הבית // דירת קרקע בהר נוף, בבניין מדורג של שמונה קומות. יש בדירה ארבעה חדרים, אבל אחד מהם משמש את בעלי הבית לאחסון בזמן שהם בחו"ל והבית מושכר. כל ארבעת הילדים ישנים בחדר אחד, הקטן משני חדרי השינה, והמטבח הוא חדר בפני עצמו. "הכלל הידוע בבית הוא שאבא ואמא מסיימים לעבוד בשבע וחצי בערב ועוברים לקפה הקדוש, ואף אחד לא מפריע. יש לנו תחושת פרטיות רבה בזכות הגינה שלנו, שנותנת תחושת מרחב נהדרת, וכיף לגדל ככה ילדים".
גינה // "לצורי היה חלום ילדות לבנות בית על עץ, ואכן זה יצא לפועל – הוא בנה אותו מעצים שליקט ביער. שאריות העץ מהבנייה הלכו לנדנדות. אחר כך הם מצאו בזמן טיול ביער מגלשה גדולה ושבורה, שאחרי שיקום הוקמה מחדש בגינה זה ממש מקום מלא הפתעות. עוד משהו שצץ פתאום מאזור הגרוטאות של היער היה קטר רכבת עתיק מגן שעשועים. הטרמפולינה תכף כבר הולכת לעולמה, ולמרות זאת עדיין נהנים ממנה".
"חסדי ה' שהשגיח ועשה לנו חיים קלים, שלא היינו מאלו שיצאו להרבה דייטים"
שכונה // "הר נוף כשמו כן הוא, מלא בנוף, בציוץ ציפורים בבקרים וביללת התנים בלילות". הם גרים קרוב יחסית להורים של אביגיל, שגרים בקריית משה. "אמא שלי לוקחת את הילדים באופן קבוע פעם בשבוע ליום סבתא. כיף לה וכיף להם". הכי חשובה, מבחינתם, היא הקהילה: "אנשים נפלאים, כמו משפחה אחת גדולה, עם המון עזרה הדדית".
הבוקר // צורי קם בשש וחצי, מתפלל ויוצא לעבודה במרכז העיר, "דרך כביש 16 האגדי". אביגיל קמה, שותה קפה, אוכלת קצת תמרים ואגוזים, מכינה כריכים לילדים ומעירה אותם. "הילדים קמים מעט אחרינו, ובנחת, כי מוסדות החינוך קרובים. הם אוכלים דגני בוקר, אלירז והללי לא מוותרים על השוקו, וכולם הולכים ביחד לבית הספר ולגנים במורד הרחוב, תוך כדי פטפוטים משפחתיים מול הנוף של היער ובאוויר הצח והפתוח".
הנדסה // צורי הוא מהנדס בניין בירושלים, במשרד גרושקו, שעוסק בתכנון הנדסה אזרחית. הוא "משתתף בבניין הארץ" באמצעות הקמת תשתיות ומבנים, ומגיע גם לשטח כדי לפקח על הבנייה וללוות אותה. "רבים מהמיזמים נמצאים בירושלים, והכול קרוב ונגיש".
גננת // אביגיל כרגע בבית עם הללי. "אני גננת בגן אמא. אנחנו קוראות סיפורים, הולכות לגן שעשועים, מדברות ושרות, מסדרות את הבית ומכינות אוכל. בשתיים רעיה ושבות חוזרות מבית הספר ואז אנחנו הולכות כולנו יחד לקחת את אלירז מהגן".
אצל החילונים // צורי גדל ברמת־גן, באזור שיכון ותיקים. "הייתה לנו הסוכה היחידה בסוכות ברחוב. השכונה חילונית מאוד". הוא הרביעי משישה ילדים, אביו קבלן ואמו עובדת בצהרונים. הוא למד בישיבת ההסדר מעלה־אפרים, שירת בגדוד נחשון בחטיבת כפיר, עבר קורס קצינים, ולאחר השירות חזר לישיבת ההסדר ואז נרשם למכינה באוניברסיטת אריאל ולמד הנדסה אזרחית.
