נתנאל אלינסון מוביל אותנו בטויוטה שלו לנקודת תצפית סמוכה למנזר מר אליאס בירושלים. אחרי דקתיים של צעידה מתונה נפרשת לעינינו פתאום תמונת פנורמה של סיפור מגילת רות. מימיננו – בית־לחם, עיר שישראלים יכולים היום לראותה בלבד. משמאל נשקפים אלינו הרי מואב. לשם עברו אלימלך, נעמי, מחלון וכליון בשנות הרעב.
"הגיאוגרפיה של מגילת רות יכולה ללמד אותנו הרבה מאוד. מה הפיתוי שמציעים הרי מואב לאנשי בית־לחם?", שואל אלינסון ומשיב לעצמו: "בית־לחם נמצאת על סיפו של סְפַר המדבר. ברמות הגבוהות של מואב יש מרחבים חקלאיים גדולים, וזו אופציה שאנשים כאן רואים בעיניים, ולכן היא כל הזמן קורצת. אבל הדבר הראשון שמספרת לנו מגילת רות הוא שיש רעב בארץ, ולכן הבחירה של אלימלך ללכת דווקא למואב היא קצת תמוהה. היסטורית, כשיש רעב בארץ הולכים בדרך כלל מערבה או דרומה, למצרים. אברהם ושרה, ואחריהם יעקב, ברחו לארצות חקלאיות יותר, ואילו אלימלך בחר אזור שמוזר מאוד לברוח אליו. גם הרעב שעליו מסופר במגילה, מעורר שאלות: האם הוא בכלל קשור לגשם? תשעים אחוז מסופות הגשם בארץ נעות ממערב למזרח. כשעולים לכאן רואים את זה: כל ענן שעובר מעל בית־לחם, יגיע שעה וחצי אחר כך למואב. לכן קשה להניח שירד אז גשם במואב, ובבית־לחם לא".
אז אולי הרעב היה משבר כלכלי־חברתי?
"בדיוק. וכאן צריך לעמוד על טיבה של בית־לחם. העיר הזאת לא מופיעה כלל בכיבושי יהושע, ופתאום בספר שופטים יש התפוצצות של 'אירועי בית־לחם' על פני תקופה של חמישים שנה. בסיפור של פסל מיכה, נער לוי עוזב את בית־לחם והולך צפונה. אחר כך מופיע סיפור פילגש בגבעה, שגם הוא מתחיל מעזיבה של בית־לחם. ואז מגיעה מגילת רות, שבה אנחנו שומעים על אנשים שבורחים מבית־לחם. אז אפשר להבין שמשהו קורה שם. הרעב בבית־לחם הוא יותר רעב של התפוצצות אוכלוסין, כששטח קטן מאוד לא יכול להאכיל את יושביו.
"כשאנחנו מתבוננים בספר שופטים, אנחנו יכולים לראות תמונה רחבה יותר. גם חז"ל שואלים למה אלימלך בורח, ומסבירים שהוא חשש שכל העניים ידפקו על דלתותיו והוא יאבד את הונו. אבל למה דווקא לאזור מואב? את זה צריך לגלות", אומר אלינסון, כהכנה לבאות.
