעובדי פרויקט הגרעין האיראני. העלאת הסרטון הזה לימדה על רצינותה של טהרן במירוץ להשגת הפצצה. ועוד מתוצרת איראן: דרמה בשם "בשבילך פלסטין", העוסקת בעקירת איברים של פלסטינים על ידי רופאים ישראלים לטובת טיפולי השתלות. ממר"י לא רק פרסמו את דבר קיומה של עלילת הדם המודרנית הזו, אלא גם הראו כי בכיר במשרד החינוך האיראני קשור ליצירת התוכנית.
בעולם המוסלמי כבר מודעים היטב לפעילות של ממר"י, ואנשי דת מדברים מפורשות על הצורך לרסן התבטאויות אנטישמיות, כדי לא להילכד בעינו הבוחנת של המכון. כך למשל האימאם של ניו־ג'רזי תועד כשהוא אומר לצאן מרעיתו שיש להימנע מנאומי שנאה. "הוא אמר את זה אחרי שחשפנו אותו", מספר אחד החוקרים בממר"י, שקיר חדר העבודה שלו מעוטר בצעיף סורי עם הכיתוב "המוות על פני ההשפלה".
לכרמון חשוב לציין שהמכון שלו שותף פעיל במפעל אקדמי "שיש לו חשיבות אדירה לא רק לקידום הידע, אלא גם לקירוב בין יהודים וערבים בישראל. זהו 'מילון מילסון', מילון דיגיטלי ערבי־עברי, המשרת את כל מוסדות ההשכלה הגבוהה בישראל וגם את התלמידים בבתי הספר התיכוניים. לצערי, כל פניותיי למשרד החינוך לסייע בקידום הפרויקט, מתוך ראיית האינטרס הלאומי הכולל – עלו בתוהו".
אסיר משוחרר עם כרס ודוקטורט
באגפי השמאל הליברלי בארץ ובחו"ל נשמעת לא מעט ביקורת על ממר"י. שם טוענים כי מדובר במכון מחקר שמרני, שדוגם במכוון אמירות קיצוניות של מוסלמים. "ממר"י מתחזקת את תפיסת האיום של המרחב הערבי ואת דימויה של ישראל כווילה בג'ונגל", אמר למשל המזרחן ד"ר אסף דוד מ"הפורום לחשיבה אזורית", גוף המזוהה עם ארגון השמאל "מולד".
יש בסיס לאמירה שאתם מתעלמים במכוון מהמתונים בעולם הערבי?
כרמון: "שמע, זה שקר מוחלט או בורות מוחלטת. תבדוק כמה התבטאויות של מוסלמים ליברלים ורפורמיסטים העלינו לרשת. לאין מספר. אנחנו מפרסמים את הכול, ובעיקר אישים ומנהיגים כאלה, כי הם לא זוכים לייצוג המתאים להם בקרב האוכלוסייה. יש חסמים בפני הקולות הללו".
באתר של ממר"י אכן אפשר למצוא לא מעט ציטוטים של אמירות מתונות – באופן יחסי, כמובן. כך למשל מובאים דבריו של ח'לף אל־חרבי, בעל טור ביומון הסעודי "עוכאט'": "כאשר היינו קטנים, התישו המורים את כוחנו בחזרה על ההשקפה כי ישראל היא ללא ספק מדינה זמנית וחולפת. כאשר גדלנו קצת ויכולנו לקרוא עיתונים וספרים, מילאו את מוחותינו בסיבות לאי־יכולתה של ישראל להתקיים בסביבתה הערבית. עברו שנים ואנו ממתינים לרגע שבו תיעלם ישראל, והנה אנו מגיעים לרגע שדווקא מדינות ערב הן אלו המתחילות ליפול בזו אחר זו. (…) סוד הישרדותה של ישראל, למרות כל האתגרים הגדולים שעמדו בפניה, טמון בדמוקרטיה ובכיבוד ערכו של הפרט בה, (וזאת) מבלי להתייחס לגזענות ולאכזריות שלה כלפי יריביה הערבים. סוד נפילתן של מדינות ערב, בזו אחר זו, טמון בדיקטטורה, בדיכוי זהותו של הפרט. (…) הלוואי ויכולנו ליצור קשר עם המורים שלנו, כדי לומר להם כי ישראל עדיין קיימת, ואילו הערבים עומדים ללכת לאבדון. כדי לדעת מי יישאר ומי יאבד, יש תמיד לחפש דמוקרטיה, זכויות אדם וצדק חברתי".
