למחרת המעמד ההיסטורי ההוא, ביום חמישי 8 ביוני, הופיעה בעמוד הראשון של הניו־יורק טיימס ידיעה שכתב סמית, תחת הכותרת "ישראלים בוכים ומתפללים ליד כותל הדמעות". דיווח מורחב בעמוד 17 פירט שהמתפללים הם חיילים ישראלים, ושהכותל נמצא בעיר העתיקה של ירושלים. הכותרת הראשית של העיתון באותו הבוקר עסקה אף היא במלחמת הבזק במזרח התיכון. "ישראלים מביסים את הערבים, מתקרבים לסואץ, שוברים את המצור, כובשים את ירושלים העתיקה, מסכימים להפסקת אש, הרפובליקה הערבית המאוחדת דוחה אותה", תיאר העיתון האמריקני לקוראיו.
ולא רק הטיימס. כותרת הוושינגטון פוסט דיווחה גם היא על התבוסה שהנחילה ישראל לערבים, וכך גם עוד שלל עיתונים ורשתות רדיו וטלוויזיה ברחבי ארה"ב ואירופה. הדיילי מייל בלונדון הכריז ש"נאצר מודה שהוכרע", ובשידור טלוויזיה ב־BBC הסביר דונקן סנדס, שר המושבות לשעבר וחתנו של וינסטון צ'רצ'יל, שהמלחמה הזאת היא "הניצחון האגדי ביותר בהיסטוריה". מאמר המערכת של קוריירה דלה סרה האיטלקי ערך השוואה בין "זעמו של נאצר" ובין "תבונתו הראויה להערצה… של הגנרל הישראלי דיין", ותקף את עמדתה הניטרלית של רומא: "איטליה כולה האמינה כי לישראל הזכות להגן על קיומה… אך הממשלה האיטלקית נשארה חירשת ואילמת". בגרמניה המערבית, העיתון בילד צייטונג שיבח גם כן את הניצחון על נאצר, שהושג "באומץ אישי ובגאונות צבאית".
"באופן אירוני, היהודים, שהגרמנים ראו בהם פחדנים, עצלנים ומפגרים, בניגוד לגזע העליון הגרמני, ניצחו במלחמה בפעם השלישית נגד כוחות בעלי עדיפות מכרעת", נכתב בדר שפיגל הגרמני. "היהודים, מכל העמים, הזכירו לוותיקי המלחמות הגרמנים את רומל שלהם, והוכיחו שהם שועלי המדבר האמיתיים"
במהלך המלחמה ובימים הראשונים שאחריה עסקו כל העיתונים בתבוסתן של מצרים, סוריה וממלכת ירדן, ואילו התושבים בשטחים המשוחררים לא הוזכרו כמעט. השמחה על שיבתו של העם היהודי לעיר הקודש הייתה מובהקת, כמעט בלי הסתייגויות. וכך, סביב שחרור ירושלים והניצחון במלחמת ששת הימים, הייתה לישראל עדנה קצרה בסיקורה בעיתונות הבינלאומית. ההישג הצבאי היה מפעים עד כדי כך שגם העיתונאים נסחפו בהתלהבות. לפחות לכמה רגעים.
כשלא היה עם פלסטיני
"איחוד ירושלים הוא אירוע חד־פעמי בהיסטוריה, דבר שקורה אולי פעם באלף שנה", אומר לנו השבוע פרופ' מירון מדזיני (90). בימי מלחמת ששת הימים היה מדזיני מנהל לשכת העיתונות הממשלתית בירושלים ודובר לשכתו של ראש הממשלה לוי אשכול, והוא זוכר את השבוע ההוא בבהירות רבה. "בבוקר יום רביעי (יום שחרור ירושלים – הכ"ח) ישבו איתי במשרד כמה עיתונאי חוץ ואמרו לי: אתה הרי יליד ירושלים, קח אותנו לסיור, נראה מה קורה בשטח", הוא משחזר. "נסענו. היינו בשלוש מכוניות – אני נהגתי באחת, ובשתיים האחרות ישבו העיתונאים שבאו איתי. היה שם מייקל אלקינס, ששידר ב־CBS וב־BBC וכתב במגזין ניוזוויק (אלקינס היה הראשון שדיווח על השמדת חילות האוויר הערביים בידי ישראל עם פתיחת המלחמה. CBS לא סמכה על הדיווח שלו, ובתגובה הוא עזב את עבודתו שם – הכ"ח). היה ג'יימס פרון, ראש לשכת הניו־יורק טיימס בארץ, והיו גם כתב של ההראלד טריביון, כתב של עיתון אוסטרלי ועוד. עברנו דרך שער מנדלבאום, ועלינו בשער האריות. כילד שגדל בירושלים הלכתי לעיר העתיקה הרבה פעמים, אבל זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שנכנסתי אליה דרך השער הזה. האוטובוס המוכר מתמונות היום ההוא עדיין עמד שם, בוער.