"בית־לחם לא מופיעה כלל בכיבושי יהושע, ופתאום בספר שופטים יש התפוצצות של 'אירועי בית־לחם'. בסיפור של פסל מיכה, נער לוי עוזב את העיר והולך צפונה. אחר כך מופיע סיפור פילגש בגבעה, שגם הוא מתחיל מעזיבה של בית־לחם. ואז מגיעה מגילת רות, שבה אנחנו שומעים על אנשים שבורחים מבית־לחם. אז אפשר להבין שמשהו קורה שם"
הוא בן 39, נשוי לנטע ואב לחמישה ילדים. הוא יליד פדואל, אך כיום הוא איש הערבה, וגר בספיר. בעשור האחרון הוא עוסק בחינוך בלתי פורמלי. בעבר עמד בראש המכינה הקדם־צבאית בחצבה, ניהל את גרעין "צמרת" של שירות לאומי לצעירים וצעירות בסיכון מהפריפריה, והקים את מדרשת הערבה. כיום הוא ממוקד ב"תנ"ך ישראלי", מיזם ללימוד תנ"ך בשיעורי זום שבועיים, עם הרבה כבוד לישראליות בת ימינו ולמסורות גם יחד. "בשנים האחרונות אני מלמד במכינה פרק תנ"ך ביום. יושבים סביב שולחן עגול, על תה ועוגיות. רבים בעולם המכינות אוהבים את השיעורים המפוצצים, אבל אני גיליתי שיש הרבה ערך דווקא בפשטות. במפגשים האלה אני רואה שמה שהכי מחבר בין האנשים זה לשבת וללמוד פרק אחרי פרק, ולדון בינינו מה התוכן הזה אומר לנו".
כעת אנחנו לומדים את הפרקים הנקראים בשבועות, פרקי מגילת רות. אלינסון, כדרכו, מעדיף להמחיש את התוכן באזור ההתרחשות עצמו. הוא רוכן אל האדמה, קוטף מבין הסלעים שעורת בר וממולל אותה באצבעותיו. "סיפור המגילה מתרחש בתקופה של קציר שעורים", הוא אומר. "בתרבות שלנו אף אחד כבר לא אוכל לחם שעורים, אבל לשעורה יש יתרון אדיר על החיטה – אפשר לגדל אותה באזורים קשים ומדבריים. אם ירדו בחורף פחות מ־300 מ"מ גשם, החיטה תתחיל לקרטע. פעם אפילו עשיתי ניסוי כזה. פיזרתי חיטה באופן ידני באזור ספר המדבר, ובאותה שנה ירד מעט מאוד גשם. קצרתי פחות ממה שזרעתי, כשבתיאוריה הייתי אמור לשלש את הכמות ההתחלתית".
בית־לחם, מסביר אלינסון, הייתה אזור קלאסי לגידול שעורה. "העיר יושבת למעשה על התפר: מערבית אליה נמצאים שדות החיטה, וממזרח שדות שעורה. גם שבועות הוא חג שנמצא על התפר: זה החג שבו מסיימים את העומר, שהוא קציר השעורים, ומתחילים את קציר החיטים".
אבל אם אין הבדל בין היבולים של בית־לחם לאלה של מואב, צריך לפי אלינסון לרדת לעומקן של התפיסות הכלכליות־חברתיות שהשתרשו שם. "בית־לחם של מגילת רות היא עיר החסד הישראלית. רבות ממצוות החסד שמוכרות לנו, כמו לקט, שכחה, פאה וייבום, מופיעות בה. למה ייבום זה חסד? כי בעת העתיקה, אישה שמאבדת בעל – זאת מכת מוות. התפיסה בבית־לחם אומרת שהדאגה לזולת נמצאת במקום הראשון, ואתה צריך לתת מהממון שלך לאחר. בהתחלה נדמה שהשיטה הזו נכשלת, כי אלימלך בורח כדי לא לבזבז את הונו, אבל בסוף עתיד להתרחש שם תיקון".
צבוט אותי
מהתצפית אנחנו יורדים לעבר חלקת עצי זית ירושלמיים בני מאות שנים. המעבר בין העיר למדבר נוכח מאוד במקום הזה. "אחד השמות של ירושלים הוא ציון", מזכיר אלינסון. "מה זה ציון? מלשון צייה, מדבר. כלומר, העיר נמצאת על גבול הצייה. 'ציונות' זו בעצם מדבריות. וכשחושבים על כך, זה הגיוני מאוד, כי עם ישראל נולד במדבר. כשנתן אלתרמן מגיע עם הכוחות הישראליים לאזור סיני במבצע חורב, הוא מתרגש מהמראה המדברי וכותב את השיר 'הביקור בארץ סיני', שמתאר איך הילדות של עם ישראל התחילה שם: בַּחֲדַר הַיְלָדִים – בַּמִּדְבָּר / פֹה דִלֵּג זֶה הַשֶׁבֶט יָחֵף, / וְפֹה אַבָּא אַדִּיר, כַּמְסֻפָּר, / רִאשׁוֹנָה הִרְכִּיבוֹ עַל כָּתֵף".