בקטע ששודר באל־ג'זירה, מדבר המנחה פייסאל אל־קאסם על יחסה של ישראל לאסירים המוחזקים בידיה: "סמיר קונטאר השתחרר מהכלא הישראלי עם כרס ודוקטורט. וזה עצור סורי לאחר ששוחרר מהכלא של אסד (מראה תמונה), זה כל ההבדל". בסרטון אחר שעלה לאתר, ומקורו בערוץ "פלוג'ה" העיראקי, אומר מנחה הטלוויזיה אנואר אל־חמדאני כי יש להתנצל בפני היהודים שגורשו מהמדינה: "זו הייתה טעות היסטורית, ומחובתנו לתקן אותה בחלוף שבעים שנה. אם לא אכפת לנו מטרגדיות של אנשים אחרים, לאף אחד לא יהיה אכפת מהטרגדיות שלנו".
"רבין בכלל לא רצה את אש"ף. נייר הסיכום דיבר על "הנציגות הפלסטינית במסגרת המשלחת הירדנית-פלסטינית." כשערפאת ראה את זה, הוא התנגד לחתימה. אבו-מאזן סימן קו ביטול על מילים האלה, וכתב "PLO". כשביקשנו מארכיון המדינה את המסמך עם התיקון, התברר שיד נעלמה לקחה אותו, אולי מפני שהוא מעיד שרבין לא רצה לשאת ולתת עם ערפאת"
"הגישה של המבקרים שלנו משמאל היא פוליטית", ממשיך כרמון. "הם רוצים להצדיק קו מסוים. אנחנו מחפשים את האמת שהם חדלו מלחפש אחריה בגלל גישות פוסט־מודרניות. להם יש יעד, והם מחפשים איך לקדם אותו ולהתקדם לקראתו. זה כמובן בסדר מבחינה רעיונית וערכית, אבל עליהם לוודא שהם לא מוליכים את עצמם על יסודות רעועים, שיובילו אותם להתעלמות מהמציאות. במקום זה הם פונים להשמעת ביקורת, שבעיניי איננה אמת. זו פוליטיקה ולא אקדמיה".
אבל גם אצלך נקודת המוצא היא פוליטית. כשאתה טוען שערפאת רימה אותנו באוסלו, זה ממקם אותך בימין.
"פה אני חולק עליך. כשאני מתבסס על כך שערפאת הטיף לג'יהאד, צריך להתייחס להנמקה שלי. הם לא מתייחסים לכך, וגם לא למה שהתפתח במשך הזמן ואישש את ההסברים שלנו. בשמאל, לצערי, ממשיכים כאילו לא קרה כלום. אם היו עוקבים אחרי ערפאת ומאזינים לנאומיו בקשב רב, אני לא חושב שהם היו מגיעים למסקנות שונות משלנו. אבל הם התעלמו מהמציאות, התעלמו מהמידע, לא רצו להפנים שהיעד של הפלסטינים הוא עד הים. השמיעה הייתה סלקטיבית. אמרו – 'הנה, הפלסטינים מוכנים למדינה משלהם', ולא הקשיבו כשהם דיברו על זכות השיבה".
המסנגרים על הראיס טענו שהוא מדבר לרחוב הפלסטיני באופן הזה כדי לרכך אותו, ואילו דבריו למערב מבטאים את כוונותיו האמיתיות. מאיפה היה לך הביטחון לקבוע שההפך הוא הנכון?
"מכך שהדברים שלו לפלסטינים היו עקביים לאורך זמן. אם זה היה ניסיון לשכנע את הציבור להסכים לדרך אחרת, היינו צריכים לראות בהדרגה שינוי כלשהו. אבל הדברים של ערפאת נשארו ברורים, בלי שום אמירה לטובת הסכמי שלום ופשרות. הרעיון המרכזי בנאומיו היה שהפלסטינים יממשו בקרוב את זכות השיבה ויחזרו ליפו, לעכו ולחיפה".
האם היה לתהליך אוסלו סיכוי כלשהו להצליח?
"ברגע שהביאו לכאן את אש"ף דרך הסכם אוסלו, החזירו את תיק 48'. מאז כולנו בסיטואציה שאין לה פתרון ואין ממנה מוצא אלא בהתפוצצות, שאולי תבוא בעתיד הקרוב או הרחוק. אם היו עושים הסכם עם האוכלוסייה המקומית, הדברים היו יכולים להיראות אחרת".
