"כללים מוזרים שולטים בדמשק"
(הרמן שפר)
בשעות אחר הצהריים של 10 בפברואר 1962 עצרה מכונית אוֹפּל יוקרתית בתחנת המכס במעבר הגבול בין לבנון לסוריה, בכביש המהיר מביירות לדמשק, ושני גברים יצאו מן הרכב לבדיקה שגרתית של רשויות המכס וההגירה. הנהג, אריסטוקרט סורי בגיל העמידה ושמו מג'יד שייח' אל־אַרד, הציג בפני המפקד בַּמקום את חברו הצעיר ממנו: כאמל אמין ת'אבֶּת, איש עסקים ארגנטיני הדור למראה ממוצא סורי. בעודם מפטפטים עם המפקד, ידיד ותיק של שייח' אל־ארד, השלימו הפקידים במעבר הגבול את הבדיקות והחתימו את הדרכון של ת'אבת באשרת תייר לשישה חודשים. הם לא נתנו את דעתם לכמה פריטים משונים שהיו במטען של ת'אבת: מַשדר קוד מורס זעיר חבוי בתוך קופסת סיגריות בעלת תחתית כפולה, חומרי נפץ רבי עוצמה מוסווים כסבוני יארְדְלי, מכשיר קשר רדיו בגלים קצרים, ופריטים נוספים של ציוד עזר לריגול. שמו האמיתי של ת'אבת היה אלי כהן, והוא היה מרגל ישראלי שנשלח לסוריה בידי יחידה 188 באמ"ן, המודיעין הצבאי של צה"ל.
בעזרת שייח' אל־ארד, שהתיידד עמו בספינה לביירות, קיווה כהן להתבסס בסוריה, תוך טיפוח זהות בדויה של פטריוט הכמהַּ לחזור אל מולדתו הערבית. בפני המעגל ההולך ומתרחב של חבריו ומכריו החדשים בדמשק, ת'אבת הציג את עצמו כאיש עסקים בתחומי היבוא והיצוא, וסוכן של חברה אירופית, המבקש לתור את השוק בסוריה בחיפוש אחר סחורות מתאימות ליצוא. הכיסוי הזה היה דומה לכיסוי שאימצו סוכנים אחרים בלֶבַנט שפעלו בסחר בנשק ובתחומים נוספים, ובהם הקצינים הנאצים לשעבר וילהלם בייזנר, אלויס ברונר (מעוזריו הבכירים של אדולף אייכמן) והרמן שפר.
תל־אביב תלתה תקוות רבות באלי כהן. אלוף מאיר עמית, מפקד אמ"ן וראש המוסד לעתיד, רצה סוכן על הקרקע שיוכל לדווח לו בזמן אמת על התפתחויות צבאיות ופוליטיות בסוריה לאחר פרישתה מן הרפובליקה הערבית המאוחדת. הממונים הישירים על כהן ביחידה 188 יעצו לו לשכור דירה שתשקיף על מפקדת המטה הכללי הסורי. משם הוא יוכל לאתר סימנים לפעילות יוצאת דופן, שעלולה לבשר על תוקפנות סורית נגד ישראל. בהדרגה, ותוך ניצול כישוריו החברתיים, הקשרים שרקם והכסף הרב שעמד לרשותו, טיפח כהן יחסי ידידות עם אישים בצמרת הסורית ו"חלב" מהם מידע. נוסף למשימה החיונית ביותר שלו — מתן התראה במקרה של מלחמה — הוא התבקש לאחר מכן לדווח לתל־אביב על ניסיונות סוריים להטות מקורות מים ישראליים ולשבש מפעלי תשתית ישראליים סמוך לגבול.
הממונים על כהן ביקשו ממנו לספק גם מידע על הנאצים בדמשק, אם כי למשימה הזאת ניתנה עדיפות נמוכה יחסית. חרף הכישלון של המוסד להתנקש בחייו של ברונר, הישראלים עדיין היו מעוניינים במידע על מקום הימצאו, כמו גם על חברו הנמלט פרנץ רדמאכר, ה"מומחה לענייני יהודים" במשרד החוץ הנאצי ורוצח המונים בעצמו. מהבחינה הזאת שיחק המזל לכהן כאשר פגש במקרה את מג'יד שייח' אל־ארד, שכן זה, דובר גרמנית שוטפת, נמנה עם חוג "הנאצים הערבים" בדמשק והכיר היטב את כנופיית אוטרק"ו, החברה לסחר בנשק שהקימו כמה מהסוכנים הנאצים בלבנט.
בילויים בדמשק
מג'יד שייח' אל־ארד הפטפטן, שנודע בתור פלייבוי עשיר, היה נצר למשפחת בעלי אדמות סורים, שהחזיקו בקרקעות רבות באזור הכפרי סביב דמשק. ב־1940, באישור השלטונות הצרפתיים הפרו־נאציים בסוריה, הוא עזב את מולדתו לשם לימודים בברלין, ומיד השתלב בריגול עבור גרמניה הנאצית. לאחר המלחמה עצרו הצרפתים את שייח' אל־ארד בעוון שיתוף פעולה עם הנאצים, אבל עד מהרה הוא שוחרר. שייח' אל־ארד ההרפתקן מטבעו מיהר לפתוח בקריירה שנייה בשירות האמריקנים. הוא שירת במלחמת קוריאה בתפקיד אזרחי, ניהל פרשות אהבים עם נשים מקומיות, ואחר כך, בתחילת שנות החמישים, חזר לסוריה כמרגל מטעם ה־CIA.