"שבועות הוא החג של תחילת קציר החיטה, ולכן במאכלים המסורתיים שלו נחפש חיטה. מבין המאכלים הרבים שמכינים מחיטה, לחם הוא המזון הכי פחות מהיר. אם אני קוצר בשדה ורוצה מזון זמין, הפתרון הוא הקלי – הפופקורן התנ"כי. קולים אותו על האש בשנייה וחצי, אני גם מוסיף שמן ומלח"
תחת עץ הזית אנחנו פורשים מחצלת. אלינסון מבעיר מדורה, מניח עליה סאג' הפוך, שופך לתוכו חיטה ומתחיל להכין לנו את מה שהוא מגדיר כמאכל הרשמי האמיתי של שבועות: קלי. זה מה שבעז הגיש לרות, כשהגיעה לראשונה לחלקת השדה שלו. "תשאלי מה המאכל של שבועות, יגידו לך 'מאכלי חלב'", אומר אלינסון בזמן שהאוויר נמלא רחש פצפוץ נעים. "אבל אין היגיון בכך ששבועות הוא חג החלב. המאכל המסורתי של כל חג מגיע בדרך כלל מתוך היבול החקלאי של אותה תקופה. חנוכה הוא חג השמן עוד הרבה לפני נס החשמונאים, כי הוא חל בסוף המסיק, וזו התקופה שיש בה הכי הרבה שמן בבתים. בארץ ישראל פורים נחשב לחג היין, כי אז יוצא היין החדש: ט"ו באב הוא זמן הבציר, ושבעה חודשים אחר כך, בי"ד באדר, פותחים את חביות היין הראשונות. פסח הוא חג השעורים, כי אז הן מבשילות. הרי מה זו ספירת העומר? היא מתחילה מעומר השעורים שהיו מקריבים בבית המקדש.
"שבועות הוא החג של תחילת קציר החיטה, ולכן במאכלים המסורתיים שלו נחפש חיטה. במגילת רות כתוב 'וטבלת פיתך בחומץ, ותשב מצד הקוצרים ויצבט לה קלי'. מבין המאכלים הרבים שמכינים מחיטה, לחם הוא המזון הכי פחות מהיר. ההכנה שלו מצריכה הפרדה של הגרגרים, טחינה שלהם, לישה, התפחה, אפייה. אם אני קוצר בשדה ורוצה מזון זמין ומהיר, הפתרון הוא הקלי – הפופקורן התנ"כי. קולים אותו על האש בשנייה וחצי, אני גם מוסיף שמן ומלח בשביל הטעם, וזו הדרך הכי מהירה לאכול חיטה".
ואכן, עוד הוא מדבר, והקלי מוכן. אלינסון מגיש קערה, ועכשיו גם אפשר להבין מדוע השתמש הכתוב בלשון "צביטה", כי זוהי הדרך לאכול את הקלי, כמו נשנוש פיצוחים. "בניגוד ללחם, הקלי מחזיק מעמד ונשמר לשנים ארוכות. לכן הוא נחשב מאכל של הולכי דרכים, ומוזכר בהקשר של אנשים שיצאו למסע ממושך. כשדוד יורד לפגוש את האחים שלו, לפני הקרב עם גליית, הוא מביא להם קלי. כשהוא הולך במדבר יהודה, אביגיל נותנת לו קלי. זה בעצם מעין חטיף.
"ברור שהמאכלים הקדומים של שבועות, בארץ ישראל, קשורים לחיטה. הקורבן של שבועות הוא שתי הלחם. עקרונית לא מעלים חמץ על המזבח, אבל זה החג היחיד שמקריבים בו לחם".
אז איך הגיעו עוגות הגבינה לסעודת שבועות?
