את הדחיפה האחרונה לכתיבת הספר "הצבע של אמי" קיבלה טלי סְמָנִי ברגע אחד, בלתי נשכח, שחוותה עם האחיין שלה. זה היה לפני כשנה, בימי מבצע "עלות השחר". סמני ואחותה יעל היו אצל הוריהן בראשון־לציון, כשלפתע נשמעה אזעקה. "תפסתי את רום, הבן של יעל, שהיה אז בן חודשיים. בזמן שרצתי איתו למדרגות, הרגשתי פתאום איך כל החרדות שלי מתעוררות ומתלכדות. חשבתי: איך אפשר להביא ילדים לעולם המטורף הזה, שאין בו יציבות וביטחון? וחשבתי גם על כך שהילד המתוק הזה, שצריך כל כך הרבה הגנה, הולך להתמודד בחייו גם עם סוגיות שקשורות לצבע העור שלו. התפקיד שלנו הוא לשמור עליו ולהכין אותו לאתגרים שיהיו לו כנער וכגבר שחור, אבל איך עושים את זה בלי להפחיד אותו? אם לא נזהיר אותו מפני העולם, איך ניתן לו כלים להתמודדות?"
השאלות הללו הצטרפו למחשבות ולבטים שהעסיקו את סמני זמן רב. כפסיכולוגית קלינית שמטפלת באוכלוסיות מגוונות, היא נתקלת לעיתים קרובות בסוגיות הקשורות לצבע העור. "יש לי זכות לטפל בין השאר בילדי אומנה ובילדים מאומצים, וכך הגיעו אליי גם ילדים שחורים שגדלים במשפחות לבנות", היא מספרת. "התחלתי להעביר סדנאות בנושא הזה, ושמעתי מהורים סיפורים על גילויי גזענות שהילדים שלהם חווים. אחד האבות אמר לי בסיום הסדנה: 'רק עכשיו אני מבין שהיחס הזה אל הבן שלי לא הולך להסתיים כשהוא יגיע לגיל 18'".
גם סמני עצמה, כבת לקהילה האתיופית, מתמודדת לא פעם עם התייחסות של מטופלים לצבע עורה. "אחת המטופלות שלי הייתה עסוקה מתחילת הפגישה בשאלה מה אני, ולא הייתה יכולה להתקדם עד שלא אתן לה תשובה. היא אמרה 'אם את אתיופית, אני לא יכולה לבוא אלייך'. יש גם התייחסויות עקיפות, למשל כשמטופל אומר לי 'האתיופים הברברים חסמו את הכביש ולכן איחרתי לפגישה'. או מטופלת תוקפנית ששיחקתי איתה דמקה, והיא כל הזמן אמרה: 'אני רק עם הלבנים. אנחנו נהרוג את השחורים'. אני לומדת להתמודד עם זה לאורך השנים, אבל זה שונה כשמדובר בילדים. כשהתחלתי לעסוק בנושא הבנתי שאנחנו לא מצליחים לדבר איתם על צבע הגוף שלנו".
"כשהתחלתי לחפש וללמוד איך מעלים את נושא צבע העור, גיליתי שמשפחות אפרו־אמריקניות מקיימות שיחה כזו עם הילדים בגיל בגרות, אבל הן מתמקדות בהיבט של התגוננות מפני שוטרים: 'תדאג שהידיים שלך יהיו גלויות', 'תן תעודת זהות אם מבקשים ממך' וכדומה. השיחה הזאת נשמעת לי מפחידה מאוד לילדים"
סמני החליטה למפות את הדפוסים השונים של שיח בין הורים שחורים לילדיהם על סוגיית צבע העור. "בקליניקה ובסדנאות אני פוגשת לא מעט הורים שמסתבכים עם העניין הזה ולא יודעים איך לדבר עליו. חלקם אומרים: 'למה שנפחיד את הילד? אין גזענות, ואם הוא יהיה מצוין בלימודים, הוא לא ייתקל בזה'. אבל אני הייתי מצוינת בלימודים, ובכל זאת נתקלתי בזה. כשהתחלתי לחפש וללמוד איך מעלים את נושא צבע העור, גיליתי שמשפחות אפרו־אמריקניות מקיימות שיחה כזו עם הילדים בגיל בגרות – 16 או קצת לפני – אבל הן מתמקדות בהיבט של התגוננות מפני שוטרים: 'תדאג שהידיים שלך יהיו גלויות', 'תן תעודת זהות אם מבקשים ממך' וכדומה. השיחה הזאת נשמעת לי מפחידה מאוד לילדים.