מג'יד שייח' אל־ארד, פלייבוי עשיר שהיה נצר למשפחת בעלי אדמות סורים, עזב את מולדתו ב־1940 לשם לימודים בברלין, ובתחילת שנות החמישים חזר לסוריה כמרגל מטעם ה־CIA. מאחר שהיה דובר גרמנית רהוטה, הוא התוודע לחברי הקהילה הגרמנית בדמשק, לרבות פושעי מלחמה נמלטים, וגם לרשת הסחר בנשק של וילהלם בייזנר
מבחינתו של שייח' אל־ארד היו שנות החמישים תקופה של הרפתקאות מסעירות, אבל גם של תסכול הולך וגובר. בין שהיות ארוכות בדמשק ובביירות, הוא טייל ברחבי אירופה במכוניות פאר, לן במלונות יקרים וסעד במקומות הטובים ביותר, כל זאת הודות להון המשפחתי הרב ולמשכורת חודשית מן ה־CIA. מטבע הדברים, מאחר שהיה דובר גרמנית רהוטה, הוא התוודע לחברי הקהילה הגרמנית בדמשק, לרבות פושעי מלחמה נמלטים כגון ברונר ורדמאכר, וגם לרשת הסחר בנשק של וילהלם בייזנר. ב־1959, מכל מקום, החליט ה־CIA להקפיא את פעילותו, והפסיק את התשלומים החודשיים. שייח' אל־ארד, עם חשבון הוצאות שקרוב לוודאי עלה על הכנסותיו, ניסה נואשות לחדש את החוזה שלו עם האמריקנים, והעביר להם מידע חינם מתוך מטרה לשאת חן בעיניהם. ברונר חשד שהוא גם מכר להרמן שפר מידע שאפשר בחלקו את ניסיון ההתנקשות של הצרפתים בחייו של בייזנר באוקטובר 1960.
שבועות מעטים לאחר בואו לדמשק שכר אלי כהן דירה ברובע אבו־רוּמאנֵה. הוא בחר בה בעיקר משום שהשקיפה על בניין המטה הכללי הסורי, אבל במקרה היא הייתה קרובה גם לביתו של ברונר. כעבור עשרות שנים התרברב ברונר שכהן ביקר בדירה שלו והשאיר לו "מזכרות", למשל מאפרה. אין לנו ראיות לכך שפגישה כזאת אכן התקיימה, אבל כהן בהחלט פקח עין על ברונר. כבר ביוני 1962, ממש לפני החופשה הראשונה שלו בישראל, תל־אביב שלחה לו מברק וביקשה עוד מידע על העוזר של אייכמן ועל נאצים נמלטים אחרים.
ואולם לא קל היה לאתר את ברונר. החוג החברתי הנאצי החמים והנינוח התפורר לאחר ניסיונות ההתנקשות בחייהם של ברונר ושל בייזנר. פצוע וכמעט עיוור, בייזנר עקר לתוניסיה ושמר מרחק מסוריה; ואילו ברונר נעשה בלתי נסבל, ופגע ברדמאכר עד עמקי נשמתו כאשר האשים אותו בשותפות לדבר עבירה בניסיון ההתנקשות של המוסד, וגם בחטיפת אייכמן ב־1960. ההאשמה הראשונה, לפחות, לא הייתה מופרכת לחלוטין. רדמאכר אכן סיפק מידע בשוגג לשפר, וזה העביר אותו הלאה לתל־אביב.
בשלב מוקדם יחסית הציג שייח' אל־ארד את כהן בפני ארנסט־וילהלם שפרינגר. אף שהיה ניאו־נאצי, שפרינגר לא היה פושע מלחמה, ועל כן עניין רק מעט את ציידי הנאצים הישראלים. ואולם אפשר שעסקאות הנשק שלו הדאיגו את תל־אביב קצת יותר. כאשר כהן פגש את שפרינגר באחד המועדונים היוקרתיים בדמשק, שפרינגר ואוטו ארנסט רמר, ממייסדי מפלגת הרייך הסוציאלית הניאו־נאצית, כבר הציעו לסורים עזרה בהקמתה של תוכנית לפיתוח טילים.
