עד גיל ארבע, שירלי פינטו הייתה בטוחה שכל בני האדם מתקשרים באמצעות שפת הסימנים. זו הייתה השפה של אביה החירש, של אמה החירשת, שלה ואפילו של אחיה, שדווקא שומע. "הוא נולד ככה, לא ידענו מה לעשות איתו. הוא ממש הכבשה השחורה", היא צוחקת. "בבית הייתי שווה בין שווים. היה לי מזל. שמונים אחוז מהחירשים – כמו בן הזוג שלי מייקל, למשל – נולדים למשפחות שומעות, והם לא חלק מהאינטראקציה בבית. אני תמיד הייתי.
"יום אחד ראיתי ברחוב אנשים שלא דיברו ביניהם באמצעות הידיים. שאלתי מה זה, והסבירו לי שהם מדברים דרך השפתיים, בעזרת קול. הייתי בשוק. זה היה לי כל כך מוזר! מאוחר יותר חשבתי שהאנשים האלה הם מיעוט. לקח לי זמן להבין שזה הפוך. לאט־לאט גיליתי, דרך החוויות של עצמי, כמה המדינה לא מתחשבת באנשים החירשים, לא רואה אותם. מדובר בישראלים הנושאים באופן שווה בנטל, משרתים בשירות לאומי או צבאי, אבל לא מקבלים את מה שדרוש להם".
אנחנו נפגשות בבית קפה ירושלמי, במשולש מוזר: היא, אני ומתורגמנית לשפת הסימנים. אני מסתכלת על פינטו כדי לראות את הבעות פניה ותנועות ידיה הנמרצות, אבל שומעת קול של מישהו אחר, שמהווה צינור למחשבות ולדעות שלה. בדרך זו מספרת לי פינטו על המאבק הנוכחי שהיא מנהלת במסגרת "המרכז הישראלי ללימודי חירשות" שהקימה – קמפיין להנגשת מערכת הבריאות לדוברי שפת הסימנים. "קיבלתי המון פניות מהקהילה, למשל מאישה שבעלה החירש נפטר, כי לא הבין את הפרוצדורה הרפואית. בחוק זכויות החולה כתוב שצריך 'הסכמה מדעת': המטופל חייב להבין מה הטיפול שהוא מקבל, אילו תרופות, איזה ניתוח וכולי. רק אחרי שהבין ואישר, אפשר להתחיל בטיפול. החוק גם אומר בבירור שבמקרה של מטופל 'בר דעת', אסור להסתייע בקרובי משפחה כמתווכים בהסבר. לפי חוזר מנכ"ל משרד הבריאות, כל בית חולים מחויב להנגיש את הטיפול לארבע שפות: אמהרית, רוסית, ערבית ואנגלית. המשמעות היא שאם אדם דובר רוסית מגיע לבית החולים ולא מבין את הרופא, עומדות לרשותו שתי אופציות – או להשתמש בשירות תרגום טלפוני חינם שפועל 24/7, או שיביאו לו איש צוות שדובר את השפה כדי שיתרגם לו במקום. לשפת הסימנים, לעומת זאת, אין שום התייחסות.
"אדם חירש מקבל מהמדינה מימון ל־45 שעות תרגום לשפת הסימנים בכל שנה. הוא יכול לבחור מתי להשתמש בהן – באספת הורים, בריאיון עבודה וכן הלאה. אם את מחלקת את זה על פני השנה, מדובר בשבע דקות ביום. תחשבי שאת יכולה לתקשר עם העולם רק שבע דקות ביום. זאת בדיחה! כשפניתי למשרד הבריאות ושאלתי איזה פתרון הם נותנים לאנשים חירשים שמגיעים לבתי החולים, ענו לי – 'שישתמשו ב־45 השעות שלהם'. אבל מה במקרה של מחלות כרוניות, לידות ארוכות או פגישות סדירות עם רופא? 45 השעות האלה יסתיימו בתוך שבוע, מה החולה יעשה בשאר השנה? באיזו מציאות אנחנו חיים?!"
ומה אומרים לך במשרד הבריאות כשאת מעלה בפניהם את הנושא?