"לא מצאתי כמעט כתיבה רחבה בנושא צבע העור, וגם לא ספר ילדים שעוסק בזה בלי חיבור לגזענות או לדחייה חברתית. ישבתי בחנות ספרים בהארלם במשך ארבע שעות, קראתי את כל ספרי הילדים והמבוגרים שהיו שם בנושא הזה, ועדיין הרגשתי שאף אחד לא מתעסק בו כפי שאני רוצה לעשות. הכול היה מעורבב בגזענות. מי שמכיר אותי יודע שאין לי שום בעיה לדבר על גזענות, אבל אני חושבת שזה נושא ששייך בעיקר לנו, המבוגרים, ובעולם של הילדים יש עדיין תמימות מסוימת. רציתי למצוא דרך להנגיש את זה בצורה פשוטה, תמימה וסקרנית".
כך בא לעולם לפני כחודשיים הספר "הצבע של אמי" (ספרי ניב). גיבורת הספר יוצאת למסע חיפוש בין צבעים, ומגלה להפתעתה שאין גוון שתואם את צבע העור שלה ושל משפחתה. "הדבר הראשון שביקשתי לעשות, עוד לפני שאני אומרת משהו על הסוגיה, הוא להנכיח אותה", מסבירה סמני. "כשאנחנו נבהלים ממנה, כמו מדברים רבים אחרים, מתרחש פיצול לשתי תגובות קוטביות. אפשרות אחת היא להכחיש את הנושא ולומר שהוא לא קיים. התגובה בקצה השני היא לומר לילד: 'אתה יפה ואתה שייך לתרבות מדהימה'. אבל גם זה מצמצם, ולא מאפשר לדבר על הנושא בצורה מורכבת".
בספר שלך, מעבר לעיסוק בצבע הגוף, בולט הרצון "לנרמל" את שגרת החיים במשפחה של אמי – משפחה נורמלית לכל דבר, אך כזו שאינה שכיחה בספרי ילדים אחרים.
"רציתי לכתוב ספר שמיועד לכל הילדים, והכוכבים שלו הם בני משפחה 'חומה'. כמו שאני יכולה להזדהות עם סיפור של ילדה לבנה, גם אם יש בו חלקים שזרים לי, כך זה יכול לעבוד גם בכיוון ההפוך. 'הצבע של אמי' הוא ספר ילדים על חיים רגילים: יש משפחה, יש ארוחות, הילדים עונים 'טוב' או 'בסדר' כששואלים אותם איך היה בגן ובבית הספר, יש חברים בכל מיני צבעים – וזה לא 'נושא', אלה פשוט החיים הרגילים שלנו.
"ד"ר שולה מולה, אשת חינוך ואקטיביסטית, אמרה דבר יפה בערב ההשקה של הספר: הצבע החום לא נחשב 'רגיל' מבחינת הגיבורה, כי היא לא רגילה לחפש אותו. מכיוון שכל המשפחה שלנו חומה, אנחנו לא מבינים מעצמנו שאנחנו מיעוט. את ההבנה הזו אנחנו מקבלים רק כשיקוף מהעולם החיצוני".
לדברי סמני, הספר אכן מצליח לפרוץ את גבולות הקהילה שלה, ולהגיע גם לקוראים רבים אחרים. "לפי התגובות שאני מקבלת, חלק מהילדים מתייחסים לנושא הצבע כי הוא בקדמת הסיפור, אבל יש כאלה שלא. אחד החברים שלי סיפר שהילדים שלו בכלל לא דיברו על הנושא הזה, אלא על המשפחתיות. הם שאלו 'למה המשפחה בספר אוכלת יחד פעמיים בשבוע, ואנחנו לא?'"
