פעם בתל־אביב לא היו אנשים כמוכם" – את המשפט הזה, שמתנוסס ככותרת במחאה החילונית־שמאלנית נגד ישיבת מעלה אליהו השוכנת במרכז תל־אביב, ההיסטוריונית ד"ר מיכל גלטר כבר שמעה בעבר. באחד מימי העצמאות האחרונים יצאה גלטר הדתייה עם משפחתה לסיור מודרך ב"שביל העצמאות" בתל־אביב, וחלק מן המשתתפים האחרים בטיול העירו להם מדי פעם הערות בנוסח דומה. אבל גלטר לא נתנה לזה לעבור בשתיקה. בתום הטיול, רגע לפני שהקבוצה התפזרה, היא ביקשה לספר לחבורה על המחקר שהיא עורכת: סקירה של החצרות החסידיות והמרחב הדתי בתל־אביב בשנים 1940 עד 1965. המטיילים הופתעו לשמוע שלאורך מסלול הטיול שלהם, בשנות השואה וייסוד המדינה, צמחה קהילה חסידית רחבה ומגוונת, שלא מביישת – לפחות במספר האדמו"רים והשטיבלכים השונים בה – גם את ורשה שלפני המלחמה.
"חצרות" של חסידויות מזרח־אירופיות קמו אז בתל־אביב מן הבריחה ומן האפר. פליטים ושרידי שואה ייסדו בתי כנסת חסידיים, והשטיבלכים הפכו לזמן מה לחלק מהנוף וממרקם החיים של העיר. בשדרות רוטשילד התהלך האדמו"ר מבוהוש, ר' יצחק פרידמן; האדמו"ר מהוסיאטין ר' יעקב פרידמן התגורר ברחוב ביאליק; חצר מודז'יץ של ר' שמואל אליהו טאוב השמיעה ניגונים בדיזינגוף; שטיבל חסידות גור פעל בהנהגת ר' שאול משה זילברמן בנחלת בנימין; ועוד ועוד. חסידי תל־אביב השפיעו על הרחובות ועל חוף הים, על הפוליטיקה והחינוך, על השבת ועל אופי העיר. "בסופו של דבר תל־אביב של אז לא הייתה עיר חילונית כל כך", אומרת גלטר. "החיים יחד היו טבעיים".
השואה שמה קץ לעולם החצרות ששגשג במזרח אירופה במשך מאתיים שנה כמעט. יהודי שאינו חסיד, אם נמלט מאירופה לבדו או שרד מן השואה, היה יכול להמשיך לחיות חיים יהודיים כפי שהכיר כמעט גם בארץ ישראל. אבל החסידים איבדו בשואה לא רק קהילה, אלא גם "חצר" ייחודית ולעיתים קרובות גם את האדמו"ר שעמד בליבה
ספרה "שטריימל בדיזנגוף" (הוצאת מרכז זלמן שזר), שיצא לאחרונה, חוקר את התקופה. "זו הייתה סינתזה של זמן, מקום ואדם", היא אומרת. "הזמן – זמן של אחרי שואה, כשכל אחד שואל את עצמו מי אני ולאן אני שייך. המקום – העיר הליברלית במרכז הארץ. והאדם – אנשים משני הצדדים, חסידים וגם חילונים, שגרמו לחיבור הזה לעבוד. זה מעלה המון מחשבות על התהליכים שקרו בחברה החרדית מאז וגם בחברה החילונית, וגם מעורר שאלות. האם היה יכול להיות אחרת?"
צדיק בא לעיר
הבעל שם טוב (ובקיצור הבעש"ט), ר' ישראל בן אליעזר ממז'יבוז', הלך לעולמו בחג השבועות תק"ך, 21 במאי 1760. תלמידיו, ובראשם המגיד ממזריטש, הפיצו במהירות את תורתו בקרב יהודי מזרח אירופה, וכך נוסדה תנועת החסידות, שהשפיעה רבות על העולם היהודי מאז. הגותם הושפעה, בפרט בדורותיה הראשונים, מקבלת האר"י, ואת הרצון לדבוק בא־ל בכל עת ומקום ביטאו החסידים באמצעות דבקות באדמו"ריהם, שלכל אחד מהם הייתה "חצר". תואר האדמו"ר עבר בדרך כלל בירושה, מאב לאחד מבניו (או לכמה מהם), ובמשך הדורות נוצרו במזרח אירופה מאות חצרות עצמאיות, גדולות וקטנות, שלכל אחת מהן מסורות ודגשים שונים.
