אפילו כששהה בביתו של חבר באוקראינה, בביקור בן כמה שבועות, טום כהן לא ויתר על צפייה בשידורים החיים מחגיגות ל"ג בעומר במירון. הוא אומנם נטש מזמן את העולם החרדי, אבל עדיין נהנה להתרפק על הניגונים המוכרים לו מבית אבא, להיזכר ב"הדלקות" שהוא עצמו נכח בהן בעבר במתחם קבר רשב"י. בנוסף, הוא ידע ששני בניו נמצאים שם באותם רגעים ממש, ורצה להיות שותף מרחוק לשמחה ולהתרוממות הרוח שהם חווים.
כמה דקות לפני השעה אחת בלילה התפרסמו ידיעות ראשוניות על התמוטטות טריבונה בהר מירון. כהן לא ייחס לכך חשיבות רבה בתחילה, אבל כשהחלו לזרום דיווחים על נפגעים רבים במקום, הדאגה האבהית הציפה אותו. "גם אז לא תיארתי לעצמי עד כמה חמורות התוצאות של העומס שנוצר שם", הוא מספר לנו. "שלחתי הודעות לשני הילדים שלי, ואז התחיל הלילה הכי מסויט בחיי".
במשך שעות המתין כהן למענה מהבנים, אך לא קיבל מהם שום הודעה. במקביל הלכו והתבררו ממדי הטרגדיה, וחששו הלך וגבר. בסביבות השעה חמש בבוקר הטלפון צלצל והביא את הבשורה הקשה: הבן הצעיר, אליהו שמואל בן ה־16 וחצי, נספה באסון. "פה כבר הפסקתי לתפקד. חברים קנו לי כרטיס לארץ, ואני רק עליתי למטוס ומיררתי בבכי בלי הפסקה כל הדרך. אחר כך יש לי חור שחור. אספו אותי מנתב"ג והסיעו אותי ליישוב אלון. הייתי שם במהלך השבת עם חברים, ובמוצאי שבת נסעתי להלוויה בהר המנוחות".
את ימי השבעה על אליהו שמואל, אלי בפי כול, העביר האב בביתר־עילית, עיר מגוריהם של גרושתו וילדיו. חברים השיגו לו דירה ריקה שם, כדי שמכריו ומוקיריו של הבן יוכלו להגיע אליו בקלות לניחום אבלים. אבל הנחמה הייתה ממנו והלאה. ביום האחרון של השבעה, מספר כהן, הוא נותר לבדו בסלון הדירה, שבור ומיוסר. באותם רגעים הבטיח לעצמו שיעשה הכול כדי לוודא שמותו של אלי לא יהיה לשווא. "החלטתי לפעול להקמת ועדת חקירה ממלכתית, כדי שטרגדיה כזאת לא תחזור. המטרה שלי הייתה להביא לכך שהאשמים יועמדו לדין, ובעיקר להעלות את המודעוּת לבטיחות בקרב הציבור כולו, ובמגזר החרדי בפרט. אני רוצה שמכאן והלאה תושבי ישראל ירגישו מוגנים באירועים כאלה".
ואיך התייחסו משפחותיהם של הנספים האחרים למאמצים שלך?
"רוב המשפחות השכולות רצו שתקום ועדת חקירה ממלכתית אבל פחדו שהשם שלהן בקהילה החרדית ייפגע. הציעו להן דמי שתיקה כדי שלא יצטרפו לדרישה הזו. היו עוד כמה משפחות שתמכו בזה בפומבי, אבל הרגשתי שאני לבד במערכה, ושאולי זה גדול ממני. מצד שני, כל הזמן חשבתי על אלי, והבנתי שאני משמיע את הקול שלו. אני יודע שכך הוא היה פועל – הוא היה צועק ועושה הכול כדי למנוע אסון נוסף. זה מה שנתן לי את המוטיבציה והכוח בתקופה ההיא.
