סדרת ההמשך של תקומה", זה הכינוי המחייב שניתן ליצירה הטלוויזיונית החדשה של נפתלי גליקסברג כשאך יצאה לדרך. עם התואר הזה על כתפיה, זו הייתה אמורה להיות החוליה הבאה בשושלת מפוארת שראשיתה באפוס המיתולוגי "עמוד האש". אבל כפי שאפשר להבין כבר משמה של הסדרה החדשה "מדורות השבטים" (כאן 11), שמתעדת את קורות ישראל בשנים 1993 עד 2023, יש הבדל גדול מאוד בינה ובין "תקומה", שהופקה במלאת חמישים שנה למדינה. התהום הפעורה ביניהן מתבטאת באופן ברור ביותר בתפקיד שממלא דגל ישראל. במקום הדגל הענק מהפתיח של "תקומה", "מדורות השבטים" עושה שימוש בדגלי ישראל קטנים, אישיים כמעט: כל מרואיין מקבל לידיו בתחילת השיחה דגל כזה, ומספר על התחושות העולות בו. לא עוד אתוס ישראלי אחד גדול ומשותף, אלא סיפורה של מדינה מנקודות מבט שונות, מפורקות, אפילו מנוגדות.
גליקסברג לא מכחיש שזו הרוח השורה על יצירתו. "בשפה ובנרטיב אנחנו שונים מאוד מהסגנון של 'עמוד האש' ו'תקומה'", הוא אומר. "בתוך עמי אני יושב, וברור שאין כיום אתוס ישראלי אחד משותף, או אולי נכון יותר להגיד שיש רה־ארגון של מה שחשבנו שהוא אתוס משותף. היום הוא מתפרק מול עינינו, ואולי טוב שכך. הוא היה אולי נכון לשעתו, אבל במקרים רבים מה שהיה טוב לתהליכי הקמה לא מתאים לשלבים שלאחר מכן, וצריך להיפרד ממנו. המציאות שאנחנו חיים בה צועקת את זה. ככל שאתה משוחח עם יותר אנשים, אתה מגלה כמה עמוק היעדר האתוס המשותף. אני עצמי הופתעתי לא פעם מדבריהם של המרואיינים".
"הימין, בניסיון לסדר את המפה הפוליטית הישראלית בצורה שנוחה לו, קטלג את מצביעי העבודה כשמאל. הנרטיב בסדרה נתפס באוזניך כשמאל כי הזזת את המרכז הציוני שמאלה. כשהקרנו את הפרקים כדי לעבור כל מיני שלבים, עלתה נגדנו טענה הפוכה: 'איפה השמאל בסדרה?', שאלו אותנו"
כשאני מבקש ממנו דוגמה להפתעה כזאת, הוא מעלה דווקא את הריאיון שערך עם דודתי מלכה פיוטרקובסקי, "אישה שאני מכיר הרבה שנים וגם מוקיר, מעריך ומחבב", הוא אומר. "כשהיא אמרה דברים קשים על הפלסטינים ועל ערביי ישראל, מצאתי את עצמי נע בכיסא באי נוחות. מלכה אשת ההלכה, הפמיניסטית פורצת הדרך, לא התחברה לי עם מלכה אשת הימין האידיאולוגי. זו כמובן בעיה שלי ובשום אופן לא בעיה שלה, אבל בעקבות הרגע הזה אמרתי לעצמי: משהו בראייה שלי אותגר. הנה, היא מאתגרת את האתוס המשותף". דוגמה אחרת הוא מביא מהשיחה עם הפעילה החברתית תושבת טירה, מייסם ג'לג'ולי: "כשאני רואה אותה מחזיקה את דגל ישראל, ואני רואה בשפת הגוף שלה כמה זה קשה לה, אני מבין שאני לא מבין לעומק עד כמה אין לנו אתוס משותף. אני בטוח שמלכה ומייסם יכולות לשתף פעולה בהוויה הישראלית, בעשייה החברתית הישראלית. הן יכולות לשבת שעות יחד ולפעול למען החברה כאן. אבל כאשר אתה יורד ארבע קומות למטה, אתה מבין שאין אתוס משותף, וזו מציאות חיינו".
