לידיה לא זוכרת הרבה ממחנה הריכוז בג'אדו. היא הייתה קטנה מכדי שתזכור. כמה קטנה? בדיקת עצמות שעשתה לפני שנים אחדות קבעה שהיא ילידת 38' בערך, ומכאן שבזמן הגירוש למחנה היה גילה ארבע או חמש. "אבל איך הבדיקה יכולה לדעת?", שואלת לידיה, ובתה דנית בן־חיים מרגיעה: "אמא, היום יודעים".
על התקופה האיומה בג'אדו היא שמעה בעיקר מהוריה, בנימין ומנטינה גואטה, ומשלושת אחיה הגדולים. הם סיפרו שלא יכלו להתקלח, ושהנאצים היו הופכים להם בבעיטות את סירי האוכל שהכינו לשבת. "אבל ברוך השם, לא הצליחו לעשות לנו כלום. באו האנגלים והצילו אותנו". אחרי המלחמה הם חזרו לביתם בעיירה השוכנת סמוך לבנגאזי, העיר השנייה בגודלה בלוב.
לידיה למדה עברית בתלמוד תורה, ושמעה על חלומות המדינה שבדרך. וכשזו קמה, "וואי, איזו שמחה הייתה ברחובות". היא מתחילה לשיר לנו בערבית שיר שחיברה הקהילה היהודית תוך כדי התאספות בבית הכנסת כדי לחגוג את האירוע: "עלש עמלנא עד, קולולי כיף אסירא, ליום נהר אסעד, עלקנא בי אל פנדירא. בנדירא יה אוחמן, מתו עליה אל גידען, זוואלי מעה ת׳ג׳אר, בחדא אל סלא אל כבירא". דנית מצטרפת לשירה ומתרגמת לנו לעברית. היא נולדה בארץ, אבל כמו כל אחיה, גם היא מכירה את השיר מילה במילה: "למה עשינו חג, תגידו לי מה קרה? היום זה יום מאושר, תלינו בו את הדגל. הדגל אחיי, מתו עליו גיבורים. העשיר והעני על יד בית הכנסת הגדול".
"השכנים הערבים בלוב התהפכו לגמרי, הרגו והרביצו ופצעו יהודים. אבל הייתה משפחה אחת שהיינו עושים איתה הכול יחד, והם אהבו אותנו ממש. כשהתחילו הפרעות אב המשפחה לקח את ארבעת הבנים שלו, ושם כל אחד מהם עם נשק בפינה אחרת של הבית שלנו, לשמור שלא יפגעו בנו"
ובכן, השכנים הערבים שמחו פחות. "ומה שהם עשו לנו! אבא שלי היה סוחר בדים, והוא עבד מצוין עם הערבים. אפילו היה לו מקום מגורים לערבים הכפריים שבאו לסחור ונשארו לישון לילה. הוא היה מביא להם לחם, דברי תה וקפה, כוסות, מה שצריך. כמעט כל היהודים היו אז סוחרים ובעלי חנויות. זה לפני המדינה. אחרי? התהפכו לגמרי. פרצו מאורעות, הרגו והרביצו ופצעו. מה לא עשו, הפכו את העולם. היו מסתובבים ברחובות וצועקים: 'בנות! בנות כבשו את הארץ! איך זה יכול להיות?'. אני לא יודעת איך ידעו שהיו לוחמות כאן בארץ".
אבל להורים שלה היו גם חברים טובים בין הערבים. "הייתה משפחה אחת שהיינו עושים איתם הכול יחד, רק לא אוכלים יחד. הם אהבו אותנו ממש. גם ידעו מצוין מה זה שבת, היו מכבים ומדליקים לנו חשמל אם שכחנו משהו. כשהתחילו הפרעות ואפילו חברים טובים התהפכו, אב המשפחה ההיא לקח את ארבעת הבנים שלו, ושם כל אחד מהם עם נשק בפינה אחרת של הבית שלנו, לשמור שלא יפגעו בנו. הם היו טובים ונאמנים לנו כמו אחים. כמה הם בכו כשהלכנו. 'אוי לנו! אוי לנו! מה נעשה בלעדיכם?'"
