"עכשיו נשב על השטיח ונדבר על נושאים שבלב. על תקוות לעתיד, מה אנחנו רוצות להיות כשנהיה גדולות בעוד עשרים שנה".
אנחנו זזות על הכיסא, מתביישות.
"זה לא ככה כאן. בשכונה פה לא מדברים דיבורים כאלה". מזל מתעצבנת על אורה.
אבל אורה לא מוותרת לנו. "בנות, תחשבו איפה תרצו לגור כשתגדלו, באיזו עבודה תעבדו, ועוד כאלה מחשבות או חלומות".
שקט בחדר. אף אחת לא אומרת כלום. אנחנו לא רגילים שמדברים איתנו על מה שאנחנו מרגישים, או חושבים. המבוגרים בשכונה רק אומרים לנו מה לעשות ומה לא לעשות".
("הדרך מוואדי סאליב", מאת פאני כהן־הירשנברגר)
פאני כהן־הירשנברגר זוכרת היטב כיצד רחובות חיפה שהיו נוף ילדותה הפכו לזירת קרב. "זו הייתה תקופה קשה מאוד", היא מספרת על אירועי ואדי סאליב, השכונה שהפכה לסמל של מצוקה וקיפוח. "אבא נעל את דלת הבית ולא נתן לנו לצאת, ואת החלונות הוא חסם בקרשים. המראות בחוץ היו קשים. ראש הממשלה דוד בן־גוריון וראש העירייה אבא חושי הורו לדכא את המהומות בכל מחיר, וזה כלל מכות רצח ואינספור מעצרים. אנשים שחילקו כרוזים כדי לפרסם את ההפגנות נעצרו, היו המון ניידות בכל מקום".
"הייתה בשכונה הרבה הכלה כלפי הצעירים שהובילו את המהומות. גם על פושע גדול יכולת לשמוע משפט כמו 'מסכן, הוא הגיע ארצה לבד בעליית הנוער, אין לו הורים'. בן דוד של אמא היה שוטר. היא דאגה לו בגלל המהומות, אבל לא יכלה לעשות שום דבר, כדי שלא יגידו שהיא בוגדת"
זה קרה ביולי 1959, כשהיא הייתה ילדה בת 10. "לרבים מהתושבים בשכונה לא הייתה עבודה. כל בוקר התאספו צעירים שרצו לצאת לעבוד כפועלים, ואז היו מודיעים להם כמה פועלים צריך היום, וחלק נשארו בלי עבודה ובלי פרנסה. הייאוש היה גדול. אותם בחורים היו יושבים בבתי קפה, משועממים, מחפשים אקשן. כך החלו המהומות". באחת התקריות הוזעקה המשטרה אל "קפה רוזוליו", ועקיבא יעקב אלקריף, סבל תושב השכונה, נורה ברגלו על ידי שוטר. בעקבות זאת פרצו באזור עימותים ממושכים בין אזרחים לשוטרים. "אני זוכרת שהייתה בשכונה הרבה הכלה כלפי הצעירים שהובילו את המהומות. גם על פושע גדול יכולת לשמוע משפט כמו 'מסכן, הוא הגיע ארצה לבד בעליית הנוער, אין לו הורים'. בן דוד של אמא היה שוטר. היא דאגה לו בגלל המהומות, אבל לא יכלה לעשות שום דבר, כדי שלא יגידו שהיא בוגדת". מצד שני, היא מבינה את תגובתן החריפה של הרשויות. "אם בן־גוריון היה מרשה להפגנות להתפתח ולהתרחב, הוא היה מקבל אירועים דומים בכל הארץ. זו הייתה תקופה קשה לכולם, לא רק למרוקאים".
ספרה החדש של כהן־הירשנברג, "הדרך מוואדי סאליב" (הוצאת שוקן), כורך את סיפורה של משפחה שעלתה ארצה ממרוקו בסיפורה של השכונה ההיא. למעשה, המחברת מקיימת בו את צוואתה של האם. כנערה צעירה, היא מספרת, היא לא הייתה תלמידה טובה, אבל מכל בני משפחתה היא דיברה את העברית הרהוטה ביותר. אמה האמינה בה וידעה כי יבוא יום ופאני שלה תנציח את קורות המשפחה. תכתבי אותנו, היא שבה וביקשה מבתה. "באותן שנים לא כל כך הבנתי מה זה 'תכתבי אותנו'. מה כבר יש לכתוב? אבל עד יום מותה אמא לא הפסיקה לבקש את זה. כשהייתי באוניברסיטה וסיפרתי לה מה אני לומדת, היא אמרה: זה שטויות, תכתבי עלינו".