"הגענו להר הבית ומצאנו את מוטה גור יושב שם. זה היה עשרים דקות אחרי שהוא הודיע בקשר שהר הבית בידינו. העיתונאים רצו שהוא יאמר משהו, אבל הוא סירב להתראיין.
"ואז ירדנו במדרגות אל הכותל. זה היה בסביבות עשר בבוקר, הרבה לפני שהרב גורן הגיע, ובטח הרבה לפני שמשה דיין ויצחק רבין הגיעו. בניו־יורק השעה הייתה לפנות בוקר. כתבי הרדיו האמריקנים חזרו מהסיור ושידרו את שראו. אחד מהם סיפר לי שנתנו את הסיפור ביומן החדשות של שמונה בבוקר ברדיו. אצל יהודי אמריקה הייתה התרגשות אדירה. העולם כולו הרי חשב שהולכים להשמיד אותנו, והנה היהודים ניצחו וגם תפסו את הר הבית, סמל אדיר.
"ההתרגשות שאפפה את כתבי החוץ, כמה מהם שועלי קרבות ותיקים, הייתה גדולה. הם הבינו את המשמעות ההיסטורית של היום הזה. גם עבורי זה היה יום שלא יישכח. חזרתי מהסיור איתם למשרד וטלפנתי לאשתי, שהייתה אז במקלט עם שלושת ילדינו. היא הורידה קו טלפון אל המקלט, כך שהייתה יכולה לדבר משם. אמרתי לה שאם עדיין נחזיק אז בכותל המערבי, נחגוג שם את בר המצווה של בננו מיכאל, שבזמן המלחמה היה בן שנתיים. וכך אכן היה: ב־1978 הוא חגג בר מצווה בכותל. שלושים שנה לאחר מכן חגגנו שם גם בר מצווה לנכד".
סגן השר והשגריר לשעבר מייקל אורן: "כשמסתכלים אחורנית על הסיקור של המלחמה, קשה להאמין שמדובר באותם כלי תקשורת. היינו החבר'ה הטובים. אנחנו עדיין כאלה, אבל היום קשה יותר לשכנע בכך את העולם. היינו אז הגיבורים, הערבים היו הרעים, והמונח 'פלסטיני' כמעט לא הופיע בסיקור"
מייקל אורן, סגן שר ושגריר ישראל בארה"ב לשעבר, תיאר את האירועים הדרמטיים של השבוע ההוא בספרו "שישה ימים של מלחמה – המערכה ששינתה את פני המזרח התיכון". "כשמסתכלים היום אחורנית על הסיקור של המלחמה, קשה להאמין שמדובר באותם כלי תקשורת", הוא אומר לנו. "היינו החבר'ה הטובים. אנחנו עדיין כאלה, אבל היום קשה יותר לשכנע בכך את העולם. אנחנו היינו אז הגיבורים, הערבים היו הרעים, והמונח 'פלסטיני' כמעט לא הופיע בסיקור".
והקשר היהודי אל הר הבית היה ברור מאליו.
"נכון. ב־1967 עוד לא ידעו במערב מה זה חראם אל־שריף, איפה נמצא אל־אקצה ומה זה ווקף. היום אין מאמר בתקשורת המערבית שדן בירושלים ולא מזכיר את השמות הערביים של המקום".
לדבריו, הסיקור האוהד, נטול המונחים העוינים, ליווה את ישראל עוד שנים אחדות אחרי המלחמה. "ב־1973 המגזין לייף, שהיה כתב העת הכי נפוץ בעולם, הוציא גיליון מיוחד לרגל יום ההולדת ה־25 של מדינת ישראל. עד כמה שזה בלתי נתפס, המונח 'פלסטינים' הופיע שם רק בהקשר של יהודים שחיו בארץ לפני קום המדינה. את ערביי יהודה ושומרון כינו 'ערבים', ומי שעשו פעולות טרור, כמו למשל מבצעי הטבח במינכן, היו 'מחבלים ערבים'.
