ברגע שיצחק עמר שמע שקמה מדינה, הוא התחיל להתכונן. הרבנים שהגיעו מארץ ישראל דיברו על מדינה יהודית, והוא רצה להיות חלק ממנה. היה מוכן לוותר אפילו על ירושה שעמד לקבל, ובלבד שלא יתמהמה. "אבא הלך לבנאדם שהיה צריך להביא לו חצי מיליון בירושה", מספרת סימה, בתו של יצחק. "אותו בנאדם אמר לו: למה תלך עכשיו? חכה, תקבל את הכסף שלך. אבא אמר לו: תן לי רבע מזה, ואני מוותר על השאר. אני עולה לישראל". אז הוא קיבל רבע מהכסף, והמשפחה עלתה על מונית ויצאה מקזבלנקה. כשערבים עצרו אותם בדרך, יצחק אמר שהם עוברים לצרפת. "הערבים בארץ אמרו לערבים במרוקו לא לתת לצעירים היהודים לצאת, כי הם מגיעים לישראל ונלחמים בהם. אבל האנשים מהסוכנות אמרו ההפך: הם רצו פה רק צעירים. המדינה חדשה ועוד אין כלום, אין אפילו איפה לקבור, אז אי אפשר להביא את הזקנים. אבא שלי לא רצה להשאיר את אמא שלו לבד. הוא התכוון להישאר איתה שם ולשלוח לארץ את אמא שלי איתנו, הילדים – שש אחיות ואח אחד. קמתי ואמרתי: אם אתה לא הולך, אנחנו לא הולכים. בזכותי כולם באו. את הסבתא הבאנו ככה, על הידיים".
יצחק נכנס לחנות, אבל אנשי השוק הוציאו אותו משם והסבירו שזו חנות של ערבים, והבשר לא כשר. "אבא נבהל, ארבע שנים לא נגע בבשר, עד שקנה כבשה. מסכן, קשר אותה בחוץ במעברה, ובערב משפחת עבריינים ידועה גנבה אותה. ידעתי מי אלה, אבל לא אמרתי כלום"
משפחתה של סימה עמר, סימי אם תרצו, עלתה על סיפון האונייה "ארצה" ב־56' ("ארצה עלינו" היא מתחילה לזמר), הגיעה לישראל ושוכנה במעברה ברמלה. החיים לא היו פשוטים, ולא רק מצד תנאי המגורים והיכולת הכלכלית. "אבא שלי אהב לחם טרי, אבל לא ידע מילה בעברית. סימן למוכר עיראקי עם השיניים, והמוכר לא הבין מה הוא רוצה. אבא נכנס לחנות שלו, ראה ערמת פיתות של העיראקים, רצה לקנות הכול. המוכר כמעט גירש אותו, לא יישאר לאחרים! בסוף מכר לו שמונה. אבא המשיך משם לשוק לקנות בשר. מה לעשות, אנחנו מרוקאים, אוכלים הרבה בשר. לא היו במרוקו הרבה ירקות, רק תפוחי אדמה, לפת, עגבניות וגזר. הערבים שם לא ידעו לעשות חקלאות כמו פה. גם לא היו מקררים, אז היו שוחטים פרה, תולים אותה, כולם היו לוקחים מה שצריך, ואת השאר מוכרים. ופה הבשר היה בחנויות". אז יצחק נכנס לחנות, אבל אנשי השוק הוציאו אותו משם והסבירו שזו חנות של ערבים, והבשר לא כשר. "אבא נבהל, ארבע שנים לא נגע בבשר, עד שקנה כבשה. מסכן, קשר אותה בחוץ במעברה, ובערב משפחת עבריינים ידועה גנבה אותה. הם שחטו את הכבשה והשאירו לנו את העור בפתח הבית שלנו. אבא שלי ידע שאני יודעת מי אלה, אבל לא אמרתי כלום. זה משפחת פשע, אם אני אפתח את הפה יהרגו אותנו".