"אני מכבד את זה שאנשים אומרים שהכול מלמעלה ושצריך לקבל את גזר הדין של א־לוהים, אבל עדיין יש כלפינו דרישה של זהירות ואחריות. זה לא משהו שאני ממציא, זה הצו של 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'. המילה 'מאוד' לא מופיעה כמעט במצוות אחרות, זה דגש משמעותי שקיים דווקא פה".
ופתאום הכנסת השתתקה
טום (מרדכי) כהן, בן 42, נולד בירושלים למשפחה חרדית. מסלול חייו היה אופייני לבן המגזר: הוא למד ב"חדר" של חסידות דושינסקיא בעיר, המשיך לישיבות בבני־ברק, התחתן בגיל צעיר ולמד בכולל כמה שנים. לאחר מכן החל לעסוק בתחום הנדל"ן בבירה. בחלוף הזמן התרחק כהן מאורח החיים החרדי, ובעקבות זאת התגרש בגיל 27. היום הוא מגדיר עצמו מסורתי, מתגורר בפלורנטין בתל־אביב ולומד הנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטה הפתוחה.
גם אחרי הגירושין שמר כהן על קשר הדוק עם שני ילדיו, נפגש איתם לעיתים קרובות והיה מעורב בחייהם ככל יכולתו. "למרות הפערים הדתיים ביני ובין גרושתי, את חגיגות הבר מצווה של הבנים עשינו יחד, כדי לתת להם את התחושה הכי טובה שאפשר. למדנו לרקוד על שתי החתונות, עד שהאסון קטע הכול".
"בסביבות חמש בבוקר הטלפון צלצל והביא את הבשורה הקשה. "פה כבר הפסקתי לתפקד", מספר כהן. "חברים קנו לי כרטיס לארץ, ואני רק עליתי למטוס ומיררתי בבכי בלי הפסקה כל הדרך. אחר כך יש לי חור שחור. אספו אותי מנתב"ג והסיעו אותי ליישוב אלון. הייתי שם במהלך השבת עם חברים, ובמוצאי שבת נסעתי ללוויה"
בסיפורים ששמע על אלי בימי השבעה היה מוטיב אחד שחזר שוב ושוב: הרצון של הנער לעזור לכולם ולתת מעצמו למען הכלל. "החברים שלו מישיבת היכל אברהם סיפרו איך הוא שילב את הילדים הדחויים יותר ודאג שיהיו בעניינים. כשלחברים לא היה כסף לקניות במכולת, הוא שילם עבורם. אלי גם ארגן 'חבורות' שבועיות של לימוד ושיחות קבוצתיות, כדי להתאחד ולהתחזק יחד". בימי הסגרים של הקורונה, מספר כהן, יצא בנו ביוזמה חדשה: תלמידי הישיבה יחלקו ביניהם את התלמוד הבבלי וילמדו את כולו. כשהיעד הושג, אלי גייס תקציב של עשרות אלפי שקלים, השיג אולם ותזמורת וארגן אירוע חגיגי. מאותו יום הדביקו לו חבריו את הכינוי "תנא דבי אליהו".
בבוקר למחרת השבעה השיג כהן אישור כניסה לכנסת. במשך שלושה חודשים הוא הגיע לשם כמעט מדי יום, נפגש עם ח"כים מהאופוזיציה ומהקואליציה גם יחד, ולחץ עליהם לתמוך בהקמת ועדת חקירה ממלכתית. "ראש הממשלה נתניהו לא רצה שתקום ועדה כזו, ומסמס את העניין. גם הח"כים החרדים התנגדו – למעט משה גפני, שהודיע שהוא תומך – אבל רוב חברי הכנסת האחרים ששוחחתי איתם הביעו תמיכה. קיבלתי גם המון טלפונים מחרדים שתמכו בי, אבל לא רצו לומר את זה בפומבי".
מה היו הנימוקים של המתנגדים?
"זה הגיע בעיקר מלחץ של חסידי סאטמר וגופים אחרים שמתנגדים למדינת ישראל. לכותל המערבי למשל הם לא מגיעים, והם חששו שכמוהו גם מתחם קבר רשב"י יולאם ויועבר לחזקת המדינה".
