"הפכתי לטרקטוריסט מומחה: רותם לטרקטור מקצרה, את המקצרה מחבר לשתי עגלות, ואת כל רכבת הקציר הזו הייתי מביא לשדה תלתן. קוטף שם, וחוזר לרפת להביא אוכל לפרות. אין היום מי שיודע לעשות את הדברים האלה"
הוא צלח את השירות כמפעיל מכ"ם של סוללת תותחי נ"מ בסיני, ואחר כך עבר לרפא"ל כמפעיל הדמיית מטוסי אויב. עם שובו לעין־חרוד הוא שובץ ברפת והיה אחראי על מזון הפרות. "הפכתי לטרקטוריסט מומחה: רותם לטרקטור מקצרה, את המקצרה מחבר לשתי עגלות, ואת כל רכבת הקציר הזו הייתי מביא לשדה תלתן. קוטף שם, וחוזר לרפת להביא אוכל לפרות. אין היום מי שיודע לעשות את הדברים האלה". שם, בשדות, פגש אותו אחד מחברי התנועה הקיבוצית והציע לו לצאת לשנת שירות בגרעין התיישבות שהתגבש אצל השמיניסטים של עין־חרוד, גבע, מולדת ושדה־נחום. שי הסכים בשמחה. "רציתי לעשות משהו ציוני, וגם לברוח קצת מהרפת".
הגרעין הלהוט להגשמה פנה לשלוש התנועות הקיבוציות המיישבות – השומר הצעיר, הקיבוץ המאוחד ואיחוד הקיבוצים. האחרונים נתנו את הלוקיישן: קליה ב', סמוך לים המלח. לימים ייקרא המקום אלמוג, על שם יהודה אלמוג, שהיה חבר בתנועת "החלוץ" וממייסדי גדוד העבודה. בשנות השלושים ירד אלמוג לאזור ים המלח, ייסד את מפעל האשלג שם, ולימים היה לראש המועצה הראשון של המועצה האזורית תמר.
כששי וחבריו הגיעו בשנות השבעים לבדוק את המקום, הם לא מצאו כאן כלום. טוב, כמעט כלום. "ישבה פה היאחזות נח"ל שהיו לה שמונה מבנים: ארבע רכבות של בתי מגורים, מבנה משרדים, מחסן בגדים, חדר אוכל ומועדון". בדצמבר 1978, חודש לפני האזרוח הרשמי של המקום, הגיעו לכאן כמה מחברי הגרעין שהתגבש בעין־חרוד – שישה בנים ויפה מולא אחת. וכן, היא התחתנה לימים עם אחד מהם.
שעה שחברי הנח"ל עסקו בפעילות צבאית, הקיבוצניקים קטפו עגבניות "מצאת החמה עד צאת הנשמה". אחרי העבודה הוציאו ופלים וקפה, וישבו לדבר בעניינים שברומו של עולם: איך ייראה הקיבוץ, מה הם לוקחים מבסיס האם בעין־חרוד ומה לא. בחצות היו נפרדים לחדריהם, ואחרי שינה קצרה ביותר קמים ליום עבודה חדש. "לאכול לא אכלנו. בצבא מצלצלים בפעמון כדי לקרוא לכולם לבוא לאכול, אבל אנחנו היינו בשדה. עד שהגענו, החבר'ה של הנח"ל גמרו הכול. חיינו מהחבילות שקיבלנו מהבית". אלה היו שנים קשות, שלא תחשבו. המחסור הורגש היטב, והם אכלו בעיקר כרוב ולחם עם ריבה, "אבל התרוממות הרוח פיצתה על הכול. לא עניין אותנו כלום, רק איך מקימים את הקיבוץ ואיך נוכל לקיים אותו. זו התקופה הכי יפה בחיי".