כמו רבים מיהודי לוב, הם הגיעו לטריפולי כדי להמשיך משם לארץ ישראל. השמועה אמרה שאין כלום בארץ, וכסף אי אפשר היה להוציא מהמדינה, אז אביה ואחיה ויטורי – בעל משפחה בעצמו – ניסו להבריח סחורה. "הם נתפסו והוכנסו לבית סוהר למשך שנה. כך נאלצנו להישאר בטריפולי שנתיים". למה שנתיים? כי ההתארגנות מחדש לקחה שנה נוספת. בינתיים לידיה איבדה סבלנות; כל החברות שלה ממשיכות לישראל, והיא תקועה בלוב. "למדתי המון על הארץ המובטחת, איך היא חזרה לידיים שלנו וכל זה. כמה חלמתי לראות אותה!". כשעוד חברה בישרה שהיא עומדת לעלות ארצה עם משפחתה, לידיה החליטה להתגנב יחד איתם. "שני אחים שלי כבר היו בארץ – אחות נשואה, ואח שהצטרף לעליית הנוער. אז למה שלא אסע גם?". היא עלתה עם חברתה לאונייה, אבל חבר של ויטורי הבחין בה והבין את האירוע. "אמרתי לו לא להתערב, וגם נתתי לו את צמידי הזהב שלי וביקשתי שיעביר אותם אחר כך לאחי, שלא יאבדו. אבל הוא הלך והלשין עליי". עוד לפני שהאונייה הרימה עוגן, ויטורי עלה לסיפון. "הוא נזף בי, נתן לי שתי סטירות והוריד אותי משם".
בשנת 52' הגיעה לידיה סוף־סוף ארצה. היא הייתה בשנות העשרה המוקדמות שלה, אבל ויטורי, שחשש שיגייסו אותה לצבא בהמשך, שינה את תאריך הלידה במסמכים וכתב שהיא הרבה יותר מבוגרת. מה חשבו על כך ההורים? "הם היו מבוגרים, ויטורי היה יותר דומיננטי". אחרי שהייה של חודש בשער עלייה בחיפה, ויטורי ביקש שיישלחו למקום שהוא שמע עליו – עיר צעירה ששמה אשקלון. מה היה שם? ים והמון דיונות. בתים? קצת, בעיקר של ערבים שברחו במלחמת השחרור. "זו הייתה תקופת הפדאיונים, היה קשה מאוד", אומרת לידיה. "גרנו במעברה ג', בצריפים מעץ. שירותים בחוץ, המון חולדות ועכברים מסביב. מוות. מקלחת אחת בכל שכונת צריפים, עם תור ארוך מאוד. ולא היו מים בצריף. מים! אני כילדה לקחתי דליים והלכתי הרבה־הרבה ברגל, לאיזה ברז רחוק שלא נסגר אף פעם. היינו חוזרים לצריף עם הדליים הכבדים ושומרים על המים כמו על זהב. ממה שנשאר מהשתייה – מנקים כוסות ומכבסים. כשהגיעו העליות מרוסיה והתלוננו, לא הצלחנו להבין מה הם רוצים. על מה מתלוננים? אנחנו אכלנו בתורנות מרגרינה וחצי לחם שהיה צריך להספיק לכמה אנשים".
כן, היה רעב, היא אומרת. בשבת זכו לאכול חתיכה קטנה של בשר, לא יותר. "ותזכרו שבאנו ממעמד טוב, זו ירידה קשה באיכות החיים". מה זה עשה להורים? עשה דווקא טוב. "אמרו תודה להשם שיש קצבת זקנה לפחות. אני זוכרת אותם שמחים. מצב רוח טוב מאוד, כי הגענו לארץ". גם לידיה שמחה. "בלוב למדנו על הארץ, ועל הקב"ה שהבטיח לנו אותה. והכול אמת, באמת כבשנו אותה, חזרנו למקור. זו השמחה שלנו, שהוא קיים", היא אומרת ומניפה ידיים למעלה.
כשהסתדרו קצת והתאוששו כלכלית, הם עברו לבית ערבי ליד השוק. "עבדתי בחקלאות בנוער העובד, וזה הכניס קצת כסף. קטפנו כותנה ותפוזים וזמרנו גפנים". היא למדה במסגרת של שיעורי ערב, ובערך בגיל 16 התקבלה לעבודה ב"שמר", מפעל השימורים של קיבוץ יד־מרדכי. "שמו אותי אחראית משמרת של כמה בנות. זה כלל עבודה בלילות, ורצו שאעבוד גם בשבת. אמרו לי שידברו עם ההורים, 'נגיד להם שאנחנו הולכים לטיול ויהיה בסדר'. ככה זה אצלם, תמיד עובדים. הסברתי להם שאני בעצמי לא מוכנה, אצלי שבת זה קדוש. אז פיטרו אותי. אבל כבר באותו יום הגיע אליי המנהל ואמר לי לבוא כרגיל ביום ראשון. לא יודעת מה קרה שם, הקב"ה עשה את זה".