"למדינת ישראל אין תשובה. אומרים לי שהם בתהליך, שהסוגיה נמצאת בקבוצות חשיבה, ונעשה פיילוט ועוד פיילוט. מורחים את הזמן, ובינתיים כבדי שמיעה וחירשים נפגעים. זה מאבק קשה שמצריך התמדה, אבל אני מאמינה שבסוף החומה תישבר. היא חייבת להישבר".
"תגידי, את חירשת?"
החירשות היא לא המשוכה היחידה שאיתה נאלצה פינטו להתמודד בחייה. כשהייתה בגיל ההתבגרות הוריה התגרשו, ובמקביל אמה הלכה והתעוורה. נשמע כמו סיפור קורע לב ומתכון לחיים של אומללות, אך הבחורה בת ה־29 היושבת מולי מלאת שמחת חיים ומשדרת אנרגיות של תחנת כוח קטנה. היא לא באה לעורר רחמים, אבל בהחלט באה לעורר חשיבה חדשה על אלה שאינם יכולים לתקשר עם העולם באמצעות קולות וצלילים.
"את הדברים הקשים ביותר חוויתי דרך ההורים שלי", היא מספרת. "כשאבא שלי עבר תקופה כלכלית לא טובה, הוא נאלץ להיעזר באח שלי על מנת להתקשר לבנק. הוא דפק על דלת כיתה א', הוציא את אחי מהשיעור, וביקש ממנו לשוחח בטלפון במקומו. ילד בן שש מתקשר לבנק, לחוץ ורועד, מנסה להסביר שהוא מדבר בשם מישהו אחר. הבנקאית כמובן ניתקה לו. אני יכולה להבין אותה אישית, אבל העובדה היא שבמדינת ישראל של שנות האלפיים, לא הייתה לאבא שלי שום דרך לשוחח עם בנקאי.
"לאורך השנים ראיתי המון מצוקות. הראייה של אמא שלי הלכה והידרדרה, ואז לא היו עמותות שתמכו באנשים חירשים־עיוורים. אמא הייתה אובדת עצות ונכנסה לדיכאון. אני, כילדה בת 10־11, לא ידעתי איך לעזור. ראיתי איך היחסים בין ההורים שלי מתפוררים, עד שבסופו של דבר הם החליטו להתגרש, אחרי שלא הצליחו לגשר על הקשיים".
פינטו הצעירה נאלצה לשמש כמתווכת בין ההורים שלה. "הייתי מעבירה הודעות מאבא לאמא ולהפך. לפעמים אבא שלי שכח שאני רק ילדה, ופרק אצלי את הכאב שלו". עול נוסף שהוטל על כתפיה היה התמיכה באם; שירלי הייתה זו שפנתה לרשויות והתרוצצה בין משרדים שונים, בניסיון להשיג לה סיוע. "הייתי נערה חירשת בגיל ההתבגרות, ושאלתי את עצמי איך ייראה העתיד שלי. באותה תקופה נפתח ביפו 'נא לגעת' (מרכז תרבות עבור חירשים־עיוורים – ק"א), ואחרי הרבה שכנועים הצלחתי להביא את אמא לשם. כבר מהמפגש הראשון היא ממש נשאבה לזה, וגילתה את עצמה מחדש.
"לפני שהתעוורה, אמא שלי הייתה ציירת. בבית שלה יש המון תמונות שהיא ציירה, והמוקדמות ביניהן ברמה באמת מדהימה. מאוחר יותר התמונות נעשו קצת מטושטשות, ואחר כך האמנות שלה בעצם נעצרה. התיאטרון של 'נא לגעת' נותן לה לבטא את הצד האמנותי שלה. היא פורחת שם, ואפילו מצאה בן זוג חדש".
בתיכון למדה פינטו בבית ספר רגיל שבו משולבות גם כיתות לחירשים וכבדי שמיעה. כעבור זמן הרגישה שמיצתה את המסגרות המיוחדות, והחליטה לעבור לכיתות ה"שומעות". "שפת הסימנים היא שפת האם שלי, זו שפה עשירה, והשליטה של המורה בשפה לא ענתה על הצרכים שלי. בכיתה של השומעים הייתה לי מתורגמנית, וזה נתן לי מענה טוב יותר. בהפסקות הייתי הולכת לשחק עם הילדים החירשים. השונות שלי לא היוותה בעיה, אלא להפך. זה הרחיב לי ולילדי הכיתה את העולם".
