מחקרים מוכיחים: האחר הוא לא אני

מספרים על הסופר הצרפתי גוסטב פלובר, שכאשר הגיע לכתיבת רגע ההתאבדות של מאדאם בובארי, דאג להצטייד במינון מדויק של ארסן – כזה שיכול להרוג גיבורה שברירית כמו שלו – וטעם אותו בפיו. לא פלא שנפל למשכב. עוד קודם, בעיצומה של מסכת הכתיבה האיטית, שכב אחר צהריים שלם באחוזה המשפחתית בקראוסה שעל גדות הסן ובהה בנוף הנשקף דרך פיסות זכוכית צבעוניות, כדי לחזות בעצמו במה שתראה בובארי באחד מעמודי הספר.

פלובר, שכתב פעם ש"הדיוק הוא שיוצר את הכוח", לקח קצת רחוק את ההמלצה הרווחת "להיכנס לראש" של מישהו, או להסתכל על העולם מבעד למשקפיים של האחר. מאז זרמו הרבה מים בנהר הסן, והמוני שחקנים כבר הקפידו להסתובב בעיניים עצומות כדי שיוכלו לגלם דמות של עיוור, או ריתקו את עצמם למשך ימים לכיסא גלגלים כדי לגלם נכה באותנטיות יתרה.

בספרו "כיצד תרכוש ידידים והשפעה", שנדפס לראשונה בשנת 1936 ונמכר לאורך השנים במיליוני עותקים, מנה הסופר (וממציא השיטה הקרויה על שמו) דייל קארנגי שמונה עקרונות שיגשימו את ההבטחה השאפתנית המופיעה בכותרת. העיקרון השמיני שלו הוא "נוסחה שתעשה עבורך פלאים: נסה באמת ובתמים לראות דברים מנקודת המבט של האחר". כדי לתקשר ביעילות עם אנשים, אליבא דקארנגי, עליך להכיר את ה־mind שלהם, ודרך אחת לעשות זאת היא לדמיין איך היית רואה את העולם אילו חיית באותן נסיבות כמותם. את הסימולציה המוחית שמציע קארנגי, תרגיל שעיקרו לנסות להיכנס לנעלי הזולת, אנחנו עושים מדי יום גם כשאנחנו לא מנסים לקנות לנו חברים, השפעה או תפקיד אותנטי בסרט.

"בני אדם מנסים כל הזמן להבין מה עובר בראש של האחר", אומרת ד"ר טל אייל מהמחלקה לפסיכולוגיה באוניברסיטת בן־גוריון. "הנה, אנחנו יושבות ומדברות, אני לא מכירה אותך ואת לא מכירה אותי, ותוך כדי השיחה אני שואלת את עצמי אולי לא במודע: האם את מוצאת בי אדם מעניין? נחמד? אינטליגנטי? אני מניחה שזה משהו שעובר גם לך בראש. בחיי היומיום אנחנו שואלים את עצמנו באופן מודע: האם הילד שלי מאושר? מה בעלי היה רוצה כמתנה ליומולדת? למה אמא שלי נהגה בצורה מסוימת? או להבדיל – מה עובר לטרוריסטים בראש כשהם מפוצצים את עצמם במרכזו של מדרחוב? בכל השאלות האלה אנחנו מנסים לקחת את הפרספקטיבה של האדם האחר.

"האסטרטגיה הזאת משמשת גם כלי בטיפול פסיכולוגי. הרבה פעמים אומרים למטופל: 'נסה להיכנס לראש של הילד שלך, או לראש של ההורה שאתה כועס עליו'. מה שמעניין הוא שמחקר העוסק בעד כמה אנחנו טובים בלהבין מה האדם האחר חושב מאוד מצומצם ומסיקים עליו ממחקרים אחרים. אנחנו גילינו, בניגוד מוחלט לאינטואיציה שלנו, שגם כשכיוונּו אנשים לאמץ את נקודת המבט של האחר, זה לא עזר ואפילו קלקל", מפילה עלינו ד"ר אייל כבר מהתחלה את השורה התחתונה של מחקרה.

טוב לב עם סעיף יציאה

יחד עם שותפיה באוניברסיטת שיקגו ובאוניברסיטת נורת'אסטרן, חתומה אייל על מחקר מורכב ורחב היקף שפורסם לאחרונה בכתב־העת החשוב Journal of Personality and Social Psychology. המחקר שכבר עורר הדים עוסק בתרומתה – או ליתר דיוק אי תרומתה – של לקיחת פרספקטיבה, לצורך הבנת הרגשות, העמדות או המחשבות של האנשים שמולנו.