"על המנהג של מאכלי החלב אנחנו שומעים לראשונה בקהילות אירופה בימי הביניים, והוא לא קיים באף אחת מארצות צפון אפריקה. הרי איך מתפתח מאכל לאומי? זה מאכל שמבוסס על מה שיש וזמין לי באזור. במקסיקו הטורטייה תהיה מבוססת על תירס, ברוסיה תפוחי האדמה יככבו והפלאפל יתפתח בתרבות המזרח ששמה במרכז את הקטניות והפול. בארץ ישראל יש לכבשים ולעיזים מעט מאוד חלב בתקופה של חג השבועות, כי הוא לא חל בעונת ההמלטה. אבל באירופה, מכיוון שהאביב מתחיל מאוחר יותר, זה זמן ההמלטות והחלב נמצא בשפע.
"אם מסתכלים על יהדות צפון אפריקה, שמקבילה אלינו בקו הרוחב, אנחנו מוצאים באמת מנהגים אחרים. בספר של קהילת ג'רבה מתואר הקלי, הפיצוחים שנהגו להכין לקראת שבועות. מסופר שהילדים אהבו את זה כל כך, שהכול היה מתחסל עוד לפני החג".
הניסוי נכשל
בחזרה לשביל הבריחה של אלימלך. למה דווקא מואב? פה, מסביר אלינסון, צריך להשקיף על המהלך ההיסטורי. "מגילת רות מפגישה למעשה בין שני סיפורים תנ"כיים מכוננים: חורבן סדום ומעשה יהודה ותמר. שניהם התרחשו באזורי העמק – ים המלח ועדולם. כשסדום נחרבת בנותיו של לוט בטוחות שהן הנשים האחרונות שנשארו בעולם, ולכן הן מחליטות לשכר את אביהן ולהרות לו. מהמעשה הזה, של גילוי עריות, יוצאים שני ילדים שהופכים לשני עמים – עמון ומואב. בצד השני, יהודה יוצא מחברון אחרי מכירת יוסף ובא על תמר כלתו. תמר מואשמת שהיא הרה לזנונים, ורק ברגע האחרון יהודה מודה שהוא האב, ודואג שלא יהרגו אותה. מההיריון שלה נולדים שני בנים – פרץ וזרח.
"אלימלך בורח למואב כי הוא מיליארדר שרוצה להשאיר לעצמו את הנכסים שלו. איפה נמצא מקלט המס הטוב ביותר? במקום שבו 'מה ששלי שלי, ומה ששלך שלך'. מקום שמעגן בחוק את חוסר החסד. בית־לחם היא ההפך הגמור, היא מעגנת בחוק את החסד"
"שני הסיפורים האלה מתחברים במגילת רות. בעז הוא צאצא של פרץ, ורות מגיעה ממואב. ובבית־לחם, בדיוק באמצע, התנ"ך עומד להפגיש ביניהם. תרבויות אחרות רצו תמיד להציג את המנהיגים שלהן כבני אלים, ופה המגילה מספרת לנו על ייחוסו של דוד המלך משני הצדדים, ובעצם מראה לנו שמלכות ישראל הגיעה מן התהומות".
שני הצאצאים האלה, של פרץ ושל לוט, נפגשים בלילה בגורן בבית־לחם. "מה בעצם קורה בלילה הזה? רות, חסרת משפחה וחסרת נכסים, היא האישה הכי קלה לניצול שאפשר להעלות על הדעת. הגר, היתום והאלמנה הם החלשים בחברה, ורות שייכת לשתי קטגוריות – היא גיורת והיא אלמנה. המשפחה שלה בבית־לחם היא נעמי, אישה אלמנה שירדה מהארץ וחזרה בחוסר כול. רות הולכת באמצע הלילה לבעז, הגבר העשיר ששולט בכל העיר. האדם עם הכי הרבה יכולות פוגש נערה שלא משנה מה תעשה לה, אף אחד לא ידע ואף אחד לא יבוא איתך חשבון. אפילו נעמי מכינה את רות לרגע הזה ואומרת לה להתקשט, ללבוש שמלות, לשכב למרגלותיו. היא מבינה שרק ככה כלתה תשרוד. אנחנו יודעים מהו המוצא של רות ושל בעז, וזאת בדיוק התפאורה הדרושה כדי שההיסטוריה תשחזר את עצמה ויתרחש ניצול מיני. אבל הוא לא קורה, וזה התיקון הגדול של המגילה.