"כבר כילדה הרגשתי שאני לא פה ולא שם. לא שחורה מספיק בשביל השחורים, ולא לבנה מספיק בשביל הלבנים. תמיד היה לי צורך להוכיח את עצמי כדי להתקבל לאיזושהי קבוצה. בשלב מסוים הבנתי שאני יכולה להפוך את גוון העור שלי ליתרון, ולהיות גם וגם"
מסר נוסף בספר קשור לקשת הצבעים בתוך הקהילה האתיופית עצמה. "גם חברים טובים שלי לא תמיד קולטים שיש אצלנו הבדלי גוונים. היה לי חשוב להנכיח את העובדה שאנחנו עצמנו שונים, ויש רצף רחב מאוד. אי אפשר לצמצם אותנו למשבצת אחת של חום. ברמה הגבוהה יותר, יש כאן גם אמירה שלא כל האתיופים אותו הדבר. לא כולנו פושעים ולא כולנו טיפשים ולא כולנו מנקי רחובות".
המסר הסמוי של החתול
הסיפור הרבגוני שבמרכז הספר מתחבר במידה רבה לסיפורה האישי של סמני, אישה בעלת עור בהיר יחסית לבני קהילתה. "כבר כילדה הרגשתי שאני לא פה ולא שם, לא שייכת ולא קשורה. לא שחורה מספיק בשביל השחורים, ולא לבנה מספיק בשביל הלבנים. תמיד היה לי צורך להוכיח את עצמי כדי להתקבל לאיזושהי קבוצה. חוויתי גם מעבר מעניין מהסביבה שגדלתי בה, שהייתה לבנה ברובה, למציאות שלי היום, כשמרבית המעגלים החברתיים שלי הם שחורים. בשלב מסוים הבנתי שאני יכולה להפוך את גוון העור שלי ליתרון, ולהיות גם וגם. מקצועית אני ב'עולם הלבן' – בתחום הפסיכולוגיה, שאין בו הרבה שחורים – אבל כל האקטיביזם שלי הוא בתוך הקהילה, ואני מוצאת דרכים לפייס ולגשר בין החלקים האלה. אני באה מקהילה חזקה שיש לה היסטוריה מדהימה, ואני יודעת לדבר אותה בשפה של לבנים. זה הדבר שהכי עוזר לי בחיים".
חקר השיח של הורים וילדיהם על צבע העור עומד גם במרכז הדוקטורט שסמני שוקדת עליו בימים אלה. "ספר ילדים נוסף, שכבר כתבתי, נועד לתת להורים כלי אחד מתוך מגוון של כלים לדבר על הנושא. הכלי הזה מבקש לפתח מודעות לאופן הדיבור שלנו על צבעים באופן כללי ועל אנשים באופן כללי. מטופלת שלי סיפרה שהיא שמעה את חברה שלה אומרת 'כל השחורים הבבונים האלה'. מאיפה מגיע הצירוף הזה? אותה חברה הרי לא המציאה אותו בעצמה. ולמה 'בבונים'? למה עושים חיבור לקופים ולבעלי חיים? הרי אם מי שאומר משפט כזה מאמין באבולוציה, הוא יודע שגם הוא מגיע מהקוף.
"דני אדמסו – היסטוריון, כותב שירה ופעיל חברתי שחוקר גם את סוגיית צבע העור בספרי ילדים – אמר בערב ההשקה שספר ילדים מיועד קודם כול להורים. הם צריכים לקרוא את הספר ולנסות להבין את המסר שהוא רוצה להעביר. מי שאין לו רגישות תרבותית, או שלא חי בסביבה מגוונת – אני מבינה שהמסר בספרים שלי לא יצלצל לו מיד, אבל בסופו של דבר היו פה לא מעט מחאות של יוצאי אתיופיה נגד הגזענות, אז לכל הפחות אפשר להביע סקרנות אמיתית כלפי הנושא. אם אין לנו יכולת לחשוב, אין לנו יכולת לעבוד עם הילדים שלנו. התפקיד הכי חשוב שלנו כהורים הוא לפתח את יכולת החשיבה אצל הילדים, וזה אולי הכלי הראשון שהייתי מציעה".