במרוקו יצחק לא היה הרופא של המלך וגם לא יועצו האישי. הוא היה דייג. כשהגיע ארצה הוא העביר מהר מאוד את רשת הדייגים לבנו, וזה מכר אותה וסיים עם המסורת המשפחתית. "אבא לא יכול היה לעבוד בארץ כמו שחשב. פה לא נותנים לדוג כמו שם, צריך רישיון וכסף. תמיד צריך לשלם כסף. אפילו השירותים פה עולים כסף". יצחק לא התייאש, ולקח על עצמו כל עבודה שהצליח להשיג. "בגיל 65 היה עובד בשלוש עבודות שונות, לא היה עצלן. קטיף פרדסים, קטיף מטעים, הכול. היה אז רעב בארץ, אין לחם ואין כלום. היו מחלקים את העבודה בין האנשים, כל אחד עבד כמה ימים כדי שגם האחרים יעבדו. אבא עבד בשביל חצי לירה. בלירה קנית אז את כל העולם".
את סימי רשמו כאן במסמכים הרשמיים כילידת 1940, וגם זה באופן זמני. "אבא רצה שאני אתחתן עם בן משפחה רחוק, דוד עמר. כולנו עמר. גם אמא שלי עמר מהבית. דוד עלה ארצה שנה לפנינו, ומההתחלה הם היו פה בזיתן".
המושב הסמוך לשדה התעופה לוד נוסד בקיץ 1950 על ידי תנועת המושבים, ואוכלס בעולים ממרוקו ומהעיירה זליתן שבלוב. 73 המשפחות הראשונות זכו ביותר מעשרים דונם כל אחת, בתנאי שאלה ישמשו לחקלאות. כשמי מהתושבים לא עיבד את האדמה, הוא גורש מהמקום. האיום עבד בצורה חלקית בלבד, ולא מעט אדמות הוזנחו בחלוף הזמן. כשמשפחתו של דוד עמר הגיעה לזיתן, חמש שנים אחרי ההקמה, סלילת כביש הגישה למושב הושלמה סוף־סוף. 15 שנים נוספות יעברו עד שתותקן במקום גם מערכת ביוב, והבתים יחוברו לבורות ספיגה. בשלב הזה סימי הייתה כבר מוותיקי זיתן.
"בגיל 65 היה עובד בשלוש עבודות, לא היה עצלן. קטיף פרדסים, קטיף מטעים, הכול. היה אז רעב בארץ, אין לחם ואין כלום. היו מחלקים את העבודה בין האנשים, כל אחד עבד כמה ימים כדי שגם האחרים יעבדו. אבא עבד בשביל חצי לירה. בלירה קנית אז את כל העולם"
"אבא רצה לחתן אותי, אבל בן־גוריון החליט שמותר להתחתן רק מגיל 18", היא ממשיכה. "אז לקחו אותי לרופא ברחוב מחנה יוסף בתל־אביב, שיגיד בת כמה אני. שמו אותי על שולחן, הרופא בדק אותי, אמר להם: 'מה אתם רוצים? היא בת 14, אולי פחות'. שמו לו כסף בכיס, כתב שאני בת 18, ונגמר הסיפור". והיא? היא לא רצתה להתחתן, היא רצתה להמשיך ללמוד. "לא נתנו לי, זה היה קשה מאוד", סימי אומרת, ואי אפשר להתעלם מהכאב שעדיין מלווה אותה. "הייתי משהו בלימודים. בקזבלנקה למדנו בבית ספר אליאנס – צרפתית, חשבון, היסטוריה, טכנולוגיה. היו לי ציונים מעולים. הייתי טובה ברקמה ובתפירה. בסריגה הייתי גם עוזרת לאחרות". ודוד? "אחותי אמרה לי שהוא מנהל ביצים. מה זה מנהל ביצים? מסדר אותן בתבניות! הכול היו מוכנים להגיד לי, רק שאסכים". דוד עמד בכלל להתחתן עם אחרת, "אישה נכה שמבוגרת ממנו. אבא שלה הבטיח לו המון כסף, רק שייקח אותה. אבל אחיו אמר לו: מה, אתה מהבול? אתה תתחתן איתה, הוא ייקח את הכסף, ועם מה תישאר? תתחתן עם אישה צעירה שאתה יכול לסדר איך שאתה רוצה. אז הוא לקח אותי".