ועם כל זאת, גליקסברג טוען שהוא שואף לייצר יותר הבנה הדדית ואמפתיה בין השבטים הישראליים דווקא דרך הנכחת נקודות מבט שונות זו מזו: "המטרה של הסדרה היא לאפשר לאנשים להאזין לקולות שלא בהכרח מגיעים מהמיליה שלהם. ברור לי שמי שמזדהה עם מוריה קור ייהנה לראות על המסך את מוריה קור; אני רוצה שגם כאשר ישראל פריי יראה את מוריה קור הוא יוכל להזדהות עם מוריה קור, וכך במקרים האחרים".
השם "מדורות השבטים" מתכתב בגלוי עם "נאום השבטים" של נשיא המדינה לשעבר רובי ריבלין. הוא דיבר בזמנו על ארבעה כאלה: חילונים, דתיים־לאומיים, חרדים וערבים. איך אתה רואה את מפת השבטים בישראל 2023?
"האמת היא שהחלוקה מורכבת יותר, כי כל אדם משתייך בדרך כלל ליותר משבט אחד. הניסיון לשרטט מפה ברורה, כמו זו שהציג ריבלין, נוח לפוליטיקאים ולסוציולוגים שרוצים לסדר ולקטלג את החברה שלנו, אבל אני מניח שאם אשאל אותך לאיזה שבט אתה שייך, תסביר לי למה אתה גם כזה וגם כזה. כשריבלין דיבר על ארבעת השבטים, זה היה סוף של תקופה שאולי היה בה קל יותר למיין את הישראלים. היום יש רה־ארגון גם של השבטיות הישראלית: הקצוות נשארים במקומם, אבל מרבית החברה מתארגנת על ציר חדש, בין ליברליות לשמרנות. זו חלוקה שמבוססת יותר על השקפת עולם, ופחות על הקבוצה שבאת ממנה. לכן אני חושב שההגדרות הישנות הרבה פחות רלוונטיות. לא בכדי הנשיא הרצוג השיב לריבלין בנאום משלו, והשתמש במילה פסיפס במקום שבטים".
אם אין לך בראש מפת שבטים ברורה, לפי איזה מפתח לוהקו המרואיינים לסדרה?
"אספר לך אנקדוטה. בישיבת המערכת עלה השם של אישה מסוימת כ'נציגת הציונות הדתית'. אמרתי לחבריי: סליחה, היא לא ציונות דתית. אז הם משיבים לי – 'מה זאת אומרת? היא הרי גרה פעם בהתנחלות כזו, אחר כך בהתנחלות אחרת'. אמרתי להם: אתם לא מבינים בכלל מה היא ההוויה של ציונות דתית. מה המשמעות שלה. אם נשאל את האישה הזו 'האם את משתייכת לציונות הדתית?', בהחלט ייתכן שהיא תשיב בחיוב, והיא אכן קשורה לציונות הדתית, אבל היא לא מייצגת את ההוויה הזו. הדיון הוא כמובן לא עליה אלא על השתייכות ועל איך אני מגדיר מה זו ציונות דתית.
"בליהוק של המרואיינים ניסינו לוודא קודם כול שאנחנו מביאים קולות מורכבים, לא חד־ממדיים, לא חד־ערכיים. הרעיון היה לקחת אנשים שמגיעים משבט מסוים, אבל בהוויה האישית שלהם יש משהו שונה. כל דמות שמופיעה בסדרה היא מפתיעה, במובן מסוים".
בזמן הצפייה בפרקים הראשונים בלט לעיניי הפער בין המאמץ לגוון את המרואיינים ולהביא דרכם נקודות מבט שונות, ובין הקריינות שמציגה נרטיב חד־צדדי, שנוטה בבירור שמאלה.
