התחקיר המשפחתי של מנהל בי"ס לקולנוע לשעבר גרם לו להוציא דווקא ספר

"דודתי ציפורה בת ה־95 שברה את הרגל, ונכנסתי לדירתה כדי להביא לה דברים. מצאתי שם את אגדות צפת שכתב אביה בערוב ימיו, מכתבים שלו, וגם את צוואתו. הבנתי שזה נכס תרבותי שיכול להישמר דווקא בספר"

"אני בא משתי שושלות רבנים מפוארות. מצד אבי אני נצר לרבי יוסף בכור שור, מבעלי התוספות. זו משפחה שנדדה באירופה, הובילה קהילות, ובניה אחראים לחלק לא קטן מההיסטוריה של ההלכה. אבי הגיע לירושלים ב־1924, ופגש שם את אמי, שהגיעה מצפת לסמינר המזרחי. בעבר כבר רפרפתי בספר שסבי הוציא על סבא־רבא שלו, הרב שמואל הלר, אבל הכותרת שאבי נתן במפגש ההוא, 'משפחת מייפלאואר הארצישראלית', טלטלה אותי. שם נטמנו זרעי הפרויקט הזה".

האירוע הנ"ל התרחש לפני כמעט שלושים שנה, "ובאותו יום ממש נסעתי ליומיום הסיזיפי של סם שפיגל ושקעתי בעבודה. אחרי כחמש שנים הקשר שלי עם הדודות שלי נעשה מעניין יותר – זה כנראה משהו שקורה עם התקדמות הגיל – ובמשפחה אמרו לי שכדאי לחקור את חייהן כי הן דומות מאוד ושונות מאוד, ובכל אחת מהן מסתתר סרט. ושוב, למי יש זמן לתחקיר עומק? ואולי אמצא תיבת פנדורה משפחתית שתטלטל אותי ולא אוכל לקום בבוקר לעבודה? הנחתי את זה שוב בצד".

ואז הגיעה רבקה אמבון. "ב־2015 התגלגלה לידיי עבודת מאסטר על הרב שמואל הלר. זה היה עוד רגע מכונן. קראתי, ונשארתי פעור פה. בניגוד לספר שסבי כתב עליו מתוך הערצה, ושפחות התחברתי אליו, זה היה חיבור אקדמי ממוסמך שהפך לדוקטורט. אמרתי די, יש פה עוגן שאני חייב לעשות איתו משהו. התיישבתי, ובסוף שבוע אחד כתבתי בקשה למלגה עבור פרויקט ששמו 'רבי שמואל הלר וסוכנות הזיכרון'. קיבלתי תשובה שלילית מכל הגופים האפשריים, וחזרתי לאי עשייה בנושא עד שפרשתי מסם שפיגל.

"יום אחד המשרתת הערבייה מגיעה בריצה הביתה, ומספרת לסבי שבתו לאה מתנשקת עם בחור במעיין. סבא מחכה שהיא תחזור הביתה, שואל אותה אם זה נכון, ואז מכה אותה מכות רצח. אמא שלי בוכה שלושה ימים. ובסופו של דבר אומרת לאביה, 'אין לי מה לעשות כאן יותר, אני רוצה ללמוד בירושלים'. מאז היא לא חזרה לגור בצפת"