כהן מספר שהופעלו עליו לחצים כבדים כדי שיפסיק לעסוק בנושא. "ניסו לפגוע בי בכל המישורים האפשריים. דאגו אפילו להדיר אותי מהתמיכות שהמשפחות קיבלו באותם ימים. כל המשפחות קיבלו סיוע כלכלי מעמותות במגזר, ואני הייתי היחיד שלא נתמך".
מי עמד מאחורי ההדרה שלך?
"עסקנים חרדים. הם עשו זאת גם בגלל המעורבות שלי בנושא ועדת החקירה, וגם משום שאני לא נמנה עם המגזר החרדי".
והייתה עוד פגיעה, לא כלכלית אך מכאיבה מאוד. במודעת אבל על אלי שפורסמה בעיתון המודיע לא היה כל זכר לקיומו של אביו. אלי ז"ל, כך נאמר שם, "הותיר אחריו את אמו שגידלתו ואח יחיד". "כל זה העלה בי תחושות קשות מאוד", אומר כהן.
בינתיים הוכתר בהצלחה מסעו להקמת ועדת חקירה. ב־13 ביוני 2021, עם כינונה של ממשלת בנט־לפיד, הודיע ראש הממשלה הנכנס נפתלי בנט שתוקם ועדת חקירה לאסון מירון. "התבקשתי על ידי אביו של אליהו שמואל, נער בן 16 שנהרג במירון, להזכיר אותו", אמר בנט בנאום ההשבעה שלו. "אלי ז"ל היה ילד מתוק. הוא עזר תמיד לחבריו וראה את כולם בעין טובה. לא נשכח את אלי ולא נתעלם ממותו. ועדת חקירה ממלכתית קום תקום".
"חשבתי רבות על המילה אחריות, ולדעתי זה לא מתבטא רק בהתפטרות מתפקיד. אפשר לעשות תיקון בכך שמשנים את העיסוק בנושא הבטיחות במדינה. אם אמיר אוחנה היה אומר שלזכר 45 הנספים הוא מקים פרויקט או גוף שיעסוק בהגברת הבטיחות – גם זאת אחריות. מי שכשל לא חייב בהכרח לשבת בכלא, אפשר לעשות גם תיקון אחר"
"זו הייתה הדקה היחידה שבה לא נשמעו צעקות בוז במליאה", נזכר כהן. "כולם שמרו על דממה. כולם גם ידעו בתוך־תוכם שהוועדה הזאת צריכה לקום". שבוע לאחר מכן, בישיבתה השנייה של הממשלה, אישרו השרים את המהלך. ליו"ר הוועדה מונתה נשיאת בית המשפט העליון בדימוס מרים נאור, ולצידה ישבו הרב מרדכי קרליץ ואלוף במיל' שלמה ינאי. לאחר פטירתה של נאור בינואר 2022 החליפה אותה השופטת בדימוס דבורה ברלינר. "בעיניי יש בוועדה שילוב טוב של אנשים מתחומים שונים וממגזרים שונים, שיכולים לנהל את הדיונים בצורה עניינית", אומר כהן.
כולם עצמו עיניים
את הדיונים שהחמיץ מאז הקמתה של הוועדה ועד היום אפשר לספור על אצבעות כף יד אחת. "לצערי לא יכולתי להגיע לכל הדיונים, אבל צברתי שם שעות לא מעטות. אף שברמה הנפשית קשה לי לשבת שם, חשוב לי שיראו אבא שעבר טרגדיה, ויבינו שהוא מייצג משפחות רבות שהחיים שלהן נהרסו בגלל הזלזול בחיי אדם".
היו שם נציגים נוספים של המשפחות השכולות?