למה שהורים לבנים ירצו לדבר עם ילדיהם על סוגיית צבע העור?
"זה באמת יהיה האתגר הבא. אני צריכה קודם כול לתת לקהילה שלי כלים להתחיל לדבר על הסוגיה הזו באופן מפוחד פחות וברור יותר, כדי למוסס את החרדה ולאפשר לבנות חוסן. אחר כך נפנה אליכם", היא מחייכת. "אחת הדרכים ליצירת חשיפה לאוכלוסיות נוספות היא להכניס ספר כזה לגני הילדים. השאיפה שלי היא ש'הצבע של אמי' ייכלל בפרויקטים כמו ספריית פיג'מה.
"קיים פער גדול בין מספר יוצאי אתיופיה שזקוקים לטיפול ובין מספר יוצאי אתיופיה שעוסקים בטיפול. בתחום הפסיכולוגיה אנחנו מעטים, כמה עשרות, ופסיכולוגים מומחים יש פחות מעשרה. יש צורך באנשי מקצוע כאלה. אני לא צריכה לטפל בכל האתיופים, אבל אני יכולה ללמד אותך על נקודות העיוורון שלך כלפיהם"
"נתקלתי לא מזמן בספר 'חתול גדול, חתול קטן', שחולק במסגרת הפרויקט הזה. הוא מנסה ללמד על הפכים וניגודיות, שזה יפה וחשוב, אבל אתה רואה איך באופן עקבי כל הדמויות הטובות בספר הן חתולים לבנים, וכל הדמויות השליליות הן חתולים שחורים. כך, באופן לא מודע, אנחנו מחדירים מסרים לילדים. חברה סיפרה לי שהיא לא מראה את הספר הזה לילדים שלה. יש כידוע ביקורת על הביטוי 'חתולה כושית' שמופיע ב'דירה להשכיר', אבל לדעתי חשוב לדבר לא רק על הבחירה במילה מסוימת, כי זה מצמצם אותנו מחשבתית. כשאנחנו עוסקים רק במילה זו או אחרת, אנחנו מפספסים את הדברים שמועברים באופן בלתי מודע".
תמיד במיעוט
טלי סמני מתגוררת כיום ברחובות, נשואה לנתן אריאני, סטאז'ר בבית החולים קפלן. היא נולדה לפני 37 שנים בבת־ים. אביה טוביה עלה לישראל כבר בשנת 1974, אמה פלגו הגיעה ארצה עשור אחריו במסגרת מבצע משה. "אני בת של אקטיביסט", אומרת סמני. "אבא שלי עלה בסיוע של זוג יהודים אמריקנים שהוא הדריך בסיור באדיס־אבבה. הם קלטו שהוא יהודי, ועזרו לו להוציא דרכון שאפשר לו לעבור דרך כמה מדינות ולהגיע בסופו של דבר לישראל".
בניגוד לרבים מיוצאי אתיופיה בני דורה, סמני למדה בבית ספר ממלכתי ולא בחינוך הממלכתי־דתי. "אבא שלי נפגע מאוד כשכפו על העולים לעשות הקזת דם לצורך גיור לחומרא. זו הייתה עבורו חוויה טראומטית, ומאז יש לו התנגדות גדולה לממסד הדתי. אנחנו כבר גדלנו בבית חילוני לגמרי".
והיה עוד מאפיין ייחודי לבית הזה: "לא דיברנו אמהרית, אלא עברית או אנגלית. אבא ידע אנגלית כי הוא בא ממשפחה מבוססת ולמד את השפה בבית הספר. זה נחרת אצלו כדבר חשוב. מאז שהייתי בת ארבע הוא דיבר איתי אנגלית, ובגיל בית ספר הוא ביקש שאומר לו כל יום ארבע מילים חדשות שלמדתי באנגלית".