אצל החרדים // אביגיל גדלה בקריית־משה בירושלים, והיא השלישית משישה אחים. אמה מתווכת דירות ואביה מאבטח. היא הדריכה בבני עקיבא במבשרת ("הליכה של שעה ורבע מהבית בשבת"), ולמדה באולפנת צביה במעלה־אדומים. בשירות הלאומי הייתה קומונרית בשדרות ("שנה מחשלת, מלאה קסאמים, אבל נהניתי ממנה"). אחרי השירות למדה במדרשת אלוני שילה ואז נרשמה ללימודי צילום במכללת אמן, שלוחה של מכללת מוסררה, וגם הייתה קומונרית בהר נוף במשך חצי שנה: "התנדבתי לעזור כי לא הייתה להם קומונרית". אחר כך למדה חינוך מיוחד במקור המעיינות בבני־ברק: "זו מכללה חרדית. היא התאימה לי כי הלימודים היו רק יומיים בשבוע, ורציתי לימודים קלילים כדי שאוכל לעבוד במקביל".
ההיכרות // חבר של צורי מהישיבה ואשתו שהיא חברה של אביגיל מהמכללה הכירו ביניהם. "חסדי ה' שהשגיח ועשה לנו חיים קלים, שלא היינו מאלו שיצאו להרבה דייטים. לא הייתה לאף אחד מאיתנו תקופת רווקות ארוכה עם סיפורי אלף לילה ולילה על דייטים כושלים". תוך כדי הלימודים של אביגיל הם התחתנו, וגרו במעלה־אפרים עד שעברו להר נוף.
פנאי // "אנחנו משפחה מדוושת, לכולנו יש אופניים ואנחנו אוהבים לרכוב ברחובות השכונה או ביער. כשאנחנו נוסעים לטיולים אנחנו לוקחים איתנו את כל האופניים, הם תמיד חלק מהטיולים שלנו".
טרשת נפוצה // חודשיים אחרי לידת שבות עמי אביגיל התחילה לראות כפול, ואחרי חודש וחצי הרגישה נימול בכל גופה. "זה הגיע לרמה שהתחלתי לגרור יד ורגל. אחרי כמה חודשים של בדיקות מקיפות אובחנתי כחולת טרשת נפוצה. זה היה בדיוק כשסיימתי לימודים, אז חשבתי, נו, טוב, אהיה מפקחת ולא אהיה מורה. אבל זה לא קרה בסוף. עד ההיריון של אלירז עוד עבדתי פה ושם ורציתי להמשיך כרגיל, אבל אז נכנסתי לשמירת היריון, ועם הזמן התחלתי להעריך כל דבר והבנתי ששום דבר לא ברור מאליו ושכל דבר הוא בגדר נס".
מחלה שקופה // "אחרי הלידה החלטתי להשקיע את הכוחות שלי במשפחה וליהנות ממה שיש לי. היום אני מתנהלת רגיל למרות שלעיתים יש התקפים שמתבטאים בנימול ובכאבי ראש. ברוך השם עכשיו יש תקופת רגיעה. זאת מחלה שקופה: אני מרגישה שאני צריכה להתנהל רגיל, כי לא רואים כלום מבחוץ".
קידושישי // לאחרונה הם הצטרפו למיזם של ארגון צהר, שנקרא "קידושישי": "עושים קבלת שבת מוזיקלית לדתיים וחילונים, עם שירים והפעלות במרחב הציבורי. אנחנו מארגנים קבלת שבת כזאת בשכונה של ההורים של צורי, שכונת חרוזים ברמת־גן". הם הצטרפו כי הרגישו שבעקבות הרפורמה התחילו לחצים ואי נעימויות, וכשהם אומרים לאנשים שבת שלום הם מיד נלחצים. "גם במשפחה המורחבת שלנו נוצרו הרבה מתחים בנושא, והחלטנו לעשות מעשה שיקרב את הלבבות. היינו בהלם לדעת כמה אנשים הולכים להפגנות במרכז, בירושלים זה פחות מורגש. אז החלטנו לעשות למען העם שלנו. צורי מנגן במנדולינה ואחותו בפסנתר ואחיינית שלו בגיטרה, וביחד אנחנו מרימים מיזם שאנחנו ממש גאים להשתתף בו".
להשתתפות במדור dyokan@makorrishon.co.il