נותר נמלט גרמני אחד שהיה יכול לעניין את כהן: פרנץ רדמאכר, רוצח ההמונים ממשרד החוץ הנאצי, שגר בדמשק תחת השם הבדוי "רוֹסֵלוֹ". יום אחד התארח כהן בחווה של שייח' אל־ארד. השניים הקשיבו לחדשות על משפט אייכמן, וכהן ניצל את ההזדמנות כדי להעלות את נושא "הנמלטים הגרמנים", ובמיוחד טרח להזכיר את "אחד העוזרים של אייכמן"
כפי שנראה בהמשך, באותו הזמן עסק המשטר של נאצר במצרים בפיתוח טילים ארוכי טווח בעזרת מדענים גרמנים. הסורים, שיחסיהם עם נאצר בעת ההיא היו מתוחים מאוד, התקנאו ביריביהם המצרים ורצו תוכנית פיתוח טילים משלהם. רמר ושפרינגר הציעו לקשר בינם ובין קבוצה של מדענים גרמנים, ולהקים מפעלים, מתקני מחקר ושטחי ניסוי בסוריה. הם הבטיחו לפתח טילים בעלי מערכות ניווט ושליטה מרחוק שיהיו "חזקות פי שלושה מאלה של ארצות הברית ושל ברית המועצות". מאחר שבעת ההיא זכה שפרינגר להצלחה רבה בעסקאות הנשק שלו עם החזית לשחרור לאומי של אלג'יריה (פל"ן, Front de Libération Nationale) ועם צבאות שונים במדינות ערב ובמדינות העולם השלישי, ובתוך כך חמק מכמה ניסיונות התנקשות של הצרפתים, הסורים נטו לתת בו אמון. בנובמבר 1962 נסעו רמר ושפרינגר לסוריה על חשבונה של דמשק, בשמות בדויים ובחברת כמה יועצים טכניים. שפרינגר נהנה מהחיים, בילה בכל ערב עם מג'יד שייח' אל־ארד וחברים אחרים במלון ניו־אומאיאד ובאוריינט קלאבּ, ונע בין סוריה לגרמניה. רמר נשאר בדמשק כמה חודשים, ובילה אף הוא היטב על חשבון הסורים.
רמר כבר היה שתיין פרוע, ויכולתו להבחין בין דמיון למציאות הייתה מוגבלת. במהלך 1962 הוא נצפה בברים בגרמניה כשהוא מספר לכל מי שהיה מוכן להקשיב כי נבחר בידי פרנץ יוזף שטראוס, שר ההגנה של הרפובליקה הפדרלית, לעמוד בראש ארגון חבלה חשאי בגרמניה המזרחית. לדברי שפרינגר, רמר מעל בכספים, לא העביר משלוחים לפל"ן, קנה לעצמו מכונית מרצדס ופרע את החובות שלו בכספי החברה. הסורים קרוב לוודאי לא ידעו שבגרמניה נפתחה חקירה נגד רמר בחשד למרמה, וכי נציג פל"ן בגרמניה, ד"ר מסעוד סֶרגיני, כבר איים לירות בו למוות. שפרינגר, ששקל יותר ויותר להיפטר מרמר, המשיך לקיים עמו יחסים עסקיים בעיקר מסיבות הנוגעות ליחסי ציבור. רמר עדיין היה אהוד מאוד בחוגים צבאיים בסוריה ובצפון אפריקה, אפוף הילה של גנרל גרמני לשעבר, המומחה לביטחון של היטלר ו"זולל יהודים", אף שלא היה מעורב באמת בשואה.
הנאצי שנשאר
כהן דיווח לתל־אביב על הפגישה שלו עם שפרינגר, וכמעט בוודאות גם על "תוכנית הטילים". עם זאת, עד מהרה התברר שהיה זה ניסיון ההונאה האחרון של אוטרק"ו. הניסויים המקדימים נכשלו לחלוטין, ואילו שפרינגר ורמר שלשלו לכיסיהם את תקציבי המחקר. על פי דו"ח לא מאושר של שגרירות גרמניה המערבית בדמשק, השניים, בשיתוף פעולה עם ברונר, היו מעורבים גם בהפיכה השלטונית במרס 1963, שהביאה להדחתה של הממשלה הפרו־מערבית יחסית של נאזים אל־קוּדסי, ולהקמתה של רודנות פרו־סובייטית בשליטת מפלגת הבּעת'. גם אם השלושה היו אכן מעורבים בהתרחשויות, הדבר בהחלט לא עזר לרמר ולשפרינגר לשאת חן בעיני המשטר החדש. בתחילת מאי 1963 נאלץ שפרינגר להודות באוזני הסורים שהוא ורמר אינם מומחים לטילים. השניים צווּ לצאת את גבולות המדינה בתוך 24 שעות. כשחזר שפרינגר לגרמניה, הוא נאסר כמעט מיד והועמד למשפט על סחר בלתי חוקי בנשק. הדבר הכתים עוד את דמותה של הקבוצה הנאצית הזאת בעיני הסורים, שחשדו עכשיו שגם שפרינגר היה מרגל מערב־גרמני.