"במקום לנצל את האישה החלשה, בעז עושה את ההפך הגמור. הוא נותן לה אוכל לקחת הביתה, וגם לא אומר לה 'לכי', אלא מחפש דרך להכשיר את הנישואין שלהם. בעת ההיא ההנחיה היא 'לא יבוא עמוני ומואבי בקהל השם', אבל בעז מכניס אותה בצורה חוקית לעם ישראל".
הסיפור הזה מתחבר לפי אלינסון לאווירה הכללית של ימי השופטים, שבהם מתרחשת עלילת המגילה. "המשפט שחוזר על עצמו כמנטרה בספר שופטים הוא 'בימים ההם אין מלך בישראל'. איך במשך כ־400 שנה אין מנהיג? איך באופן שיטתי, כל שופט שמציעים לו להיות מנהיג, מסרב לתפקיד? כי התפיסה היא שהנהגה טוטליטרית תגרום להשחתה. יהושע בן נון בכוונה לא ממנה מלך, כי הם רצו לבנות חברת מופת בלי מנהיגים. זאת בעצם הייתה תקופה של ניסוי חברתי־כלכלי – האם יכולה להתקיים חברה מוסרית כשאין מישהו חד־משמעי שמנהל אותה? לכן גם מוזכרים בספר 12 שופטים, אחד מכל שבט: האמירה כאן היא שכל שבט יביא את האור המיוחד שלו. אם יש שבט חרדי, או שבט חילוני, או שבט חקלאי – בואו ניתן לכל אחד מהם להוציא את הטוב שבו. ומי מנהיג ומחנך את העם? הזקנים, החכמים".
במשך זמן רב, סבור אלינסון, התפיסה הזו הוכיחה את עצמה. "שנות השקט הכי ארוכות של עם ישראל היו בתקופת השופטים. אנשים מפספסים את זה. בספר מלכים יש בערך כל עשר שנים מלחמה קשה. בספר שופטים, אחרי אהוד בן גרא – ותשקוט הארץ שמונים שנה. תני לי היום שמונים שנה של שקט, אני חותם על זה. גם יצחק טבנקין האמין בשיטה כזו. כשהוקמה מדינת ישראל, אבי הקיבוצים כתב 'האסון שקרה לאחרים, קרה גם לנו'.
"ספר שופטים ניסה להציע מודל שמסתמך על טוב ליבו של האדם, אבל לקראת סופו אנחנו מגלים שהניסוי נכשל. זה הסתיים במנהיגים מנוולים כמו יפתח הגלעדי ואבימלך בן גדעון. אי אפשר לסמוך על טוב לב כדי לייצר חברת חסד".
אלימלך הוא הביטוי לכישלון השיטה. "לא סתם הוא הולך למואב. כשחושבים על סדום, האסוציאציה היא של מעשים מיניים, אבל לא על זה חרבה סדום. חז"ל אמרו שגישת 'שלי שלי ושלך שלך' זוהי מידת סדום. לכאורה זו החלוקה הכי הגיונית: מה ששלך שלך, ומה ששלי שלי. בפועל זו תפיסה קפיטליסטית חזירית, שסדום לוקחת אותה צעד אחד קדימה ומעגנת אותה בחוק, כשהיא אוסרת לתת לחם לאורח. חז"ל מביאים את הסיפור של פלוטית, בתו של לוט, שמגניבה אוכל לאורח, והמעשה שלה מתגלה כשרואים שאדם הגיע לעיר ולא מת כעבור תקופה. שימי לב שעמון ומואב הם העמים היחידים שאסור להתחתן איתם. המצרים, שעינו אותנו מאות שנים, מותר להינשא להם בדור שלישי. עמלקי שמתגייר יכול להינשא מיד ליהודייה. אבל עם עמוני ומואבי, שלא קידמו את עם ישראל בלחם, אסור להתחתן לעולם.
