העיסוק במזרח התיכון ביום שאחרי המלחמה תפס חלק ניכר מהעיתון, גם אם לא את כולו. מלבד זאת תוכלו למצוא בשער גם ידיעות על ענייני הממשל האמריקני (תקציב ומיסים, התפטרויות ומינויים), הלחימה בווייטנאם, תוכניות לטיפול באלימות ב"גטאות" השחורים בעיר ניו־יורק, הספדים לכוכב ההוליוודי ספנסר טרייסי ולארכיבישוף הליברלי של סנט־לואיס, עדכוני בייסבול ומרוצי סוסים, וגם הודעה לקוראים: מחיר העיתון יעלה ל־40 עד 60 סנט, תלוי באזור החלוקה.
1. דיווח: "התקבלה הפסקת אש בסוריה; הישראלים מחזיקים ברמות הגבול; הסובייטים מנתקים קשרים עם ישראל"
2. דיווח: "קרב של שלושים שעות: אזור סורי ברוחב 20 ק"מ טוהר ליד ים כנרת, מאת סידני גרוסון"
3. דיווח: "ארה"ב קובעת את התנאים: תאנט מספר למועצה על תוכניות הפיקוח – נקבע מועד לישיבה חדשה, מאת דרו מידלטון"
4. מפה: "תוצאות המלחמה. ישראל (באפור כהה) אמרה שהמלחמה במזרח התיכון מחקה הסכמי שביתת נשק קודמים וציינה שאת הגבולות יש לשנות. האזור שכוחותיה כבשו באפור בהיר. הפסקת האש התקבלה באזור סוריה (מסומן בצלב)"
5. דיווח: "ישראל שוללת חזרה לגבולות"
6. דיווח: "ארה"ב הכריזה מצב חירום נפט"
7. דיווח: "נאצר מחליט להישאר, נענה ל'רצון העם'"
8. דיווח: "הסובייטים מאיימים בעיצומים"
סי־אל סולצברגר – התנ"ך כמדיניות
מאמר מאת הפרשן הבכיר ובן משפחת המו"לים של הניו־יורק טיימס, שפורסם ביום שישי 16 ביוני 1967. כבר אז הסתמן השינוי בנימה
המנהיג הדינמי ביותר של ישראל, גנרל דיין, שר הביטחון, אדריכל הניצחון בשתי מלחמות עם הערבים, הוא יורשו הפוליטי של דוד בן־גוריון, ראש הממשלה הראשון והנץ הישראלי הראשון. כבר באוקטובר 1955, כשהתברר היקף עסקת הנשק הסובייטית הראשונה עם מצרים, בן־גוריון החליט שאת נאצר יש "למחוץ". מלחמת סואץ ב־1956 קשורה ישירות להחלטה הזאת.
כשבן־גוריון פרש והוחלף על ידי לוי אשכול, שבן־גוריון מעולם לא העריך, הוא הקים מפלגה חדשה עם דיין. דיין הצטרף לממשלת אשכול ב־1 ביוני, והתברר שמדיניותו הקשוחה של בן־גוריון מתחזקת שוב. עיקר האמונה האישי של בן־גוריון מבוסס על ספר ישעיהו המקראי. הוא אומר: "אני מאמין בכך יותר מבכל דבר אחר בעולם. הספר הזה הוא התנ"ך כולו". לפיכך ראוי לבחון את מדיניות החוץ של ישעיהו.
המסגרת בהחלט מחרחרת מלחמה. הנביא הזהיר: "והיה החסון לנעורת ופועלו לניצוץ, ובערו שניהם יחדיו ואין מכבה", קול שנשמע כאילו נאמר בדיוני מועצת הביטחון האחרונים. ישעיהו משחזר כיצד סוריה (ארם) עלתה על "ירושלים, למלחמה עליה, ולא יכול להילחם עליה", ומזכיר ש"ראש ארם דמשק". הוא אומר ש"ישרוק ה' לזבוב אשר בקצה יאורי מצרים". הוא מתאר את הברית הנלחמת בישראל: "קשר; ואת מוראו לא תיראו, ולא תעריצו".
ואז הוא מזהיר: "אל תשמחי פלשת כולך, כי נשבר שבט מכך… כי מצפון עשן בא". ולבסוף, ישעיהו חוזה: "ונבקה רוח מצרים בקרבו ועצתו אבלע, ודרשו אל האלילים ואל האיטים, ואל האובות ואל הידעונים".