"היו עוד אירועים שגרמו להתנעה של הפרויקט. ב־2006 נפגשתי בפסטיבל סרייבו עם הבמאי מייק לי, במטרה לשכנע אותו לבוא לארץ, למחווה שביקשו לעשות לו בפסטיבל ישראל. ישבנו לארוחת בוקר והצגתי לו במשך כחצי שעה את התוכנית ולמה הוא צריך לבוא. בסוף הפגישה הוא אמר לי 'אני בא', ואז ביקש שאספר לו על עצמי ועל משפחתי. התחלתי לספר לו על שני הצדדים שלי, והשיחה נגמרה אחרי שעה ארוכה רק כי הוא היה חייב להמשיך לפגישה הבאה. בסיום הוא אמר לי: 'בחיי לא פגשתי סיפור משפחתי כזה, ואני מקנא בך. שנינו יהודים, שנינו בנים של רופאים, שנינו באים ממעמד בינוני־גבוה – אבל עד לפני שנה לא היה לי שמץ של מושג מאיפה הגיעו הסבים והסבתות שלי. והנה אתה יושב כאן, יורה את כל הנתונים, והגענו רק למאה ה־17'. שנה אחר כך הציעו לו ללמד כיתת אמן בלטביה, והוא השיב בחיוב בתנאי שיהיו איתו תחקירן ונהג צמודים שייקחו אותו לעיירות שמהן הגיעה משפחתו".

ופרויקט החיים שלך מוביל קודם כול לספר ולא לסרט. במקרה של רנן שור זה אומר דרשני.

"זה יופיו של תחקיר, יופייה של הרפתקה. בשנות סם שפיגל הוצאתי ספרים וחוברות בכל שנה, בעצם הייתי גם עורך ומו"ל. כשפרשתי החלטתי לעשות את הסרט על משפחתי בלי תחקיר, כי רציתי להספיק לצלם את הדודות שלי, שהיו כבר בגיל תשעים פלוס. צילמתי, שמעתי וראיינתי, ועוד לא היה ברור איך יצא הסרט. ואז דודתי ציפורה בת ה־95, שהפכה לכוכבת הסרט עם זיכרונה המופלא, שברה את הרגל. הגעתי לאיכילוב ולקחתי מפתח לדירתה כדי להביא לה דברים. היה שם כאוס מדכא, אבל מצאתי את שיריה שהודפסו – היא הייתה משוררת שקיבלה מכתבי הערצה מעגנון ומלאה גולדברג. מצאתי גם את אגדות צפת שכתב אביה בערוב ימיו, מכתבים שלו, וגם את צוואתו. הוא נתן לה את כל אלו כדי שתערוך אותם לספר. כשראיתי את הטקסטים האלה, קרעים שכתובים על כל מיני פתקים, ממוארים והתכתבויות של חמישים שנה בינו ובין בנותיו – הבנתי שזה נכס תרבותי שיכול להישמר דווקא בספר".

והיה בכך גם קיום הבטחה שנתנה לאה הלר לאביה. "ביום הולדתו ה־95 היא אמרה לו, 'המשימה הבאה שלך שהופכת לשלנו היא להוציא לאור את ספר האגדות שלך. מילה של בנות הלר זו מילה'. זה גם המשפט שפותח את הספר, וזו הצוואה שעברה אליי".

יום הולדת עצוב

יחסית לאדם שמחזיק מניות רבות בהתפתחותו והצלחתו של הקולנוע הישראלי בעשורים האחרונים, לא תמצאו אצל רנן שור התפארות ויהירות, וגם לא כוונה לנוח על זרי הדפנה. הריאיון מתקיים בביתו, במיקום הקלישאתי ביותר של תל־אביב הבורגנית והתרבותית – רחוב קטן ושקט סמוך מאוד לשינקין פינת רוטשילד. הדירה גדושה ספרים רבים ותעודות שהוענקו לו עם השנים, ויש בה חדר שלם שמאוכלס בציוד עריכה ובימוי. שור, מודע היטב לתדמיתו כאדם שעשוי להיות קצר רוח לעיתים, מקפיד במשך כל השיחה לשדר נינוחות רבה. הוא בורר את משפטיו בקפידה, כמי שכבר נכווה ברותחין כשלא ריסן את עצמו.