אם נחזור קצת אחורה במעבה ההיסטוריה הלא־מאוד ארוכה של הפסיכולוגיה החברתית, נמצא כמות נאה של מחקרים שבחנו מה קורה כאשר מעודדים אנשים לקחת את נקודת מבטו של האחר. את אחד המפורסמים שבהם הוביל הפסיכולוג החברתי האמריקני פרופ' דניאל בטסון, שהקדיש חלק ניכר מהקריירה שלו לסוגיות של אמפתיה והושטת עזרה לזולת. לצורך המחקר הושיבו בטסון ושותפו 84 סטודנטיות, שהתבקשו להעריך פיילוטים של תוכניות רדיו לתחנה האוניברסיטאית המקומית. באחד מהם האזינו לסיפורה של קרול, סטודנטית ששתי רגליה נשברו בתאונת דרכים ועכשיו היא מרותקת לכיסא גלגלים. קרול סיפרה בריאיון הרדיופוני כי בילתה חודש בבית החולים והפסידה שיעורים רבים, וכי הובהר לה שהיא עלולה להיכשל בקורס חשוב. על כן, הוסיפה, היא זקוקה לעזרה בלימודים.

ד"ר אייל: "שאלנו את המשתתפים איזה רגש מביע האדם בכל תמונה. למחצית מהנבדקים אמרנו: 'אנחנו מציעים לכם לדמיין שאתם האדם בתמונה, קחו את הפרספקטיבה שלו.' התוצאות של הקבוצות האלה חזרו על עצמן שוב ושוב: אחוזי הדיוק ירדו. לאט-לאט הבנו שלאסטרטגיה הזו יש אפקט שלילי."

עוד קודם להשמעת התוכנית קיבלו מחצית מהנבדקות הנחיה לדמיין איך מרגישה המרואיינת לגבי מה שקרה לה – כלומר, לשים עצמן במקומה – בעוד למחצית השנייה נאמר רק להקשיב להקלטה. אחרי ההאזנה הוגש לכולן מכתב מקרול שמבקשת מהן, כסטודנטיות לפסיכולוגיה, להיפגש עמה ולעזור לה להשלים את חומר הקורס. כאן הוסיפו החוקרים עוד טוויסט בניסוי: בפני חלק מהסטודנטיות הם ציינו כי קרול לומדת בביתה ואין סיכוי להיתקל בה בהמשך – נתון שיכול להקל עליהן את ההתחמקות מהגשת עזרה. לאחרות נאמר כי פצועת התאונה חברה בקבוצת הלמידה שלהן, ולכן היא עשויה להיפגש איתן ממש בקרוב.

התוצאות הסופיות הראו שלמרכיב ה"אופציה להתחמק", שידוע כבעל משקל משמעותי בהחלטה האם להגיש עזרה לאדם, הייתה הפעם רמת השפעה שונה. בקבוצה שהתבקשה לחוש אמפתיה לקרול המסכנה, לא היה הבדל גדול בין הסטודנטיות שיפגשו אותה בקרוב, לבין אלו שלא יחזו בזיו פניה: שיעורים גבוהים משתי תתי־הקבוצות בחרו להציע לה את עזרתן. בתוך הקבוצה השנייה, שהתבקשה להקשיב לסיפור באובייקטיביות, נרשם הבדל משמעותי של למעלה מארבעים אחוז לטובת אלה שהבינו שייתכן כי יפגשו את קרול בקרוב. כלומר, אי הנעימות ניצחה כצפוי. האמפתיה, למדו מכך בטסון ועמיתיו, היא בעלת השפעה ממשית. כניסה לנעליים של האחר גורמת לאנשים לעזור יותר, להיות טובים יותר.

מחקרים רבים נוספים מראים שלאסטרטגיה הזו יש עוד השפעות מבורכות: היא מפחיתה גזענות, סטריאוטיפיות ואלימות, ומעודדת סלחנות. תהליכי משא ומתן השיגו תוצאות טובות יותר כשאנשים התבקשו לדמיין כאילו הם עצמם יושבים בצד השני של השולחן.
פרופ' ניקולס אפלי מאוניברסיטת שיקגו, שותפה של אייל למחקר – ומי שבמעבדתו גם עשתה את הפוסט־דוקטורט – נחשב למומחה בתחום של הבנת האחר. בספרו Mindwise הוא כותב כי היתרונות של כניסה לנעלי הזולת ברורים מאליהם. אפלי גם מדגים את טענתו בדרך השלילה, בעזרת המקרה המפורסם של טוני הייוורד, מנכ"ל חברת הנפט הבריטית BP. הייוורד עמד בראש החברה בשנת 2010, כשבאחד ממתקניה התרחש אסון דליפת הנפט הגדול ביותר אי פעם. פיצוץ קטלני שאירע באסדת הקידוח מקונדו במפרץ מקסיקו הוביל למותם של 11 עובדים ולפציעתם של רבים. המנכ"ל, שנאבק בהאשמות על התנהלות קלוקלת של החברה, בחר להגיב בחוסר טקט משווע כשאמר "אני רוצה את חיי בחזרה". "הייוורד הציע התנצלות בסגנון 'אם אין לחם – שיאכלו עוגות', וכשל בניסיון לקחת איזושהי פרספקטיבה למעט זו של עצמו", כתב אפלי בספרו. "הוא היה מדבר אחרת אילו שקל לקחת את נקודת המבט של אלה שאיבדו את אהוביהם".