כעת, כשלא הייתה כל דרך להגיע אל ברונר ושפרינגר לא היה עוד רלוונטי, נותר נמלט גרמני אחד שהיה יכול לעניין את כהן: פרנץ רדמאכר, רוצח ההמונים ממשרד החוץ הנאצי, שעדיין היה מקורב למג'יד שייח' אל־ארד וגר בדמשק תחת השם הבדוי "רוֹסֵלוֹ". יום אחד באביב 1963, כפי הנראה בתחילת מרץ, התארח כהן בחווה של שייח' אל־ארד. השניים הקשיבו לחדשות על משפט אייכמן, וכהן ניצל את ההזדמנות כדי להעלות את נושא "הנמלטים הגרמנים" בדמשק, ובמיוחד טרח להזכיר את "אחד העוזרים של אייכמן". כהן, שהתכוון ככל הנראה לברונר, הקניט את שייח' אל־ארד ושאל אותו בנימה היתולית למחצה אם הוא עדיין חבר של האיש הזה. שייח' אל־ארד לא אמר דבר על ברונר, אבל התקשר אל רדמאכר, היחיד מן הנאצים של אוטרק"ו שעדיין היה אפשר להשיג אותו. שלושת הגברים קבעו להיפגש בדירתו של רדמאכר.
המרגל הישראלי דיווח לתל־אביב על מקום הימצאו של פושע נאצי ש"עובד במודיעין הסורי", ומסר את כתובתו המדויקת ואת השם של אשתו. הוא סיים את המברק שלו במילים מבשרות רעות: "מוכן לחסל את רדמאכר". המוסד, שזה עתה קיבל מאמ"ן את האחריות להפעלתו של כהן, היה רחוק מלהתלהב מן הרעיון
מבחינת כהן, הביקור אצל רדמאכר היה רעיון גרוע מאוד, שכן הוא היה נתון לפיקוח הדוק של המשטרה החשאית הסורית. שנה קודם לכן גויס רדמאכר לשירות הביון הפדרלי, דרך קשרים ניאו־נאציים חובקי עולם. במרץ 1962 פנו אליו הנס רֶכֶנבֶּרג ופרנסואה זֶ'נוֹ, סוכנים ספרותיים ניאו־נאצים שהרוויחו סכומי כסף עצומים בעסקאות לרכישת זכויות על ספרי זיכרונות ומסמכים נאציים שערורייתיים. באותו הזמן עמד רכנברג גם בראש "החברה הערבית־אפריקנית", ששימשה כיסוי למבצעי הריגול של שירות הביון הפדרלי במזרח התיכון. בכך הוא ביקש לצוד שתי ציפורים במכה אחת: לרגל עבור גרמניה המערבית, ולקדם את הפרסומים הניאו־נאציים שלו ושל ז'נו. רדמאכר, בכל מקרה, היה מציאה: מאחר שהיה נטוע עמוק בדמשק, עבד עבור דירקטורט החקירות הכללי הסורי והיה מקורב לחוגי העילית, הוא היה יכול לספק מודיעין איכותי על סוריה.
הסורים עדיין גילו סובלנות כלפי רדמאכר ועסקי הרוכלות שלו בחומרי מודיעין, אבל השאלה הייתה עד מתי. בכל מקרה, דמשק רחשה פעילות רבה מדי של מרגלים מערביים. היחסים בין סוריה לגרמניה המערבית הידרדרו בהדרגה, ורדמאכר היה עלול להיאסר בעקבות כל משבר מקרי. נכון שעבודתו עבור דירקטורט החקירות הכללי סיפקה לו חסינות, אבל לא הייתה ערובה שהדבר יימשך. הפקיד הבכיר לשעבר במשרד החוץ הנאצי ידע שהחבל מתהדק סביב צווארו גם בגרמניה המערבית. ההליכים נגדו עדיין היו תלויים ועומדים וב־1960 דרש התובע הכללי במדינת הסן בגרמניה המערבית, פריץ באואר, את הסגרתו. רדמאכר ניצב בפני ברירה קשה: להישאר בדמשק המסויגת ממנו והמסוכנת יותר ויותר או לחזור הביתה ולעמוד לדין באשמת פשעי מלחמה. הוא נטה יותר ויותר כלפי האפשרות השנייה. בסופו של דבר, הוא ידע, שום דבר שהמערב־גרמנים עלולים לעשות לו לא ישווה לזוועות הכלא הסורי.
בסוף 1962 התחיל רדמאכר לחשוב על חזרה למולדת. אולי קיווה שחבריו בחלונות הגבוהים בשירות הביון הפדרלי יעזרו לו לחמוק מהעמדה לדין. אבל הנס רכנברג, איש הצללים הניאו־נאצי והמפעיל של רדמאכר בשירות הביון הפדרלי, לא רצה שיחזור לגרמניה. גם ריינהרד גהלן, לשעבר גנרל בוורמאכט ולאחר מכן ראש שירות הביון הפדרלי, העדיף שרדמאכר יישאר בצללים בסוריה, ולא יעמוד למשפט בגרמניה, שעלולים להיחשף בו פרטים מסוכנים על נאצים לשעבר בצמרת הממסד בגרמניה המערבית, או גרוע מזה, בשירות הביון הפדרלי עצמו. באותו הזמן היה שירות הביון הפדרלי שקוע במשבר פוליטי חמור, וגהלן חשש לעורו. המאסר של היינץ פֶלפֶה, אחד מסוכניו שהפך לסוכן כפול, בספטמבר 1961, שכנע את הקנצלר קונראד אדנאואר ואת יורשו, לודוויג ארהרד, שהסוכנים הנאצים בשירות הביון הפדרלי הם סיכון ביטחוני וכי גהלן הוא האשם בהעסקתם. הממשלה הפדרלית פתחה בחקירה מדוקדקת של כל יוצאי ארגוני המודיעין ושירותי הביטחון הנאציים שהועסקו בשירות. באווירה רגישה כל כך, חזרה למולדת של פושע מלחמה נאלח מסוריה, והחשיפה של קשריו עם שירות הביון הפדרלי במשפט פומבי, היו הדבר האחרון שגהלן נזקק לו.