השואה שמה קץ לעולם החצרות ששגשג במזרח אירופה במשך מאתיים שנה כמעט. "קיומו העתידי של פסיפס החצרות החסידיות עמד בסימן שאלה", מסבירה גלטר. יהודי שאינו חסיד, אם נמלט מאירופה לבדו או שרד מן השואה, היה יכול להמשיך לחיות חיים יהודיים כפי שהכיר כמעט גם בארץ ישראל. אבל החסידים איבדו בשואה לא רק קהילה, אלא גם "חצר" ייחודית ולעיתים קרובות גם את האדמו"ר שעמד בליבה. "צריך לשקם הכול מחדש, וכאן נכנסת השאלה אם האדמו"ר עצמו שרד או לא", אומרת גלטר. יש חסידויות שכמעט נעלמו כי האדמו"ר נרצח בשואה – למשל חסידות אלכסנדר, שהייתה אחת משתי החסידויות הגדולות בפולין לצד חסידות גור. אדמו"ר חצר אלכסנדר, ר' יצחק מנחם מנדל דנציגר, נרצח בטרבלינקה ב־1942, ורבים מחסידיו נספו גם הם. "נותרו חסידים ללא אדמו"ר", אומרת גלטר, "ובמקרים אחרים אדמו"ר ללא חסידים. וכל דבר הוא טראומה בפני עצמה. יש חסידויות שבהן אחוז נכבד מאנשי החסידות אבד, יש חסידויות שהציבו מחליף לאדמו"ר שנרצח, יש חסידויות שבהן האיש הטכני החזק שרד ולכן החצר חזקה, ויש כאלו שלא הצליחו לשקם את החצר".
לפי מחקרה של גלטר, עיר המקלט החשובה ביותר לרוב החסידויות הללו, במהלך שנות הארבעים והחמישים, הייתה תל־אביב. העיר המתפתחת קיבלה לתוכה, יחד עם שאר העולים בשנים ההן, עשרות אדמו"רים ואינספור חסידים. "ההיסטוריון הפולני מרצ'ין וודזינסקי מיפה את החצרות החסידיות ואת פיזורן באירופה ערב מלחמת העולם השנייה, והעיר שריכזה בתוכה את המספר הרב ביותר של אדמו"רים הייתה ורשה, שהתגוררו בה 26 אדמו"רים", מספרת גלטר. "במזרח אירופה היו 38 עד 67 חסידויות לכל 1,225 קמ"ר. לשם השוואה, בתל־אביב־יפו, שמשתרעת היום על 52 קמ"ר, חיו 27 אדמו"רים באמצע המאה ה־20, ופעלו בה לא פחות משבעים מרכזים חסידיים. היא הפכה לפיכך למרכז העשיר ביותר באדמו"רים והרווי ביותר בשטיבלך בעולם, עד אמצע שנות השישים".
למה דווקא בתל־אביב? לגלטר יש כמה השערות. למשל, היא מספרת, האדמו"ר מהוסיאטין, ר' ישראל פרידמן, התגורר בווינה מאז תום מלחמת העולם הראשונה. ב־1937, שנה לפני האנשלוס (סיפוח אוסטריה לגרמניה הנאצית), הוא קם והלך. לחסידיו בבירת אוסטריה אמר למכור את כל רכושם ולבוא לארץ ישראל מיד, אפילו בנעלי בית. "אך טבעי שהם יגורו בתל־אביב", אומרת גלטר. "הם היו רגילים להוד של וינה, ותל־אביב נחשבה בעיניהם למקום הכי תרבותי, מתקדם ומתאים להם. בירושלים העדה החרדית הייתה חזקה ונוקשה. בתל־אביב יש משהו שהוא חול ולא אבן, משהו גמיש יותר, היא עיר ליברלית ומקבלת, מכילה, ובימים ההם היא קיבלה בקלות את החסידים. יש משהו רך בעיר הזו, בניגוד לירושלים".