רק עשרות שנים אחר כך הבינה כהן־הירשנברגר שהסיפור המשפחתי שלה הוא סיפורם של רבים אחרים שסבלו מקשיי קליטה ושפה ונאבקו על קיומם בארץ החדשה. "יש חלקים בספר שהם ביוגרפיים, אבל הרוב מומצא. רציתי לכתוב רומאן בדיוני, כי היה לי קשה לכתוב, לחשוף את העבר שלנו ולהיכנס פנימה. זה היה תהליך. לפני ארבע שנים משהו נפתח אצלי, מצאתי בי את האומץ, ואז הסיפור כאילו כתב את עצמו.
"לאורך השנים גם עברתי תהליך כלפי אמא שלי. הקשרים בינינו לא היו פשוטים, אבל תמיד הייתי ילדה טובה, דאגתי לה ולא רציתי לכתוב משהו שיפגע בה. בהמשך התקרבנו, הרגשתי שלמה מאוד איתה, והתגעגעתי אליה אחרי שנפטרה. אז כבר יכולתי לכתוב הכול, והכתיבה זרמה. למדתי גם שהשאלה הכי חשובה היא מה מוחקים, לא מה משאירים".
אתגר צחצוח הנעליים
"אסתר, אני כבר לא מסוגלת לשמוע ממך את המילה 'לעשות' כל הזמן. עברית היא שפה עשירה ומגוונת, את חייבת לדבר עברית נכון". המורה ממש מעליבה אותי. אני רוצה להגיד לה שאני מדברת עברית הכי טוב במשפחה שלי ושאני אפילו יודעת לדבר בשביל אמא עם הרופאים של יפה, אבל היא לא תאמין לי. המורה רוצה שאמשיך ללמוד כל יום עשר מילים חדשות, שאני אלמד וגם אדבר אותן.
(מתוך "הדרך מוואדי סאליב")
היא בת 74, תושבת קרני־שומרון, נשואה ואם לשלושה. מהמקום הקשה שבו צמחה היא הצליחה להגיע רחוק: כשבגרה הייתה לאשת חינוך, ניהלה שני בתי ספר והשלימה דוקטורט שמתחבר גם הוא לשורשיה.
דמויות ההורים בספר "הדרך מוואדי סאליב" נקראות אבא ושרה – כשמות הוריה של כהן־הירשנברגר. היא נולדה בעיר צפרו השוכנת במרכז מרוקו, לא הרחק מפאס. בצפרו חיה קהילה יהודית חשובה, שבשיאה מנתה קרוב למחצית מתושבי העיר. בין מנהיגי הקהילה לאורך תולדותיה היו רבנים ומלומדים חשובים, בהם הפוסק והמשורר רבי רפאל משה אלבז, הדיין הרב אלישע אפריאט והרב דוד עובדיה.
בגיל חמש עלתה פאני ארצה עם משפחתה. היא זוכרת את המסע באונייה "ירושלים", את המאכלים המוזרים שהגישו להם ("אכלנו מרגרינה בלי סוף"), ואת הירידה לחוף בחיפה, שם המתינו להם קרובי משפחה. מהאונייה הם הועברו למעברת חרובית ליד קיבוץ כפר־מנחם. עוד לפני צאתם ממרוקו הטמינה האם בכיסי בגדיה זרעים של ארטישוק, פולים ונענע, וכשהגיעו לארץ זרעה אותם בשדות ליד המעברה. "מבחינתי זו הייתה תקופה יפה. כל היום שוטטנו במעברה, והשדות מסביב היו אינסופיים. הייתה מורה חיילת שטיפחה אותנו, ואני זוכרת שילדי כפר־מנחם היו באים לשחק איתנו. הם הביאו לנו נדנדה, וזה היה רגע משמח מאוד".