"בכל מקום שסגרו את חדר האוכל, חיי הקיבוץ מתו איתו. למה סגרנו את חדר האוכל? כי לא הייתה ברירה. לא היה כסף להחזיק אותו, אבל עד היום לא מצאנו נוסחה לחידוש המפגש החברתי שהיה בו. היום אני לא מכיר את מי שגרים פה. אני רואה אותם ביום העצמאות לשעתיים, וזהו. אותי זה קורע"
עם אזרוח אלמוג, חיילי הנח"ל עזבו את המקום והותירו אותו לששת בני הגרעין וליפה. "אנחנו עבדנו בשדות והיא הייתה המזכירה, טיפלה בכל החצר והכינה את הארוחות". קיבוץ אלמוג החל לקלוט שינשינים ומתנדבים, כשאנשי עין־חרוד מלווים אותו בצעדיו הראשונים. כמה מלווים? עד כדי כך שהיו באים מעמק יזרעאל, לוקחים את הכביסה המלוכלכת של אלמוג, מכבסים בעין־חרוד, וכעבור יומיים מחזירים אותה.
בשנים הראשונות עבד שי בגידולי שדה כשהוא מנצל את כישוריו כטרקטוריסט. "הקרקע פה הייתה מתה, אחרי שבמשך אלפי שנים ים המלח כיסה אותה. אי אפשר להוציא גידולים חקלאיים מאדמה כזו. מה שעושים זה לגדל אספסת. פעם בשלושה שבועות היינו קוצרים, מאגדים לחבילות ומוכרים לערביי האזור. כך טייבנו את הקרקע, ואחרי שנתיים אפשר היה כבר לגדל בה בצל, עגבניות, חצילים וקישואים. היום אנחנו על אבטיחים, מלונים, בצל, שום וארטישוק". שי היה גם אקונום הקיבוץ, וריכז את הקליטה והרכש. "כן, פעם לא היו עושים הזמנות באינטרנט. פעם גם לא אינטרנט".
את הילה, בת קיבוץ כפר־סאלד, הכיר כשהגיעה לאלמוג לשנת שירות לפני גיוס. את השירות הצבאי עשתה בירושלים, ולקראת השחרור שלה החליטו השניים להתחתן ("את ירח הדבש חגגנו במלון חדש שנבנה אז בטאבה – אביה סונסטה"). היה ברור להם שהם יגורו יחד באלמוג: "אותי חינכו שאם אתה מתחיל משהו, אתה לא מפסיק באמצע", אומר שי. "בעין־חרוד חייתי על סיר הבשר, לא חסר לי כלום, אבל רק כשבאתי לפה הרגשתי מלך. שם הייתי רפתן, כאן בניתי משהו חדש, והבנתי שהיכולות הפיזיות והמנטליות שלי נחוצות להקמה. באתי לשנה, נשארתי עד היום. חשוב לי שבסוף חיי ארגיש שעשיתי משהו למען מדינת ישראל, ואפילו נהניתי מזה, למרות המשברים".
אחד המשברים הקשים ביותר היה ההפרטה, שהגיעה לשערי אלמוג ב־2001. מ־45 חברי הקיבוץ נותרו בו 21 בלבד, פחות מחמישים אחוז. בכל זאת, שי מאמין שההפרטה הייתה צעד נכון. "לא חיינו בעולם האמיתי", הוא אומר. נוסחת "תן כפי יכולתך וקח לפי צרכיך" לא מציאותית, לדבריו, משום שתמיד יהיו מי שינצלו אותה וייתנו הרבה פחות מיכולתם. "מצד שני, חיי החברה נהרסו לחלוטין. בכל מקום שסגרו את חדר האוכל, חיי הקיבוץ מתו איתו. למה סגרנו את חדר האוכל? כי לא הייתה ברירה. לא היה כסף להחזיק אותו, אבל עד היום לא מצאנו נוסחה לחידוש המפגש החברתי שהיה בו. היום אני לא מכיר את מי שגרים פה. אני רואה אותם ביום העצמאות לשעתיים, וזהו. אותי זה קורע".
אנחנו יושבים על כוס קפה בכפר הנופש אלמוג, שמנוהל בידי חברת סלינה העולמית. בעבר היה כאן מפעל פלטינות לרכב, "אבל הטכנולוגיה הזו עברה מהעולם אחרי עשור, ואז המקום הפך לכפר נופש מאולתר לשפני תל־אביב" – אומר שי על אנשי המרכז שבמלחמת המפרץ ברחו מהעיר הגדולה, כשזו הייתה יעד לטילים. "מאז יש כאן כפר נופש לתיירות פנים וחוץ, עם קבלה, חדר אוכל ובר". הילה רעייתו, שעבדה בעבר במטבח של הקיבוץ, בבתי הילדים ובעבודות חוץ שונות, עובדת בשנים האחרונות בכפר הנופש.