ד"ר מיכל גלטר: "בתשליך רבים מתושבי העיר מכל המגזרים 'נשפכו' לרחובות, ובשירת הים בשביעי של פסח, מעגלים של ציבור דתי־לאומי וחילוני התאספו סביב הציבור החסידי. בשבת בצהריים, אדמורי רוז'ין לא ויתרו על יציאה להתהלך בשדרות רוטשילד. בווינה הם היו רגילים לטייל בשדרה"
השערה אחרת מתאימה גם לחצרות אחרות, קוסמופוליטיות פחות: "אדמו"ר צריך תשתית כלכלית – שהחסידים יוכלו להתפרנס", אומרת גלטר. "בתל־אביב הייתה אפשרות להתפרנס במגוון רחב של מקצועות". לדבריה, חסידי העיר עסקו במתן שירותי דת – שחיטה, דיינות, קבורה ועוד – וגם בהוראה, במסחר ובעסקים קטנים. היו בהם חייטים, בעלי חנויות, מוכרי מוצרי פלסטיק; חלקם החזיקו בזיכיון להפעלת דוכני מפעל הפיס. אחד החסידים האמידים בימים ההם היה ישראל ליבר, בעלי בית חרושת לשוקולד שנשא את שמו ולימים התמזג עם עלית. חסיד בולט אחר היה נתן בריקשטיין, בעל חברת "מטע", שעסקה בייצור שומן לתעשיית המזון. היו גם כמה יהלומנים, וכל אלה היו גם נדבני הקהילה, ממש כמו הגבירים שפעלו בעיירות החסידיות שהותירו מאחור, באירופה.
חסידים ואנשי מעשה
אחרי השואה, גם תל־אביבים חילונים שברחו מהיהדות החלו להתגעגע. גלטר מציינת לדוגמה את צבי לוביאנקר, ממייסדי הסתדרות העובדים הכללית וחבר מועצת עיריית תל־אביב בסיעת הפועלים. לוביאנקר, אחיו של הפוליטיקאי פנחס לבון, היה בנו של אחד מחסידי הוסיאטין הבולטים בגליציה, וקיבל חינוך חסידי בילדותו. הוא סייע רבות לקליטתו של האדמו"ר ישראל מהוסיאטין בעת שהגיע לעיר מווינה ב־1937. חילוני תל־אביבי בולט אחר שנקשר לחסידויות העיר היה שלמה גרטל, יו"ר מחלקת המזכירות של העירייה ולימים מנהל בנק הלוואה וחיסכון. גרטל למד בקלויז של חסידי בעלז בעיירת הולדתו בפלך לובלין, ולא פעם פקד את ביתו של האדמו"ר אהרן רוקח מבעלז ברחוב אחד העם. גם ישראל רוקח, ראש העיר בשנים 1936 עד 1952, היה מיוחס לשושלת של חסידות בעלז, ושמר על קשר עם החצר בעיר.
הציבור הדתי־לאומי, מתנועת המזרחי והפועל המזרחי, ניהל מערכת יחסים קרובה עם אנשי החסידויות. "הרבה אנשים שראיינתי לצורך המחקר היו אנשי הציונות הדתית, ורמת ההיכרות שלהם עם החצרות הייתה גבוהה", אומרת גלטר. "אין כמעט מישהו שלא היה בטיש של אדמו"ר זה או אחר. הדלת של החסידויות הייתה פתוחה לכל מי שרוצה, וילדים רבים גם למדו יחד במוסדות החינוך החרדיים האליטיסטיים ובמוסדות שיועדו לילדי עולים, למשל בשכונות דרום העיר. הגבולות לא היו ברורים".
היו חיכוכים, מריבות?
"אולי סביב הקמת הישיבה של גור עלו שאלות כמו 'מה הם יעשו פה', אבל זה לא גרר מהומות. המרואיינים במחקר, בעיקר הדתיים־לאומיים, לא דיברו על מתח. רובם זכרו חוויות משותפות על שפת הים כמו התשליך, שבו רבים מתושבי העיר מכל המגזרים 'נשפכו' לרחובות, או שירת הים בשביעי של פסח, כשמעגלים של ציבור דתי־לאומי וחילוני התאספו סביב הציבור החסידי. בשבת בצהריים, אדמורי רוז'ין לא ויתרו על יציאה להתהלך בשדרות רוטשילד. בווינה הם היו רגילים לטייל בשדרה. על האדמו"ר מבעלז מספרים שלא הרים את העיניים כשהלך בשדרה המרכזית".