הוא נולד בירושלים, ובגיל חמש עבר עם משפחתו לתל־אביב. מגיל צעיר נמשך לעולמות הבמה והתרבות, וכבר כשהיה בן 13 שיחק את התפקיד הראשי במחזמר "אוליבר". בגיל 16 יצר את סרטו הקצר הראשון "דודה אריאלה", שזכה בפרס "קולנוע לנוער". בצבא שירת בלהקת פיקוד מרכז, בעיתון במחנה ובגלי צה"ל, ובמקביל גם כתב ביקורות קולנוע. כשהשתחרר למד קולנוע באוניברסיטת תל־אביב ועבד כעוזר במאי וכמלהק בכמה סרטים ישראליים.

ב־1978 הקים שור יחד עם כמה חברים את "קרן הקולנוע הישראלי", שחוללה מהפכה בתחום והייתה לגוף התמיכה המרכזי ביוצרים המקומיים. בסוף שנות השמונים, אחרי שהיה מרכז מגמת הקולנוע בבית־צבי, נבחר להקים ולנהל את בית הספר לקולנוע סם שפיגל בירושלים. כיוצר הוא מזוהה יותר מכול עם הסרט "בלוז לחופש הגדול", שיצא לאקרנים ב־1987 והפך לסרט פולחן.

"צעקתי על בעלי כוח יותר מאשר על תלמידים. צעקתי על ראש העיר, על שרים, יצאתי נגד החזקים. האם אחרי עשרות שנים של עשייה, מה שמגדיר אותי עכשיו זו צעקה אחת שתועדה? היא תופסת את הפוקוס? אז כן, אני פגוע"

חלק ניכר ממה שהופך את הפרויקט החדש והאישי שלו למסמך ישראלי אנתרופולוגי מרתק הוא המתח הדתי. כל חמש בנותיו של הרב אברהם הלר, סבו של שור, נטשו את חיי התורה והמצוות. טקסט יוצא דופן שמובא בספר מראה שגם כשהבנות הללו כבר הפכו בעצמן לסבתות, הרב הלר בן התשעים המשיך לייסר את עצמו על חזרתן בשאלה: "מסיבה חגיגית זו ליום הולדתי מעוררת בי רגשות מעורבים. (…) החסידות רואה ביום ההולדת של האדם את יום חשבון הנפש שלו. לצערי הרב, המאזן של חשבון הנפש שלי שלילי. הוא בא לידי ביטוי דרסטי במה שלא זכיתי להעביר למשפחתי – את מורשת הדת של קיום תורה ומצוות". בהמשך הוא מביע ציפייה שבנותיו יחזרו בתשובה: "קורת הרוח האמיתית שלי והמתנה הטובה ביותר בשבילי הן הפגת הבדידות הרוחנית שלי, לאחר שתחזירו העטרה ליושנה בשיבה אל מורשת היהדות". כמעט בכל מכתב ששלח לנכדו רנן, הזכיר לו הסב שתפקידו האמיתי בעולם הוא להיות רב.

מאה אחוזי חזרה בשאלה – איך זה קרה לסבך?

"לבנותיו של הרב זיידה הלר לא היה מה לעשות בצפת של אז. זה גטו, עיר ערבית מסוגרת שֶערי המחוז שלה הן טבריה וחיפה – וגם בהן אין הרבה. לבנות בצפת אין איפה ללמוד אלא בבית ספר עממי דתי־לייט, או בבית ספר דתי־חמור. סבא שלח את בנותיו ללייט והתיר להן לקרוא ספרות זרה. פה גם צריך להזכיר שהוא היה ליברל אמיתי. כמה מפסיקותיו נחשבו פורצות דרך, למשל בזמן מלחמת השחרור, כשהורה ליהודי צפת לבנות ביצורים בשבת, או כשיצא בחריפות נגד לקיחת שלל מבתי הערבים שברחו מהעיר.