"ואז קרו כמה דברים. זה התחיל באירופה עם השמאל האירופי, ולימים התגלגל לארה"ב. בשנים 1973־1974, עם ההפסד במירכאות במלחמת יום הכיפורים – שלא היה הפסד צבאי, אלא תקשורתי – כבר לא היינו סופרמנים. מיד אחרי זה הנושא הפלסטיני עלה לכותרות. ב־1974 ראש הארגון לשחרור פלסטין יאסר ערפאת נאם לפני העצרת הכללית של האו"ם כשהוא נושא עליו אקדח, וזכה לתשואות. לקראת סוף העשור ההוא, יהודים אמריקנים ליברלים צעדו בתהלוכה בלתי פוסקת לחבק את ערפאת. זו הייתה תמורה עמוקה, מרחיקת לכת ופתאומית".
בדיעבד, הייתה דרך למנף את התמיכה התקשורתית של אחרי ששת הימים כדי שתימשך עוד?
"אני חושב שלא. השינוי בסיקור היה כרוך בכל מיני תהליכים שלא הייתה לנו שליטה עליהם, ממש כמו שהיום אין לנו שליטה במה שקורה בארה"ב. אלה תהליכים שאנחנו מוצאים את עצמנו כמטרה שלהם, אבל לא קשורים להיווצרות שלהם. היו גם החלטות שגויות, כמו זו של משה דיין למסור את הר הבית לווקף, אם כי אני מבין אותה מנקודת מבט של הימים ההם. עוד לפני המלחמה היו חששות בממשלת ישראל, לרבות בקרב המפד"לניקים שבה, שלא רצו לשחרר את העיר העתיקה כי סברו שהעם לא בשל לשליטה יהודית על המקומות הקדושים. פחדו שישראל תיאלץ בסופו של דבר לסגת, והכאב יהיה כבד מנשוא. ההחלטה לשחרר את ירושלים הייתה החלטה חילונית של יגאל אלון, אפילו דיין התלבט, גם אשכול. בגין לא. לו היה ברור".
מה נעשה עם כל זה
בתוך ימים ספורים התהפך הרגש העיתונאי, או לפחות נעשה פסימי יותר. "השאלה שתתעורר במהרה, עם בוא השלום, היא האם היהודים החרדים לא ידרשו לבנות מחדש את בית המקדש בירושלים", כתב ביטאון הכנסייה הקתולית בצרפת "לקרואה" ("הצלב") ביום ראשון, 12 ביוני. "זו שאלה דרמטית – הרי על הר הבית נבנו שני מסגדים, המקודשים לעולם המוסלמי כולו". הניתוח באקונומיסט הבריטי ב־18 ביוני, אחרי דברי הלל לצה"ל, הזהיר שישראל לא יכולה להתפשט מבחינה טריטוריאלית, וקבע שעליה להסכים לבינאום כל המקומות הקדושים בעיר העתיקה בירושלים: "הסיכוי היחיד לבנות לאט־לאט את השלום באזור, מקורו בהסכמתה של ישראל להסתפק במועט".
מדזיני מספר שזיהה את השינוי בנימת הסיקור כבר יומיים אחרי שחרור העיר העתיקה. "ביום שישי בבוקר הגיעו אליי עיתונאים שנסעו לדווח על המתרחש בגולן. הם סיפרו שבכביש ירושלים־יריחו ראו זרם אדיר של פליטים ערבים נעים לכיוון גשר אלנבי. אמרתי להם שזה חלק מהמלחמה. אלו לא היו פליטים שגירשנו, הם פשוט קמו ועזבו, בעיקר מהמחנות באזור יריחו. אבל פה כבר התחיל הגלגל שוב להתהפך".
אחרי איחוד בירתה הנצחית, אומר מדזיני, ישראל לא התנהלה תקשורתית כמי שזכתה בניצחון גדול. "לא הייתה מסיבת עיתונאים, לא הייתה אפילו הודעה רשמית על כך. כל זה כתוצאה מהבקשה של המשלחת הישראלית באו"ם, בראשותו של אבא אבן: 'תעשו מה שצריך לעשות, אבל אל תעשו את זה עם תופים ושופרות'.