המוזיקה החסידית הייתה אבן שואבת. במיוחד ידועה בכך חסידות מודז'יץ: "המשורר אבות ישורון ראה בעצמו כחלק מהחסידות הזו, ואמיר גלבע היה נוהג לפקוד את הטישים של חב"ד. מנגד, האדמו"ר ממודז'יץ אמר הלל ביום העצמאות, ואדמו"רי רוז'ין הגיעו ביום העצמאות לבית הכנסת הגדול"
גם טישים ותפילות הימים הנוראים משכו אל החצרות קהל כללי מן הרחובות. המוזיקה, אחד המוטיבים החזקים בחסידות, הייתה אבן שואבת. במיוחד ידועה בכך חסידות מודז'יץ, שהצמיחה ניגונים נפלאים. "המשורר אבות ישורון ראה בעצמו כחלק מהחסידות הזו, ואמיר גלבע היה נוהג לפקוד את הטישים של חסידות חב"ד. מנגד, האדמו"ר ממודז'יץ אמר הלל ביום העצמאות, ואדמו"רי רוז'ין הגיעו לבית הכנסת הגדול ביום העצמאות".
תל־אביב לא חיכתה לאדמו"רים שישתדלו למען השבת, מזכירה גלטר. מאז היווסדה נתנה העיר צביון מיוחד ליום הזה. "כשנחום גוטמן תיאר את רחוב הרצל בשנות העשרה המוקדמות של המאה שעברה, הוא ציין את שרשרת הברזל שחסמה אותו לעגלות בשבת. חיים נחמן ביאליק יזם בשנת 1927 את מפגשי 'עונג שבת' בטענה ש'יש לרומם את ערך השבת בתוכנו'. העירייה הגדירה את יום השבת כיום המנוחה הרשמי בשטחה, וב־1923 הגדירה זאת כתנאי לסיפוח שכונות נווה צדק ונווה שלום. ב־1937 חוקקה תקנה עירונית, שבתי עסק ייסגרו עם כניסת השבת. את כריכת הספר שלי מעטרת תמונה של מחצרץ שהתריע לפני כניסת השבת, והייתה גם משמרת שבת שהסתובבה ובדקה שאכן שומרים על החוק. מי שלא שמר, דיווחו עליו במוצאי שבת".
בנבירה בארכיוני עיריית תל־אביב היא מצאה מכתבים של אנשים שדווח עליהם שהפרו את החוק, וביקשו לבטל את הקנס. "מרביתם כתבו שחשובה להם שמירת השבת, ושהם הפרו את החוק במקרה, או כי עובד עשה דין לעצמו. לדוגמה, חברת המוניות אריה כתבה למשמרת השבת: 'נקטנו את כל האמצעים נגד הנהג שפעל על דעת עצמו, והעיז לחלל בצורה כה מחפירה את קדושת השבת', ו'הנהלת החברה תמשיך לשמור בקפדנות על קדושת השבת ולא תרשה לעובדיה לפגוע ברגשות עם ישראל'.
"אפילו מערכת העיתון הארץ הבהירה במכתב כזה: 'המחלקים שלנו אינם מוכרים עיתונים בערבי שבתות אחרי בוא השבת'. הנהלת קולנוע ארגמן טענה שלא ייתכן שהוקרנו בקולנוע סרטים ביום שבת, שכן הוא קולנוע קיצי ולכן 'כל זמן שחשכה לא תרד אין באפשרותנו להציג כל סרט שהוא'. למעט המקרים המתועדים בארכיון העיריה, נראה שהפרהסיה התל־אביבית שמרה על יום המנוחה כחלק מקודקס החוקים העירוניים שלה".