"איך במשך כ־400 שנה אין מנהיג? איך באופן שיטתי, כל שופט שמציעים לו להיות מנהיג מסרב לתפקיד? כי התפיסה היא שהנהגה טוטליטרית תגרום להשחתה. הם רצו לבנות חברת מופת בלי מנהיגים. זה היה ניסוי חברתי־כלכלי – האם תתקיים חברה מוסרית?"
"אלימלך בורח למואב כי הוא מיליארדר שרוצה להשאיר לעצמו את הנכסים שלו ולקבל מקלט מס. איפה נמצא מקלט המס הטוב ביותר? במקום שבו 'מה ששלי שלי, ומה ששלך שלך'. מקום שמעגן בחוק את חוסר החסד. בית־לחם היא ההפך הגמור, היא מעגנת בחוק את החסד. לכן כשבועז ורות נפגשים, יש שם תיקון היסטורי – גם של המעגל המיני, וגם של התפיסה הכלכלית".
אנחנו התנ"ך
לקינוח המפגש שלנו מוזג אלינסון תה חם מהפינג'ן. ממש כמו בשיעורי התורה שלו, שהתחילו כיוזמה מקומית והפכו לפרויקט חוצה מגזרים. "אנחנו משפחה דתית שגרה באחד האזורים הכי חילוניים בארץ", הוא מצהיר. "גיליתי שלשבת ולדבר על דתיות וחילוניות, זה לא מחזיק. אבל התנ"ך, עד כמה שזה נשמע מוזר, לא בהכרח נתפס כדתי. גם הציונות החילונית אימצה אותו בשתי ידיים".
בשיעורים שלו, שחלקם בתשלום, משתתפים שמו"צניקים לצד חרדים ותלמידי ישיבות חרד"ליות. מאות חיילים ותלמידי מכינות שותפים לתוכנית לימוד תנ"ך שמטרתה חיבור לתודעת שירות משמעותי וחיזוק הקשר לעם, לתרבות ולשורשים. אלינסון מצרף ללימוד מפות חדשות שמופקות במיוחד, מחבר בין פשט המקרא לעובדות הגיאוגרפיות, לממצאים הארכיאולוגיים ולפילוסופיה, ומשלב פירושים ישנים וחדשים. כל אלו מתקבצים למעין פירוש ארצישראלי חדש לתנ"ך, שעתיד לצאת גם כסדרת ספרים.
"יש מושג 'פשָטוֹת המתחדשות בכל יום'; גם הפשט הפשוט מתחדש", אומר אלינסון. "מפרשי התנ"ך הגדולים, כמו רש"י, רד"ק, רלב"ג ומצודת ציון – הם לא זכו לעלות על הגבעה הזאת, לראות את בית־לחם ומואב, ולגלות כמה הן קרובות. הם לא זכו להעפיל לראש הר תבור ולהבין מה רואה דבורה כשהיא עומדת ומסתכלת על הסערה מדרום לה. הם לא זכו למידע הארכיאולוגי שאדם זרטל חשף על הסיפור של סיסרא.
"גיבורי התנ"ך לא ידעו בהכרח שהם גיבורי התנ"ך. חז"ל אמרו שאם בעז היה יודע שמאות שנים אחר כך יקראו במגילה שכל מה שהוא הביא לרות זה קלי, הוא היה עושה לה ארוחה של עגלים מפוטמים. דרך הקריאה שאני מציע, אפשר להבין את המשמעות של כל מעשה קטן. כל דבר יכול להפוך ביום מן הימים לחלק מההיסטוריה. גם לנו יש תפקיד בסיפור היהודי, אנחנו התנ"ך של האנשים שיהיו אחרינו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