רכנברג, שרצה להשאיר את רדמאכר בסוריה, הציע לו עיסוק שימלא את ימיו הריקים ממעש: לכתוב ספר על השמדת היהודים מנקודת המבט שלו. זאת הייתה, כמובן, תחבולה שפלה. רכנברג ושותפו ז'נו רצו להתעשר ב"עזרת" הסוכן הגלמוד של שירות הביון הפדרלי בדמשק.
גל המאסרים
זה היה מצב העניינים כשמג'יד שייח' אל־ארד לקח את אלי כהן לפגישה עם רדמאכר. שייח' אל־ארד וכהן חנו ליד הבנק המרכזי של סוריה, חצו גן ועלו אל דירה קטנה ומצחינה. כמעט אין ספק שסוכנים של המודיעין הצבאי הסורי ארבו בסמוך.
הפגישה עם רדמאכר הייתה קצרה יחסית. למרות עוניו הוא ניסה לקבל את אורחיו בארשת פנים עליזה. זאת לא הייתה הפעם הראשונה שראה את כהן. השניים כבר נפגשו קצרות לפני כן ליד סניף הדואר המרכזי בדמשק. רדמאכר ושייח' אל־ארד דיברו ארבעים דקות בערך — רוב הזמן בגרמנית, שפה שכהן לא הבין — ובשיחתו עם כהן סיפר רדמאכר ש"היהודים והגרמנים מחפשים אותי בכל מקום. הם מאשימים אותי שלא בצדק בהריגת יהודים בימי המלחמה. למרבה המזל אני נהנה משקט יחסי בדמשק ומאפשרים לי לעסוק בעבודה מכובדת". למחרת דיווח המרגל הישראלי לתל־אביב על מקום הימצאו של פושע נאצי ש"עובד במודיעין הסורי", ומסר את כתובתו המדויקת ואת השם של אשתו. הוא סיים את המברק שלו במילים מבשרות רעות: "מוכן לחסל את רדמאכר".
"רוסלו", הודיע משרד החוץ הסורי, נכנס לסוריה בדרכון לא גרמני, ולממשלת סוריה אין שום סיבה להניח שהוא נתין גרמני. מכיוון שכך, מקום הימצאו אינו מעניינם של הגרמנים. שנה וחצי לאחר מכן נמסר רדמאכר לגרמניה המערבית, כשהוא חולה ושבור ללא תקנה. הוא הועמד לדין על פשעי מלחמה, ספג עונש מקל, ערער עליו, ומת בכלא עוד לפני הדיון
המוסד, שזה עתה קיבל מאמ"ן את האחריות להפעלתו של כהן, היה רחוק מלהתלהב מן הרעיון. ראשיו לא התכוונו להניח לנכס יקר הערך שלהם בדמשק להסתכן בהתנקשות פזיזה, שערכה לא ברור. תל־אביב השיבה: "הימנע בכל מחיר מפעולה כלשהי בקשר לר' [רדמאכר] העלול[ה] לסכל את שליחותך העיקרית. המשך להתעניין בר'. שלח אינפורמציה נוספת". על פי הביוגרף של כהן, שמואל שגב, הוא היה להוט לחסל את רדמאכר וראה בגילויו את אחד ההישגים החשובים שלו בדמשק. ההתעניינות של המוסד בברונר כבר הצטננה במידה ניכרת לאחר ניסיון ההתנקשות הכושל ב־1961, ועכשיו, בכל מקרה, היו לראשי הביון הישראלי דאגות בוערות יותר מציד נאצים. לאחר זמן מה הורתה תל־אביב לכהן להתרחק מרדמאכר: "סלק ידך מעניין זה ואל תסטה מהעיקר".