תוכנית ההתנתקות
בין 1940 ל־1965 מנתה האוכלוסייה החרדית בין 3.3 אחוזים ל־4 אחוזים מציבור הבוחרים לעירייה. "את הכוח הפוליטי של החסידים אפשר לראות בשנים ההן בתקציבי המועצה הדתית, שבנתה מקוואות ובתי כנסת", אומרת גלטר. החסידים יוצגו בידי נציג אחד במועצת העיר, ובמשך כשני עשורים היה זה חסיד גור יהודה מאיר אברמוביץ', שהחזיק בכמה תפקידים במנהל העירוני: הוא היה יו"ר הוועדה לשירותי דת, יו"ר מחלקת הרווחה העירונית וסגן ראש העיר. מאחוריו עמד האדמו"ר מגור, שחי ופעל בירושלים, אבל גם קהילת גור בתל־אביב הייתה גדולה ודומיננטית.
כשדוד פנקס פינה את מקום סגן ראש העיר ב־1952 לטובת תפקיד שר התחבורה, היה צורך להחליט מי יחליף אותו. ההתלבטות הייתה בין נציגי המזרחי, פא"י והפועל המזרחי. שלושת המועמדים פנו לאדמו"ר מסדיגורה כדי שיכריע בשאלה. "האדמו"ר החליט לערוך גורל, ומי שנבחר היה אברהם בויאר, איש הפועל המזרחי. בעיתונות של אז תהו איך האדמו"ר קשור לזה. מתברר שאלה היו שלושה אנשים שהאדמו"ר היה בעיניהם דמות משפיעה והם כיבדו את דעתו". מקרה אחר של התערבות בבחירות המקומיות היה ב־1955, כשמפא"י העמידה בראש הרשימה העירונית את גולדה מאיר: "האדמו"ר מגור עמד על כך שהנציגים העירוניים לא יתמכו בה, והיא לא ניצחה".
בראשית שנות השישים נבלמה צמיחתה הדמוגרפית של האוכלוסייה החרדית בעיר והחלה מגמת ההגירה החוצה. עד הבחירות לכנסת השישית ב־1965 ניצבה תל־אביב במקום השני ברשימת הערים שתרמו קולות לאגודת ישראל, אחרי ירושלים. אבל ב־1965 היא הפכה למרכז השלישי בגודלו, ואת מקומה תפסה בני־ברק. נקודת הציון הזאת מסמנת מגמה שהחלה שנים לפני כן. הסיבה הראשונה לשינוי, מסבירה גלטר, היא רצונם של חרדים וחילונים גם יחד לחיות בסביבה סטרילית יותר, שחיים בה רק אנשים כמותם. "אט־אט נוצר ניכור", היא אומרת. החרדים ביקשו להסתגר, וגם החילונים בתל־אביב ביקשו לא לראות אותם מתהלכים בקרבם. "בשנות הארבעים והחמישים גרו בתל־אביב אנשים שהכירו את המסורת החסידית, והיא לא הייתה זרה להם", אומרת גלטר. "הם חיפשו את היידישקייט. בימים הנוראים שכרו אולמות כדי לקיים בהם תפילות, ואנשים ציפו לתפילות האלו. אבל בני הדור השני והשלישי כבר לא הכירו את התרבות הזו, ו'השחורים האלה' לא מצאו חן בעיניהם".
תרמה למגמה הולדתה של חברת הלומדים החרדית, שהעדיפה לימוד תורה על פני עבודה יצרנית, בין השאר על רקע הגעת כספי השילומים מגרמניה, שאפשרו לעבוד פחות. "בדור הראשון שהגיע לארץ כולם עבדו, לא הייתה שאלה", אומרת גלטר. "אבל ברגע שנוצרה חברת הלומדים, שבה החיים מרוכזים סביב הישיבה, מנהיגי הישיבות ביקשו ללמוד בסביבה 'נקייה' יותר, וכך הישיבות, ואיתן הצעירים והאברכים, היגרו לבני־ברק. בעקבותיהם הלכו גם ההורים, כשיצאו לגמלאות. בתהליך איטי התרוקנו בתי הכנסת התל־אביביים ממתפלליהם ומרכז הכובד של החיים הדתיים בגוש דן פנה מזרחה.
"בשנות השישים נחלש כור ההיתוך שנוצר בשנים שלאחר השואה. יחד עם התבססותה הכלכלית של החברה בישראל, נבנו תשתיות מגזריות ופוליטיות שהובילו לפריחה מגזרית מחד, והעצימו את הבידול והשוני מאידך. כך הלכו וגדלו הפערים הדתיים, החברתיים והכלכליים בין החצר החסידית לרחוב התל־אביבי".