"אמא הייתה אישה גאה, ולמרות זאת יצאה לעבוד כעוזרת בית, כי היא רצתה להציל אותנו מוואדי סאליב. לאבא זה כאב מאוד, וכך נוצר ביניהם קרע גדול. היא עבדה קשה אבל הסתירה ממנו את העייפות"
עם זאת, המשפחה חוותה חבלי קליטה קשים. "במרוקו אבא עסק במסחר, ופה הוא היה חקלאי. לצאת מהבית, להשאיר הכול מאחור ולקחת רק ארבע מזוודות, זה שבר גדול. ההורים שלי באו ארצה בלי שפה ובלי רכוש, אבל הם מעולם לא קיטרו, לא האשימו אף אחד ולא נשאו את דגל הקיפוח. להפך, ארץ ישראל בשבילם הייתה נס גדול. אם הם התלוננו, זה היה על קשיים ספציפיים.
"האתגר העיקרי, בעיקר לאמא שלי, היה הבדלי התרבות. למשל, כשביקשו ממני להגיע לבית הספר בנעליים מצוחצחות, אמא אמרה שמשחת הנעליים השחורה מלכלכת אותן, והתעקשה לנקות את הנעליים בעזרת סמרטוט ומים. היא גם לא הבינה מדוע אחות בית הספר הגיעה לבקר בבית שלנו ולבדוק אם יש מספיק אוכל. אני הייתי רזה מאוד, אף שהיה אוכל בבית".
אחרי שנה וחצי במעברה עברה המשפחה לוואדי סאליב. השכונה החיפנית, שהוקמה בסוף המאה ה־19, נקראה בראשיתה "ואדי א־צליב" על שם צלב גדול שהיה חקוק על סלע במעלה הוואדי. מאוחר יותר הוקם בניין מעל הסלע הזה, והצלב נעלם. התושבים הראשונים של השכונה היו ערבים מוסלמים, ובמקביל הוקמה לא הרחק משם שכונת ארד אל־יהוד, "אדמת היהודים", שתושביה הגיעו מהעיר העתיקה של חיפה. עם הזמן נטשו היהודים את שכונתם והותירו אותה לערבים. במלחמת העצמאות נוצרה תנועה הפוכה: הכוחות העבריים השתלטו על חיפה התחתית, והתושבים הערבים עזבו את ואדי סאליב. בשנים שלאחר מכן אוכלסו הבתים הנטושים על ידי עולים – בעיקר ממרוקו אך גם מרומניה. מצב התשתיות בשכונה נותר ירוד, והיא נחשבה לאחד מאזורי המגורים הגרועים ביותר בחיפה.
ממרחק השנים, כהן־הירשנברגר מאמצת מבט מפויס ואפילו מידה של געגוע אל השכונה ההיא. "לגדול בוואדי סאליב זה משהו מיוחד, זה שונה, וזה לא יוצא ממך אף פעם. ההורים שלנו עבדו, היו עסוקים, ואנחנו היינו כל היום ברחוב, התרוצצנו ושיחקנו. וברחוב ראינו הכול, גם דברים קשים – שיכורים, אנשים ששוטטו, נשים לא מוסריות. מצד שני, היינו יחד. לא היינו בודדים או עצובים, כולנו היינו באותו מצב סוציו־אקונומי נמוך, והיחד הזה היה טוב.
"אתן לך דוגמה לתחושת החברות המיוחדת שאני מדברת עליה. 'בזכות' יפה אחותי, שסבלה ממחלה כרונית, קיבלנו יותר תלושים למזון. היו לנו יותר דגים, גבינה ובשר מאחרים, אבל אמא לא שמרה את זה לנו, אלא חלקה עם השכנים. כשהייתה חתונה, היא לקחה בשר ולחם והכינה קציצות לכבוד השמחה. צריך לזכור שמדינת ישראל הייתה בתקופה לא מזהירה, והקושי הפרטי שלנו הצטרף לקושי של המדינה".