אותנטי אבל מסוכן
כרמון עצמו, כאיש המנהל האזרחי, ניסה לייצר אלטרנטיבה לערפאת. הוא וחבריו טיפחו את "אגודות הכפרים" – מנהיגות מקומית שהתנגדה לאש"ף ודגלה בהקמת מדינה פלסטינית לצידה של ישראל. אלא שהסכמי אוסלו טרפו את כל הקלפים. "מרגע שאש"ף הגיע לפה – הביאו את האויב אל ליבנו ואל חזנו, ופתחו את שאלת הפליטים. אוסלו למעשה הרס לכולנו את החיים".
ורבין לא הבין מה הוא עושה?
"זכיתי להיות אחד האנשים שרבין העריך. כשכיהן כשר ביטחון, הוא זה שהמליץ לראש הממשלה שמיר למנות אותי לתפקיד היועץ לענייני טרור. אבל אני יצאתי נגד המפעל שהוא יצר".
כרמון מספר כי נסע פעם לקונגרס האמריקני, יחד עם יוסי בן־אהרון, ששימש מנהל לשכת ראש הממשלה בתקופת שמיר, ועם הדיפלומט יורם אטינגר. "מתחנו שם ביקורת על אוסלו. כשחזרנו, הייתה כותרת קשה נגדנו בעיתון, עם תמונה זועפת של רבין. הוא קרא לנו שקרנים. כאב לו מאוד מה שעשינו, אך האמת היא שגם הוא בעצמו לא האמין במה שעשה".
הוא נגרר לאוסלו?
"כן, הוא נגרר לשם בהטעיה. הוא המציא לעצמו טיעונים כדי להצדיק את המהלך הזה. רבין רצה להגיד לאמהות: אם יש מלחמה – תדעו שאני ניסיתי הכול. קורבנות השפיעו עליו מאוד, והוא היה מוכן לעשות הכול למנוע בכי של אמהות. אני זוכר אותו מתראיין באחד מימי העצמאות ומספר על הלחימה באזור ירושלים במלחמת השחרור, ועל קרבות שנהרגו בהם לוחמים צעירים מהגדוד שלו. עברו יותר מארבעים שנה, ובכל זאת הוא כמעט בכה. זה היה אחד ההבדלים הבולטים בינו לבין שמיר. שמיר לא אהב שמודיעים לו מיד אם מישהו נהרג. אצל רבין, איפה שלא יהיה ומה שלא יקרה, אם יש הרוג – מדווחים לו. שמיר לא זלזל חלילה בקורבנות, הוא זלזל בחיי עצמו. הגישה שלו הייתה – הרי כולנו פה בשביל לתת את חיינו. יש קורבנות? אין מה לעשות. הרגישות של כל אחד מהם לחיי אדם הייתה שונה".
אמרת שרבין הוטעה. על ידי מי? שמעון פרס ויוסי ביילין?
"רבין בכלל לא רצה את אש"ף, הוא רצה שאת הפלסטינים תייצג המשלחת של פייסל חוסייני וחנאן עשראווי, והם אלה שיחתמו על ההסכם. כלומר, יאסר ערפאת ייתן את הסכמתו, אבל לא הוא יהיה הנציג הפלסטיני. נייר הסיכום דיבר על 'הנציגות הפלסטינית במסגרת המשלחת הירדנית־פלסטינית' – אותו גוף שייצג אותם בוועידת מדריד. כשערפאת ראה את זה, הוא אמר 'אני לא רוצה שיחתמו'. כיוון שלא היה זמן להחליף ניירות, אבו־מאזן סימן קו ביטול על מה שהוגדר בטקסט כנציגות הפלסטינית, כתב 'PLO' (אש"ף) וחתם. כל זה, כולל התמונה של המסמך, מתועד בספר שכתב אבו־מאזן. אגב, כשביקשנו מארכיון המדינה את המסמך עם התיקון, התברר שהוא לא שם. יד נעלמה לקחה אותו, אולי מפני שהוא מעיד שרבין לא רצה לשאת ולתת עם ערפאת. קיבלנו את דפי ההסכם מעמוד 2 והלאה.
"בשורה התחתונה, רבין לא רצה שערפאת יהיה מעורב, אבל לחצו עליו להמשיך בתהליך איתו. בסוף רבין מצא לעצמו צידוקים ונימוקים, וכבר לא יכול היה לחזור בו. אם התהליך היה נכשל, כל האשמה הייתה נופלת עליו".