סיבה שלישית הייתה היכולת להתפרנס גם בלי לגור בתל־אביב, בזכות תחבורה בין־עירונית יעילה יותר. "יש חסידויות שבהן הציבור יזם את העזיבה האיטית, ויש חסידויות שבהן האדמו"ר הוביל את היציאה. האדמור מוויז'ניץ, למשל, הקים ישיבה בבני־ברק, ובנה את שיכון ויז'ניץ".
המחקר של גלטר נעצר ב־1965. בעיר נותרו גם אז כמה חסידויות, למשל סדיגורה וגור, אך מספרן היה קטן לאין שיעור. מהחצרות הפעילות והמשפיעות לא נותר כמעט דבר. "הרבה חצרות פעלו בדירות שכורות, ואחרי שפינו אותן לא נותר להן זכר. האדמו"ר מסדיגורה ר' מרדכי שלום יוסף פרידמן גר בבית מקסים ברחוב נחמני. לימים שיפצו את הבית, ועל הקיר ציינו את האדריכל ואת סגנון הבנייה, אבל לא נכתב שגר כאן מישהו משפיע. קצת חבל שמחביאים את זה כי זה לא עולה בקנה אחד עם הדימוי של תל־אביב. בארכיוני העיתונות החרדית החסידית ראיתי שמחפשים מידע על הפרק הזה בהיסטוריה. היה מדור בעיתון המודיע שפורסמו בו תמונות מהתקופה הזו. אבל בהיסטוריה של תל־אביב הפרק הזה לא קיים. מצאתי רק עמודים ספורים, וחבל. זה סיפור שצריך להישמע".
ד"ר גלטר, בת חמישים, תושבת עלי, נשואה ואם לשבעה, נולדה בבני־ברק, וכשהייתה בת שבע עברו הוריה לאלקנה. שני הוריה אנשי חינוך. אמה גדלה בבית של חסידי גור בתל־אביב, ואביה עלה מעיראק. כשנישאו נתקלו בהתנגדות של הוריה. האם עזבה את החסידות, "אבל לא בכעס" לדברי גלטר. "הבית שהקימו לא שייך לשום דבר, ומצד שני הוא שייך להרבה דברים. הבית לא נצבע בשום צבע, ומצד שני הוא נצבע בהרבה צבעים. המורכבות שגדלתי בה והחיבור הזה הובילו אותי להרבה תובנות שגם עזרו לי בספר, כי גדלתי עם הרבה הכלה והבנה שהחיים הם לא שחור־לבן".
היא למדה הוראת מתמטיקה והיסטוריה ("אני אוהבת את שניהם, ומרגישה שהאחד משלים את האחר: מתמטיקה היא סיפור והיסטוריה היא לוגיקה"), ומלמדת בתיכון באריאל ובאולפנה בעלי. בתואר השני שלה עסקה בתנועת פועלי אגודת ישראל, וערכה מחקר על היישוב יסודות בנחל שורק. "זאת הייתה התיישבות חרדית, אבל היא לקחה חלק בעשייה הלאומית", אומרת גלטר. "הם תפקדו כגרעין נח"ל, אירחו את עליית הנוער, עסקו במשימות חקלאיות ובהתיישבות. גיליתי שמיד אחרי השואה, ההפרדה המגזרית הייתה הרבה פחות חזקה. זו תקופה שבה חרדים התגייסו לצבא ושמחו ביום העצמאות".
בגיל ארבעים, כשילדיה גדלו, החליטה לחזור לאקדמיה, ולכתוב את הדוקטורט שלה באוניברסיטת בר־אילן, בהנחיית פרופ' קימי קפלן. "אני לא זוכרת איך בדיוק הגעתי לעניין החסידות בתל־אביב, אבל מהסיפור של יסודות הבנתי שיש משהו מחבר בתקופה הזאת, דווקא אחרי השואה, כשאנשים חיפשו את ההגדרות של עצמם מחדש. רציתי ללמוד על התקופה הזאת, ויצאתי למסע בעקבות החצרות החסידיות ששוקמו מחדש בתל־אביב, ובמסע הזה גיליתי לא רק את החסידויות – אלא גם את תל־אביב".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