חשוב לזכור את השפעתו של הנביא על בן־גוריון כשקוראים: "ה' מסך בקרבה רוח עוועים, והתעו את מצרים בכל מעשהו, כהתעות שיכור בקיאו… והייתה אדמת יהודה למצרים לחגא, כל אשר יזכיר אותה אליו יפחד מפני עצת ה' צבאות, אשר הוא יועץ עליו… ומצרים הבל וריק יעזורו…
"ונפל אשור בחרב לא איש, וחרב לא אדם תאכלנו, ונס לו מפני חרב ובחוריו למס יהיו… אבל אומללה ארץ, החפיר לבנון קמל… הנה בטחת על משענת הקנה הרצוץ הזה, על מצרים, אשר ייסמך איש עליו, ובא בכפו ונקבה".
ישעיהו חזה מראש ש"רבו חללי ה'", אבל בשלב הזה בן־גוריון אוהב להזכיר שהנביא גם היה הראשון שתמך בפירוק עולמי של נשק, וחזה: "ושפט בין הגויים והוכיח לעמים רבים, וכיתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות. לא יישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה".
השאלה היא אם ממשלת ישראל או בן־גוריון או דיין, שדיבר ברהבתנות חסרת בושה בימים האחרונים, מוכנים בתום מלחמה הרסנית ולאחר מבוכתן של מצרים ובעלות בריתה, לשכוח את הפסקאות הניציות של ישעיהו ולהדגיש את הדגש היוני שלו על איתים ומזמרות.
כמובן, ישראל לא יכולה לבדה לחתור למטרה הזאת. יש לחכות לדברי ה"אובות" וה"ידעונים" הנוכחיים, המבקשים לחדש את "רוח מצרים". אבל אפשר לקוות שהממשלה תוכל לרסן את בן חסותו עז הרוח של בן־גוריון, דיין, ולהטות לנתיב החוכמה את ישראל, שלפתע נעשתה מעודדת ובטוחה מדי בעצמה.
רק אם ישראל תפגין יותר סובלנות ונדיבות מכפי שההשתמע מהכרזות הניצחון המובנות של דיין, יוכל המזרח התיכון לקוות לדמיין את הרגע שנחזה לפני שנים רבות כל כך וטרם התגשם עד כה: "ולא ילמדו עוד מלחמה".
1. ניתוח: "חיילי ישראל משנים את כל מאזן הכוחות"
2. מפות: "השוואה בין שתי מערכות. ב־1956, הישראלים, בעזרת הבריטים והצרפתים, שטפו את רוב חצי האי סיני ושברו את גב ההתנגדות המצרית בתוך חמישה ימים. בשבוע שעבר הישראלים, לבדם, הכריעו את המצרים והירדנים בשלושה ימים. המפות הללו מראות את ההתקדמות, יום אחר יום, של התקופה המכרעת בשתי המערכות. אתמול… המלחמה נמשכה עדיין כשהישראלים פלשו לסוריה כדי לאבטח את הגבול".
3. תמונה: "בכותל הדמעות. בשבוע שבו מחצו חיילי ישראל את צבא מצרים בסיני, כבשו את כל ירדן ממערב לנהר הירדן ולכדו את הרמה הסורית הצופה לגליל, השיא הרגשי לישראל היה לכידת העיר העתיקה בירושלים עם המקום הקדוש ליהודים, כותל הדמעות. בתמונה חיילים ישראלים מביטים בכותל, השריד האחרון של בית המקדש השני".
4. פרשנות: "המשימה כעת היא להבטיח את השלום". מתוך המאמר: "הפעם הישראלים עשו זאת לבדם. איש לא עמד לצידם… הם החליטו להכות בכוח".
5. פרשנות: "חישוב עגום". מתוך המאמר: "בדיחה לעגנית סבבה בקהילה הזרה בקהיר ביום שישי שעבר. פילדמרשל עבדל חכים, סגן המפקד העליון של כוחות הרפובליקה הערבית המאוחדת, פגש את הנשיא גמאל עבד אל־נאצר, לפי הסיפור, בדרך למסגד. חברו הוותיק של נאצר מתואר כאומר לו: 'נו, גמאל, אי אפשר לזכות (וגם: לנצח, י"פ) בכול'".