"לא הודענו על סיפוח רשמי של ירושלים המזרחית. העבירו שני תיקוני חקיקה שנתנו סמכות להרחיב את הגבולות המוניציפליים של העיר, ובנוסף העבירו תקנות לשמירה על המקומות הקדושים. זה נעשה ב־28 ביוני 1967. התשובה הבינלאומית באה שבוע לאחר מכן, ב־4 ביולי, כשהעצרת הכללית של האו"ם לא הכירה בצעדים שננקטו. היינו אז עדיין תחת הלם האירוע, שלושה שבועות אחרי המלחמה. לא בדיוק ידענו מה אנחנו הולכים לעשות עם כל העסק, לא היו תוכניות".
ואילו היו מכנסים מסיבת עיתונאים ומודיעים בחגיגיות על איחוד העיר?
"היינו נתקלים בתגובה שלילית לחלוטין, בעיקר מהכנסיות. מפני שפורמלית יצאנו למלחמה כדי לשבור את האיום הערבי עלינו, לא כדי להגיע להר הבית.
"לא היו אז טלפונים סלולריים ולא רשתות חברתיות", מזכיר מדזיני. "מבחינות מסוימות היה קל הרבה יותר. זה היה עולם אחר לגמרי גם מבחינה טכנולוגית, אבל גם מבחינת ערכים. אלו היו ימים של התרוממות רוח, תחושה של ימות המשיח שסחפה את כולם, כולל עיתונאים זרים. ועם זאת, אף שהיינו נפעמים מגודל האירוע, השאלה שריחפה מעל כולם הייתה האם נוכל להחזיק את זה. המלחמה נגמרה בשבת, וביום שני אשכול היה אמור לשאת בכנסת את נאום הניצחון. כשבאנו אליו ללשכה זמן קצר לפני כן, מצאנו אותו שרוע בכורסתו די מדוכדך. מישהו שאל: מה יש לך? והוא הסתכל עלינו ושאל ביידיש: קינדרלך, מה נעשה עם כל זה? אמרנו לו, 'על מה אתה מדבר? ניצחנו ניצחון אדיר'. בדיעבד הוא צדק. עד היום עומדת השאלה מה נעשה עם כל זה".
מערכת הונאה
במאמר שפורסם ב־2007 בכתב העת "קשר", העוסק בחקר תולדות העיתונות והתקשורת היהודית, תיאר מדזיני בפרוטרוט את הסיקור הזר של מלחמת ששת הימים. הוא סיפר שערב המלחמה היו בישראל כחמישים כתבים זרים שהוצבו כאן דרך קבע; אחריה היו כאן כ־300. שני אירועים שמשכו לישראל תשומת לב בינלאומית קודם למלחמה היו משפט אייכמן, שכ־500 עיתונאים הגיעו לסקר אותו, וביקור האפיפיור ב־1964, שנמשך יום אחד וסוקר בידי 1,200 עיתונאים.
לקראת פרוץ המלחמה, כשהמתח האזורי התגבר, נרשמו בלשכות העיתונות יותר ממאתיים איש, מרביתם צוותי טלוויזיה זרים. "החלו להגיע לכאן כמה מהכתבים החשובים ביותר בעיתונות הבינלאומית. בלטו בהם פטריק דונובן וג'יימס קמרון מבריטניה, שכתבו עבור האובזרוור והסנדיי טיימס, רוברט טות מהלוס־אנג'לס טיימס, ארתור ויסי מהשיקגו טריביון ואלפרד פרנדלי מהוושינגטון פוסט", מונה מדזיני. הוא נזכר בתחושת האסון הממשמש ששררה אז בארץ: לצד גיוס המילואים ההמוני, מדינות זרות המליצו לאזרחיהן לעזוב את ישראל, ובתי המלון התרוקנו מתיירים. "כתבי חוץ רבים סברו כי הם באו לסקר את סופה של המדינה היהודית", אומר מדזיני. הנימה האפוקליפטית של כלי התקשורת במערב יצרה בהלה בקרב יהדות התפוצות. "תחושת החורבן הקרב והולך דרבנה את הכתבים לפרסם כתבות אוהדות לישראל. הם בעיקר החמיאו לישראלים אשר ניסו להמשיך בשגרה ולקיים אורח חיים נורמלי ככל האפשר".