לאמיתו של דבר, המפעילים של כהן בתל־אביב עשו טעות חמורה כאשר לא אמרו לסוכן שלהם כבר מלכתחילה להתרחק מנאצים. סיפור הכיסוי של כהן היה רדוד ביותר, והיה עלול להיחשף בקלות באמצעות בדיקת רקע רצינית. למשל, הוא שהה כביכול 15 שנים בארגנטינה, אבל אף אחד שם לא הכיר אותו זמן כה רב, והספרדית שבפיו הייתה דלה מדי עבור מישהו שגדל באמריקה הלטינית. ב־1962 וב־1963 הנאצים העצמאיים בדמשק, שהיו מעורבים כולם בריגול ובסחר בנשק, כבר היו חשודים ונתונים למעקב של שירותי הביטחון הסוריים, וכל מגע עמם גרר בסבירות גבוהה בדיקות ובירורים ביטחוניים נוספים. עבור מרגל כמו כהן, עם סיפור כיסוי כה פריך, הניסיון להתקרב לאנשים כאלה (ועל אחת וכמה לתכנן להתנקש בחייהם) היה בגדר טירוף גמור.
כהן היה בר מזל מאין כמוהו כאשר לא נתפס בגל מאסרים שהתחיל ביולי 1963. שנה וחצי לפני כן, כשחצה לראשונה את גבול סוריה, היו שירותי המודיעין המקומיים שרויים בבלבול ועסוקים במאבקים הפנימיים שלאחר ההתמוטטות של הרפובליקה הערבית המאוחדת. אבל בהדרגה, ובייחוד לאחר ההפיכה הצבאית של מפלגת הבעת' ב־8 במרץ 1963, שירותי המודיעין הסוריים התארגנו מחדש סביב "הלשכה השנייה" בפיקודו של קולונל אחמד סוּידאני המהלך אימים. זה בנה מחדש את מנגנון הביטחון הדכאני מימי הרפובליקה הערבית המאוחדת, המתואר בכישרון רב בידי הרמן שפר: "כללים מוזרים שולטים בדמשק […] כל צעד נתון לפיקוח […] הפיכה שלטונית תמיד אורבת מעבר לפינה. בכל זמן נתון מגרשים או אוסרים מישהו. כולם קושרים קשר נגד כולם". באווירה כזאת, זרים נחשבים תמיד חשודים במיוחד.
בעידודה של ברית המועצות התחילו הסורים למוטט את רשתות הריגול המערביות בדמשק, והסוכנים של גרמניה המערבית היו הראשונים שסבלו מכך. התהליך הזה הואץ והוחרף כתוצאה מההתערערות הנמשכת ביחסי הרפובליקה הפדרלית של גרמניה עם מדינות ערב, לרבות סוריה ומצרים. עוד בסוף 1963 הזהיר שגריר גרמניה המערבית בדמשק שהכרה רשמית של בון בישראל תהיה אקורד הסיום של הדיפלומטיה הגרמנית בסוריה. הפוליטיקה המקומית, הזהיר השגריר, מושפעת מרגשות עזים, ובמקרה כזה ייגזר על היחסים לגווע, חרף העזרה החומרית הנדיבה של גרמניה המערבית לרפובליקה הערבית הסורית. ואכן, הסורים לא היו מוכנים עוד להפגין סובלנות כלפי רוכלי מודיעין גרמנים דוגמת רדמאכר, שעבד עבור גהלן ועבור אדונים נוספים. ביולי 1963, זמן קצר לאחר הפגישה עם כהן, נאסר רדמאכר בידי אנשי ביטחון סורים. יותר משבעה חודשים הוא היה כלוא בתא, סבל השפלות ועבר עינויים, ואז, לחרדתו, הואשם בריגול. כפי שרדמאכר ידע היטב, העונש על פשע כזה בסוריה היה מוות בתלייה.
היחסים בין העולם הערבי לגרמניה המערבית הידרדרו עוד בסתיו 1964, כאשר הידיעות על עסקאות הנשק הסודיות של בון עם ישראל היו לנחלת הרבים. באביב 1965 גרמניה המערבית הכירה לבסוף בישראל, וסוריה מיהרה לנתק את יחסיה הדיפלומטיים איתה. בון המשיכה להחזיק ממונה על היחסים, שפעל מתוך שגרירות צרפת והשתדל לשמור על קשר עם רדמאכר, אבל הסורים לא התירו לנציג הגרמני לראות את האסיר, וגם לא שעו לבקשות ההסגרה מגרמניה. "רוסלו", הודיע משרד החוץ הסורי, נכנס לסוריה בדרכון לא גרמני, ולממשלת סוריה אין שום סיבה להניח שהוא נתין גרמני. מכיוון שכך, מקום הימצאו אינו מעניינם של הגרמנים. שנה וחצי לאחר מכן נמסר רדמאכר לגרמניה המערבית, כשהוא חולה ושבור ללא תקנה. הוא הועמד לדין על פשעי מלחמה, ספג עונש מקל, ערער עליו, ומת בכלא עוד לפני הדיון בעניינו.