באותו פרק מגיע אפלי גם לחסרונה המרכזי של השיטה, שלדידו גם הוא "מובן מאליו, כיוון שהשיטה בעצם נסמכת על היכולת שלך לדמיין או לקחת את הפרספקטיבה של האדם האחר. אם אתה לא באמת יודע מה התחושה של להיות עני, להיות שרוי בכאבים או לסבול דיכאון אובדני – הספורט המנטלי הזה של לשים את עצמך בנעלי האחר, לא יגרום לך להיות מדויק יותר".

"אנחנו מכירים את היתרונות של אימוץ נקודת המבט של האחר בכל מיני מישורים", מסבירה אייל. "המחשבה של החוקרים הייתה שבעזרת הכלי הזה אתה באמת מכיר מישהו באופן טוב יותר, שיש איזה 'שיפט' בפרספקטיבה – כשאני מאמצת את נקודת המבט שלך, אני פחות אגוצנטרית, פחות נשענת על הידע שלי או על האמונות שלא משותפות לי ולך, ולכן אני מבינה אותך טוב יותר. רק שהקשר הישיר הזה למעשה לא ממש נבדק".

אייל הגיעה לבדוק אותו במהלך הפוסט־דוקטורט שלה בשיקגו, ולגמרי במקרה. הניסוי הראשון, שפורסם בשנת 2010, היה לסנונית הראשונה בסדרת 25 ניסויים המרכיבים את המחקר המדושן ועתיר המשתתפים שפורסם בכתב־העת. "אנחנו בכלל לא התעניינו בלקיחת פרספקטיבה של האחר. ערכנו ניסוי שבו רצינו לראות עד כמה אנשים מסוגלים להעריך במדויק איך אחרים תופסים אותם. במקרה הספציפי הזה – עד כמה מצליחים משתתפי הניסוי לנבא איך יעריכו אחרים את האטרקטיביות שלהם.

"הסיבה לעניין שלנו בשאלה הזו הייתה אחרת: אנחנו יודעים שיש לנו נטייה לחשוב על עצמנו באופן שונה מאוד מהצורה שבה אנחנו חושבים על אחרים. אנחנו מסתכלים על עצמנו בצורה סיטואציונית – לא הורדתי את הזבל כי קמתי עם מיגרנה, כי קיבלתי מייל מעצבן, כי הבן שלי בדיוק ביקש ממני משהו. כלומר, היה לי בוקר קשה. כשאנחנו מסתכלים על האחר, המבט שלנו יותר מוכלל, יותר תכונתי – הוא לא הוריד את הזבל כי הוא עצלן. כך אנחנו חושבים גם על זרים וגם על מי שאנחנו מכירים. זה כמובן קשור בפער בין האינפורמציה שיש לנו על עצמנו לעומת מה שאנחנו יודעים על אחרים. חשבנו שהפער הזה יסביר את מה שיקרה במחקר שלנו".

יפה מרחוק

לתופעה הפסיכולוגית שמציינת אייל יש שם – "הטיית השחקן־צופה" (actor־observer bias). משתתפי הניסוי שלה הוזמנו להתיישב על כיסא, וצולמו מהמותן ומעלה. אחר כך הראו לכל אחד מהם את תמונתו, וסיפרו לו כי התמונה תוצג בפני מישהו מהמין השני, שיעריך את האטרקטיביות של המצולם. כאן התבקשו המשתתפים לכתוב מה לדעתם יחשוב עליהם ה"מדרג", ואיזה ציון ייתן להם. כמו בניסויים אחרים בפסיכולוגיה חברתית, גם במקרה הזה התפצלו ההנחיות. לשליש מהנבדקים נאמר שה"מדרג" יראה את התמונה שלהם רק בעוד חודשיים, לשליש השני נאמר שזה יקרה עוד היום, והשליש האחרון התבקש פשוט להיכנס לראש של הצופה.

