"כל מה שיש היום לעם היהודי בארץ ישראל זה בזכות אדם אחד שחלם ופעל"

חבריו של נהוראי אברג'יל מישיבות מיר וחברון חוששים לאמונתו. הם יודעים שהוא יצא לשירות לאומי־אזרחי ושהיום הוא לומד באוניברסיטה העברית, אבל ללכת לאזכרה האלטרנטיבית של בנימין זאב הרצל עם רבנים מהציונות הדתית? זה כבר קצת יותר מדי ציוני. בקבוצת הוואטסאפ של תלמידי מיר בני מחזורו עלה סרטון מהאזכרה, ובעקבותיו נרשמה עקיצה מאחד החברים: "באותו זמן יכולת ללמוד 'יביע אומר'".

אבל אברג'יל, בן 23, נתפס לדמותו של הרצל עוד מילדותו. "אני זוכר את עצמי בגיל 11 או 12 קורא על פרשת דרייפוס, ואיך העיתונאי המתבולל־לכאורה משנה בעקבותיה את כל חייו. הוא מבין שיש פה משהו הרבה יותר גדול מדיווח עיתונאי. שיש כאן אירוע היסטורי".

ומה ענית לחבר מישיבת מיר?
"שמיותר להתווכח. עלו שם הטענות הרגילות – שהרצל כביכול קרא להתנצרות ואוגנדה וכיוצא בזה. אמרתי לחבריי שאשמח ללמוד יחד איתם מתוך כתביו של הרצל. לי יש יותר אינפורמציה מדיסאינפורמציה: נלמד יחד ואז נפרש אותו".

אבל למה באמת ללכת לאזכרה של חוזה המדינה? מדוע זה חשוב לך?
"מתוך הכרת הטוב. כל מה שיש פה במדינה, כל מה שיש היום לעם היהודי בארץ ישראל, זה בזכות אדם אחד שחלם ופעל, ושמו הרצל".

לא רק במגזר החרדי נפוצה ההשקפה השלילית על פועלו של הרצל. הרב יוסף בן־שושן, המלמד בישיבות הציונות הדתית ומכהן כרב בקהילת "עוז ישראל" בירושלים, שמע דברים דומים גם במגזר שלו. בשבוע שעבר – אור לכ' בתמוז, יום פטירתו של חוזה המדינה – ערך לו הרב בן־שושן אזכרה דתית: קטנה, שקטה, אבל בעלת מסר נחוש. זו השנה השביעית שהוא מקיים את האירוע הבלתי רשמי, יום לפני האזכרה הממלכתית. רבנים מוכרים מהציונות הדתית, כמו הרב אורי שרקי וראש ישיבת כרם ביבנה הרב מרדכי גרינברג, הגיעו אליה השנה. בעבר השתתפו באירוע ראש ישיבת עטרת כהנים הרב שלמה אבינר, וגם הרב אליהו זיני מחיפה והרב שמואל מורנו, אחיו של עמנואל מורנו. בעלייה שלהם לקברו של הרצל יש משום בקשת סליחה על היחס שזכה לו מצד רבים בחברה הדתית, החרדית והחילונית.

"למרבה הצער, כוונות רעות בסביבתו הקרובה והרחוקה זייפו את פרצופו האמיתי", כתב הרב בן־שושן בהזמנה לטקס האזכרה. "ציירו אותו באופן שקרי שעורר כלפיו סלידה ובוז, או במקרה הטוב ריחוק וניכור, והפילו גם אותי במלכודת. הרגשתי צורך עמוק לבקש מחילה מהרצל, עליתי לקברו וביקשתי ממנו סליחה. החלטתי לחזור בתשובה על ידי הפצה לעיני כול של פרצופו האמיתי של מחולל התחייה הלאומית שלנו. מאז התחלתי יחד עם חברים לקיים אזכרה דתית כמסורת סבא ליד קברו".

כיסא לא יזוז

כעשרים איש שדמותו המיוחדת של חוזה המדינה נגעה בהם והשפיעה על עולמם המחשבתי והאידיאולוגי התכנסו ביום שני שעבר לפנות ערב מול שערי הר הרצל הסגורים. המכשול לא מנע מהקבוצה לחפש ולמצוא את דרך העקיפין הארוכה יותר לקברו של חוזה המדינה. שתי נערות בווסטים צהובים קיבלו את פניהם בנחלת הקבר, שכבר הוכנה לקראת טקס האזכרה הממלכתי: הן הוצבו שם להשגיח על הסדר, שאיש לא יזיז חלילה כיסא פלסטיק לבן אחד ממקומו. שתי הבנות דיווחו לאחראים על אודות אסופת חובשי הכיפה שהסתננו לשטח, ולאחר מכן הודיעו שיש אישור לתפילת מנחה, אבל את שאר הטקס תצטרך הקבוצה לקיים במרחק של כמה מאות מטרים מהמצבה. הרב בן־שושן, שאחז בידיו את ספרו החדש של משה נחמני על הספדי רבני העולם לחוזה המדינה, חילק מתוך קלסר כחול גדול דפי תהילים לעילוי נשמת בנימין זאב בן חנה ויעקב הרצל.