המלחמה שלה להשתלבות מלאה בחברה לא הסתיימה בכך, אלא רק התחילה. "אחרי התיכון לא הסכמתי לקבל את גזר הדין שהמדינה נתנה לי ולוותר על שירות צבאי, והחלטתי להתגייס. זה היה תהליך מלא תסכולים. כל הזמן הייתי צריכה לבקש טובות מאנשים. בבית הספר אמרו לי שוב ושוב 'את תצליחי בכל מה שתבחרי', והנה אני מוצאת את עצמי תלויה במישהו אחר שיתקשר בשבילי. זה מבטל אותי כבן־אדם, הופך אותי לאפס. שנה שלמה חיכיתי בבית עד שהצלחתי להתגייס".
המאמץ השתלם, ופינטו זכתה לשירות משמעותי. "הייתי קצינת פרויקטים של חיל האוויר בקריה, נשארתי לקבע, וקיבלתי את אות מצטיין הנשיא. זאת הייתה תקופה טובה מאוד בשבילי. הבנתי מה החלום שלי, מה היכולות שלי. בזכות הצבא הגעתי למי שאני היום".
היא נזכרת באירוע משעשע מאותם ימים: "תמיד הייתי לחוצה מהאפשרות שמשטרה צבאית תתפוס אותי, והקפדתי מאוד על כל הפרטים כדי שזה לא יקרה. יום אחד אני נכנסת לבסיס כרגיל, עוברת בשער, ושמה לב שהחיילים סביבי מסתכלים עליי. כשאני מסתכלת אחורה, אני רואה שוטרת צבאית רודפת אחריי וצועקת 'אין לך שכל?! מה, את לא שומעת?!'. אמרתי לה – 'נכון, אני חירשת'. היא הייתה כל כך נבוכה, אמרה שהיא מצטערת וברחה.
"זה קורה גם בכביש. נהגים אחרים ניגשים אליי לחלון וצועקים 'מה, את חירשת?!', ואני אומרת שכן. סבא שלי מאוד מסתייג מלהגדיר אותי חירשת, הוא חושב שזאת מילה גסה, אבל היא לא! אני גאה בה, זאת הזהות שלי".
לוותר מראש על המוזיאון
למרות הסיפוק הרב מהשירות הצבאי, פינטו החליטה בשלב מסוים לחזור לאזרחי. "הרגשתי שהמסגרת הורגת אותי, ושאני רוצה לראות את העולם שבחוץ ולמצוא את התפקיד שלי בו", היא אומרת. לאחר השחרור גמלה בליבה של פינטו החלטה: היא תלך ללמוד משפטים. הפעם דווקא הופתעה לטובה מיחסן של הרשויות. "סטודנט מקבל סל שיקום מביטוח לאומי, וזה אחד הדברים הכי אפקטיביים ומסודרים שהמדינה נותנת. סטודנט חירש יכול להצטרף לכל אוניברסיטה או מכללה, והמדינה מממנת את שכר הלימוד ומוסיפה מימון למתרגם לשפת סימנים עד סכום מסוים, שמספיק ברוב המקצועות. ואפשר לקבל גם שיעורי עזר, מדפסת ומחשב נייד.
"תוך כדי הלימודים עבדתי כעוזרת לשופט בבית המשפט המחוזי בלוד, והתנדבתי בקליניקה לזכויות האדם בבית הדין לעבודה בתל־אביב. בהמשך עבדתי בעמותת 'שמע' – תנועת נוער ארצית שפועלת כמועדון אחר הצהריים לכבדי שמיעה בגילאי 6־21, במטרה להעצים, להעשיר ולפתח את המיומנויות שלהם. הייתי מדריכה ואחר כך מוניתי למנהלת סניף תל־אביב".
פינטו מבקשת לעצור את סיפורה ולהבהיר כמה נקודות חשובות: "אוכלוסיית החירשים וכבדי השמיעה מתחלקת לשתי קבוצות מהותיות – דוברי שפת הסימנים ואלו שמדברים וקוראים שפתיים. עמותת 'שמע' עובדת עם שתי האוכלוסיות". ההבדל בין הקבוצות, היא אומרת, מורגש היטב בסוגיית ההנגשה. "זה כמו ההבדל בין נכה שמשתמש בקביים לכזה שמשתמש בכיסא גלגלים. בארץ מתייחסים לכל החירשים אותו דבר, אבל באירופה ובארה"ב זה לא ככה. בשיחה שקיימתי עם הממונה על הנגישות בניו־יורק, מיד הבנתי שברור לו ההבדל בין דוברי שפת סימנים לכאלה שלא. מדינת ישראל רחוקה שנות אור מהמקום הזה.
