מירה הייתה תלמידה טובה. ילדה מוכשרת שחיבורים פרי עפרונה פורסמו בעיתון בית הספר כבר בכיתה ב', ביוזמת מורתה. ובכל זאת, שנתיים אחר כך זימנה אותה המורה עצמה את אביה של מירה לשיחת נזיפה. "הייתה לנו מחברת 'כתיבה תמה'", מספרת מירה. "מי שכתב יפה בתוך השורות זכה לקבל מהמורה עט נובע. אני הייתי כנראה שמאלית, אבל אמי היקית הקפידה שאכתוב רק ביד ימין. בכתיבה מהירה המילים שלי היו קופצות". מירה לא ויתרה; מדי יום היא התאמצה לכתוב לאט ומסודר במחברת הכתיבה התמה שלה, אבל כשהמורה עיינה בדפים, חשכו עיניה בגלל התוכן. "היא הזמינה את אבא ואמרה לו: איך אתה, חבר ההגנה, נותן לבת שלך לכתוב שירי פורשים?"
מה הביא את בתו של משה (הלמוט) ברין, מפא"יניק מוצהר, לחבר מזמורי הלל ל"פורשים", אנשי אצ"ל ולח"י? למרבה האירוניה, דווקא הרדיו שקיבל עם שחרורו מהצבא הבריטי. "הייתי מאזינה ל'קול ציון הלוחמת' ו'קול לוחמי חירות ישראל'. את השירים כתבתי על שקיות נייר חומות – לא היו אז שקיות ניילון – והעתקתי למחברת כתיבה תמה. בכלל לא ידעתי שאבא מפא"י". האב שב הביתה מהנזיפה הדידקטית עם צחוק בעיניים, מסרב להזדעזע. בעתיד הוא יחבור לעמדותיה של בתו הצעירה.
משה ברין הגיע מפולין והפך ל"חלוץ בניין". בגולה הוא היה מדריך בתנועת הנוער הציונית "תכלת־לבן", או "בלאו־וייס", בעיר אלשטיין שהייתה אז נסיכות פרוסית. משנת 27' הוא העלה ארצה קבוצות נוער, ובעצמו עלה רשמית ב־33'. כאן בארץ עבד בבניין ("כשנולדתי הוא בנה את ביתו של חיים ויצמן ברחובות"). את הרטה לבית פרידברג הכיר משה בקפה עטרה המיתולוגי בירושלים. "אמא הגיעה ארצה ב־35' כבת לוויה של קרובת משפחה. היא הייתה אמורה לחזור לביתה בגרמניה, אבל בני משפחה מארה"ב כתבו לה לא לחזור, כי הנאצים עלו לשלטון". הרטה החלה לעבוד בניקיון אצל משפחות יקיות, עד שאחת מהן גילתה שהמנקה יודעת גם לתפור ולגהץ ואפילו לבשל, והפכה אותה לעוזרת קבועה. "זו הייתה משפחת הרברט לוי, הבעלים של קפה עטרה. ושם אבא והיא נפגשו".
"שמענו את המטוסים המצריים מתקרבים, אבל רותי אחותי הייתה במרפסת ולא רצתה להיכנס. אומרים שלא איבדתי עשתונות, ולקחתי אותה משם בכוח". בתריס שרותי ניסתה לאחוז בו בעקשנות הם מצאו אחר כך רסיס מפצצה
כשמירה נולדה, אביה לא היה בסביבה. "כחבר ההגנה הוא התגייס לצבא הבריטי, לחם במדבר המערבי וחזר רק ב־46'. לאורך כמה שנים לא ראינו אותו כמעט. מפעם לפעם, כשהלוחמים היו בקורסים בסרפנד, לקחו את הנשים להיפגש איתם בסופי שבוע, ואני נסעתי לשם עם אמא". אף שגדלה בתל־אביב, אביה דרש שתזדהה כ"בת ירושלים". כך גם הגדיר אותה על גב תמונה שלהם מחוף הים בתל־אביב, שנשלחה לאחותו בשווייץ. "אני לא זוכרת את כל הבתים שגרנו בהם בירושלים, אבל בכל פעם שביקרנו בבירה ההורים היו מצביעים על בית אחד ברחוב עזה, ואומרים: כאן גרנו". בית ירושלמי אחר שהצביעו עליו היה של בוסה לונה, "השכנה הפרסייה שאומרים שהיניקה אותי. אף פעם לא ראיתי אותה, אבל השם שלה נתקע לי בראש".