כשסמני הייתה בת 10, עברה המשפחה לשכונה שלא היו בה עוד יוצאי אתיופיה מלבדם. טלי ואחותה היו גם הנציגות היחידות של הקהילה בבית הספר. "זה היה מורכב. הייתי אומנם בהירה כמו אמא שלי, אבל עדיין ידעו שאני אתיופית, כי ראו את אבא שלי ואת אחותי שהם כהים יותר ממני. ירדו עליי בגלל זה, ואני הייתי רגישה מאוד, כך שהייתי מתקוטטת הרבה בבית הספר".
בסיום התיכון זומנה סמני ליחידת המודיעין 8200, וגם שם הרקע העדתי שלה היה יוצא דופן. "השירות ביחידה היה מאתגר מאוד. הרגשתי שאני לא מבינה אותם והם לא מבינים אותי. רוב אנשי הביצוע ביחידה היו אשכנזים, והייתה שם חוויית לובן חזקה. לעומת זאת כל אנשי המטה – הנהגים, הטבחים, האפסנאים – היו מזרחים. החלוקה הייתה בוטה, ואני לא ידעתי איפה אני. מקצועית הייתי בין אנשי הביצוע, אבל חברתית ושיוכית הייתי במקום אחר. אבל היה לי מפקד בסיס טוב, ובזכות קרוב משפחה שהיה מהנדס חשמל ב־8200, עזרו לי לנווט שם. כשבשלב מסוים רציתי לעזוב, הביאו עוד אתיופי ליחידה, ולא נתנו לי לעזוב. אגב, יש בצבא נוהל שאומר שחייל אתיופי לא ישרת לבדו, בגלל ריבוי מקרי ההתאבדויות של בני העדה. אני אומנם התקדמתי ב־8200, והיה לי שירות מעניין מאוד, אבל החוויה החברתית הייתה קשה".
אחרי השחרור היא נרשמה ללימודי חינוך באוניברסיטה. "תמיד ידעתי שאני רוצה לטפל באנשים, אבל לא חשבתי שאני יכולה להתקבל לפסיכולוגיה. כשבעלה של דודה שלי שמע את זה, הוא אמר לי: 'את יכולה. את חכמה, ואין סיבה שלא תצליחי'. נרשמתי ללימודי פסיכולוגיה וחינוך, ואז הוא שכנע אותי שאני מתאימה לניהול, אז נרשמתי לפסיכולוגיה וניהול באוניברסיטת תל־אביב".
את שנת הלימודים השלישית בדרך לתואר היא בחרה לעשות באוניברסיטה במיסיסיפי. "נסעתי לשם כי רציתי לשנות אווירה. 98 אחוז מהסטודנטים באוניברסיטה הזו הם שחורים, וזו הייתה בשבילי חוויה משנת חיים. גם שם הייתי מיעוט, כי לא היו בכלל יהודים, למעט יהודי־משיחי אחד. היו לי איתו הרבה שיחות, וחגגנו יחד את ראש השנה. היהדות שלי הייתה שם סיפור, סטודנטים אחרים הקניטו אותי כל הזמן בקשר למדינת ישראל, וניהלנו גם הרבה דיונים בשאלה אם אני נחשבת שחורה או לא, כי אני לא סוחבת את המטען ההיסטורי שיש להם".
כשחזרה לארץ היא המשיכה לתואר שני באוניברסיטת תל־אביב, התמחתה, פתחה קליניקה והחלה גם ללמד במכללות. במקביל לקריירה שלה כפסיכולוגית פעלה סמני בשדות החברה והחינוך: היא הקימה וניהלה מרכז לגיל הרך במתנ"ס שיקגו בשכונת רמת־אשכול בלוד, ולפני חמש שנים החלה לעבוד בארגון החברתי מעוז (גילוי נאות, שם הכרנו), הנחתה קבוצות וניהלה את רשת הבוגרים של הארגון.