החוקרים פנו לפרחי כמורה, וביקשו מהם להקליט קטע העוסק בהגשת עזרה בהשראת השומרוני הטוב. לצורך הניסוי, נשכב ברחוב אדם שהשתעל וגנח. שני שלישים מהמשתתפים שלא היו לחוצים בזמן הציעו לו עזרה, אצל ה"מאחרים", תשעים אחוז התעלמו ממנו בלחץ משימתם להרצות על הגשת עזרה. אחד מהם דרך על הקורבן בריצתו לאולפן

"אנחנו חיים בעידן שבו כל הזמן מעלים תמונות לרשת, כך שמאוד רלוונטי ומעניין לראות מה חושבים אנשים על עצמם מבעד לנקודת מבטו של האחר, הצופה", אומרת אייל. "לקבוצה אחת נאמר שהתמונות שלהם ייראו רק בעוד חודשיים, כיוון שבדרך כלל המרחק הזה יוצר מחשבה יותר כללית, שעוסקת במאפיינים ותכונות. אנחנו לתומנו חשבנו שגם כניסה לנעליים של הצופה תעבוד כמו מרחק הזמן ו'תרחיק' את האדם מההסתכלות הנקודתית כשהוא מתבונן בתמונה של עצמו".

ומה גיליתם?
"אלה שנאמר להם שהתמונות ייראו עוד היום, 'ניבאו' את ההערכה של הצופה בצורה מאוד נקודתית: אני נראית עייפה, אני לבושה יפה היום, הידיים שלי על הברכיים. הם תיארו תמונה ספציפית. הקבוצה השנייה, שכביכול תחכה חודשיים, נתנה תיאורים תכונתיים – אני נראה נחמד, אני שמן, אני גבוה. הם דיברו על מאפיינים כלליים של עצמם, כפי שבאמת עשו מאוחר יותר הצופים שקיבלו את התמונות שלהם. ולא רק את אופן ההסתכלות – גם את ה'ציונים' חברי הקבוצה השנייה ניחשו בצורה מדויקת יותר. עד כאן לא הופתענו. מה שכן הפתיע אותנו היה שאלה שנכנסו לנעלי האחר, התנהגו כמו חברי הקבוצה הראשונה. כשהסתכלו בתמונה, הם תיארו את עצמם במונחים קונקרטיים ולא במאפיינים כלליים, והדירוג שנתנו לעצמם היה רחוק מזה שקיבלו אחר כך מהצופים. פרסמנו את הממצאים, ופסיכולוגים חברתיים אמרו לנו שזה לא יכול להיות, האמפתיה אמורה לעבוד".

אייל ושותפיה יצאו לסדרת ניסויים ארוכה, בניסיון להבין האם באמת לקיחת פרספקטיבה של האחר פוגמת ביכולת שלנו לקרוא אותו, גם אם הוא קרוב אלינו מאוד. רבים מהניסויים ביססו על שאלונים מקובלים בספרות המחקר – מבחנים סטנדרטיים שקשורים בהבנת האחר, זיהוי רגשות דרך תמונות וכדומה. אחד המבחנים של זיהוי רגשות דרך תמונות של הבעות עיניים בלבד פותח על ידי המומחה לאוטיזם פרופ' סיימון ברון־כהן, שמוכר אגב בזכות אבחנתו כי אוטיזם הוא גרסה קיצונית של מוח גברי. בכל אחד מהמבחנים והניסויים קיבלו רק מחצית מהמשתתפים הנחיה להיכנס לנעלי אדם אחר.

"בחלק מהניסויים שאלנו את המשתתפים איזה רגש מביע האדם בכל תמונה המוצגת להם. השתמשנו למשל בתמונות של אנשים ש'דִגמנו' רגשות לפי הזמנה. זו מטלה מוכרת בספרות המחקר, ובניסויים כאלה יש שיעורי דיוק גבוהים מאוד – 70־80 אחוז. ברגשות שליליים, אגב, לאנשים קצת יותר קשה לשים את האצבע על הרגש המסוים, ואז שיעורי ההצלחה יורדים.

"בכל אחד מהניסויים אמרנו למחצית מהנבדקים: 'אנחנו מציעים לכם אסטרטגיה. דמיינו שאתם האדם בתמונה, קחו את הפרספקטיבה שלו'. התוצאות של הקבוצות האלה חזרו על עצמן שוב ושוב: אחוזי הדיוק ירדו. בהתחלה חשבנו שזהו נון־אפקט, כלומר שהתוצאה לא מספיק מובהקת. לאט־לאט הבנו שזה הסיפור: האפקט של האסטרטגיה הזו הוא שלילי".