יפה, אחותה הגדולה, נדבקה בחיידק הסטרפטוקוקוס וסבלה מדלקת פרקים שהייתה בגדר סכנת חיים. מחלתה העיבה על שגרת היומיום של המשפחה, והיא דומיננטית מאוד גם בספר: החיים מתנהלים בין ריצות לרופאים, אשפוזים בבתי חולים ולילות נטולי שינה, כשהחום של יפה עולה פתאום. "זה היה בית עם מתח וחרדות. הרגעים השמחים שלנו היו רק כשיפה הרגישה טוב. אבל המחויבות אליה לא הטרידה אותי מעולם, אהבתי אותה אהבת נפש. היא אף פעם לא נמאסה עליי, ולא הרגשתי שאני טורחת למענה. אני ושני אחיי עמדנו תמיד לרשותה. היא עברה שלושה ניתוחי לב פתוחים, שאחד מהם התקיים בדרום־אפריקה, ואני נסעתי איתה לשם. בגיל 60 היא נפטרה, ולקח לי המון זמן להיפרד ממנה".
הדמות שמייצגת אותך בספר נאלצת לא פעם לוותר על לימודים או חוגים למען האחות החולה. זה לא גרם לך להתמרמר?
"רק כעבור שנים הבנתי שזה היה טעון. לפני שאני נולדתי, אמא איבדה כמה ילדים, ולכן היא התמסרה ליפה ללא גבולות. מתוך אהבה והערכה אליי, היא ראתה בי קולגה בכל הקשור לטיפול ביפה. כשהייתי צעירה היא ביקשה ממני לוותר על דברים בשבילה, וכשהייתי מבוגרת לא עניין אותה הקושי שלי – למשל אם אני בהריון, או אם אני צריכה לעזוב את הילדים שלי כדי להיות עם יפה. רק בשנים המאוחרות יותר הבנתי שכמעט לא הייתי ילדה, וזה כאב לא קטן. בכל זאת למדתי לסלוח לאמא. היא כן עודדה אותי ללמוד, ואני זוכרת את מילותיה שאמרה לי כל השנים – 'תלמדי טוב, שלא תצטרכי לעשות ספונג'ה כדי להרוויח כסף'".
הילדה השונה
לא במקרה הזהירה אותה אמה דווקא מהספונג'ה. בעקבות המהומות בוואדי סאליב גמלה בלב האם ההחלטה לעזוב את השכונה, וכדי לממן את המגורים במיקום החדש שמצאה, ברחוב השומר, היא החלה לעבוד כעוזרת בית. "אמא הייתה אישה גאה, ולמרות זאת יצאה לעבודה הזו, כי היא רצתה להציל אותנו מוואדי סאליב. בלי שפה ובלי לימודים, לא הייתה לה אופציית תעסוקה אחרת. לאבא זה כאב מאוד, וכך נוצר ביניהם קרע גדול. היא עבדה קשה אבל הסתירה ממנו את העייפות".
פאני עצמה הצטרפה בכל חופשה לאמה וסייעה לה במלאכת הניקיון. "לא הייתה לי התלבטות סביב השאלה אם יראו אותי או לא, זה לא עניין אותי. ידעתי שאמא עובדת קשה, ושאני חייבת לעזור לה. אחר כך אחותי הקטנה המשיכה אותי. אגב, המעסיקים של אמא אהבו אותה אהבת נפש. היא הייתה אישה חכמה שידעה לתת ניתוחים פוליטיים מקוריים ומדויקים. בכל ערב היא ישבה מול החדשות, ואסור היה להפריע לה".
"במסגרת הדוקטורט נסעתי אל אישה אחת כדי לשמוע אותה מקוננת. היא ביקשה ממני בשקט להמתין, וכשבעלה יצא לתפילת מנחה היא החלה לקונן במילים קשות מאוד. אחרי זמן מה הבעל נכנס הביתה, והכה בראשו: אחיו בדיוק היה חולה, ובגלל הקינה הוא חשב שהאח מת. הרגשתי לא בנוח, אבל זה גם ממחיש כמה הקינות האלו חזקות"
מעבר הדירה שיפר את חייה של המשפחה בהיבטים רבים. הם גרו בסביבה טובה יותר, וחבריהם החדשים היו נטולי עבר פלילי. אחד הדברים שהשפיעו לטובה על פאני הייתה ההשתלבות בתזמורת הנוער של חיפה, שם ניגנה לצד ילדי נווה־שאנן ואחוזה. "הצלחתי להתקבל לתזמורת, וזה באמת היה דבר משנה חיים. ניגנתי בקרן יער והשתתפתי בצעדות רבות ובהופעות. כשהגעתי לתזמורת הייתי 'הילדה השונה', אבל בחלוף הזמן למדתי את השפה והניואנסים, עד שקיבלתי ביטחון להיות ישראלית אמיתית. התזמורת עזרה לי בזה מאוד".