"זה מה שאתה מגדיר כשמאל. אתה למשל מקטלג את מצביעי מפלגת העבודה בעבר כשמאל, אבל העבודה לא הייתה שמאל. אני מדבר כמובן על מפלגת העבודה ההיסטורית, זאת של רבין ופרס, לא של השנים האחרונות. זו הייתה מפלגת מרכז ציונית. הימין, בניסיון לסדר את המפה הפוליטית הישראלית בצורה שנוחה לו, קטלג את הציבור הזה ואת העמדות האלו כשמאל. הנרטיב בסדרה נתפס באוזניך כשמאל כי אתה הזזת את המרכז הציוני שמאלה, וכבר כאן מונחת האג'נדה שלך כחרד"לי. כשהקרנו את הפרקים כדי לעבור כל מיני שלבים, עלתה נגדנו טענה הפוכה: 'איפה השמאל בסדרה?', שאלו אותנו. לכן אני לא מקבל את ההנחה שהקריינות מציגה נרטיב של שמאל".
אתן לך דוגמה מהפרק הראשון: הוצגה בו התזה המקובלת בשמאל, שלפיה הפיגועים הקשים של שנות התשעים התחילו בעקבות הטבח במערת המכפלה. העובדות מראות שגל הטרור ופיגועי ההתאבדות החלו עוד קודם לכן, בעקבות הסכמי אוסלו.
"זו שאלה טובה, איך אתה ממקם מבחינה נרטיבית את הטבח שביצע ברוך גולדשטיין: האם זו הייתה תגובה לפעולה שמניעה לפעולה נוספת, או שזה היה מניע לפעולה. היה לנו ויכוח ער בשאלה הזאת, ולא אחשוף מי אמר מה. אבל זו שאלה היסטוריונית יותר מאשר פוליטית, ואני מניח שבעוד חמישים שנה הפרספקטיבה ההיסטורית תהיה הרבה יותר מדויקת. אחד האתגרים הגדולים של 'מדורות השבטים' הוא שבגלל הקִרבה לאירועים, אין לנו עדיין פרספקטיבה היסטורית טובה מספיק להביט עליהם. לא לחינם היועץ המדעי של הסדרה הוא פרופ' נסים ליאון, שהוא סוציולוג ולא היסטוריון. לכן אני סבור שהדיון בנוגע למקומו של הטבח במערת המכפלה בתוך הנרטיב של תקופת הפיגועים הוא ראוי. הדעה שלי היא שלהבדיל מעוד מעשה רצח, טבח הוא קטליזטור של מציאות. גם אם גולדשטיין לא ירה את הכדור הראשון, המעשה שלו הוא קטליזטור דרמטי".
הקב"ה סידר לנו מהומות
היוזמה להפקת "מדורות השבטים" הגיעה מתאגיד השידור הציבורי, ושיתוף הפעולה בין שני היוצרים החתומים עליה – נפתלי גליקסברג ודוקי דרור – נולד כמעין אילוץ. "באותה תקופה דוקי ואני עבדנו בחדרים סמוכים", מספר גליקסברג. "הוא עשה את הסדרה 'לבנון', ואני עשיתי את 'שופטים בשר ודם'. באתי אליו ואמרתי: 'שמע, היוזמה הזאת היא הזדמנות היסטורית. אני עסוק מאוד ולא אצליח להרים פרויקט כזה לבד, גם אתה עסוק מאוד, אז בוא נחבור'. זה כמובן לא פשוט לשני במאים ומפיקים עצמאים לעבוד יחד, אבל ככה יצאנו לדרך. חשוב לי מאוד להדגיש שזו לא סדרה שלי, אלא פרויקט משותף של שנינו מהתחלה ועד הסוף. אנחנו שותפים ליצירה, לבימוי ולהפקה, והדיאלוג בינינו הוא הבסיס ל'מדורות השבטים'".