כפסיכולוגית ואקטיביסטית, סמני מרבה לפעול לחיזוק המודעות לבריאות הנפש בקהילתה. היא מעבירה סדנאות למטפלים, מפרסמת מאמרים בנושא ומלווה יוצאי אתיופיה שנכנסים לתחום הפסיכולוגיה הקלינית. יחד עם חברה היא הקימה קבוצת פייסבוק שמסייעת לבני העדה בתחום בריאות הנפש, מנגישה ידע, מחברת בין מטופלים למטפלים ולעיתים גם מלווה מקרים פרטניים.
"קיים פער גדול בין מספר יוצאי אתיופיה שזקוקים לטיפול, לבין מספר יוצאי אתיופיה שעוסקים בטיפול", אומרת סמני. "בתחום הפסיכולוגיה אנחנו מעטים מאוד, כמה עשרות, ופסיכולוגים מומחים יש פחות מעשרה. מספרם של המטפלים יוצאי אתיופיה גדל אומנם, אבל זה עדיין לא מספיק, ויש צורך גדול באנשי מקצוע כאלה. וכשאני אומרת צורך אני לא מתכוונת למתן מענה במצבים קיצוניים, אלא גם לטראומות של היומיום שאנשים חווים".
למה המוצא של המטפל חשוב כל כך? פסיכולוגים מהעדה האתיופית ייתנו טיפול טוב יותר לבני קהילתם?
"הם עשויים להפוך את המערכת למקצועית יותר ביחסה לאוכלוסייה הזו, וכדי שייווצר גיוון משמעותי בעולם הפסיכולוגיה, צריך שאנשים מהקהילה יהיו גם בעמדות בכירות. אני לא צריכה לטפל בכל האתיופים, אבל אני יכולה ללמד אותך על נקודות העיוורון שלך כלפיהם, כמו שאתה יכול ללמד אותי על נקודות עיוורון שיש לי".
תני לי דוגמה לנקודת עיוורון של פסיכולוג שאינו מהקהילה האתיופית.
"כשמטופל מאחר או לא מגיע לטיפול, המטפלים מפרשים את זה פעמים רבות כהתנגדות. גם אצל יוצאי אתיופיה זה יכול לנבוע מהתנגדות, אבל לאו דווקא התנגדות לקבלת כלים טיפוליים או למטפל אישית, אלא התנגדות שנובעת מחוסר אמון במערכות פוגעניות. אתה כמטפל צריך להבין שאתה חלק ממערכת שמעוררת חוסר אמון אצל המטופל, משום שבחלק ממערכות המדינה יש אפליה ממוסדת. גורם אפשרי אחר להתנגדות קשור למסגרת הנוקשה שקיימת בטיפול. המטפל מתחיל בשעה מסוימת ועוצר אחרי חמישים דקות בדיוק. אצלנו בעדה זה יכול להיחשב כחוצפה, אם אתה קוטע אותי ואומר שצריכים לסיים.
"צריך גם לדעת שיש מטופלים, מבוגרים בעיקר, שעושים מאמץ גדול להגיע לטיפול, ולא תמיד הם מבינים מה הערך שהם מקבלים ממנו. בחלק גדול מהמפגשים המטפל לא מדבר הרבה, השפה היא לא אותה שפה, ולא תמיד המטופלים מרגישים שהמטפל מתאמץ עבורם. ועוד לא דיברתי על כך שבחדר הטיפולים משוחזרים יחסי הכוחות החברתיים שבהם הלבן קובע אם השחור הוא בסדר או לא, ואם הוא הורה מספיק טוב לגדל את הילדים שלו. צריכים להבין את הטראומות הקולקטיביות שקיימות כאן".
אחת התופעות שכן מדוברות בתחום בריאות הנפש בקהילה האתיופית היא האובדנות, ששיעוריה גבוהים מאלה שבחברה הכללית, בפרט בקרב גברים צעירים. סמני עברה הכשרה ייחודית של משרד הבריאות בנושא, ופרסמה מאמרים גם בתחום הזה. "הגורמים לכך לא נחקרו מספיק. אני חושבת שזה קשור לסוגיות מגדריות – כלומר, הצורך של גברים צעירים לפרנס ולכלכל משפחה – וגם לטראומות מבוססות גזענות שכולנו חווים. כשיש לך פחות משאבים נפשיים, וכשקיים קושי להישען על הסביבה שלך, במקרים מסוימים כל זה עלול להוביל לחרדה ולדיכאון, להסתבך עם שתייה או סמים, ואז להגיע להתאבדות".