"ויום אחד המשרתת הערבייה מגיעה בריצה הביתה, ומספרת לסבי שבתו לאה בת ה־15 מתנשקת עם בחור יהודי בן גילה במעיין. סבא מחכה שהיא תחזור הביתה, שואל אותה אם זה נכון, ואז מכה אותה מכות רצח – בפעם הראשונה והאחרונה. אחותה פלינה סיפרה שאמא שלי בכתה שלושה ימים. ובסופו של דבר היא אומרת לאביה, 'אין לי מה לעשות כאן יותר, אני רוצה לנסוע ללמוד בסמינר המזרחי בירושלים'. וכך היה. הוא נסע איתה, הסדיר את התשלום, ומאז אמי לא חזרה לגור בצפת. בעקבותיה עזבו גם כל אחיותיה, היא שכבה עבורן על הגדר. אחת הלכה לסמינר לוינסקי, אחת נעשתה חקלאית בנהלל. את כולן סבא ליווה באוטובוס ללימודים. בערוב ימיו הוא אמר – טעיתי וחטאתי, הייתי ליברל מדי ולכן כולן לא דתיות. זו הטרגדיה שלו".

יכול להיות שלולא אותה נשיקה גנובה במעיין היית היום רב חרדי בצפת?

"אני לא חושב. מה שקרה היה צריך לקרות, כך או כך. אמי ואחיותיה היו חנוקות בצפת, וסבי הבין את זה. היה לו ברור שהלימודים במחוזות החפץ הרחק מהבית הדתי יביאו לתוצאות האלה, וכך אכן קרה".

ואף שאמך גורשה במכות בצפת, אתה מכריז בספר – אני צפתי. הרבה סתירות יש בקביעה הזו.

"לחלוטין. אמי עזבה את צפת בטריקת דלת, וחזרה אליה כשהציגה למשפחתה את בעלה העתידי. אבי התאהב בסבי ומצא עניין רב באחיותיה של אמי, וכך נוצר שבט שנקרא לו שור־הלר. אמי סלחה לסבי, היה שם קלוז'ר כי לשניהם היה הומור. היא הניחה לי את הגשר לצפת. בכל קיץ היינו נוסעים לשם כל המשפחה, גרים במלון של ההסתדרות בהר כנען ויורדים לעיר העתיקה. אמי עשתה לנו סיורים בעיר בכל יום. בשנות השישים צפת הייתה בירת התרבות של הגליל ועיר חשובה מאוד באמנות הישראלית. גדולי האמנים חיו, ציירו ומכרו שם. מבחינתי זו לגמרי חזרה הביתה. נולדתי בירושלים וגדלתי בתל־אביב, אבל הלב הוא צפת".

אתה וסבך שונים מאוד, אבל מהספר עולה שאתם גם דומים. באחד המכתבים אתה כותב לו: "סבא, אני ראש ישיבה לקולנוע בירושלים".

"נכון שחלק מבוגרי סם שפיגל רואים בי רב או אדמו"ר, וככה הם גם מתייחסים אליי, אם כי בגילי אני כבר לא יכול להגיע למחוזות תורניים כלשהם. ויש עוד משהו שצריך להגיד לגבי הקשר בין סם שפיגל לישיבה. למדו אצלנו במשך השנים לא מעט סטודנטים דתיים, והם אלה ששינו בהמשך את הדימוי הנלעג, האנטישמי לעיתים, של היהודי הדתי והחרדי בקולנוע הישראלי.

"בזמנו עשיתי סרט דוקו קצר שנקרא 'חתונה בירושלים', על נישואי בנו של אורי זוהר ובתו של אריק איינשטיין. זו הייתה הפעם הראשונה שצילמו חתונה חרדית ושידרו אותה לחילונים. ערוץ 1, כולל תוכניות הדת שלו שהוקדשו תמיד למפד"ל, ושירות הסרטים הישראלי, שהוא גוף ציבורי ממשלתי – שניהם אמורים לייצג את הישראליאנה כולה, והם לא עשו את זה. הבוגרים שלנו השלימו את התמונה החשובה הזאת בתרבות הישראלית".