"חזרנו לארכיונים של ימי הקורונה, והופתענו לראות כמה מהר שכחנו מה היא עשתה להוויה הישראלית. באותם ימים היה ניסיון מחודש לגייס את הממלכתיות. יש אסון, ולפי האתוס הישראלי כולנו מתגייסים בזמן אסון, כולנו עם אחד. ואז באה הקורונה ואמרה: 'לא עוד'"
כל זה קרה לפני שנתיים וחצי. בתחילת העבודה על הסדרה היה נדמה שנקודת הסיום שלה תעמוד בסימן משבר הקורונה. בהמשך נוסף הנדבך של מבצע שומר החומות והאירועים הקשים בערים המעורבות, וסגירתה הסופית של הסדרה נעשתה בצל הרפורמה המשפטית והמאבק סביבה. כל אחת מההתרחשויות הללו מעניקה פרשנות חדשה לכלל האירועים המתוארים על המסך, מניצחונו של רבין בבחירות 92' ועד לשנים האחרונות ממש. גליקסברג אומר שבעיניו זו ברכה: "קל מאוד להיות יוצר דוקומנטרי בישראל. למה? כי המציאות לא צפויה, מטלטלת ומפתיעה. בהתחלה ההיילייט שלנו הייתה הקורונה, אבל מגלגלים זכות על ידי זכאי, ואנחנו זכינו שהקדוש ברוך הוא סידר לנו עוד הרבה אירועים שישנו לנו את הפרספקטיבה. אני חושב שלא רק הפרספקטיבה שלנו כיוצרים השתנתה, אלא הפרספקטיבה של כל ישראלי על המציאות שהוא חי בה".
הקורונה היא אירוע ישראלי בעיניך? זו הייתה טלטלה כלל-עולמית, מה היא יודעת לספר לנו על הישראליות שלנו?
"אני לא רוצה לעשות ספוילר, אבל חזרנו לארכיונים של התקופה ההיא, הסתכלנו בחומרים והופתענו לראות כמה מהר שכחנו מה עשתה הקורונה להוויה הישראלית. בכלל, חומרים ארכיוניים משמרים את הזיכרון הקולקטיבי שלנו, וזה אחד הדברים הכי חזקים בסדרה. כשחוזרים אליהם מבינים שהקורונה היא צומת משמעותי מאוד ביחס למצבנו היום. אחד מרגעי ההתנעה של הסדרה הוא ריאיון עם איל ארד, שאומר שאוסלו היה אובדן הממלכתיות הישראלית. בקורונה היה ניסיון מחודש לגייס את הממלכתיות הזו. יש אסון, ולפי האתוס הישראלי כולנו מתגייסים בזמן אסון, כולנו עם אחד. ואז באה הקורונה ואמרה: 'לא עוד'. גם את זה הקורונה פירקה".
הסדרה שלכם עוסקת הרבה בסוגיה העדתית, אבל מנכיחה אותה באופן שטחי למדי. בין השאר אתם מנסים לקשור אליה את רצח רבין ואת יחסה של הציונות הדתית ליגאל עמיר.
"הסדרה בהחלט טוענת שהציונות הדתית התכחשה ליגאל עמיר בגלל היותו מזרחי. יכול להיות שאתה פשוט לא מרגיש נוח עם התזה הזאת, או עם האמירה של נדב אבוקסיס שהציונות הדתית הדירה את המזרחים. גם הרב אמנון בוארון מדבר על זה, לא אני. הוא איש ש"ס, אבל כאשר הוא מחזיק את הדגל, אתה רואה את ההתרגשות בעיניים שלו. והוא אומר 'גדלתי בציונות הדתית, אבל היא הדירה אותי כי אני מזרחי'. אנחנו מסיטים לשם שינוי את השיחה מדיון כללי במעמד המזרחים בחברה הישראלית ומהטחת האשמה במפא"י – אם כי גם זה קיים בסדרה – ומדברים על כך שהציונות הדתית הדירה מזרחים בדרכים מתוחכמות מאוד. בפרק השלישי יש דיון בהיבטים נוספים של הסיפור המזרחי, למשל ההיבט הכלכלי, ההשכלה, הפריפריה, יחסי העלייה הרוסית מול תושבי עיירות הפיתוח. אבל כן, בתחילתה הסדרה מפנה את הזרקור להדרת המזרחים בציונות הדתית, וזה הבסיס להקמתה של ש"ס".