"במפעל בקיבוץ יד־מרדכי רצו שאעבוד גם בשבת. אמרו לי שידברו עם ההורים, 'נגיד להם שאנחנו הולכים לטיול ויהיה בסדר'. הסברתי להם שאצלי שבת זה קדוש. אז פיטרו אותי. אבל כבר באותו היום הגיע אליי המנהל ואמר לי לבוא כרגיל ביום ראשון. לא יודעת מה קרה שם, הקב"ה עשה את זה"
השנים חלפו, לידיה הגיעה לגיל 22 ועדיין לא נישאה. "ויטורי כעס עליי כי לא רציתי אפילו להכיר. היה צורח עליי. מה רע בבחור הזה? ומה חסר לזה? אבל אני לא רציתי להתחתן, לא רציתי לעזוב את ההורים. אני הייתי האחרונה שנשארה איתם". ואז הגיעה שכנה טריפוליטאית ובפיה הצעת שידוך: אחיה, עמוס מסילתי, שמתגורר בשדה־עוזיה. לידיה לא רצתה להיפגש עם הבחור המבוגר ממנה בשמונה־תשע שנים, "אבל הוא לא הפסיק ללחוץ עד שהסכמתי. והתחתנו, והיה טוב מאוד".
מכיוון שהכלה לא הסכימה לעבור לשדה־עוזיה ("שאני אהיה מושבניקית? לא מתאים. נראה לי פרימיטיבי כזה. רק עיר"), היה ברור שהזוג יבנה ביתו באשקלון. לידיה המשיכה לעבוד ביד־מרדכי גם במהלך שני ההריונות הראשונים שלה, אבל אחרי הלידה השנייה החליטה להישאר בבית. "ומהילדים שלי היו הרבה ילדים", היא אומרת, ופותחת בפנינו שער לחייה של משפחה שחרגה מעל ומעבר לחמשת ילדיה, מעל ומעבר לכל דמיון.
ארבעת הילדים הראשונים נולדו לבני הזוג מסילתי כשגרו ב"שכונת עתיקות" באשקלון. משם עברו לשכונת ברנע, ואז, עוד לפני שנולדה בת הזקונים, הבית החל להתמלא בילדי אומנה. "הבת הגדולה של ויטורי, עליזה ברקאי, שהיא כמו אחות בשבילי, הייתה עובדת סוציאלית", מספרת לידיה. "משכילה כזו, עם תואר שני. היא תמיד ביקרה אצלנו בבית והתפעלה מחינוך הילדים. יום אחד היא אומרת לי: 'אני רוצה להביא לך ילד'. מה ילד? אין לי ילדים? ברוך השם יש לי, לא רוצה ילד. לא ידעתי בכלל מה זה אומנה". אבל עליזה לא ויתרה. "היא סיפרה שבעבודה שלה יש ילדים מסכנים ממשפחות מצוקה – ההורים חולים, או נפטרו, או לא יכולים לגדל את הילדים. התחילה לספר לי סיפור, ואז אמרה: אני רואה כמה הילדים שלך מקסימים ומתורבתים, למה שלא תעשי מצווה ותיקחי ילד שיהיה כמו ילד שלך? אמרתי לא ולא. ככה הרבה זמן, אבל היא לא עזבה אותי. בסוף אמרתי לה: יש לי שותף, אני אשאל אותו".
מול האחיינית היא הפגינה סרבנות, אבל לעמוס היא הציגה את הדברים בצורה קצת אחרת. הוא מצידו השאיר את ההחלטה בידיה. "עמוס אמר: לא אני המגדל והמחנך, זו את שנמצאת בבית וטורחת. אם כל כך בא לך, אז כן". ומתברר שבהחלט בא לה.
היא הגיעה באוטובוסים לבית ויצ"ו ירושלים כדי להכיר את עמי, פעוט משדרות שגדל בבית הדודים שלו. "היה בן שנה וחצי בסך הכול. ושם קרה פלא: אני אומרת שבאתי בשביל הילד עמי, והוא שומע את השם שלו ובא אליי מתוך כל הילדים. הבאתי ממתקים לכולם, אבל לו נתתי הכי הרבה". הנוהל של ויצ"ו קבע שהקשר עם ילד האומנה ייבנה במשך שלושה ימים. "באים מדי יום לכמה שעות, שהילד יתרגל, לא לוקחים אותו מיד. כששמעתי את זה, התאכזבתי מאוד. יש לי ילדים בבית, איך אגיע מאשקלון כל יום לירושלים? לא פשוט. בסדר, קיבלתי על עצמי".