מסיבת העיתונאים הראשונה שיוחדה לכתבי החוץ נערכה בשבת, 3 ביוני, אחר הצהריים. משה דיין זימן לבית סוקולוב בתל־אביב את הכתבים. "הייתה זו הפעם הראשונה למן פרוץ המשבר ששר בכיר כינס מסיבת עיתונאים באנגלית כדי להסביר לכתבים הזרים את המתרחש. מטרתו של משה דיין הייתה, כפי שכתב בזיכרונותיו, 'להטעות את המצרים וליצור רושם, שאף על פי שקמה ממשלת ליכוד לאומי ונתמניתי שר ביטחון, אין אנו עומדים לפתוח בפעולה צבאית ונמשיך בפעולה מדינית עד למיצויה'. הוא השיג הטעיה זו; בדיווחיהם של כתבי החוץ נמסר שישראל אינה יוצאת בשלב זה למלחמה".
בבוקר 5 ביוני נפוצו שמועות על הישג אדיר של חיל האוויר הישראלי, שהשמיד עשרות מטוסים מצריים על הקרקע. הצנזורה אסרה על העברת המידע. שר הביטחון חפץ בערפל קרב, לפחות ביום הראשון של המלחמה, כדי שישראל תמשיך להצטייר כקורבן ולא תושת עליה הפסקת אש לפני השגת המטרה העיקרית של ההתקפה – שבירת הצבא המצרי. לכן לא נעשה כל מאמץ להזים ולהכחיש את הדיווחים בתחנות הרדיו של קהיר, דמשק ועמאן, שטענו כי מטוסי מדינות ערב הפציצו את תל־אביב, את חיפה ואת ירושלים, וכי לישראל נגרמו נזקים קשים. השידורים הללו צוטטו בהרחבה באמצעי התקשורת בעולם והעמיקו את הבהלה בקהילות היהודיות, אבל תגובתה הרשמית של ישראל בוששה לבוא.
רק לקראת חצות היום הראשון למלחמה כונסה בבית סוקולוב מסיבת עיתונאים עם מפקדי צה"ל ובראשם הרמטכ"ל יצחק רבין, ונמסרו בה לפרסום הנתונים על מתקפת הפתע המוצלחת. "למחרת החל להתרכז בירושלים מספר גדל והולך של כתבי חוץ. היה ברור להם שירושלים תהיה הסיפור של המלחמה", מספר מדזיני. והם צדקו. כמה מהכתבים הבכירים שנסעו עם דובר לשכת ראש הממשלה לסיור בהר הבית המשוחרר, שבו בהמשך היום לכותל וסיקרו את ביקור שר הביטחון במקום.
"שחרור ירושלים האפיל על כל החדשות של אותו היום. לעיתונות הזרה לא היו נציגים בעת שכוחות צה"ל הגיעו לשארם א־שייח', בפיקודו של ראש אג"ם עזר ויצמן. לקראת ערב ביקשה ירדן הפסקת אש. מצרים הלכה בעקבותיה יום לאחר מכן. כמה כתבים הוזמנו על ידי דובר צה"ל להצטרף לטיסה שהושלכו ממנה ג'ריקנים של מים לחיילים מצרים שעשו את דרכם ברגל, יחפים, לעבר תעלת סואץ. המראה הזה המחיש יותר מכל תמונה את ממדי התבוסה של הצבא המצרי", מתאר מדזיני.
פצע שנרפא
אחד הכתבים שהצטרפו לכוחות צה"ל השועטים בסיני, הנציח במצלמתו את קצין המבצעים של חטיבה 7, יוסי בן־חנן (לימים אלוף), שקפץ לתוך מימי תעלת סואץ. התמונה הזו התפרסמה על שער השבועון לייף שהוקדש למלחמת ששת הימים, ונחרתה בתודעה.
מדזיני מתאר במאמר שבשלב הזה, ההנחיה הכללית של הצנזור הראשי, אל"מ ולטר בראון, הייתה לא להכביד על כתבי החוץ ולאפשר להם דיווח שוטף ללא ביקורת קפדנית. "כתבים זרים התלוננו שכמה צנזורים במילואים, שבחייהם האזרחיים היו פרופסורים לספרות אנגלית באוניברסיטה העברית, העירו להם בעיקר על התחביר, על הדקדוק ועל הסדר ההגיוני של כתבותיהם".