רותי, אחותה היחידה, נולדה בתל־אביב. "גרנו ברחוב הלפרין 2 פינת ארלוזורוב, שכונת פועלים ג', צמוד למחנה בריטי ובית קברות מוסלמי. היום נמצאים שם כיכר אתרים ורחוב המלונות. הרסו שם כמעט הכול, אבל הבית הזה עוד קיים". סבתה שכרה את הבית ההוא בדמי מפתח, וגרה בו יחד איתם. "כשסבתא נפטרה הגיעו חיילים בריטים ודרשו להוציא הכול מהחדר שלה. הם החרימו את החדר והכניסו לשם משפחה אחרת. חיינו איתה באותו הבית, עם שירותים ומטבח משותפים". מהחלון הייתה מירה משקיפה בימי ראשון לעבר רחוב ארלוזורוב, וצופה במרוצי סוסים שקיימו החיילים האוסטרלים של הצבא הבריטי. "אגב, בעל חוות הסוסים היה איש אצ"ל".
עם הקמת המדינה הפך הרחוב יעד להפצצות. "ישבנו במקום אסטרטגי, סמוך למקומות מסתור של חברי לח"י ואצ"ל. הבריטים נתנו למצרים את המידע". בשבת בבוקר, יום אחרי ההכרזה, הגיעו מטוסי האויב. "המסדרון שלנו – באורך מטר ועשרים בקושי – היה בעל קיר כפול, ולכן הוא שימש אותנו ואת השכנים כמקום מסתור. שמענו את המטוסים מתקרבים, אבל רותי אחותי הייתה במרפסת ולא רצתה להיכנס. אומרים שלא איבדתי עשתונות, ולקחתי אותה משם בכוח. רצתי איתה מהר לאמבטיה וניקיתי את הפנים שלה כדי להרגיע אותה". בתריס שרותי ניסתה לאחוז בעקשנות, הם מצאו אחר כך רסיס מפצצה מצרית שנחתה במרפסת הבית.
חודש אחר כך נדרשה משפחת ברין לעבור לרחוב דיזנגוף. "באו אנשים עם כובע גרב ואמרו לנו לעזוב את הבית ל־24 שעות. גירשו את כולם, יצאנו בפיג'מות. רותי ואני ישנו אצל קרובי משפחה, ושמענו ברדיו את בגין אומר לאנשים לא לירות על יהודים. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי עליו. כשאבא הבין שמפא"י נלחמת נגד 'הפורשים', נגד אונייה של אצ"ל, הוא עבר צד. עד אז הוא העריץ את בן־גוריון, שגם גר לא רחוק מאיתנו, אבל אחרי אלטלנה אבא תמיד שאל: 'למה הוא עשה את זה?'. אני לא יודעת למי הוא הצביע בבחירות, אבל היה לו משבר פוליטי קשה מאוד".
מירה למדה ב"בית חינוך לילדי עובדים" ("ניסו להכניס לנו רעיונות סוציאליסטיים"), ושם התגלה כאמור כישרון הכתיבה שלה. השיר "תכלת רקיע", שכתבה בגיל 13, זכה לאורך השנים לשלושה לחנים שונים. כבר בכיתה ד' היא ידעה שהיא רוצה להיות מורה, ובכיתה ז' אפילו נשלחה לסייע לתלמידים בכיתות הנמוכות, אבל באמצע התיכון החליטה לפרוש מהלימודים. "המצב הכלכלי לא היה טוב. שמעתי את ההורים מדברים בלילה על בלגן עם בעל הבית החדש, שדרש שנשלם יותר או שנעזוב, והחלטתי לצאת לעבוד". חברה בית"רית חשפה אותה ללימודי ערב בתיכון האקסטרני "השכלה", ומנהל המקום שכנע אותה לא לוותר. "הוא אמר שאם אני רוצה להיות מורה, אני חייבת תעודת בגרות. אז נרשמתי ללימודים. היו שם מורים מצוינים כמו ד"ר ישראל כנר וד"ר ישראל אלדד – אנשי אצ"ל ולח"י שלא קיבלו עבודה בשום מקום אחר, מסיבות פוליטיות".
למרות היותה בת למשפחה דתית, מירה ויתרה על ההצהרה ברבנות ובחרה להתגייס. היא נרשמה למסלול עתודאית בסמינר להוראה "תלפיות", אולם חודש וחצי אחרי פתיחת שנת הלימודים, בראשית נובמבר 55', יצא צה"ל למבצע "הר געש" שהביא לסיפוחה המלא של ניצנה, "ולכן ביטלו את העתודה האקדמית וכולם התגייסו בגיוס חירום". מירה נדרשה לבחור בין פקידות לקשר, ובחרה באפשרות השנייה. "גאולה כהן, הקשרית האגדית, הייתה דמות מופת בשבילי. לא הייתה התלבטות בכלל".