"טסתי הרבה פעמים לארה"ב להרצות, ושם אני מרגישה אדם שווה. בכל מקום יש תרגום לשפת הסימנים: בבתי קפה, בשדות תעופה, אפילו מוכרים בחנויות יודעים מילים בסיסיות. זאת חברה שוויונית. אחרי החתונה טסנו לירח דבש באוסטריה, והגענו למוזיאון של ארמון מפורסם. רציתי להיכנס, אבל מייקל אמר לי 'עזבי, זה לא מונגש, את יודעת איך זה'. בארץ אני אף פעם לא נכנסת למוזיאונים, כי אין לי אפשרות לקחת את המדריך הקולי ולחוות את החוויה השלמה של המקום, עם ההסברים. פעמיים ניסיתי כאן, התאכזבתי והפסקתי לנסות. אבל שם באוסטריה, פתאום אני רואה בכניסה מדריכים בכל מיני שפות, כולל שפת סימנים! את מקבלת טאבלט, לוחצת בכל מקום על המספר המתאים, ועולה לך סרטון של אדם שמסביר בשפת הסימנים מה את רואה. היינו שם ארבע שעות, הבנתי הכול והרגשתי שווה לכולם. זו הייתה חוויה מדהימה".
אליבא דפינטו, ההבדל העקרוני בין המדינות הוא שבישראל לא מקבלים את החירשים, אלא מנסים לתקן אותם. "במערב כבר לא מסתכלים על החירשות כבעיה. ב־58 מדינות שפת הסימנים היא שפה רשמית. תחשבו על חירשים כמו על מיעוט באוכלוסייה: זאת לא בעיה שצריך לתקן, זה חלק מהמציאות.
"כשנולד ילד חירש להורים שומעים, הרבה מהם נכנסים לאבל. ואז הם פונים לרופא, מספרים על המצוקה שלהם, והוא מציג בפניהם את פתרון השתל (שתל שבלולי, התקן אלקטרוני שמאפשר ללקויי שמיעה לקלוט צלילים – ק"א). ההורים רואים בזה קסם, וחושבים שהילד שלהם יהיה כמו כולם. ככה זה בחברה השומעת – כשיש למישהו פגם היא רוצה לתקן אותו, במקום לתת לו את השפה שלו, ובמקום לחפש איך להנגיש את המציאות בשבילו. מה גם שהשתל לא פותר את הבעיה".
לדבריה, מחקרים גילו כי ילדים חירשים שאינם דוברים את שפת הסימנים אלא שומעים בעזרת שתל, פיתחו מיומנויות חברתיות ברמה נמוכה מאוד. "גם השתל הטוב ביותר לא יגרום לילד חירש לשמוע כמו כולם, והוא צריך לעבור כל יום אימונים קשים ביותר. החיים שלו מורכבים מבית הספר ומאימוני שמיעה, והניסיון שלו להיות כמו ההורה שלו מטיל עליו עול כבד. ואיפה הכיף? איפה המיומנויות החברתיות? בגיל 14 הילד מגלה שהן חסרות לו, ומתקשה לקרוא קודים חברתיים. ואז כבר ברור שהוא יצטרך המון עזרה.
"אני מחזיקה בגישה של 'הטוב משני העולמות'. מה זה אומר? שתל הוא דבר חיובי לילד שנולד חירש, אבל זה רק חמישים אחוז. מה שמשלים אותו זו השפה החזותית. צריך להבין שחירש הוא לא רק 'לא שומע', אלא המבנה הקוגניטיבי שלו מבוסס על ויזואליה. בעבודה בעמותת 'שמע' ראיתי את ההבדלים בין ילדים שדוברים שפת סימנים, כולל בעלי שתל, לבין אלו שלא. אם הנער לא יודע להשתמש בשפה הזו – אין לו ביטחון, כי הוא לא מצליח להביע את עצמו היטב. לכן צריך גם וגם: שתל ושפת סימנים. אני מתעקשת לדבר בשפת סימנים, כי זאת השפה שלי. אני יכולה קצת לקרוא שפתיים, אבל לא אצליח להתבטא כמו שאני רוצה. כי תקשורת, דו־שיח, זה עניין של שני אנשים".