"היו, אבל לרוב הייתי לבד. יש משפחות שתומכות מרחוק. אני לא מצפה מכולם להגיע, כי בסופו של דבר אנשים צריכים לחזור לשגרת חייהם. הדיונים לוקחים ממני המון שעות, אבל הנוכחות באולם עוזרת לי להתמודד עם הכאב, ויש בכך גם תמיכה בוועדה. חשוב שאנשים יבינו שזה לא דיון תיאורטי. אלה חיים ממשיים שנגדעו. הוועדה יכולה לעשות הרבה דברים לטובת כולנו. חלק גדול מהתפקיד שלה הוא להטמיע את הבטיחות בכל אירוע אפשרי, ואני חושב שכבר רואים את זה בשטח. היום יש לאנשים יותר ידע, ומארגני האירועים נזהרים יותר. השנה, בהכנות ובפרסום לקראת ההילולה במירון נושא הבטיחות עמד במרכז וקיבל דגש מיוחד".
וכשאתה שומע את העדויות שנוגעות לאסון ולהתנהלות סביבו, אילו תחושות זה מעלה בך?
"כאב גדול. אין דיון שאני לא בוכה בו, אם כי יש דיונים אמוציונליים יותר ויש פחות".
במקרה אחד, הרגשות שגאו בכהן תורגמו לצעקות שהביאו לעצירת הדיון. "זה היה לפני כמה חודשים, במהלך העדות של צבי הלר, עסקן מחסידות תולדות אהרן שכבר 15 שנה אחראי על ההדלקה שלהם בציון הרשב"י. בפני הוועדה הוא טען שמעולם לא ידע על דרישה להגבלת מספר האנשים במתחם, ושרק אחרי האסון הבין שיש צורך כזה. לטענתו הוא חתם על המסמכים המעבירים לידיו את האחריות רק שעתיים לפני האירוע. אלא שאחר כך עורכי הדין של גורמים אחרים הציגו מסמך שקובע שהקהל יוגבל ל־4,500 איש, והראו שהלר חתם עליו חודש וחצי לפני ל"ג בעומר. אז איך הוא יכול לומר שזה הפתיע אותו? היום אנחנו יודעים שהיו שם הרבה יותר אנשים, ושאילו הקפידו על ההגבלות, האסון היה נמנע".
הלר הסביר בוועדה שרק למשטרה יש סמכות להגביל את מספר האנשים במתחם, ולכן הוא לא היה יכול לעשות דבר.
"גם אם הטענה צודקת, הוא הרי לא מטומטם. אתה מנהל האירוע, עושה את זה כל כך הרבה שנים – איך אתה יכול להעלים עין ולא להתריע?"
אחרי שמיעת העדויות שיגרה הוועדה מכתבי אזהרה רבים – לראש הממשלה נתניהו, לשר לביטחון הפנים דאז אמיר אוחנה, לשר הדתות דאז יעקב אביטן, למפכ"ל קובי שבתאי ולבעלי תפקידים רבים אחרים הקשורים לניהול האתר במירון. כשאני שואל את כהן אילו מסקנות היה רוצה לשמוע מהוועדה בתום דיוניה, הוא משיב: "קטונתי מלתת לה הוראות, אבל יש כמה דברים שהייתי רוצה. הראשון הוא הטמעת נושא הבטיחות כדי שאסונות יימנעו, בפרט בציון הרשב"י, שצריך לקבל מענה כמקום העלייה לרגל השני בגודלו במדינה. זה מה שהכי בוער בי". כהן מדגיש שהוא מבין את חשיבות הילולת הרשב"י במירון, ואין לו כל רצון לראות את החגיגות מתבטלות. "אנחנו לא טוענים שצריך למנוע מאנשים להגיע להר. המסורת צריכה להימשך, אבל באופן בטיחותי. שנית, צריך להבין איך הגענו לאסון כזה. למצוא איפה היו הליקויים במשטרה, במרכז הארצי למקומות הקדושים, בוועדת החמישה שמנהלת את קבר רשב"י ובשאר הגורמים שקשורים. זה משהו שהוועדה באמת מנסה לעשות – לאתר את הבעיות ולמצוא איך לשפר את זה מכאן והלאה, לא רק בהיבט של הבטיחות אלא גם בהקשר של פיקוד והגדלת ראש.