"ביקשו ממני להעביר שיעור קשר בקורס קצינים. כשחיכיתי שם בתחנת האוטובוס, פתאום מופיע אופנוע. מאיר. אמרתי לו שאני נוסעת לסמינר, והוא אמר: 'אם את לא פוחדת לשבת על אופנוע, אני אקח אותך'. השם ישמור, אני עם חצאית צבאית על אופנוע. אבל עליתי"
עשרת ימי הטירונות עברו עליה בזחילות ובאימונים, ובלי לירות אפילו כדור אחד, "אבל יש תמונה שבה רואים אותי מסתכלת ברובה", היא צוחקת. בהמשך שלחו אותה יחד עם שלוש בוגרות קורס קשר לפיקוד הדרום החדש, שאכלס אז שני צריפים במקום שהיום יושבת בו משטרת באר־שבע. "המפקד לא ידע איך לאכול אותנו. אחד הבחורים שם זיהה אותי מתל־אביב, כי אמא שלי הייתה עושה להם כביסה ואני הייתי מביאה להם אותה. בזכותו קיבלתי את העבודה הכי שווה בפיקוד: לשבת מול מכונת כתיבה ענקית. פרחתי שם. חצי שנה אחרי הגיוס כבר נתנו לי דרגות וחיזרו אחריי כדי שאחתום קבע. הם מימנו לי סמינר ופטרו אותי מתורנויות כדי שאוכל לצאת הביתה, להיות עם אמי שחלתה".
את מאיר הרשקוביץ, גם הוא מחיל הקשר, הכירה דרך חברה. לימים יאמרו ילדיהם: "יש זוגות שמדברים אנגלית כדי שהילדים לא יבינו; יש זוגות שמדברים יידיש; אצלנו מדברים במורס". אבל הדרך לזוגיות הייתה ארוכה. "לא ידעתי מה הוא רוצה מהחיים שלי", אומרת מירה על החיזורים העיקשים שלו. "אמרתי לו שאני דתייה, ושאני רוצה בית דתי". בכל זאת, מאיר לא נעלם מהתמונה ומדי פעם הם נפגשו לגמרי במקרה. "מעבר לתפקיד הרשמי שלי, חשבתי שיהיה טוב לברר מה הלוחמים צריכים, ולהביא להם משלוחים מהמשפחות. נתנו לי פרס, להצטרף לסיבוב כזה בתל־אביב. הלכנו לכמה משפחות לאסוף דברים ללוחמים, והגענו גם למשפחה של מאיר, שהיה אז במילואים בעזה. כך ראיתי את חמותי בפעם הראשונה עוד לפני שמאיר ואני היינו זוג". החמות־לעתיד עיקמה את האף נוכח הבחורה במדים שלא ידעה מילה ביידיש, אבל החמיצות הזו עוד תשתנה בהמשך. "ביקשו ממני להעביר שיעור קשר בקורס קצינים", מספרת מירה. "כשחיכיתי שם בתחנת האוטובוס, פתאום מופיע אופנוע. מאיר. אמרתי לו שאני נוסעת לסמינר, והוא אמר: 'אם את לא פוחדת לשבת על אופנוע, אני אקח אותך'. השם ישמור, אני עם חצאית צבאית על אופנוע. אבל עליתי".
מירה לא הפכה עדיין לבת הזוג שלו – אכן, קשה להשגה זו לא מילה – אבל הם הסתובבו באותם מעגלים, כשמאיר מקפיד להיות זה שמלווה אותה הביתה. הוא סיפר לה שהוא בוגר בני עקיבא, ושהוא הולך בלי כיפה בעיקר כמרד בהורים. הוא גם היה מוכן להתחייב לנהל איתה בית דתי, כפי שביקשה. אבל למירה היה תנאי נוסף: לא לגור בתל־אביב. למה? "רציתי מי שתייה טובים".
הם התחתנו בסוף 59', וגרו תקופה במחסן עצים בשכונת מונטיפיורי. משם עברו לבת־ים – ומקלידת שורות אלה יכולה להעיד שבצינורות העיר אכן זרמו מי השתייה הטובים ביותר.