מה את תעשי אם ייוולד לך ילד חירש?
"לא משנה לי אם נעשה לו שתל או לא, מה שחשוב הוא ששפת האם שלו תהיה שפת הסימנים. במקביל אני כמובן ארצה שהוא ישתלב בחברה השומעת. לפני שאשקם אותו, צריך לשקם את החברה. הילד כמובן יעשה את המיטב כדי להשתלב, אבל העול לא אמור להיות עליו, אלא על המדינה. זה נקרא רגישות, הכרה, שוויון.
"אני לא רוצה שהילד שיהיה לי, יגדל כמו שאני גדלתי. לא כי היה לי קשה; אף פעם לא הצטערתי על כך שנולדתי חירשת. יחד עם זאת, אני לא רוצה שהילד שלי יהיה מתוסכל מהמדינה כמוני. אני רוצה שהוא ירגיש שהמדינה איתו בכל הצמתים – החשובים, הטובים והקשים".
אתרוג פותר הכול
כיום פינטו מרצה באוניברסיטת בר־אילן ועוזרת להכשיר סטודנטים להיות מתורגמנים לשפת הסימנים. השפה הזו, היא מדגישה, מורכבת בהרבה מכפי שנדמה למתבונן מהצד. "אני מלמדת אותם בין השאר שהבעות הפנים הן חצי מהשפה. המילה עצמה מובעת בתנועות הידיים, אבל האינטונציה מועברת באמצעות הפנים. אם תסתכלי רק על הידיים, זה כמו לשמוע מישהו מדבר בצורה מונוטונית. את לא תוכלי להבין אותו".
העבודה ב"שמע" הביאה את פינטו לייסד את "המרכז הישראלי ללימודי חירשות" – עמותה שמקדמת את זכויות החירשים וכבדי השמיעה הדוברים את שפת הסימנים, ופועלת כדי להפוך את השפה לרשמית במדינת ישראל. "אני רוצה שנהיה המדינה ה־59 שמכירה בשפת הסימנים. במקביל אני מנהלת מאבקים בכל מיני תחומים בחקיקה ובשטח – להנגשה שפתית ברשויות, בבתי חולים ובתחנות משטרה. אני לא מצפה שכל המדינה תדבר בשפת סימנים, אלא שתהיה הכרה בשפה הזו, והרשויות יממנו הנגשה שלה. לצערי זה לא קורה".
כיום אין שום התייחסות בחוק הישראלי לשפת הסימנים?
"החוק מכיר בה בצורה מצומצמת מאוד, ברמה כזו שאני אפילו מתביישת להגיד. 'חוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות', שאמור להקנות לי מעמד שווה במדינה, לא נותן לי כמעט כלום. אם אני קוראת את החוקים המקבילים באירופה או בארה"ב – יש שם עולם ומלואו, מפורט ומתוקצב. המטרה שלי היא לצמצם את הפערים בינינו לבינם".
כרגע היא מתמקדת כאמור במערכת הבריאות. לא חסרות לה דוגמאות לסבל שנגרם לדוברי שפת הסימנים הבאים בשעריהם של בתי החולים. "למשל, אישה חירשת שעד לרגע שנכנסה לניתוח, בכלל לא ידעה מה עושים לה, כי אף אחד לא הסביר לה בשפה שהיא מבינה. הרופאים אמרו לה 'זה בסדר', אבל כל המצב הזה הוא לא חוקי בכלל. היא הגיעה לניתוח בלי לתת את ההסכמה שלה.
"בית חולים הוא מקום של חיים ומוות, ואנשים שמגיעים אליו מרגישים חשופים ופגיעים במיוחד. סבא שלי מאושפז עכשיו, ואני מנסה לדעת מה הפרוצדורה שצפויה לו, אבל אני לא מצליחה להבין את הרופא והוא לא מבין אותי. אני חווה על בשרי את התחושה של חוסר האונים מול מערכת הבריאות, כשאני לא מצליחה לעזור לסבא שלי, שגידל אותי כמו אבא. כשאני אהיה אמא ואקח את הילד שלי לבית חולים או לקופת חולים, אני ארצה להבין מה עושים לו, אבל ייתכן שלא אצליח. במקום להיות אמא עצמאית, חזקה ואחראית, אני אהיה שקופה.