אני לא מבינה: איך אפשר להיכנס לנעלי האחר כשאני לא יודעת עליו כלום? זה הרי דוגמן שמחייך לפי הזמנה.
"זו טענה מוכרת. נכון, אנחנו לא יודעים הרבה על האישה שמדגמנת עבורנו הבעה, אבל עדיין יש סוגים של אינפורמציה – היא אישה, בת כמה היא נראית, איך היא לבושה. נוצר מאליו סטריאוטיפ מסוים. דבר שני, יש לנו כמה ניסויים שערכנו על בני זוג שנשואים עשרות שנים, ויש להם המון מידע על שותפיהם לחיים. הם הכירו מצוין את מי שמולם. ביקשו מהם לענות על שאלות כמו אילו בדיחות יאהב בן הזוג, לאיזה סרט הוא היה הולך, או לאן הוא היה רוצה לטוס עכשיו. ברגע שניתנה להם ההנחיה להיכנס לנעליים של בן הזוג, להיות הוא, החיזוי שלהם השתבש.

"אני מרצה הרבה על המחקרים האלה ומכירה בעל פה את כל הטענות שמעלה הקהל, ויודעת שמול התמונה הכללית הן זניחות".

מה טענו למשל?
"אחת הביקורות עסקה בזה שזיהוי רגשות על פי תמונה זו מלכתחילה מטלה של לקיחת פרספקטיבה, גם אם לא יבקשו ממך במפורש לעשות את זה. בגדול זה נכון, אבל כשאני רואה שהסיפור חוזר על עצמו ניסוי אחר ניסוי, אני כבר בטוחה במסקנות שלנו. התחלנו את המחקר בתום לב, במטלות פשוטות יותר שלא דורשות כל תהליך קוגניטיבי, וקיבלנו אפקט שלילי. כלומר הכלי הזה, עצת הסבתא של 'דמיין את עצמך כאילו אתה האחר', מקלקלת. אז אמרנו 'לא יכול להיות, בואו נעשה את זה לא עם ישראלים אלא עם אמריקנים' – וזה עדיין קלקל. אמרנו 'בואו ניקח בני זוג שביחד הרבה זמן, ולא סטודנטים שנפגשו לפני כמה דקות' – וזה עדיין קלקל. כך התמונה הלכה והתבהרה. רק בארבעה מתוך 25 ניסויים, ההנחיה להיכנס לנעליים הראתה מגמה קלה של עזרה. באחד בלבד התוצאה הזו הייתה מובהקת, מה שעלול להיות מקרי. יש פה תופעה שמשותפת להרבה סוגי מטלות: לא משנה אם אני מנסה להיכנס לראש של מישהו שאני מכירה היטב או של משתתף שפגשתי לפני רבע שעה – הסימולציה המנטלית הזאת לא עוזרת".

כשאמא ממהרת

אייל, נשואה פלוס שלושה, לא מכלה את זמנה רק בכניסה לנעליים של אחרים. במעבדתה חוקרים כבר שנים את הרגשות ואת התפקיד שהם ממלאים בחיינו. למשל, כולנו רוצים להיראות טוב ולהיות בריאים, ומצד שני כולנו רוצים לאכול את הקינוח הקצפתי שהונח הרגע על שולחננו. אם לא נתפתה לו, נחוש גאווה ונסמן עוד וי בדרך למשקל הרצוי; אם נאכל אותו נתמוגג מהנאה, וגם כיף הוא רגש שחשוב לחוות. האם ההנאה תפגום במטרת־העל שלנו, או שדווקא תקדם אותה באופן לא אינטואיטיבי לגמרי?

כדי לבחון את השאלה, ערכו אייל ועמיתיה מחקר המבוסס על אחד הניסויים המוכרים בתולדות הפסיכולוגיה: ניסוי המרשמלו. המחקר המקורי, שנועד לבדוק דחיית סיפוקים, נערך בשנות השישים על ידי וולטר מישל מאוניברסיטת סטנפורד, מחשובי הפסיכולוגים בעולם. המשתתפים היו ילדי גן בני ארבע־חמש. כל אחד מהם קיבל מרשמלו אחד, והובטח לו שאם יצליח להמתין פרק זמן משמעותי לפני שיאכל אותו – הוא יקבל מרשמלו נוסף. עורך הניסוי יצא מהחדר, ונתן לילד להתבשל במשך עשרים דקות עם המרשמלו המונח לפניו. מטבע הדברים, חלק מהילדים לא עמדו בפיתוי, ורק שליש הצליחו להתאפק כדי לזכות בתגמול.