את צעדיה הראשונים עשתה בת־ים כ"בית וגן", שכונת גנים דתית עבור תושבי יפו. "הרב קוק שם לב שהתלמידים שלו נעלמים בחודשי הקיץ לחו"ל, לנופש בריביירה. לכן הוא העלה את הרעיון להקים ריביירה בארץ הקודש, וביקש שיחפשו מקום מתאים מעי"ן לעי"ן – בין עזה לעכו – עם חוף נקי ומים טובים לשתייה. הוא סתם התלוצץ, אבל הם התלהבו, גייסו כספים בקהילות באירופה וקנו אדמות דרומית ליפו, במקום שנקרא 'פרדס בת השייח'". "הם" – כלומר גרעין המזרחי שיישב שם כמה משפחות בשנות העשרים, בצריפים שהפכו למועצה מקומית בשנות השלושים.
הרב קוק הציע לקרוא למקום בת־י"ם, בקריצה לאנשי ירושלים שיבואו לשם, אבל הגרעין המיישב בחר להעתיק את שם השכונה הירושלמית בית וגן. "בהתחלה באמת בנו בתים קטנים מוקפים בגינות, במרחק הליכה מהים. בימי המנדט עלתה קרנו של המקום. החיילים האוסטרלים היו מגיעים לחוף בימים, והמחתרות התאמנו שם בנשק בלילות". לדברי מירה, בפינת הרחובות הרצל ובלפור בבת־ים התקיים גם הקיבוץ העירוני הראשון – "אנשים שעבדו במקצועות שונים והחזיקו קופה משותפת. שמעתי את זה מהסנדלר אדולף כהן, שהיה חבר בקיבוץ הזה".
כשעמדה בראש סניף אמונה בבת־ים, הודיעו לה שבשבת הבאה יגיעו לעיר משפחות שעלו מאתיופיה. "נתנו לי תקציב לקנות להם ממתקים. במקום זה ביררנו מה העולים אוהבים ומה בדיוק הם צריכים, ואז הלכתי לכל הסוחרים ועשיתי שנור אמיתי. הבאנו לעולים מוצרי מזון, נרות וגפרורים, לא סוכריות ושטויות. כל האשכנזים מהמועצה עיקמו את האף"
במהלך פרעות תרצ"ו־תרצ"ט (39'־36') נותקה בית וגן מתל־אביב, שכן יפו חצצה ביניהן. בעקבות זאת נסלל כביש למזרח, אל השכונות שהפכו לימים לעיר חולון. "בכל זאת, היחסים עם ערביי יפו היו דווקא טובים. הם שמרו על הרכוש של השכנים היהודים שלהם, דבר נדיר מאוד בזמנו".
ראש מועצת בית וגן בראשית שנות הארבעים היה ישראל שמעון רבינוביץ' תאומים – בנו של האדר"ת (הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים), חתנו של הרב קוק וממקימי הישיבה התיכונית אדר"ת בעיר. בעשור הבא, בעקבות גלי עלייה גדולים, הפכה המועצה המקומית בית וגן לעיר בת־ים. שמה ניתן לה בהמלצת הסופר אהרן זאב בן־ישי, בין השאר משום שצירוף המילים הזה נעדר אותיות גרוניות, שנהגות בצורה שונה מדי אצל בני העדות השונות. בראשית שנות המדינה הגיעו התימנים לעיר ויושבו בשכונת עמידר, אחר כך הצטרפו אליהם עולים בעיקר מארצות ערב, ובשנות התשעים הגיעו עליות מאתיופיה ומרוסיה. זו האחרונה הפכה עם השנים לדומיננטית בבת־ים. מירה, סקרנית ולמדנית, דאגה להכיר היטב את ההיסטוריה של עירה, ואף חיברה את "הגדת בת־ים" לטובת הדורות הבאים.
לאחר שהשלימה את לימודי ההוראה בסמינר בצה"ל, עבדה מירה בשיכון ה' בבני־ברק. שם גם הוחלט על שינוי שם המשפחה. "באתי למלא מקום לכמה ימים, ונשארתי עד סוף השנה. המנהל שם היה תימני, ותארו לכם אותו אומר 'הרשקוביץ'. אמרתי – די, מחליפים שם". זה לא קרה מיד, אבל לאחר שמאיר סיים להתמקצע בנגרות אצל אביו והחל לעבוד כעצמאי, הם הפכו למשפחת הראל.