הסדרה עוסקת בחברה הישראלית כולה ומתיימרת להקיף תהליכים רחבים, ובכל זאת העיסוק בציונות הדתית – שהיא קבוצה לא גדולה במיוחד – מקבל מקום רב לאורך הפרקים השונים. למה בעצם? מה מעניין כל כך דווקא בקבוצה הזו?
"הציונות הדתית ישבה באופן היסטורי על התפר שבין ליברליות, מודרניזציה, שמירת מצוות ולאומיות, וזה קו תפר שנמצא בבסיס הזהות של מדינת ישראל לגווניה. מגילת העצמאות, עם המתח בין הזהות היהודית לערכים הליברליים, היא במידה רבה טקסט של הציונות הדתית. מי שרוצה לראות מיקרוקוסמוס של התהליכים שהחברה הישראלית עברה יכול להתבונן בתהליכים שהתרחשו בציונות הדתית – מזרם שברור מאוד מה הוא, דרך ההתפרקות שלו ועד למצב היום.
"עשיתי בעבר סדרה על תנועות הנוער בישראל, והבנתי שאתה יכול להתבונן בבני עקיבא בלבד, ולהבין מה עבר על החברה הישראלית כולה בעשורים האחרונים. אתה יכול גם להסתכל על הפער שבין הרב יהודה עמיטל עליו השלום ובין בצלאל סמוטריץ', על הקרע שנוצר בתוך הציונות הדתית. זה מיקרוקוסמוס נהדר. אגב, מיקרוקוסמוס דומה קיים בחברה הערבית – אני פשוט פחות קרוב אליה, זו לא שפת האם שלי, ולכן קשה לי יותר לנתח דרכה את החברה הישראלית".
כשאהרן ברק אמר "טעיתי"
גליקסברג עצמו גדל בבית שנמצא על התפר בין החברה החרדית למגזר הסרוג. אביו, הרב יוסף גליקסברג, מכהן כרב העיר גבעתיים מאז שנת תשכ"ז; אמו, הרבנית ד"ר אילה גליקסברג, היא אשת חינוך ופעילה חברתית ופוליטית שהייתה מזוהה משך שנים עם המפד"ל. נפתלי הצעיר התחנך במוסדות חרדיים כמו ישיבת באר יעקב וישיבת פוניבז', אך תהליך של בירור רעיוני הביא אותו להתגייס לצה"ל במסגרת מסלול ההסדר של ישיבת מרכז הרב. לצורך כך הוא חבש לזמן מה את ספסלי ישיבת עטרת כוהנים, שהייתה אז בראשית דרכה. לאחר תקופות לימוד קצרות במוסדות ציוניים־דתיים נוספים, פנה גליקסברג ללימודי קולנוע באוניברסיטת תל־אביב. בהמשך היה אחד השותפים להקמת "מעלה", בית הספר הדתי לקולנוע ולטלוויזיה, והיה מנהלו הראשון.