אבל עמי לא קיבל על עצמו. לידיה לקחה אותו לטיפולה באותו יום "מבוקר עד כמעט ערב", האכילה וחיתלה, ולבסוף עמדה לצאת הביתה מתוך כוונה לשוב למחרת. "עמי התחיל לצרוח ולבכות. הוא בכלל לא מכיר אותי, רק יום אחד, פלא הפלאים. והוא תופס אותי ככה חזק. גם אני נקשרתי אליו. המנהלת אמרה שזו פעם ראשונה שקורה דבר כזה. אז נתנו לי לקחת אותו כבר ביום הראשון. והוא בא – לא בכי, לא צעקות, לא כלום. ילד נפלא. הוא ודנית גדלו כמו תאומים".
הקב"ה, אומרת לידיה, נתן בעמי חן ומתיקות מיוחדים בהשגחה אישית כדי שיהיה נאהב על הבריות, "וזה שמר עליו". היא נזכרת שבאחד הימים, כשבילו עם הילדים בחוף הים, המשקפיים שלה נפלו למים ונעלמו. "חיפשנו וחיפשנו, ואף אחד לא מצא. אחרי כמה זמן עמי הגיע ושאל למה אני עצובה. הוא היה אז רק בן חמש. אמרתי לו שהמשקפיים נפלו לים ואני לא רואה כלום. כאב לו עליי, אז הוא נכנס למים, ויצא עם המשקפיים ביד. אי אפשר להסביר את זה, רק השגחה".
כמו כל משפחת אומנה, גם משפחת מסילתי הייתה תחת פיקוחה של מחלקת הרווחה, וזו מצאה אותה מתאימה ביותר לתפקיד. "רצו שאקח עוד ילדי אומנה, כל הזמן הביאו עוד ועוד ילדים, לא עזבו אותי. הביאו לי שני ילדים שההורים שלהם לא נשואים והאמא לא מתפקדת. גידלתי אותם ארבע שנים. אחרי זה הביאו ילד שאמא שלו בדיכאון, היה אצלי שנתיים. אחר כך לקחנו ארבעה אחים. ברווחה התכוונו לפזר אותם בין משפחות, אבל אבא שלהם התחנן שלא יפרידו ביניהם, אז לקחתי את כולם. הלב שלי לא היה יכול לסבול את הפירוד שלהם". בין לבין אימצה לביתה גם נערות בסיכון ובוגרות במצוקה. "יש הרבה בעיות בעולם הזה", היא נאנחת.
איך הגיבו הילדים שלה? התרגלו ועזרו מאוד, היא אומרת. דנית מציינת שההורים השכילו להכניס אותם לתוך השליחות. "הרבה פעמים שומעים על קנאה בין אחים לילדי אומנה, אבל אצלנו זה לא היה. הרגשנו שגם אנחנו בתפקיד של אם אומנת. בשלב מסוים החפיפה הייתה כבר בין ילדי האומנה לנכדים".
כ־25 ילדים עברו בבית משפחת מסילתי לאורך השנים. חלקם הגיעו רק לשבת אחת או אפילו לכמה שעות, עד שנמצא להם סידור קבוע; רבים נשארו חודשים ושנים. לפני 22 שנה קיבלה לידיה את בת האומנה האחרונה שלה: תינוקת בת פחות משנה שאמה שקעה בדיכאון. כשמצבה של האם השתפר הבת שבה אליה, אבל אחרי חודשים ספורים הדיכאון חזר. "אמרתי שאני כבר מבוגרת, אני סבתא וקשה לי. אבל הדודה התחננה. לא רצו להתחיל מחדש עם משפחה אחרת. קרעה לי את הלב, לא יכולתי להגיד לה לא, אז קיבלנו את הילדה חזרה. היום היא בת 23. היא הייתה האחרונה, כי כבר היינו מבוגרים".