בראשית שנות השישים לימדה מירה קבוצה גדולה של ילדי עולים ממצרים ששוכנו בבת־ים. מדי יום צעדה רגלית ברחובות הלא־לגמרי סלולים עד למעברה, בשטח הצופה לים – היום גן העיר. כשהכורסה שלנו מתמקמת שם, בין הדשא למתקנים החדשניים, אנחנו מגלים שמבנה בית הספר ההוא עומד על תילו ברקע. טוב, "לא בדיוק בית ספר, יותר מקום הוראה". כל שתי כיתות הצטופפו בצריף אחד, שעה שלא רחוק משם התנהל "בית ספר חילוני עם שירותים מסודרים, מזרקה והכול". מירה החלה לערוך ביקורי בית אצל העולים, ואלה הפכו לחלק משגרת יומה. "גיליתי שמנסים לשכנע את ההורים לצאת נגדנו ולהוציא את הילדים מבית הספר הדתי. גם על הזכויות שלהם לא שמרו. שמו להם רגל בכל צעד וצעד".
ארבעה ילדים נולדו למירה ולמאיר: שלוש בנות ובן אחד, שממשיך היום את מסורת הנגרות. ללידת הבכורה, אגב, נסעה מירה לבדה באוטובוס. בין לבין היא הספיקה להיות ממייסדי "מניין בית וגן" בעיר. "לאט־לאט נאספו אלינו כל מיני זוגות צעירים. בראש השנה התפללנו בבית הספר תחכמוני – הגברים במסעדת התלמידים, והנשים עם העגלות בחוץ. במקרה, העגלה שלי הייתה ליד זו של אשתו של הרב מרדכי פירון. דיברנו על כך שחייבים להקים בית כנסת אמיתי. בבית הספר בית וגן היה מניין שפעל באולם ההתעמלות, ואנחנו הצטרפנו אליהם. מצא חן בעיניי שבוועד בית הכנסת שם היו גם נשים". בין מייסדי אותו מניין צעירים, שהלך והתפזר כשהצעירים הגיעו לגבורות, היה גם בחור בשם משה גולדקלנג, מורה וחם בישראל, שלאחת מאיתנו יש סנטימנטים עמוקים אליו, זכרו לברכה.
מירה המשיכה לפרוץ דרכים בפמיניזם הדתי הרבה לפני שקראו לו ככה. "על אמא שלי אמרתי קדיש רק במניין בבית, על אבא שלי אמרתי כבר בבית הכנסת", היא מספרת. "ידעתי שהנרייטה סולד אמרה קדיש על הוריה, והיא הרי הייתה בת של רב".
בין הלידות היא העבירה שיעורים פרטיים באנגלית, לימדה שוב במעברה ואז בבית הספר הדתי ציפורי, והשתתפה בפרויקט היל"ה שנועד עבור "חבר'ה שנפלטו מבית הספר ואנחנו הכנו אותם לבגרות". תלמיד אחר שלה היה מ"ילדי הסירות", אוכלוסייה שונה לחלוטין מכל מה שהכירה עד אז. ראשיתה של הפרשה ביוני 1977, כשספינת משא של חברת האחים עופר שהפליגה מול חופי וייטנאם זיהתה סירה מיטלטלת בין הגלים, ועליה 66 פליטי מלחמה ובהם נשים וילדים. בניגוד לאוניות אחרות, הצוות החליט להעלות אותם לסיפון ולנסות למצוא להם מקלט מדיני – אלא שכל מדינות האזור סירבו בזו אחר זו לקבל אותם, והפליטים נשארו על הספינה הישראלית.
בנאום ההשבעה שלו, ימים ספורים אחרי מהפך 77', הכריז ראש הממשלה מנחם בגין על החלטתו לקלוט בארץ את נוסעי הסירה ההיא. במהלך השנתיים שלאחר מכן הצטרפו אליהם עוד כמה משפחות פליטים, ובסך הכול הגיע מספרם של האזרחים הווייטנאמים השוהים בארץ לכמה מאות. "שלחו אלינו כמה מהילדים האלה", מספרת מירה. "אחד מהם הפסיק לדבר לחלוטין. במשך שנתיים ניגנתי לו ולימדתי אותו קריאה, ובשלב מסוים הוא התחיל ללחוש, ואז סוף־סוף חזר לדבר".