לעומת זאת, בבית הספר החדש שלה היא נחשבה תלמידה חלשה, והתקשתה לגשר על הפערים בינה ובין שאר התלמידים. רק לקראת אמצע התיכון הצליחה להשלים את החסר, בין השאר בעזרת מורים טובים שהתנדבו ללמד אותה באופן פרטני, לפעמים על חשבון זמנם החופשי אחר הצהריים. "הייתי אומנם אהובה בכיתה, חברים באו אליי הביתה וההורים שלי קיבלו אותם יפה, אבל מבחינה לימודית תמיד הייתי בינונית. היה לי המון חומר להשלים. בכל שנה העזיבו תלמידים שקיבלו כמה ציונים שליליים, ובכל פעם מחדש פחדתי שאני אשלח הביתה".
לפני כמה שנים ערכו בני המחזור שלה מפגש במלאת יובל לסיום לימודיהם בתיכון. "כשהצגתי שם את עצמי ואמרתי שניהלתי שני בתי ספר ויש לי דוקטורט, כולם מחאו כפיים. זה היה רגע ששחרר המון כאב".
בתזמורת היא גם הכירה את יעקב הירשנברגר. אף שהוא הגיע משכונה יוקרתית יותר וממשפחה אשכנזית, הם לא נתנו לפערים להפריע להם. "פגשתי את יעקב כשהייתי בכיתה ט'. אמא שלו חששה שאנחנו צעירים ושהקשר יפריע לנו ללימודים, אבל זו הייתה חברות תמימה. נפגשנו פעם בשבוע לשעתיים, ובכל מקרה אי אפשר היה לחזור הביתה אחרי תשע. טלפונים לא היו לנו". כשפאני הייתה בת 18 הם נישאו, "ואמא של יעקב הייתה בשבילי לא רק חמות, אלא ידידת נפש ואפילו אמא. הייתה בינינו אהבה ממבט ראשון".
לא נפסיק לשיר
קריירת ההוראה, אומרת כהן־הירשנברגר, הייתה עבורה בגדר חלום ילדות. היא עבדה כמורה, התקדמה לתפקיד של סגנית מנהלת ומדריכת מורות, ואז קיבלה לידיה משרת ניהול, ועוד אחת. אחר כך שימשה כמרצה במכללת "אורות ישראל", שם גם עמלה על הדוקטורט שלה, שכותרתו "שירת הנשים כמשקפת חברה ותרבות של יהודי מרוקו". הדוקטורט הזה, היא אומרת, גם הוא מעין צוואה של אמה. כשהתלבטה על מה לכתוב, הדהדה בה האמירה "תכתבי עלינו". "חברה הציעה לי את הנושא, ופרופ' אפרים חזן הסכים ללוות אותי בכתיבה. זה תחום שלמעשה היה מוכר לי מהבית. אמא לא הפסיקה לשיר, ולפי השיר שבחרה ידעתי מה מצב הרוח שלה. אם כשהגעתי הביתה שמעתי אותה מקוננת, נשארתי בחוץ. ידעתי שלא כדאי לי להיכנס".
השירה של נשות מרוקו, מסבירה כהן־הירשנברגר, הייתה דינמית. התבניות היו קבועות וכך גם הלחן, אבל הבתים התחלפו לפי הסיטואציה. "זו שירה שלא נכתבה כמעט. היא עברה מאם לבת במשך מאות שנים, ושימשה את הנשים בכל מעגלי החיים – בלידות, באירוסין, בחתונות וגם סביב מקרי מוות. השירה תפסה מקום מרכזי בחיי הקהילה. לא היו בכלל רדיו או טלוויזיה, בודדות המשפחות שיכלו להרשות לעצמן קונצרט, והשירה הזאת הייתה התוכן והחיים של היהודים במרוקו. היא הובילה את השמחות, את התרבות. דרכה יכלו לחנך, לחוות יחד חוויות, לתפקד נכון יותר וללמוד על החיים. דרך השירה גם אהבו, רבו וניהלו דיאלוגים.