דרמה בדירה

במשך שלושים שנה ניהל שור ביד רמה את "סם שפיגל". "בכל התקופה הזו הצלחתי פעמיים לצאת לשנות שבתון", הוא מספר. "בפעם הראשונה, ב־1997, ישבנו פה בדירה, כל הכוחות המשמעותיים של היצירה הטלוויזיונית בארץ, ושינינו את פני הדרמה הישראלית. היו אז תנאים קשוחים מאוד לעשייה של דרמה. לא היה כלום, מדבר. אורי ברבש המוכשר הצליח לעשות פרק של חמישים דקות בחמישה ימים – שזו מהירות עצומה, בדרך כלל מצלמים שלוש דקות ביום. יחד עם שבי גביזון, איתן גרין, שמי זרחין, דני סירקין ועוד, בניתי בדירה הזאת מחלקת דרמה ל'רשת'. 21 יוצרים ויוצרות יצרו כאן בשנה אחת תשע דרמות, שש מהן זכו בפרס פסטיבל ירושלים ושתיים הגיעו לקאן. שש דרמות נוספות שפותחו כאן שודרו בגופים אחרים. בשנת השבתון השנייה עשיתי את הסרט 'הבודדים'. וזהו בערך, אלה הפעמים היחידות שבהן לא הייתי שקוע לגמרי בסם שפיגל".

אף שחלפו ארבע שנים מאז תום עבודתו בבית הספר לקולנוע, אי אפשר שלא לשאול את רנן שור על נסיבות הפרישה. הצעד שלו גרם בשעתו הפתעה רבתי בעולם הקולנוע הישראלי, אבל אירועים אחרים שהתרחשו במוסד באותה שנה יכולים לספק יותר מרמז באשר לרקע. בחודש מרץ 2019 התחוללה שם שערורייה שגם יצאה מגבולות בית הספר והגיעה לתקשורת, סביב סיפורה של הילה כהן – סטודנטית שצילמה את השיג והשיח בוועדה הבית־ספרית, לאחר שהגישה תסריט שכתבה. בתיעוד שפרסמה כהן נשמע שור צועק עליה, מכנה אותה "חצופה", ובסופו של דבר מצווה עליה לצאת ומסיים ב"עופי מפה". בעקבות האירוע שלחו 14 סטודנטים מכתב לוועד המנהל של "סם שפיגל", ומחו על התנהגותו של שור.

כשאני שואל אותו אם חש פגוע מהפרשה, שור לוקח דקה ארוכה לחשוב ואז עונה במילה אחת: כן. אני מבקש ממנו להרחיב. "בארבע השנים האחרונות שלי בסם שפיגל הצבתי לעצמי שתי מטרות שהיו בולימיות ומגלומניות. האחת, להעביר בזמן מוגדר את בית הספר מהמבנה הישן, ששכן באזור תעשייה והיה צר מלהכיל ובלי חדר מורים, למבנה חדש. זה פרויקט שעבדתי עליו 15 שנים. המטרה השנייה הייתה בניית שיתוף פעולה עם האוניברסיטה העברית להקמת מסלול ישיר לתואר שני, בלי השפעה על תוכני הלימודים אצלנו. את כל זה עשיתי כמובן תוך כדי עבודת הניהול של בית הספר במאה אחוז. שיערתי שנשלים את הפרויקטים האלה ב־2021 או 2022. בנושא האוניברסיטה, בשלב מסוים אמרתי שאני לא מוכן להמשיך, כי זו הייתה בעיניי מלכודת דבש. בנושא המעבר, לחצנו על הגז. 2019 הייתה שנת השלושים להקמת בית הספר, ותוכננו בה שבע מחוות ברחבי העולם, כולל במוזיאון מומה ובפסטיבל ברלין. החגיגה כבר התחילה, אבל דא עקא, חטפתי התקף לב קל וראיתי שאני לא מסוגל פיזית לעמוד בכל מה שצריך. באפריל 2019 אמרתי לוועד המנהל שאני עוזב. כל הסיפור של המרד היה במקביל וקצת אחרי. ההחלטה לעזוב הייתה לגמרי שלי, בגלל עומס העשייה בשנה הזו".