ניסוי המרשמלו הפך לאבן דרך בפסיכולוגיה מכיוון שחוקרים עקבו אחרי אותם ילדים לאורך שנים, ולמעשה ממשיכים בכך עד ימינו אלה, כשהמשתתפים כבר בעשור השביעי לחייהם. התברר שאלה שעמדו בפיתוי גדלו להיות נערים ומבוגרים אחראים יותר לעומת חבריהם שמיהרו לאכול את המרשמלו. הם זכו לציונים טובים יותר בבית הספר ובמבחני הקבלה לאוניברסיטה, הגיעו להישגים גבוהים יותר בקריירה, היו מקובלים חברתית וגילו בריאות נפשית טובה יותר.

אייל ועינב שמעוני, הדוקטורנטית שאיתה הוסיפו עוד נדבך לניסוי המוכר. הן נתנו לילדים לחוות קודם למטלת המרשמלו רגש מסוים. חלקם חשו גאווה – הם העתיקו צורות וציורים ואז קיבלו מחמאות רבות על יצירתם; חלקם חשו הנאה בעזרת פעילות יצירתית. לאחר מכן הונחה בפניהם יחידת מרשמלו, וניתנה להם אותה הנחיה היסטורית של מישל. התברר שהילדים שחוו גאווה התפתו למרשמלו הראשון, ואילו אלה שחוו הנאה הצליחו לחכות עם ההסתערות על הממתק.

כלומר, מי שכבר קיבל את מנת הגאווה יתפתה לקחת את המרשמלו שלפניו, כי הוא כבר עשה את שלו?
"נכון. החשיבה התיאורטית שלנו היא שהילדים בקבוצה הזו אמרו לעצמם: אני כבר השגתי משהו שקשור למטרות ארוכות טווח, אז עכשיו אפשר לוותר. אלה שהרגישו כיף והנאה היו מוכנים להשקיע במטרה ארוכת הטווח, כי הם רוצים לחוש גאווה. הרגשות שלנו מהווים איזשהו פידבק על השגת מטרות".

זה נוגד את המחשבה הראשונית.
"נכון. הרבה פעמים אנחנו חושבים שמי שמרגיש גאווה ירצה להרגיש עוד גאווה, ואנחנו שוכחים שהמערכת שלנו עובדת על קונפליקטים ואיזונים: יש לנו מטרות, ויש באופק משימה קשה, אבל קיימים עוד דברים שאנחנו רוצים – כמו לראות סרט, לצאת עם חברים או סתם לרבוץ. השאלה היא מה קורה במצבים של קונפליקט, כי המערכת רוצה לספק ולעבור הלאה. הרגשות שלנו הם כנראה כלים שעוזרים לווסת – מתי לנוח ומתי לעבוד קשה. התפקוד של הרגשות משתנה כל הזמן".

איך אפשר לתרגם את הידע הזה לעשייה פרקטית?
"המשמעות החינוכית של המחקרים האלה היא חשובה: בחינוך אנחנו נוטים לתת מטלות ולגרום לילדים להתאמץ, אבל הנה, יש מצבים שבהם עדיף לעורר אצלם דווקא רגשות כיפיים, כדי לגרום להם אחר כך לבצע משימות קשות. הילד יסמן וי עבור הכיף שחווה, ואז יהיה מוכן להשקיע. כלומר, פעילות חווייתית יכולה להביא בסופו של דבר לעשייה מאומצת".

תחום מחקר נוסף של אייל, שהתחיל בעבודת הדוקטורט שעשתה באוניברסיטת תל אביב, נוגע לערכים ועד כמה הם מנבאים התנהגות. "כולנו מאמינים שהעקרונות המוסריים שלנו מאוד חשובים לנו, ושאנחנו פועלים לפיהם. הדוקטורט שלי מראה שכשאנחנו חושבים על איך נתנהג בעתיד הרחוק, הערכים שלנו מנבאים את ההתנהגות שלנו, אבל כשאנחנו מדברים על התנהגותנו היום – מה שמנחה אותנו בסופו של דבר הם המצבים שבהם אנחנו נמצאים, הנסיבות".