ערפאת היה לכאורה המנהיג האותנטי של הפלסטינים. איך אפשר היה להתעלם ממנו?
"אם ערפאת הוא המנהיג האותנטי, זה עדיין לא אומר שאתה מביא אותו אליך. הבאת אש"ף לשטחים הייתה טעות קשה. זה ארגון שנוסד על ידי מצרים והתקיים בזכות סוריה. על השטחים אש"ף השתלט באלימות, בכוח הנשק שהותר לו להביא איתו. הם גם השתלטו על הכספים. במקומם היינו צריכים להישאר עם תושבי השטחים, וזו פרדיגמה שמנסים לממש היום, כי עם אש"ף אי אפשר. כל מה שהציעו – והציעו לא מעט, עד כדי מאה אחוז מהשטח – לא עזר, והם עדיין פועלים לממש את זכות השיבה".
גם יורשו של ערפאת ממשיך את דרך הסרבנות והלוחמה נגד ישראל. כרמון מצביע על הדוקטורט של אבו־מאזן ומציין שבגרסת המקור של העבודה האקדמית, שהוגשה בשפה הרוסית – שכן עבאס למד באוניברסיטה במוסקבה – לא נאמר דבר על אודות הכחשת השואה. "הרוסים, כמי שהביסו את הגרמנים, לא מעוניינים להכחיש את השואה, ולכן מי שכתב בשבילו את העבודה ברוסית לא הכניס את זה. אבל בספר שמבוסס על הדוקטורט, אבו־מאזן הוסיף כמה עמודים רוויים בהכחשת שואה ובציטוטים לא נכונים ממקורות מפוקפקים".
הספר יצא לפני 36 שנה. אבו־מאזן לא השתנה מאז?
"במה הוא השתנה? התפיסה האומרת שהתנועה הציונית היא אימפריאליסטית וקולוניאליסטית, ושאין לה מקום בעולם – היא בנפשו של אש"ף מאז ועד היום. האמונה שהשואה מעידה על תכונות נוראיות של היהודים עצמם, היא מיסודות משנתם של הוגים פלסטינים ומוסלמים. גם השייח' יוסוף קרדאווי מ'האחים המוסלמים' וגם אבו־מאזן חוזרים על כך בצורות שונות. אלו דברים שלא נאמרים לקהל מערבי, אבל בערבית הם נשמעים, ואצלנו מסרבים להקשיב להם".
הפליטים לא מתים
היום כרמון כבר לא מאמין שרעיון שתי המדינות הוא בר־קיימא. לדעתו גם לא צפוי פתרון כלשהו לסכסוך הישראלי־ערבי בעתיד הנראה לעין. אולי בעוד דורות מספר, כאשר הערבים יוותרו סופית על זכות השיבה, יש סיכוי לשינוי אזורי.
ואתה עדיין מזהה את עצמך עם השמאל.
"מאיפה בא הרעיון שאיש שמאל צריך להיות עיוור? בתחום המדיני, השמאל השאיר את הבמה לליכוד מתוך עיוורון ובחירה. אני סבור שצריך להסתכל על המציאות ולראות מה קורה. בעיניי אין הבדל גדול בין פתרון של שתי מדינות לבין מדינה אחת. במצב של שלום, שתי המדינות יהיו פתוחות זו לזו. הם יעבדו פה, וגם אנחנו נהיה שם. בפועל זו תהיה מדינה אחת. לפלסטינים תהיה ריבונות בתחומם, אבל מבחינת סוגיות המים והחשמל וענייני יסוד קיומיים הם יהיו תלויים בנו".
אנשי ממרי הם שאיתרו והפיצו לאחרונה את הנאומים האנטישמיים של אבו-מאזן, שקישר בין כסף, בנקים ושנאת יהודים. בעקבות פרסום הדברים ספג יו"ר הרשות גינויים מפי מנהיגים בכל רחבי העולם. קטע אחר שזכה לתשומת לב רבה הוא זה שבו הודה בכיר חמאס כי רוב ניכר מהרוגי "צעדת השיבה" הם פעילי ארגונו
מחנה השלום מדבר היום לא על שלום אלא על נסיגה חד־צדדית כפתרון לכל הבעיות. זה יכול לעבוד?