"הדבר השלישי שאני רוצה הוא שאנשים יועמדו לדין, שייקחו אחריות. לא אגיד שמות, כי לי אין כלים לגלות מי אשם, אבל לוועדה יש יכולת להבין מי נושא באחריות. אני מצפה שהיא תוציא מסקנות ברורות כדי שתהיה הרתעה.
"אני אומנם לא בקיא בכל חומרי החקירה, אבל אני כן יודע שהיו המון התרעות על המצב שם בשנים שקדמו לאסון. היו סימנים שהצביעו על סכנה גדולה באזור הציון, ואפילו ספציפית על מה שקורה בשטח ההדלקה של תולדות אהרן. כבר קרה שאנשים התעלפו שם מהדוחק. יש הרבה גורמים שעצמו עיניים, אני לא יודע מאילו סיבות – אולי בגלל עניינים כספיים, אולי בגלל מאבקי שליטה בשטח, או סתם מתוך הקטנת ראש. מי שיכול לראות את התמונה המלאה אמור לדאוג שאסון כזה לא יקרה. וזה לא הש"ג".
היחיד שלקח אחריות והתפטר היה מפקד מחוז הצפון במשטרה, ניצב שמעון לביא.
"זה צעד מיוחד מאוד, ושלמה ינאי אמר לו שהוא מעריך אותו מאוד על כך. לביא הוא אדם רציני שיודע מה זה לפקד ולהנהיג. 'אחריות היא הסיפור של המנהיגות', הוא הסביר. כואב שזה קרה במשמרת שלו, אבל הייתה מצידו התנהגות אצילית שהלוואי שתחלחל הלאה. אני לא יודע מה חלקם של אחרים באירוע, אבל בינם לבין עצמם הם כנראה יודעים".
אמיר אוחנה נשאל אחרי האסון אם בכוונתו להתפטר מתפקידו כשר לביטחון הפנים, והשיב: "אני אחראי, אבל אחריות אין פירושה אשמה". איך הבנת את האמירה הזו?
"צריך לשאול אותו למה הוא התכוון. חשבתי רבות על המילה אחריות, ולדעתי זה לא מתבטא רק בהתפטרות מתפקיד. אפשר לעשות תיקון בכך שמשנים את העיסוק בנושא הבטיחות במדינה. אם אוחנה היה אומר שלזכרם של 45 הנספים הוא מקים פרויקט או גוף שיעסוק בהגברת הבטיחות עבור כלל האזרחים – גם זאת אחריות. מי שכשל לא חייב בהכרח לשבת בכלא, אפשר לעשות גם תיקון אחר, ולא חסרים רעיונות".
איך התרשמת מההיערכות להילולה השנה?
"נראה שהשר מאיר פרוש והפרויקטור יוסי דייטש ארגנו את זה בצורה טובה ובטוחה. כבר היום יש הטמעה של עניין הבטיחות, והוא מחלחל מהוועדה באמצעות מסקנות הביניים שלה. הוועדה גם שלחה מכתב לנתניהו לפני שלושה חודשים וביקשה לזרז את ההכנות לקראת ל"ג בעומר השנה, כדי שההילולה תתקיים באופן טוב יותר ממה שהיה בשנה שעברה".