כדוגמה לתהליך שעברה הציונות הדתית מציין גליקסברג את נאומו של הרב שמואל אליהו בהפגנת התמיכה ברפורמה (משמאל). "זה מחזה גרוטסקי. להביא להפגנה רב שיישא תפילה, פירושו להפוך כל ויכוח חברתי לשאלה דתית. אני חושב שזה אסון לציונות הדתית. כוחה היה בדיאלוג האינסופי בין העולם הדתי לעולם המחשבתי, הליברלי, המדעי, כל החלקים של החיים האזרחיים"
כשמאחוריו מסע נדודים בין מגזרים, גליקסברג טוען שהציונות הדתית נתנה לו תחושה של בית, ודווקא משום כך הוא מבקר את הקבוצה הזו. לדבריו, אפשר לזהות כיום תהליך מעבר מ"ציונות דתית לדתיות ציונית". כדוגמה לכך הוא מציין את נאומו של הרב שמואל אליהו בהפגנת התמיכה ברפורמה במערכת המשפט: רבה של צפת קרא עם הקהל "שמע ישראל" ופסוקי תפילה נוספים. "זה מחזה גרוטסקי", טוען גליקסברג. "להביא להפגנה רב שיישא תפילה, פירושו להפוך כל ויכוח חברתי לשאלה דתית. אני חושב שזה אסון לציונות הדתית. כוחה היה בדיאלוג האינסופי בין העולם הדתי לעולם המחשבתי, הליברלי, המדעי, כל החלקים של החיים האזרחיים. להתפלל בהפגנה כזאת – בעיניי זה גול עצמי להוויה של ציונות דתית אמיתית".
הרזומה הקולנועי והטלוויזיוני של גליקסברג כולל שורה ארוכה של סדרות וסרטים שנוגעים בזהות יהודית וישראלית ובסוגיות שחוצות אותה. בין השאר יצר את סרט התחקיר "אזעקת אמת" על התנהלותו של הרמטכ"ל דן חלוץ במלחמת לבנון השנייה; את "תיק לא סגור" שבחן מקרוב את בגדיו של יצחק רבין בליל הרצח, והעלה ממצאים מפתיעים; בסרט "להיות שמעון פרס" תיעד את הנשיא התשיעי; ובחמשת פרקי הסדרה "צו האופנה" ניתח את הישראלים דרך מה שהם לובשים ולבשו במאה השנים האחרונות.
הסדרה הקודמת שיצר בתאגיד, "שופטים בשר ודם", עוררה ביקורת נוקבת. בין השאר נטען כי היא מאמצת באופן מוחלט את הנרטיב שמספרים שופטי בית המשפט העליון על עצמם, ואינה מציגה תמונה מורכבת יותר. גם במקרה הזה, גליקסברג דוחה את הביקורת וטוען כי היא נובעת מאי הבנה של הסיפור שביקש לספר. "כמו בכל יצירה, גם כאן הייתי צריך לבחור את הדרך שאלך בה. הרגשתי שעבור אנשים שלא היו כתבי משפט, בית המשפט העליון הוא משהו מאוד לא ברור. התלבטתי אם לפנות לאזור של הקונפליקט, להביא את הימין ואת השמאל, את הנגד ואת הבעד, או שאולי יש לי פה הזדמנות חד־פעמית לתת לבית המשפט העליון לדבר בעצמו, וגם לאתגר אותו.
"נכון, יכולתי לעשות את הסדרה הזו פופוליסטית יותר. אתה מדבר עם בן־אדם שפתח פריים־טיים בקשת עם 28 אחוזי רייטינג (לסרט "אנחנו נגיע בזמן", על אילן רמון – ש"פ). אני יודע איך מביאים למסך 700 אלף איש בערב אחד. אבל הרגשתי שעם השנים, האחריות ההיסטורית שמוטלת עליי הולכת וגוברת. הבנתי שהפעם השליחות שלי היא שאם מישהו ירצה להבין איך בית המשפט העליון עובד, ומה התפקיד שלו בחברה הישראלית, יהיה בידיו מסמך בהיר מאוד.