שירותי הביטחון הסוריים, בדרבון הסובייטים, התייחסו בחומרה רבה יותר ויותר למקומיים ולגולים שריגלו עבור ארצות הברית. מצבו של מג'יד שייח' אל־ארד, החבר של כהן, הפך על כן לרגיש יותר ויותר. המרגל לשעבר של ה־CIA היה מקורב מדי לשגרירות האמריקנית בתקופה של מתיחות גוברת בין סוריה לארצות הברית. הסובייטים שמחו כמובן להוסיף שמן למדורה. במבצע הונאה שקיבל את שם הקוד "פּוּליָה" (קליע) העבירה נציגות הקג"ב בסוריה לשירותי הביטחון המקומיים התראה על מזימת ריגול משותפת של ה־CIA ושל שירות הביון הפדרלי. הנספח הצבאי הסובייטי ביקר אצל הנשיא אמין אל־חאפז והראה לו מסמך מזויף שהיה שייך כביכול לשירות הביון הפדרלי ואשר לא היה ביכולתו למסור לסורים "כדי להגן על המקורות". הנספח בכל זאת התיר לחאפז לרשום את השמות המוזכרים במסמך, של חשודים בריגול עבור ה־CIA ועבור שירות הביון הפדרלי. לאחר מכן ביצע הקג"ב שיחת טלפון אנונימית אל המודיעין הסורי, ונמסר בה מידע דומה. הרעש שיצרו הסובייטים הוליך שולל קצין סורי פרו־אמריקני, וגרם לו לחשוף בשיחה שהייתה נתונה להאזנה את קשריו הבלתי חוקיים עם ארצות הברית.
בדצמבר 1964, בפרשה שנודעה בכינוי "תא הריגול האמריקני", נאסרו שני סורים (אזרח וקצין) בחשד לריגול, ודיפלומט אמריקני גורש מן הארץ. ממדוח אל־מידאני, שזה מכבר ירד מגדולתו, נחקר בחשד לריגול עבור גרמניה, ואפשר שהפנה אצבע מאשימה אל רדמאכר, אל שפרינגר ואל עוד מרגל — עדנאן זיין, מתורגמן סורי שהיה מודיע של ברונר ורדמאכר בקונסוליה של גרמניה המערבית.
התור של אלי כהן הגיע לבסוף בינואר 1965. בוקר אחד, בשעה שישב במיטתו והקשיב לרדיו, פרצו סוכנים מן "הלשכה השנייה" לדירה שלו. אחד הסוכנים הסתער על המרגל הישראלי המופתע, כדי למנוע ממנו להשמיד מסמכים או לפגוע בעצמו, ואילו האחרים סרקו ביסודיות את הדירה. לאחר שעה קלה הם מצאו את משדר קוד המורס של כהן, את ספר הצפנים, חומרי נפץ מוסתרים ועוד פריטים של ציוד עזר לריגול. בתחילה התעקש כהן שהוא ערבי, אבל עד מהרה נשבר. תחת עינויים הוא מסר מידע על מכריו, ובהם מג'יד שייח' אל־ארד, שנאסר זמן קצר לאחר מכן.
קריסת הרשת הגרמנית
לא ברור איך גילו שלטונות סוריה את זהותו האמיתית של "כאמל אמין ת'אבת", שכן הארכיונים של דמשק עדיין סגורים. קולונל סלאח א־דין ד'לי, השופט במשפט של כהן, כתב בזיכרונותיו שתשדורות הרדיו של כהן הפריעו לתדר שהוקצה לשגרירות הודו, וכי אנשי השגרירות התלוננו בפני שירותי הביטחון. בישראל, המוסד הניח שהסורים הצליחו לאכן את התשדורות של כהן באמצעות ציוד סובייטי מתקדם. הנשיא אמין אל־חאפז זכר כעבור שנים, שהמודיעין הסורי יירט מאות תשדורות של כהן. אבל הוא לא הצליח לפענח אותן, ולפיכך נזקקו אנשיו לשיטות איכון סובייטיות. עדויות אחרות טוענות שכהן נחשד לפחות חודשיים קודם למאסרו. במכתב אנונימי שהגיע למשפחתו של המרגל שנים רבות לאחר מותו כתב חבר סורי שת'אבת הוסגר בידי שכן ערני.
בריאיון לכתב עת לבנוני העידו מפקד "הלשכה השנייה" קולונל אחמד סוידאני ועושי דברו שכהן היה נתון למעקב "במשך כמה חודשים" בגלל חברותו עם "אדם שנודע בקשרים המפוקפקים שלו", קרוב לוודאי מג'יד שייח' אל־ארד. במקום כלשהו אפילו נטען שהפגישה של כהן עם רדמאכר היא שהביאה ללכידתו. הנמלט הגרמני כבר היה נתון למעקב, וכל מי שבא במגע עם אדם חשוד נחשד גם הוא. מכל מקום, רדמאכר נאסר ביולי 1963, ואם כהן נחשב חשוד כבר אז, קשה להבין מדוע לא נאסר מיד, ועוד יותר מזה, מדוע הותר לו לצאת מהמדינה פעמים אחדות קודם למאסרו בינואר 1965. כך או כך, דברים אחדים ברורים לגמרי: דמשק הייתה מלאה מרגלים וסוכנים מערביים, וב־1963 כבר עשו הסורים והסובייטים מאמץ מרוכז להיפטר מהם, בייחוד נוכח המתח הגובר בין סוריה לישראל, לגרמניה המערבית, לארצות הברית ולארצות ערביות רבות. במובן הזה, לכידתו של כהן הייתה המשך הגיוני לפירוק של אוטרק"ו ולמאסר של רדמאכר.