"ניסו לפגוע בי בכל המישורים האפשריים. דאגו אפילו להדיר אותי מהתמיכה הכלכלית שהמשפחות קיבלו באותם ימים. עסקנים חרדים עשו זאת גם בגלל המעורבות שלי בנושא ועדת החקירה, וגם משום שאני לא נמנה עם המגזר החרדי"
לקראת ל"ג בעומר תשפ"ב, נזכיר, הכריזו השר לשירותי הדת דאז מתן כהנא והפרויקטור יצחק טסלר על מתווה חדש לחגיגות במירון: 172 אלף כרטיסים לאירוע יימכרו לקהל הרחב, ורק מי שמחזיק בידו כרטיס כזה יורשה להיכנס ל"ציון" במירון, שם תיערך רק הדלקה מרכזית אחת. בפועל, אלפי אנשים שלא רכשו כרטיסים פרצו את הגדרות ונכנסו למתחם – ובעקבות זאת עצרה המשטרה את תנועת האוטובוסים למירון, ורבים מרוכשי הכרטיסים נאלצו לחזור כלעומת שבאו. "לא הייתי בעניינים אז, ובאותו ערב עצמו השתתפתי באירוע של המשפחות השכולות", אומר כהן, "אבל ממה שהבנתי היו חרדים קיצונים שפוצצו את כל המתווה. השנה הייתה הסכמה רחבה והושגו פשרות לגבי ניהול האירוע.
"הסדרת ההר אמורה להיות אינטרס משותף רחב, כי בסופו של דבר כולם רוצים להגיע למקום שאפשר להתפלל בו, לשמוח וליהנות מהאווירה, וחשוב שזה ייעשה ברוח המתאימה לכולם ובביטחון. אני מקווה שההילולה של השבוע תהיה אירוע מכונן להמשך".
הפצעים נפתחים מחדש
בשנתיים האחרונות אימץ כהן לעצמו מעין ספירת העומר משלו, שמתחילה כבר בערב פסח, ומובילה אותו צעד אחר צעד לעבר יום האסון. "זה מסע בין ימים מסעירים ומורכבים מאוד עבורי", הוא אומר, "החל בליל הסדר שאני עושה בלי אלי, והמשך בימי הזיכרון שמדברים בהם הרבה על כאב, שכול ואנשים שנפלו. הימים האלה מעצימים ומציפים את הכאב, ול"ג בעומר הוא השיא".
איך אתה מציין את יום השנה לאסון הפרטי שלך?
"זה עדיין חדש עבורי. ביום עצמו אני עולה עם כל המשפחה להר המנוחות, ובערב לפני כן אני עושה מדורה עם חברים בעמק המצלבה בירושלים".
האירוע הזה משפיע עליך ברמה היומיומית?
"אחרי שקברתי את הבן שלי, הפנמתי שהחיים הם מהירים וקצרים. יש לי תחושת ארעיות בעולם הזה ותפיסה שהמוות קרוב. לכן אני משתדל לקחת דברים בקלות, לסלוח יותר, לאהוב יותר, לפתוח את הלב, לשים את הדברים הקטנים בצד. וגם לעשות את מה שהבן שלי היה עושה – להרבות טוב ושלום בעולם.
"בתקופה הזאת חשבתי הרבה על השאלה מה אני רוצה בחיים שלי. הייתי בחו"ל תקופה ארוכה, ואז הבנתי שאני צריך לחזור לארץ. רק בשנה האחרונה חזרתי ללימודי התואר. היה הרבה עיסוק בכאב, וגם ניסיתי להתחיל לבנות לעצמי חיים חדשים. עשיתי מדיטציות, מיינדפולנס, חקירה ולימוד. אני מנסה להיפגש עם אנשים מעוררי השראה, דמויות שמתמודדות עם שכול והחליטו להמשיך את החיים שלהן, כמו מרים פרץ, ליאו די ועוד".
אתה בקשר עם מישהו מהמשפחות האחרות שאיבדו את יקיריהן באסון?
"כן, אבל לא הרבה, כי כל אחד עסוק בשכול שלו, בכאבו הגדול. יש משפחות שאיבדו הורים, יש כאלה ששכלו שני ילדים, וכל אחד נאבק על ההישרדות שלו. משפחות מסוימות נפגעו גם מבחינה כלכלית. כל נגיעה במה שאירע, או בדיוני ועדת החקירה, יכולה להכאיב ולפתוח מחדש את הפצעים. אבל אני, כאמור, רוצה לצעוק את הזעקה של אלי. אני לא יכול ללכת הביתה, להיכנס למיטה ולומר 'אחריי המבול'. כאב שכול יש לי אחריות לעשות משהו בנושא הזה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