עם חלק מבני האומנה שלה היא שומרת על קשר עד היום, לא תמיד לשביעות רצון המשפחות הביולוגיות. ובתוך כל אלה, עמי היה יחיד ומיוחד. "בדרך כלל אומנה זה עד גיל 18, ואז הילד מקבל מעמד של חייל בודד. אבל אני שמרתי לעמי חדר בבית, שידע שהכול שלו". עמי אכן הגיע לביתם כשיצא לחופשות מהצבא. לימים התחתן, הביא לעולם שלושה ילדים משלו, התגרש – וגם אז משפחת מסילתי דאגה לו לקורת גג. "עשיתי לו יחידת דיור, ובעצם הוא חי איתנו פעם נוספת, שלוש שנים. אנשים אמרו שזה לא טוב בשבילו, אבל ריחמתי עליו. בסוף הוא שכר דירה קטנה כמו גפרור בשכונת אפרידר, והתחיל מחדש".
על השולחן מונחים ספר תהלים וסידור, פריטים שלא בלטו בעבר בבית משפחת מסילתי. לידיה תמיד הייתה מסורתית, אבל לפני שלושים שנה הפכה לדתייה ממש. "תמיד אמרתי לילדים שכשהם יגדלו, לא תהיה טלוויזיה בשבת", היא נזכרת. איימה והגשימה: היא הלכה לשיעורי תורה, התחזקה והחלה לכסות את שערות ראשה, "למרות הקושי וההערות של כל העולם. התרגלתי לעניין ואפילו התאהבתי". מה היה לעמוס לומר? "הוא עצמו בא ממשפחה דתית, ורק בשלב מסוים נתפס יותר לציונות. אז הוא מיד יישר איתי קו". גם רוב הילדים יישרו קו. זה התחיל עם מלי ובעלה שחזרו בתשובה, והמשיך לבעל של דנית, שפעם אחר פעם התחמק מיציאות בשבת. "בסוף אני בעצמי אמרתי לו: אם כבר אנחנו לא הולכים לים ולא מטיילים עם חברים בשבת, בוא נפסיק גם ללחוץ על כפתורים בשבת", היא מספרת. אחיה בני ומשפחתו הפכו לחרדים.
לפני שמונה שנים עברו עמוס ולידיה לאחוזת אתרוג ביישוב מרכז־שפירא, קרוב לדנית ולמלי. שלוש שנים אחר כך עמוס חלה בסרטן. "הוא נותח וחזר לחיים. היה בן 91, אבל אמר שהוא בן 19. היה לו הרבה חוש הומור. שנה אחר כך הוא עוד קידש על היין בפסח, ואז מצבו הידרדר. הוא נפטר אחרי כמה ימים, במימונה". שני דברים ביקש עמוס מילדיו לפני מותו: "אל תשכחו שאתם שישה אחים ולא חמישה, גם בענייני ירושה; ושמרו על עמי ועל אמא".
עמי התחתן מחדש לפני שנתיים "עם אישה מהממת", אומרת לידיה. זו הייתה "חתונת קורונה", שהתקיימה בשדות מול אחוזת אתרוג. לפני כחודשיים, בגיל 52 בלבד, הוא לקה בהתקף לב פתאומי ונפטר. לידיה נאנחת, דנית גם. "ישבנו שבעה עם אשתו. עשינו שבת משותפת באשקלון כדי שנוכל להתפלל ולקרוא יחד תהילים לעילוי נשמתו באוהל אבלים", מספרת דנית. "זה קשה, הוא היה ממש אח שלנו". כעת המשפחה מתכננת פרויקט לזכרו, כנראה בתחום הסיוע לנוער בסיכון.
לידיה מתגוררת כיום ביחידת דיור בביתה של דנית. מלי גרה כאמור לא רחוק מהן, לירז בקדימה, בני בירושלים ואבי באשקלון. לאחרונה, בסעודת הודיה לכבוד לידת אחת הנכדות, ניגש אל לידיה גבר חרדי וביקש ממנה ברכה. התברר שזה מכר של בנה אבי. "הוא ראה את אחי עם זקן של אבלות, אבל הבין שלא ישב שבעה", מספרת דנית. "כשהתעניין, אבי סיפר לו על עמי, ומשם התגלגלה השיחה לסיפורי האומנה". אותו מכר התרגש מאוד וביקש לפגוש את האם שלקחה לביתה ילדים רבים כל כך. הוא הגיע לאירוע במיוחד מאופקים ואמר לה: "אישה פשוטה מאשקלון – אדם פרטי, לא ארגון – שמצילה ככה נפשות? אני חייב לקבל ממך ברכה. זו זכות גדולה יותר מברכה של רב גדול". כשגם אנחנו מבקשים ברכה, לידיה צוחקת במבוכה. "אני סך הכול שליחה", היא אומרת.