"זה יהיה תרגיל עקר שנשלם עליו מחיר בדם. שום מטוס לא ימריא מנמל התעופה שבמרכז הארץ; בעזרת מרגמות פשוטות וקטיושות הם ישתקו פה את החיים. תוך יומיים אנחנו נחזור לשטח. אני גם לא מתרגש מסוגיית הדמוגרפיה, שגורמת להרבה פוליטיקאים להרים את דגל הנסיגה. בעבר טענו שכבר בשנות התשעים הפלסטינים יציפו אותנו ויהיו רוב – והנה, לא מיניה ולא מקצתיה. המספרים של אונר"א לגבי הפליטים לא אמינים, כי עולה מהם שמאז שנת 94' אף אחד לא מת. לעומת זאת, מחקריו של יורם אטינגר בנושא אמינים ומהימנים. האוכלוסייה הערבית מצטמצמת, והמשפחה הישראלית־חילונית גדלה. כך שהערבים יישארו מיעוט משמעותי בין הים לירדן".
כמי שמאזין לקולות בערבית וגם מבקר לא מעט ביהודה ושומרון, כרמון מספק עוד כמה אמירות שיגרמו לעמיתיו בשמאל הישראלי לזוז באי נוחות. לדבריו, התלונות של הפלסטינים על סבלם המתמשך הינן מוגזמות; המציאות היא שלא כל כך רע לחיות כפלסטיני תחת שליטה ישראלית. "הערים והכפרים שלהם התפתחו יפה מאוד. אני זוכר מקומות שהיו בהם שני בתים ומערה, והיום יש שם עשרות בתים מפוארים. הפלסטינים ממשיכים להתלונן, ושוכחים שישראל הייתה זו שהקימה את רוב האוניברסיטאות שלהם".
אז הכיבוש הישראלי תורם לאוכלוסייה הפלסטינית?
"בוודאי. בבתי הכלא בישראל יש בחירות של האסירים, וזה אקט שהם למדו מאיתנו. רמת החיים שלהם עלתה בזכות ישראל. היום אין מחנות פליטים, הבתים שם יפים ומכובדים".
להגיד שהכיבוש טוב לפלסטינים אלו דברי כפירה של ממש.
"סיכמנו שמותר להיות איש שמאל אבל לא עיוור. ובכן, אני מנסה להביט למציאות בעיניים".
יש שמשווים בין האינתיפאדות לבין המאבק להקמה מדינה יהודית, שגם בו היו צדדים אלימים.
"ההבדל בין ההנהגה הפלסטינית להנהגה היהודית הוא שהאחרונה, מאז תחילת הציונות, נקטה עמדות מתונות. הרצל דיבר על אוגנדה ובן־גוריון כתב ב־37' שלא צריך לסרב לוועדת פיל. מאיפה זה מגיע? גם לנו בעברנו הייתה אידיאולוגיה קשיחה, אפילו כמו חמאס. נלחמנו מול הרומאים מתוך תפיסה שמי הם ומה הם יכולים לעשות לנו, אבל בסוף נשלחנו לאלפיים שנות גלות. הגלות יוצרת חוט שדרה גמיש. לערבים, והפלסטינים בכללם, יש חוט שדרה שמבטא 14 מאות של אימפריה ערבית. אתה יכול לשבור אותם, אבל לא לכופף אותם. לכן על זכות השיבה לא יהיה ויתור.
"באחד הכנסים האחרונים שקיימנו בממר"י דיבר הסופר א"ב יהושע. הוא סיפר ששאל את עצמו מדוע מה שעבד עם מצרים וירדן לא עובד אצל הפלסטינים, ותשובתו הייתה שלמצרים ולירדנים נתנו את מה שהם רוצים עד הסנטימטר האחרון, ואילו לפלסטינים לא נתנו את מה שהם רוצים. לדעת א"ב יהושע, הסנטימטר האחרון מבחינתם הוא שוויון שיבוא לידי ביטוי אחרי סיפוח. אבל אני אומר שזה לא כך. הסנטימטר האחרון של הפלסטינים הוא שיבת כל הפליטים לבתיהם. הסנטימטר האחרון הוא שפת הים, הוא יפו, עכו ואשקלון, הלא היא מג'דל. זו הטרגדיה של הסכסוך, כי זה בלתי אפשרי, גם השמאל לא ייתן להם את זה.
"הטעות של אנשי השמאל היא שהם מחליטים מה הפלסטינים רוצים. הם אומרים 'ניתן להם מאה אחוז שטח ומאה אחוז שוויון', אבל לא נותנים לפלסטינים את מה שהם באמת מבקשים. אני נוהג לומר לחבריי בשמאל: אם השלום לא מגיע, זה לא באשמת המתנחלים. הוא לא מגיע בגללכם".