אז למה אתה פגוע?

"אני פגוע מהכיתה הזו, וממה שקרה בעקבות הגל הציבורי והכתמת שמי".

אומרים שבמשך השנים קצת אהבת וטיפחת את תדמית הדיקטטור.

"אמרתי שאני דיקטטור נאור, כוחי הוא שאני יודע להחליט".

ופתאום זה התהפך עליך. אולי גם אתה נפלת בחטא ההיבריס?

"לא חושב. אבל נגיד שחטאתי, נגיד שהצעקה כלפי הסטודנטית לא הייתה במקומה. הרי אם זה לא היה מצולם, לא היה מתעורר ההד. האמן לי שצעקתי בחיי בסם שפיגל על אנשים בעלי כוח יותר מאשר על תלמידים. צעקות על תלמידים בעשור האחרון היו נדירות מאוד, נער יספרן. לעומת זאת, צעקות על ראש העיר, על שרים, דווקא על מקורות התקציב והשררה, זה האומץ שלי והחוצפה. יצאתי נגד החזקים, חלקם זרקו אותי מהחדר ואז נתנו את הכסף. האם אחרי עשרות שנים של עשייה עבור הקולנוע הישראלי, מה שמגדיר אותי עכשיו זו צעקה אחת שתועדה? הצעקה הזאת – שהייתה הכרחית, אבל נשים את זה כרגע בצד – היא מה שתופס את הפוקוס? אז כן, אני פגוע. אבל העגלה שלי מלאה בפרויקטים חדשים, ואין לי זמן לדבר על סם שפיגל או להיות מסכן. אני מתעסק במה שמעניין אותי באמת. פרשתי בצורה מצוינת מבחינתי, כלומר השארתי בית ספר עם תלמידים שאני בחרתי, מורים שיודעים את שפת בית הספר, מערכת כלכלית, תורמים ומבנה חדש, כך שכל יכולת הפעולה האמנותית, הכלכלית והפיזית קיימת. אמרתי לדנה (בלנקשטיין־כהן, מנהלת בית הספר כיום – א"ש) 'רוצי דנה רוצי', וכל מה שנשאר לי זה לשחרר".

ושחררת?

"לחלוטין. הרבה קונספירציות אוויליות ומשעשעות נקשרו בשמי ובשליטה שלי בסם שפיגל, ועכשיו אני מפתיע אחרים ואת עצמי ברמת השחרור שלי מבית הספר. ועם זאת, גם אני, כסבי, מביט אחורה על קורות חיי ולא ממש מרוצה. אני רואה שעשיתי מעט. כלומר, עשיתי הרבה בתחום הציבורי – הייתי שותף להקמת שלוש קרנות, חממה ליוצרים צעירים ובית ספר – אבל הפעילות האמנותית לנשמתי ולנפשי הייתה מעטה. עשיתי הרבה בתחום הקולנוע, אבל כל הזמן מאחורי הקלעים. תלמידים שלי עשו היסטוריה, אני הייתי המאמן. מזל שפרשתי לא בגיל 95 אלא בגיל 68, כך שיש לי תוכניות רבות להשלמת החסר.

"שלוש השנים מאז הפרישה הן הכי מאושרות שהיו לי. האושר הוא המסע המשפחתי הזה שמסעיר אותי כשאני מוצא עוד תמונה, ובכלל, כשאני לומד מסבי המת. למדתי ממנו להיות יותר מתון, לשיר ולחייך. הוא מעניק לי תובנות ששינו את דרך הבימוי שלי וגם את אישיותי. הוא נהיה לי לרב".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il