אחד המחקרים הקלאסיים שעליו תתבסס אייל בניסויים שלה נערך בשנת 1973 באוניברסיטת פרינסטון, שוב בניצוחו של בטסון, כשאיתו חוקר נוסף בשם ג'ון מ' דרלי. השניים החליטו לבדוק גרסה עכשווית של סיפור "השומרוני הטוב" המופיע בברית החדשה. על פי המסופר שם, בעוד הכוהן והלוי אצה להם הדרך והם לא הגישו עזרה לאדם השרוע חצי מת ברשות הרבים, השומרוני הטוב בחר להגיש עזרה. האם אחד הגורמים להושטת היד הוא העובדה שלשומרוני היה פשוט יותר זמן בחיים, לעומת הכוהן והלוי הלחוצים? כדי לבדוק זאת פנו החוקרים לפרחי כמורה, סטודנטים לתיאולוגיה, וביקשו מכל אחד מהם להקליט קטע שבו ידבר על הגשת עזרה בהשראת השומרוני הטוב. חלקם נשלחו למשימה ללא כל לחץ, לאחרים נאמר שהם באיחור גדול. כמו בכל ניסוי טוב, בפתח אחד הבניינים נשכב אדם שדגמן מצב קשה: השתעל וגנח באותנטיות. מקרב המשתתפים שלא היו לחוצים בזמן, שני שלישים הציעו לו עזרה; אצל ה"מאחרים", תשעים אחוז התעלמו ממנו בלחץ משימתם להרצות על הגשת עזרה. אחד מהם אף דרך על הקורבן בריצתו לאולפן. על הממצאים האלה כתבו החוקרים: "מי שאינו ממהר עשוי לעצור ולהגיש עזרה לאדם במצוקה. מי שממהר ימשיך בדרכו (…) ובכך יאושש מבלי דעת את מוסר ההשכל של המשל".

המחקר של אייל אקזוטי קצת פחות, אבל בעל עיקרון דומה. למשתתפים נאמר שסטודנטית בשם יעל חייבת לסיים את מחקר התואר שני שלה, וזקוקה נואשות לעוד כמות נדיבה של מתנדבים לניסוייה. הבקשה הופיעה על פתקים, שבחלקם צוין כי הניסויים ייערכו בשעות הבוקר המוקדמות, ובאחרים נאמר שהם יתבצעו בזמן ובמקום הנוחים למתנדב. ורכיב נוסף: במחצית מהפתקים נכתב שהניסוי יתקיים בעוד חודשיים, ובמחצית האחרת נכתב שהדבר יקרה בשבוע הקרוב. "בדקנו בעזרת שאלונים איך המשתתפים שלנו מדרגים את הערך של מתן עזרה. מצאנו שככל שהם דירגו את עצמם כגבוהים יותר, זה ניבא את רמת המוכנות להשתתף בניסוי של אותה יעל רק כשהוא תוזמן לעוד חודשיים. מה שניבא את הנכונות להשתתף בניסוי בזמן הקרוב היה השאלה האם הוא בשעות נוחות. נוכחנו לדעת שמרחוק הערכים שלנו מאוד חשובים, ואילו מקרוב זה כבר תלוי נסיבות".

למרות שאדם גונח בצד הדרך וסטודנטית שצריכה לסיים מחקר זה לא אותו דבר.
"נכון, אבל מהניסויים מצאנו שזה לא מאוד שונה. כשאת ממהרת לאסוף את הילדים ומישהו ברחוב צריך עזרה, יש מצב שלא תעצרי. ואת תמשיכי להגדיר את עצמך כבנאדם שחשוב לו לעזור. לא בכל מצב אנחנו עוזרים. כשגרמתי לאנשים לחשוב על העתיד הרחוק, הם ששו להציע עזרה – אבל בטווח הקרוב הם יעזרו אם יש זמן. הערכים שלנו טובים מאוד בתוכנית, בתיאוריה".

שיודע לשאול

ממסך המחשב שלה מגיחה תמונה של ג'וק מבעית. אליו יצטרף רצף תמונות של עובש, דם, רקב ושאר דברים שלא מעוררים תיאבון, וקשורים באחד התחומים הנחקרים באינטנסיביות בשנים האחרונות: גועל. כאן במעבדה בודקים האם גועל פיזי, כמו זה שגורם החבר שניבט מהמסך או טרנטולה שעירה ענקית, דומה לגועל מוסרי – התחושה שמתעוררת בקרבנו כשאנו נתקלים בהשחתה של סמלים לאומיים, גילוי עריות, ניצול וכדומה. "יש ויכוח במחקר האם בשני המקרים זהו אותו גועל, או שמדובר בשני רגשות שונים בתכלית", מסבירה אייל. "אנחנו סבורים שזה רגש דומה, שמערב סוגי חשיבה שונים: מול ג'וק החושים פועלים מיידית, ומול השחתת סמל לאומי יש חשיבה מופשטת, שיפוט מוסרי, ניתוח של מה שאני רואה".