הם התחתנו ב־57' בזיתן, תחת הגפנים בחצר בית הוריו. "הוא היה בן 22, הייתי כמו ילדה שלו. מה שאמר – עשיתי". הוריו של דוד עזבו את המושב אחרי שמחבל כמעט פגע באם המשפחה. "חמותי פחדה והם עברו, אבל אותנו זרקו והשאירו פה. על הכלה שלה לא פחדה".
12 ילדים הביאה סימי לעולם. "בגיל 15 ילדתי את הבת הראשונה שושנה, בגיל 16 את השנייה, בגיל 17 את הבן הראשון. ככה כמעט כל שנה. אבל הבת השנייה והבן שאחריה נפטרו, שלא תדעו". מה קרה? הבת נגעה ברעל ששימש לעבודה בשדות. "אני ידעתי מה זה רעל? הייתי ילדה! הלכה בגיל שנתיים וחצי. שלושת הילדים ישנו אז יחד באותה מיטה. אם אחד האחרים היה לוקח את המוצץ שלה או משהו, היה הולך גם". הבן מת בנסיבות טרגיות קיצוניות כשהיה כבר בעצמו אב לבן. "ערבי אחד בא לעבוד איתו, ישב מאחוריו בטרקטור, ופתאום שלף סכין יפנית שהייתה מוחבאת בנעל ושחט אותו בצוואר. הבן שלי ניצל בסופו של דבר, אבל משהו אצלו השתנה מאז הפיגוע". מצבו הנפשי הלך והידרדר, מה שהוביל בסופו של דבר למותו.
קירות הבית עמוסים תמונות של בני המשפחה, לצד יצירות אמנות פרי ידיה של סימי – עבודות רקמה ושיבוץ פייטים שהכינה במועדון. "את היצירות הכי יפות לא נתנו לי לקחת, תולים אותן שם. אבל תדעו שאני הכי חרוצה במועדון". סימי, אישה חמה ומחבקת, נעה במהירות מגודש של שמחת חיים והומור לשיח מריר על הטרגדיות המשפחתיות ותסכולי החיים שעדיין בוערים בה. "עבדנו קשה בשטח, גם בזמן היריון והנקה. עד שהתחילו לבוא פועלים מעזה, וכמה שהיו קטנים ככה היו ממזרים. היה אחד מוסא, אני זוכרת אותו טוב, הייתה לו עין אחת שחורה ועין אחת ירוקה. בל"ג בעומר הוא שיחק עם גלגל כזה, מעביר עליו אש, מראה לילדים שלי ואומר: ככה אני אעשה ליהודים. אמרתי לו: מוסא, אתה לא מתבייש להגיד ככה? אמר שהוא רק צוחק. היום הוא עשיר גדול בירושלים. למד מאיתנו הכול, ובנה לעצמו הכול לבד".
היא מראה לנו את הצריף הדחוס שגרה בו עם בעלה וששת ילדיה הראשונים: מבנה מלבני קטן שמשמש היום כמחסן. "לא היו אז רעפים, לא דלתות ולא כלום. הבנים ישנו בחלק אחד, הבנות בחלק שלי, שמתי וילון ביניהם וזהו". בלילה היא הייתה שומעת את קולות השועלים ורועדת מפחד. "דוד אמר שהם רחוקים, אבל אני שמעתי אותם ליד החלון! בסוף עשה תריסים מברזל". בזמנו, היא אומרת, משפחה שהיו לה שישה ילדים זכתה לביקור של אנשי הרווחה, "לבדוק מה איתם. ראו את המבנה ושאלו איפה הילדים ישנים. הסברתי להם – ככה ביחד, אחד עושה פיפי על השני. שמעו את זה, אמרו שנותנים לנו לבנות. אני הראשונה שבנתה פה בית קבע".