הרבה לפני ההפרטה הקיבוץ השקיע משאבים בבניית מוזיאון "בית הסופר", שבו מוצגים העתקים של מגילות ים המלח, כפי ששוחזרו בידי ד"ר עמנואל וידר. "עוד לפני מרכז המבקרים בקומראן ולפני היכל הספר אנחנו בנינו תוכנית אור־קולית סביב נושא מגילות ים המלח, בתשע שפות שונות. שילבנו את ההיסטוריה של האיסיים, שחיו למעשה חיי קיבוץ. אנחנו ממשיכי דרכם, וזה קסם מאוד לתיירים". תוסיפו לזה ארוחת צהריים על הדרך בין ירושלים לים המלח, וקיבלתם אימפריית תיירות.
אחרי שעבד שנים אחדות בפארק המים "אטרקציה" בחוף קליה, גויס שי לתפקיד מנהל השיווק באגף התיירות של אלמוג. בהמשך היה למרכז המשק, הקים את מתחם צומת אלמוג על תחנת הדלק והמרכז המסחרי שבו – "ואז אינתיפאדת 2000, והקיבוץ מת. היום כל זה מושכר ליזם עצמאי". שי עבר לענף התמרים – תחילה כעובד במטע, אחר כך כמנהל שלו. ב־2008 החל ללמוד קורס מורי דרך, "ואז אני שמח וטוב לב, עד שמגיעה הקורונה". הוא זוכר היטב את הרגע שבו הבין שקבוצת התיירים מסן־דייגו שהוא מלווה הופכת להיות הקבוצה האחרונה שלו עד להודעה חדשה. האורחים נדרשו להישאר במלון, כעבור זמן קצר הוחזרו לארצם, ושי נכנס עם בני ביתו לסגר ראשון. "למעט כמה חודשים בבית האריזה לתמרים, ישבתי בבית. חשבתי שזה לשלושה חודשים, אבל זה נמשך שנתיים. בתמרים יש עבודה רק בעונה, כך שגמרנו את כל החסכונות. רק אז ביקשתי דמי אבטלה. לא רציתי להיכנס לנישה של מובטל לפני כן". לקראת סוף שנת הקורונה השנייה הוא החל לעבוד ברשות הטבע והגנים, "וזה מה שהציל אותי. הבאתי אוכל הביתה". כשהישראלים זכו לאוורור ושוק התיירות המקומי החל לפרוח, הילה חזרה גם היא לעבוד בכפר הנופש.
שי מחייך מאוזן לאוזן כשהוא מדבר על הטיולים באזור. רק תנו לו לעלות על הג'יפ, לנקות את הראש בשקט המדברי הזה, והוא מסודר. "בבקעת הירדן יש 22 יישובים, ופה במועצה האזורית מגילות ים המלח יש עוד שישה; 28 יישובים מפה עד בית־שאן, כולם אנשי עבודה. לרובנו יש יחסים מצוינים עם ערביי הסביבה, חברויות נפש ממש". הוא היה שמח לראות את קיבוץ אלמוג גדל, אבל לא יותר מדי: "לא רוצה שתהיה כאן תל־אביב. בשבילי להגיע לתל־אביב זה עונש, לא מבין איך הבן שלי גר שם". וכאן הוא נוגע בנקודה כאובה מבחינתו. "אם יש דבר שאני מצטער עליו זה שלא הצלחתי להשאיר פה את הילדים. כחברה קיבוצית לא הצלחנו לייצר תנאים שיגרמו לדור הבא לרצות להישאר או להגיע הנה – הן מהצד החברתי, הן מצד התעסוקה. העיר הגדולה קסמה להם הרבה יותר. להגיד שאני רוצה שכל עם ישראל יבוא לגור פה? לא. אני רוצה את חלקת הא־לוהים הקטנה שלי. אבל אותם הייתי רוצה בסביבה".