"אחד השימושים המרגשים של הכלי הזה היה הכנת הכלה לחייה החדשים. בטקס ביום החתונה הנשים שרו בשבח החתן והכלה. לבסוף, רגע לפני שהכלה עזבה את בית הוריה, שרו לה שירים נוגים, כדי שתחווה את הפרדה בצורה מרגשת. אקט הפרדה היה ממש תחנת מעבר בין בית ההורים לבית החתן, וכולם בכו שם. זה היה טקס שלם, בפרט כשהכלות היו צעירות מאוד. סבתא שלי למשל התחתנה עוד לפני גיל תשע. גם אחרי שהתחתנה היא הייתה יוצאת החוצה לשחק, ובערב חמיה וחמותה אספו אותה. בגיל 12 היא כבר הייתה אמא. קשה לנו לחשוב על מציאות כזו, אבל לנישואין המוקדמים במרוקו היו שתי סיבות – ראשית, כדי שהערבים בסביבה לא יחשקו בבנות היהודיות, ושנית, ככה ההורים של הכלה העבירו את עול הפרנסה שלה למשפחה אחרת".
כהן־הירשנברגר יצאה למסע בעקבות השירים האבודים. היא הגיעה לכל קצות הארץ כדי להיפגש עם נשים מהעדה, ביקשה מהן לשיר עבורה והקליטה אותן. "מפגשים כאלה זה לא סיפור של באים־מקליטים־הולכים. קודם אוכלים ארוחת בוקר, ואז כל אחת מספרת את סיפור העלייה שלה, מדברת על הקליטה בארץ, ורק אחרי כמה שעות מגיע שלב השירה וההקלטה".
יש מפגש שזכור לך במיוחד?
"הייתה אישה אחת שנסעתי אליה מרחק רב כי היא הבטיחה לי שתקונן. כשהגעתי, היא ביקשה ממני בשקט להמתין. רק כשבעלה יצא לתפילת מנחה היא החלה לקונן, במילים קשות מאוד. אחרי זמן מה הבעל נכנס הביתה, והכה בראשו: אחיו בדיוק היה חולה, ובגלל הקינה הוא חשב שהאח מת. הרגשתי לא בנוח כשהבנתי מה גרמתי, אבל זה גם ממחיש כמה הקינות האלו חזקות.
"אישה אחרת שפניתי אליה וביקשתי להיפגש איתה, אמרה לי 'זה לא ככה'. רק אחרי שבועיים היא קבעה איתי בביתה בגבעת־אולגה. כשהגעתי חיכו לי שם כל בני המשפחה – ילדים, גיסים, אחיינים. היו שם עוגיות מרוקאיות וכיבוד שאי אפשר לדמיין, והבית היה מלא מפה לפה, כשאני דווקא רציתי שקט כדי לראיין ולהקליט.
"פגשתי גם אישה מיוחדת מראש־פינה. היא אמרה שהיא לא יודעת קרוא וכתוב, אבל כבר 12 שנה היא מעבירה שיעור פרשת שבוע. שאלתי 'איך את עושה את זה?', והיא סיפרה שכאשר אביה היה לומד עם הבנים, היא ישבה על ברכיו וככה קלטה את הפרשה".
36 שירים היא העלתה על הכתב ותרגמה אותם עם תעתיק פונטי, כדי לשמר את ההגייה המדויקת. בעבודת הדוקטורט היא מנתחת את השירה הזו, משווה אותה לשירת ספרד ולשירה הערבית העממית, וכותבת על מקומה בחיי הקהילה ובחיי האישה. "קשה להסביר כמה נמוך היה מעמדן של הנשים במרוקו, אבל דרך השירה הן ביטאו את המאוויים, התשוקות והרצונות שלהן. בארץ זה השתנה, לשמחתי, אבל לשירה המרוקאית נותר מקום של כבוד, וכיום היא חוזרת לחיים – אם זה דרך יוצרים כמו שמעון בוסקילה, ואם באירועים שבהם היא מושרת".
את חושבת שיש לה סיכוי לשרוד?
"לפי מה שאני רואה, הדור הצעיר דווקא חוזר אליה. הוא מחפש את השירה הזו, והוא ימשיך לשיר".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