היא לא נתנה לעומס המקצועי להפריע לה להתנדב במגוון תחומים נוספים, "שלא האמנתי בכלל שאתעסק בהם". כך היה למשל כשעולה מתוניסיה ביקשה שמירה תלמד אותה מעט, ואז הביאה איתה שתי חברות, מה שהלך והתפתח לשיעור קבוע בתנ"ך ובהיסטוריה שהתקיים באולם של המועצה הדתית. לצד זה דאגה מירה להפעיל את תושבי בת־ים מחוץ לגבולות העיר, ומילאה אוטובוסים לטיולים בחברון, בעתניאל ואיפה לא. ואז הגיעה לתנועת האישה הדתית־לאומית. כרגיל אצלה, גם זה קרה לגמרי במקרה. חברות הזמינו אותה "לתצוגת אופנה די מאולתרת" בבית הפועל המזרחי, ושם הכירה מירה את חוה שילה, שעמדה בראש הסניף המקומי של ארגון הנשים. "חוה שמה עליי עין, ואני באתי עם כל מיני רעיונות. ראיתי איך הן עושות שוק צדקה, ואמרתי: את השוק הבא נעשה אחרי ל"ג בעומר, והוא יהיה מלא. הלכתי לכל החנויות שהכירו אותי בתל־אביב, ושאלתי מה הן תורמות לשוק. תמיד יצאנו ברווחים יפים".
כשחוה עזבה את התפקיד, מירה הפכה ליו"ר סניף בת־ים של הארגון. "התנאי שלי היה לא להכניס למקום נושאים פוליטיים, וכך היה. הייתי בין אלה שהציעו לקרוא לו אמונה. בזמנו לא נתנו כמעט לנשים להשמיע קול, אבל כשהדור שלי נכנס לתמונה, דרשנו שהפעילות הנשית לא תסתכם באיסוף תרומות: היא תכלול גם הקמת מעונות יום, עריכת קייטנות למשפחות ברוכות ילדים וקיום פעילויות חברתיות לנשים מכל העדות. וכך היה". בשיר שכתבה באותם ימים ביטאה מירה את הפרשנות שלה למחויבות הנשית לקהילתה ולעצמה: "כֹּל אִשָּׁה, לְעַצְמָהּ חַיֶּבֶת / לְבַצֵּעַ לְפָחוֹת, / דָּבָר אֶחָד שֶׁהִיא אוֹהֶבֶת: / כְּדֵי שֶׁתּוּכַל, בְּיֶתֶר קַלּוּת, / לְמַלֵּא בַּתְּקוּפוֹת הַבָּאוֹת, / גַּם אֶת כֹּל מָה / שֶׁלוֹ הִיא מְחוּיֶבֶת".
בעת כהונתה כיו"ר סניף אמונה בבת־ים הודיעו לה שבשבת הבאה יגיעו לעיר 25 משפחות שעלו מאתיופיה. אלה כמובן הפכו לפרויקט הבא של מירה. "נתנו לי תקציב לקנות להם ממתקים. במקום זה ביררנו מה העולים אוהבים ומה בדיוק הם צריכים, ואז הלכתי לכל הסוחרים שהכירו אותי ועשיתי שנור אמיתי. עברנו בין החנויות בבת־ים, אספנו לא מעט כסף, והבאנו לעולים מוצרי מזון, נרות וגפרורים, לא סוכריות ושטויות. כל האשכנזים מהמועצה עיקמו את האף, אבל אחד הרבנים חיזק את ידיי". היא שוב ערכה ביקור בבתי העולים, ואז גייסה את נשות אמונה להדריך אותם ולסייע להם.
גם על טיולים להכרת הארץ היא לא ויתרה. למסיבת חנוכה רתמה את חניכי בני עקיבא, ורבני העיר כיבדו את האירוע בנוכחותם. ראש המועצה הדתית הגיע גם הוא, והבטיח שכל משפחת עולים תקבל חנוכייה – "ואצלי אין הבטחות סתם", אומרת מירה. "גייסתי אישה נוספת, ולמחרת הגענו אליו ברכב שלה, ולא זזנו עד שקיבלנו את החנוכיות. חניכי בני עקיבא הלכו להדליק נרות עם העולים".
לפני שמונה שנים נפטר מאיר, ואחרי שנה עברה מירה לגור בבארות־יצחק, לצד בתה דקלה. שם, ביחידת דיור משלה, היא ממשיכה לעסוק בכתיבה, לקרוא ולהביט במדינה הטובה והמסוכסכת שלנו. "אני צברית. נולדתי בארץ ומעולם לא הסכמתי לקבל דרכון זר, גם כשהגישו לי אותו על מגש של כסף אירופי. זו המדינה שלי, לטוב ולרע, ואני בוחרת לראות את הכוס המלאה".
לתגובות: orlygogo@gmail.com