"אנחנו מסתכלים על עצמנו בצורה סיטואציונית – לא הורדתי את הזבל כי קמתי עם מיגרנה, כי קיבלתי דוא"ל מעצבן, כי הבן שלי בדיוק ביקש ממני משהו. כלומר, היה לי בוקר קשה. כשאנחנו מסתכלים על האחר, גם אם אנחנו מכירים אותו המבט שלנו יותר מוכלל, יותר תכונתי – הוא לא הוריד את הזבל כי הוא עצלן"

בניסוי שעורכים ד"ר טל מורן והדוקטורנט אורן בורנשטיין ממעבדתה של אייל, נחשפו משתתפים לתמונות רבות משני סוגי הגועל ותיארו אותן. "עוד מעט יגיעו אלינו הרשויות כדי לראות מה קיים אצלנו במחשב", צוחקת אייל. "גילינו למשל שכאשר מציגים את אותן תמונות בשחור־לבן, האפקט של הגועל הפיזי פוחת. ג'וק או דם בשחור־לבן לא פועלים עלינו כמו כשהם בצבע. על הגועל המוסרי, לעומת זאת, זה לא משפיע: מכיוון שהגועל מבוסס על עיקרון שמופר, לא משנה מה יש בפרטי התמונה או מה הצבע שלה. זה נכון גם לגבי גאווה – דגל, שהוא סמל גאווה לאומית, יעורר תחושה זהה גם כשהוא בשחור־לבן. לעומתו גלידה ובלונים זקוקים לצבע כדי לעורר הנאה" .

בחלוף שלוש שעות שבהן הבנתי כי אנחנו טובים ונעלים רק בעתיד הרחוק, נגעלים גם בשחור־לבן ועוזרים רק אם יש לנו זמן, אני מעיזה לשאול את אייל שאלה שמנקרת בי לגבי מחקרה החדש, זה שגילה שאנחנו לא באמת יכולים לאמץ את הפרספקטיבה של הזולת.

שאלה קצת מעצבנת: למה המחקר הזה בעצם כל כך חשוב?
"השאלה במקום, תרגישי חופשי. קודם כול, אנחנו גאים בו מאוד מבחינה מדעית, כי אין הרבה מאמרים שמספקים רוחב יריעה כזה של 25 ניסויים. עשינו עבודה יסודית מאוד. מעל הכול, יש במחקר הזה מסר: אנחנו לא מודעים לכך שכאשר אנחנו מפעילים אסטרטגיה מסוימת, מנסים להבין מה אנשים אחרים חושבים ואפילו מתאמצים לשם כך – ברוב הניסויים מדדנו זמנים וראינו שזה ממש מאמץ שגובה זמן – אנחנו הורסים לעצמנו. אנחנו נטעה בגדול כשנבחר לבן הזוג שלנו את המתנה לחג בדרך הזו. ומה שחשוב הוא שיש בסוף המאמר תשובה לשאלה איזו אסטרטגיה טובה יותר למשימה".

את התשובה אפשר למצוא גם בשם המאמר: "כניסה לראש האדם האחר דורשת קבלת פרספקטיבה – לא לקיחת פרספקטיבה". באנגלית, אגב, זה נשמע הרבה יותר טוב. "בניסוי האחרון שערכנו עם זוגות, נתנו להם לענות על שאלון של העדפות צרכניות", מספרת אייל. "לחלק מהמשתתפים אפשרנו 'לקבל פרספקטיבה', במקום לדמיין את עצמם בנעלי בני זוגם. כלומר, לא להשתמש בידע הקיים, בתיאוריות ובציפיות שיש להם מבן הזוג, אלא פשוט לתקשר, לשאול אותו בגדול מה הוא אוהב או לא אוהב, מבלי להיכנס כמובן לפרטי השאלון שימלאו בהמשך. אחר כך אותם 'מקבלי פרספקטיבה' מילאו את השאלון של בן־זוגם, והדיוק היה גבוה מאוד.

"הסיבה לכך היא שהידע הקיים אצלנו על אנשים, הוא מוטה. הוא צבוע בסטריאוטיפים גם כשמדובר בקרובים לנו. כשאני מנסה לנבא משהו באופן כללי, למשל האם בעלי יגדיר את עצמו 'שמח', 'ספורטיבי' וכדומה, ברוב הפעמים אני אהיה צודקת. אבל כשאנסה לנבא מה הוא יחשוב על סרט מסוים, אני אפעיל את הסטריאוטיפ, אחפשת בתוך הידע שיש לי, ולא תמיד הוא יוביל לתשובה נכונה. אנחנו חושבים שלנחש זה מעשה רומנטי ואינטימי – כביכול אם אני אדע לנחש מה הבת שלי רוצה ליומולדת, ואפתיע בלי לשאול אותה, זו תהיה מחווה להיכרות שלי אותה. אבל אנחנו טועים הרבה, והמחיר של הטעות יכול להיות גבוה. לפעמים עדיף פשוט לשאול. אחת התגובות שקיבלתי הייתה מפסיכולוג קליני, שסיפר שמטופל שלו אמר פעם 'סוף־סוף יש לי מטפל שלא מנסה לנחש מה אני מרגיש, אלא שואל מה אני מרגיש'".