"באפיקים אחרים אני שמחה להגיד שדברים זזים. אני נמצאת למשל בתהליכים מול מוזיאונים בישראל במטרה להנגיש אותם בשפת סימנים כמו המוזיאון ההוא בווינה, ויש היענות טובה מאוד".
נושא נוסף שפינטו מקדמת הוא תעסוקת חירשים. אלה מהם העובדים כשכירים, היא מספרת, מוצאים עצמם לעיתים קרובות תקועים במקום, ללא יכולת להתקדם. התוצאה היא שרבים מהחירשים מעדיפים לפתוח עסקים עצמאיים. "אני מכירה מישהו שהקים חברת סטארט־אפ, ומישהי שפתחה חברת אופנה, והם מעסיקים אנשים שומעים. בדרך הזאת נצליח להביא את השינוי. כך גם נראה לעולם שחירשים יכולים להיות אנשי מפתח לא פחות משמעותיים מהאנשים השומעים".
לפי פינטו, לא רק החוק צריך להשתנות, אלא גם התפיסה הציבורית. לא מעט מהישראלים, היא אומרת, מתייחסים לחירשים כאל קשי קליטה. "קחי למשל חירש שפונה אל שומע ומבקש הכוונה למקום מסוים: פעמים רבות, במקום לתת הסבר, השומע ייקח בעלות על הגוף של החירש ויוליך אותו פיזית למקום שעליו הוא שאל. לפעמים זה נעשה אפילו בצורה אגרסיבית. אבל רגע, אני בן־אדם מבוגר, תשאלו אם זה מתאים לי!"
את באופן אישי נתקלת ביחס שיכול להיות מעליב?
"כשהייתי חיילת, ישבתי פעם ברכבת ודיברתי עם חבר שלי בשיחת וידאו. שמתי לב לאישה בת 60 בערך שנועצת בי מבטים, אבל התעלמתי. בסוף היא פנתה אליי ואמרה: 'עוד מעט חג סוכות. אם תיקחי כפית של גרידת אתרוג – תחלימי מהחירשות'. צחקתי בטירוף.
"היה לי גם מקרה מצחיק בטיסה לניו־יורק. בדלפק לפני העלייה למטוס ביקשתי שיידעו את צוות המטוס שאני לא שומעת, ושאם קורה משהו, צריך להסביר לי בהתאם. בניו־יורק הייתי צריכה להחליף מטוס, וכבר בנחיתה אני רואה אדם שמחזיק טאבלט מעוצב עם דגל ישראל, ועליו כתוב 'שירלי פינטו'. אני פונה אליו, מזדהה, ואז הוא מביא לי כיסא גלגלים. הסברתי לו שאני הולכת מצוין, אבל הוא לא הבין. ניסיתי להתחמק ממנו, והוא רדף אחריי עם הכיסא בשדה התעופה. בהמשך, כשטסתי לוושינגטון במסגרת אותה נסיעה, אני רואה שם מכונית עם צ'קלקות, שלושה אנשי צוות ושלט ענק עם השם שלי. הם ניסו לשכנע אותי להיכנס למכונית, וכשסירבתי – הם נסעו לידי. הם רצו לתת נגישות, אבל זאת הייתה אובר־נגישות".
מאבקיה של פינטו צפויים לעלות שלב לקראת הבחירות הבאות לכנסת. "אני בוחנת עם איזו מפלגה לרוץ, וברגע שאחליט – אכריז על כך. במדינות רבות כבר יש חברי פרלמנט חירשים שמשתמשים בשפת הסימנים. אני לא באה לקדם רק את האג'נדה הזאת, וכמו כל אזרח במדינה יש עוד דברים שאני מאמינה בהם ורוצה להעלות אותם על סדר היום, אבל מה שבטוח הוא שאני אוכל לייצג 800 אלף ישראלים חירשים, מתחרשים, כבדי שמיעה וקשישים החווים ירידה בשמיעה".
מה החלום שלך?
"אני רוצה לשנות את העולם, או לפחות את התפיסה של המדינה אל מול האוכלוסיות המוחלשות שבה. אני רוצה להביא לידי ביטוי בצורה הכי טובה את הכלים שיש לי, ולהיות במקום משפיע".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