"לא היו אז רעפים, לא דלתות ולא כלום. הבנים ישנו בחלק אחד, הבנות בחלק שלי, שמתי וילון ביניהם וזהו". בלילה היא הייתה שומעת את קולות השועלים ורועדת מפחד. "דוד אמר שהם רחוקים, אבל אני שמעתי אותם ליד החלון! בסוף עשה תריסים מברזל"
בשטח הגדול שמקיף את ביתה עוד אפשר לראות את מה שהיה פעם הרפת המשפחתית ואת כלוב הסוללה של תרנגולות ההודו. "את האדמות שכרנו מהטריפוליטאים שעבדו בשדה התעופה ועשו הרבה כסף. זה מושב חקלאי, והשטח שלנו היה הכי מפואר. בחקלאות של דוד עמר תמיד היה שפע. גידלנו בוטנים וחומוס, היו לנו גם פרות ו־300 תרנגולות הודו. עבדתי המון. גם ילדתי את כל הילדים וטיפלתי בהם, וגם עזרתי במטעים וברפת. קשה שאי אפשר להבין. הייתי בהיריון, הבן שלי ראה שקשה לי להתכופף, רצה להתכופף במקומי – תרנגולת אחת דקרה לו את העין. הצלתי לו אותה.
"דוד היה מסכן, כל חודש היה מגיע לבית חולים מהרעל שבשדות. אחיו חשב שאני מרעילה אותו, מזל שבבית החולים אמרו לו שזה מהחומרים של החקלאות. בעלי היה ישר, ככה ישר", היא מסמנת בידיה. "לא היה רב עם הילדים ולא היו אצלו מכות. רק עם העיניים היה מסמן, וזהו. הילד שומע בקולו".
כסף לרפת מודרנית לא היה להם. סימי מציגה לנו כף יד שאצבעותיה מכווצות: "זה מהחליבות, הלכו הידיים. עשו לי ניתוח ככה, לכל אורך כף היד. דוד חשב שאני מנסה להתחמק מעבודה, אבל אמרתי לו: אני לא יכולה הכול לבד – גם הילדים, גם לחלוב פרה אחת אחרי השנייה, יותר משלוש פרות? ככה זה, הוא לקח אותי צעירה וחזקה. התחתן עם פועל".
בהמשך עבדה סימי בשדה התעופה, חילקה קפה ותה והחזיקה את המפתחות של כל המחסנים. האחראי על הציוד הופתע מהכמויות הדלות שביקשה לרכוש, ואף חשד שהיא לא דואגת שיהיו די סמרטוטים וניירות טואלט בכל המתחם. סימי נעלבה ואמרה שאם יש מחסור במשהו, היא מיד עוזבת. אבל דבר לא היה חסר. "הוא לא הבין איך זה יכול להיות. התברר שכל אלה שעבדו שם לפניי היו מזמינים ממנו כמויות סתם, ואז גונבים ציוד ולוקחים הביתה. פעם גם רימו אותו והביאו נייר טואלט מזויף, דק כזה. זה לא כסף שלי, אבל כואב לי שמרמים. בגלל זה שדה התעופה הפסיד, בגלל הגנבות שם אצל כולם".
הילדים שלה פרושים היום ברחבי הארץ – באר־שבע, ביתר־עילית, פתח־תקווה וגם פה בזיתן. דוד כבר איננו, נפטר בקיץ 2021. "הסוכר שלו עלה מאוד. רצנו לבית החולים, הצליחו לאזן אותו, אבל הוא חטף חיידק במיון. אחרי פחות מיום אחד – נפטר. התעוררתי בשלוש וחצי לפנות בוקר והתקשרתי לבן שלי שהיה עם דוד, לשאול מה איתו. הבן אמר לי שהוא ישן. אמרתי לו: לא, הוא מת. בדק וראה שצדקתי. עד עכשיו אני מתעוררת כל לילה בשלוש וחצי, ולא מצליחה לישון".
היא מגישה לנו קערית מלאה פול מתובל בכמון, חם וטרי מהסיר. על השולחן ממתינים גזרי עיתונים, אלבומי תמונות וטאבלט. ילדיה, נכדיה וניניה מחייכים מתוך שמחות משפחתיות, עוטפים אותה בחיבוק. "היום הכול שונה", היא אומרת. "פעם סיר אחד הספיק לכל המשפחה הגדולה. היום? אתה מביא כמה סירים להרבה פחות אנשים, ואף אחד לא מספיק לו". גם זיתן השתנה. המושב העני ששכן קרוב מדי לגבול, יושב לו כעת במרכז הארץ, נשען על כביש 40 הסואן. "הכול שונה", סימי חוזרת ואומרת, "כמעט. מי שקרוב לשולחן, עדיין מקבל יותר. ומי שלא? מסכן, באמת מסכן".
לתגובות: orlygogo@gmail.com