מודל הראפ
את ערב ההשקה לספרה, בהשתתפות מאות מוזמנים, קיימה סמני במכללה למנהל בראשון־לציון. בחירת המיקום הזה קשורה בין השאר למקרה קשה שאירע בעיר בינואר השנה: רצח נתנאל אהרון, נער יוצא אתיופיה. "ילדים בני 15 קמו ורצחו נער מתחת לבית שלו", אומרת סמני. "הסיפור הזה טלטל אותי. מלבד זאת, רציתי שהערב יתקיים במרכז הארץ ולא בפריפריה, כי מספיק שאנחנו נמצאים בשוליים. מצאתי במכללה הזאת בעלי ברית טובים".
כמי שהייתה ממובילי המחאה של יוצאי אתיופיה ב־2012, התמונות מאירועי המחאה נגד הרפורמה העלו אצלה הרהורים על ההבדלים בהתנהלות המשטרה. "דיווחו שזאת הפעם הראשונה שנעשה שימוש במכת"זיות בתל־אביב – אבל אני בעצמי חטפתי ממכת"זית במחאה שלנו. ואתה יודע כמה רימוני הלם זרקו עלינו? בניגוד להפגנות שלנו, בתחילת המחאה הנוכחית היה דיבור על הכלה מצד המשטרה, ולא עשו למפגינים דמוניזציה. אצלנו אחרי יום אחד של הפגנה הגדירו אותנו כאלימים, ואני חותמת לך שבהפגנה הבאה שלנו שוב יפעילו כלפינו יותר אלימות. לתחושתי, בגלל ההבדלים הללו חברי הקהילה שלנו מעורבים פחות במחאה של היום. מעטים יוצאים להפגין, ואני שומעת מהם הרבה טענות כלפי המשטרה".
במבט כללי, את מזהה שיפור ביחס המשטרה לקהילה?
"יש ניסיונות, היה דו"ח ועדת פלמור למאבק בגזענות שהוקמה בעקבות המחאה, יש יותר ערנות ומודעות. האם זה מספיק? לא". במחאה בעקבות מותו של סלומון טקה, היא מזכירה, "אלפים כתבו לנו 'איבדתם אותנו'. זה מצחיק, כי זה לא שהם היו איתנו לפני כן".
בשנים האחרונות אפשר לשמוע מצעירים יוצאי אתיופיה ביטויי הזדהות עם שחורים בעולם. איך את מסבירה את זה?
"ראשית, זה תוצר של הגלובליזציה. שנית, כשהסביבה מדברת איתך על השונות שלך, ויש כאלה שאפילו מטילים ספק בהיותך יהודי – כל המסרים האלה של שונות, זרות ודחייה גורמים לך להבין שאתה לא לגמרי שייך, ואז אתה מחפש דמויות מחוץ לסביבה הטבעית שלך. הצעירים מוצאים את זה בסדרות טלוויזיה או בקרב ראפרים מפורסמים. הרי מה זה ראפ? זו התנגדות לדיכוי. אז הם רואים שם את אלו שמצליחים, רוצים להיראות כמוהם, וכך הם משאילים מאפיינים זהותיים מקבוצה אחרת".
סמני עצמה נשאה דברים בסיום ערב ההשקה, ושיתפה את הנוכחים בהתלבטות שהייתה לה כשבנתה את רשימת הדוברים באירוע. "אני מאמינה בגיוון, אבל כל אלו שישבו פה על הבמה הערב היו ממוצא אתיופי", אמרה. "כשהבחנתי בהרכב המתגבש של הדוברים התלבטתי בהתחלה, כי זה נוגד את כל פעולות הערבוב שאני עושה בחיים. אבל אז אמרתי לעצמי: כל החיים אנחנו השחורים לומדים מהלבנים, וזה ממש בסדר שהערב זה יהיה הפוך".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