קולונל סלאח א־דין ד'לי, נשיא הטריבונל הצבאי שכהן, שייח' אל־ארד וחשודים נוספים נשפטו בפניו, ניסה ללא לאות לקשר בין כהן לבין כל המרגלים המערביים האחרים, כדי לצייר תמונה של חזית מאוחדת בעלת כוונות זדון כלפי סוריה. בייחוד הוא חקר חקירת שתי וערב את שייח' אל־ארד, ושאל אותו שוב ושוב על קשריו עם סוכנים נאצים כמו שפרינגר ורדמאכר. שייח' אל־ארד, האשים השופט, ניסה לערוך היכרות בין כהן לבין שפרינגר ורדמאכר במטרה לחבר את כל מוקדי הריגול במדינה אלה לאלה.
ייתכן שזוהי הסיבה לכך ששייח' אל־ארד הכחיש בכל תוקף שלקח את כהן אל רדמאכר. כששייח' אל־ארד הודה בפני השופט חסר הרחמים כי פגש לראשונה את שפרינגר ב־1959 או ב־1960, וכי היה מודע למעורבות של שפרינגר בסחר בנשק שהיה מיועד למורדים באלג'יריה, מיהר קולונל ד'לי לייחס לו אחריות למבצעי התנקשות צרפתיים בסוחרי נשק נאצים. שייח' אל־ארד, הוא האשים, היה כבר אז מרגל ישראלי. הוא הדליף לישראלים מידע על משלוחי נשק, והיהודים מיהרו לחלוק את המודיעין שלהם עם הצרפתים. שייח' אל־ארד הכחיש זאת מכול וכול, אבל איש לא האמין לו.
מכל מקום, התוצאות היו הרות אסון לשירותי המודיעין של גרמניה המערבית. בין מאסרו של רדמאכר למשפט של כהן, חזה גהלן בקריסה של כל רשת הסוכנים שלו בסוריה. גם שיתוף הפעולה ההדוק שלו עם המוסד הישראלי לא שיפר את מצבו במזרח התיכון. לאחר מאסרו של פלפה והתמוטטות הרשתות של גהלן מעבר למסך הברזל, הסתמך שירות הביון הפדרלי נמרצות על שיתוף פעולה מודיעיני עם המוסד, שהיו לו מקורות אנושיים בארצות קומוניסטיות. גהלן, בתמורה, היה מחויב לעזור לישראלים במאמציהם המודיעיניים במזרח התיכון.
בפברואר 1965, זמן קצר לאחר לכידתו של כהן, נאסר במצרים מרגל ישראלי־גרמני ששמו וולפגנג לוֹץ. שמו של לוץ עלה בשיחה בין גורמים ישראליים לבין בכירים בשירות הביון הפדרלי כבר ב־1956, ומסמכים מראים ששירות הביון הפדרלי תמך בפעילותו של המרגל במצרים על ידי מימון חוות הסוסים שלו ליד קהיר, וכמעט אין ספק שהוא גם עזר לו להצטייד במסמכים נאותים. הדברים האלה נעשו כדי לזכות באהדתם של הישראלים יותר מאשר בעבור תמורה מודיעינית כלשהי. בכל מקרה, בעקבות פנייה אישית של ראש המוסד, הציל גהלן את לוץ כשטען שהאיש היה סוכן של שירות הביון הפדרלי. הוא גייס את השפעתו כדי לבלום פרסומים מרשיעים בדבר זהותו הישראלית של המרגל שנאסר, שיגר סנגור גרמני לקהיר, והשתמש בקשרים פוליטיים כדי לעזור ללוץ ככל האפשר. ראש שירות הביון הפדרלי סבל קשות בשל שיתוף הפעולה ההדוק שלו עם הישראלים, תוצאה נוספת של הכישלון המחפיר בפרשת פלפה. קהיר גירשה ללא גינונים את גרהרד בָּאוּך, הנציג של גהלן בקהיר, והתחילה לשבש מבצעים של גרמניה המערבית בארץ הנילוס. כל שנותר לגהלן בסוריה ובמצרים ב־1965 היה אפר וחלומות מנופצים.
ואולם מצבו של רב המרגלים הוותיק בתוך גרמניה המערבית עצמה היה גרוע הרבה יותר. מאז 1961 הוא הסתבך בשורה של משברים מסלימים, שרבים מהם נגעו לקשרים הסבוכים של שירות הביון הפדרלי עם נאצים לשעבר, ואשר נוצלו בידי הסובייטים כדי לערער את מעמדו של גהלן. השלדים של הרייך השלישי, שגהלן קבר בראשית הדרך מתחת ליסודות של שירות הביון הפדרלי, חצבו את דרכם בחזרה אל פני השטח, ונחשפו במלוא כיעורם לאור היום ולחמת הזעם של דעת הקהל מבית ומחוץ. רוע מעלליו של הרייך השלישי חזר ותבע את מחירו.