"כשהימין התקיף אותי בטענה שזו סדרה שמאלנית, הופתעתי מאוד. הסתכלתי ותהיתי אם אנחנו מדברים על אותה סדרה. הרי אהרן ברק אומר כמה פעמים מול המצלמות 'טעיתי', בעקבות שאלות שמאתגרות אותו גם משמאל וגם מימין. 'שופטים בשר ודם' מאפשרת להביט נכוחה בבית המשפט העליון, לראות עד כמה הביוגרפיה משפיעה על פסיקה, לשאול מה התפקיד של בית המשפט בהגנה על חיילי צה"ל – הגנה שעכשיו מנסים לפרק – ומה התפקיד שלו בהגנה על מעמד האישה. אילו השתמשתי בשפה טלוויזיונית אחרת אולי הייתי מרוויח דברים מסוימים, אבל הייתי מפסיד את המסמך ההיסטורי הזה".
למדיום הטלוויזיוני, הוא מודה, יש מגבלות מעצם טבעו. "כשאתה מטפל בנושא מסוים באמצעות סדרה שמושקעים בה מיליוני שקלים, ולא בספר או במאמר, יש אילוצים. הצורך לדבר עם הצופה כל הזמן, ולהחזיק אותו לאורך 52 או 90 דקות, גובה מחיר. לפעמים אתה צריך לקדם את הדרמה על חשבון הדיוק של התזה שלך. אתה לא יכול להיות טהרן מחשבתי, כי אתה אמור להחזיק את האנשים בסיפור שאתה מספר. ואז ברגע מסוים אתה רוצה לדבר עוד שתי דקות על משהו כדי להסביר אותו טוב יותר, אבל אתה מבין שאם תוסיף את שתי הדקות האלו תאבד את הקשב של הצופה, אז אתה מניח לזה ומתקדם הלאה. לאינטלקטואל זה גורם ייסורי נפש, אבל אני בחרתי להיות במאי".
"כשאתה מטפל בנושא באמצעות סדרה שמושקעים בה מיליוני שקלים, ואתה צריך להחזיק את הצופה לאורך 52 או 90 דקות, יש לזה מחיר. לפעמים אתה צריך לקדם את הדרמה על חשבון הדיוק של התזה שלך. לאינטלקטואל זה גורם ייסורי נפש, אבל אני בחרתי להיות במאי"
כשאני מזכיר בהקשר שלו את המילה "קולנוען", גליקסברג מבקש להסתייג מההגדרה. "אני לא מרגיש שייך אליה. אני בהחלט במאי ויוצר קולנוע, זה חלק ממי שאני, אבל אני לא חושב שזה מגדיר את כל האישיות שלי. חבר טוב שהוא גם קולגה אמר לי פעם: 'החלום שלי הוא לנפוח את נשמתי על הסט'. מיד שאלתי אותו: מה? למה? ההזדהות שלי עם המקצוע היא לא כזאת מוחלטת. יש לי משפחה נהדרת, ילדות, נכדים, חברים, עולם תרבותי הרבה יותר מגוון ועשיר".
בזמן שיחתנו, שעות ספורות לפני שידור הפרק הראשון של "מדורות השבטים", עריכתו של הפרק האחרון טרם הושלמה. גליקסברג מתקשה עדיין לסכם את העשייה של הסדרה, אולם את עצם הניסיון לגולל את סיפורה של החברה הישראלית באופן רחב הוא כבר מסמן כהישג אישי. "לי כיוצר הסדרה הזו חשובה משום שזו הפעם הראשונה שהרשיתי לעצמי לעשות זום־אאוט ולכתוב תזה רחבה על החברה הישראלית. במובן הזה יש פה עליית מדרגה שלי.
"אין לי עדיין מבט חיצוני על הסדרה. כיוצר אתה לא יודע מה היצירה שלך תעשה בעולם כל עוד היא לא יוצאת. אתה מקווה, אתה מספר לעצמך סיפור, אבל אתה לא יכול לנבא מראש מה יהיה המשקל שלה. מה יהיו התגובות ל'מדורות השבטים'? כמה אנשים יצפו בה? האם יהיו מתקפות משמאל או מימין? את כל זה אני לא יודע".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