לקראת ערב יום חמישי, כשעדיין לא היה ברור אם צה"ל ינסה לכבוש את רמת הגולן, הוטל איפול מלא על תנועות הצבא בצפון. "הקשר האלחוטי והטלפוני בין ישראל לעולם החיצוני נותק, כדי למנוע מהכתבים לשגר כתבות ספקולטיביות על המהלך האחרון של ישראל במלחמה", כותב מדזיני. "כתבים ספורים החליטו לנסוע לכיוון עמק החולה. תושייתם התבררה כמועילה: ביום שישי בשעות הבוקר המוקדמות הם צפו בהתקפה על רמת הגולן. צה"ל לא צירף את הכתבים ליחידותיו, אולם הם הבינו את המתרחש. כמה מהם הצליחו להגיע בכוחות עצמם לקוניטרה מיד לאחר כיבושה וההכרזה על הפסקת אש בחזית זו.
פרופ' מדזיני: "אני נהגתי במכונית אחת, והעיתונאים ישבו בשתי המכוניות האחרות. עברנו דרך שער מנדלבאום ועלינו בשער האריות. האוטובוס המוכר מתמונות היום ההוא עדיין עמד שם, בוער. הגענו להר הבית ומצאנו את מוטה גור יושב שם, עשרים דקות אחרי שהודיע בקשר שהר הבית בידינו"
"המלחמה תמה. איש מהעיתונאים לא ידע על האולטימטום שברית המועצות הגישה באמצעות ארצות הברית, בדרישה שישראל תפסיק את התקדמות צבאה לעבר דמשק, אחרת תסתכן בהתערבות צבאית סובייטית. הדיווח של כתבי החוץ היה נלהב ותמך במלואו בגרסה הישראלית. אלה שהיו בישראל במהלך שלושת השבועות של הכוננות שקדמו למלחמה נסחפו בהתרגשות הכללית שאחזה באזרחי ישראל וביהודי התפוצות. הסיפורים התמקדו עתה בתכנון המערכה, במכה המקדימה של חיל האוויר ובעיקר בגיבורי המלחמה ובמצביאיה".
כידוע, בתוך זמן לא רב יעבור הדיון על עתיד יהודה ושומרון למרכז הבימה התקשורתית. ובכל זאת, משהו מרושם המלחמה נותר עד היום. העיתון שאולי קלע יותר מכול בניתוח השינוי בתדמיתה של ישראל באותם ימים היה דר שפיגל הגרמני. שערו בשבוע שלאחר המלחמה נשא את הכותרת "הבליצקריג של ישראל" – בהתייחסות מכוונת, עוקצנית כלפי הקוראים הגרמנים דווקא, לשיטת מלחמת הבזק של הוורמאכט במלחמת העולם השנייה. "בהפגנת מופת של חיילוּת פלדה, שתמיד הייתה התכונה שהרשימה יותר מכול את הגרמנים, קנו הישראלים את ליבם של בני העם אשר בשמו ביקשו להשמיד את העם היהודי", תיאר השבועון הפרו־ישראלי את התגובות בגרמניה המערבית לתוצאות המלחמה. "באופן אירוני, היהודים, שהגרמנים ראו בהם פחדנים, עצלנים ומפגרים, בניגוד לגזע העליון הגרמני, ניצחו בפעם השלישית במלחמה נגד כוחות בעלי עדיפות מכרעת. היהודים, מכל העמים, הזכירו לוותיקי המלחמות הגרמנים את רומל שלהם, והוכיחו שהם שועלי המדבר האמיתיים.
"…גנים משגשגים פרחו בחולות המדבר. הפצע האיום שעמו של היטלר פצע בביטחונו העצמי של כל יהודי ששרד, נרפא עכשיו. כל מי שרואה את המדינה היהודית ואת תושביה יודע שהיהודים אינם, ובוודאי אינם בהכרח, מה שהאנטישמים רצו לראות בהם… הרפובליקה הפדרלית (גרמניה המערבית – הכ"ח) תמרנה עד כה בין שני מחנות כדי לא לסכן את 'הידידות הגרמנית־ערבית המסורתית'. כל עוד לא הוכח שהערבים מבקשים לחנוק את ישראל, זה אולי עבד. כעת, כשהישראלים חמקו מאסון הודות לגבורתם, עלינו לעזור להם ביותר ממילים בלבד… ידידות עם גרמניה אינה יכולה עוד ללכת יד ביד עם השמדת ישראל". גם אם כיום אפילו ישראלים מוכנים להיות ידידים של מי שחותרים להשמדתם, זיכרון מלחמת ששת הימים נותר מופת לכך שישראל יכולה, אם תרצה, לעמוד באומץ ובגאונות לבדה גם נגד כוחות עדיפים, ולנצח.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