מי שנאלץ לצערו להיעדר מהאזכרה הוא ד"ר יצחק וייס, רופא שיניים וניצול שואה, שחתום על הספר "הרצל – קריאה חדשה" (ידיעות ספרים). במחקר שנכתב במקור בצרפתית ופורסם לראשונה ב־2006, קבע וייס כי בניגוד לעמדה הרווחת, הרצל לא היה מתבולל אלא יהודי שמחובר למסורת אבותיו ולרוח ישראל. רבים מבאי האזכרה האחרונה הגיעו אליה בעקבות מחקרו המרתק של ד"ר וייס, ואחרי הקריאה החדשה שלהם עצמם באישיותו של חוזה המדינה.

כזה הוא למשל יואל חדד, סטודנט מבר־אילן ובעבר תלמיד של הרב בן־שושן בישיבת כוכב־יעקב. בשיעור א' הוא קרא את ספרו של ד"ר וייס, גילה שגם רבו התפעם מהספר, ומאז שניהם מגיעים מדי שנה לאזכרה ופועלים להכיר לציבור את דמותו האמיתית של הרצל. חדד, שהופקד על מלאכת התיעוד והצילום באירוע, מנהל גם את קבוצת הוואטסאפ ועמוד הפייסבוק "הרצל – קריאה חדשה", שחבריו מפרסמים עובדות מבוססות על חוזה המדינה ונאבקים להפריך שקרים ועיוותים. "הרצל ראה בעצמו חוליה במורשת ישראל", אומר חדד. "זה שומט את הקרקע מתחת רגלי חרדים שמעוניינים לצייר אותו כאנטי־דתי, וחילונים שמנסים לתאר אותו כמנוכר למסורת".

הרצון לחבר את הרצל שוב אל המקורות היהודיים עומד מאחורי קיומה של האזכרה הדתית. הדגשים באירוע הזה שונים מאלו של הטקס הממלכתי, שעוסק לדברי הרב בן־שושן בפולקלור ההרצליאני, וחסר בו ממד דתי. "האזכרה הממלכתית חילונית באופייה: לא קוראים פרקי תהילים, נדמה לי שהיו אזכרות שגם קדיש לא נאמר עליו. האם לא מגיע להרצל שנגיד עליו קדיש? אני סבור שזו חובתנו. יותר מזה, אני חושב שבכל בית כנסת במדינת ישראל צריך לעשות לו אזכרה. זה האיש שכולנו חבים לו את המדינה, ובמקום להכיר בכך יש התעלמות וביזוי של דמותו. לועגים לי כשאני מדבר עליו".

לועגים?
"יכול לבוא מישהו ולומר: 'לרשע כזה עדיף שכומר יעשה אזכרה'. מה שעושים להרצל פשוט לא ייאמן, אבל אני מוכן להילחם ולהתמודד מול כל טענה. בכל פעם שהנושא הזה עולה, אני מבקש להיות הסנגור של הרצל. אני חייב לשחוט הרבה פרות טמאות בעניינו. קשה להאמין כמה סולפה דמותו, עד שתלמידים בישיבות הסדר באים אליי עם שנאה כזו אליו. לפעמים זה עובר גם לרבנים, שיוצאים נגדי ונגד הפעולות שאנחנו עושים לעילוי נשמתו של הרצל".

יהדות לפני ציונות

המאבק החרדי בציונות השתמש במובן מסוים בהכפשת דמותו של חוזה המדינה, וחזר שוב ושוב על הטענה שהרצל דגל בכלל בהתנצרות המונית וביקש להקים מדינה באוגנדה. הרב אברהם יוסף, רבה של חולון ובנו של הראשון לציון הרב עובדיה יוסף, אף פסק שמי שקיבל מהוריו שם של אנשים רשעים "דוגמת הרצל ונמרוד", מותר לו להחליף את שמו.

הקמפיין החרדי התוקפני ביותר נגד הרצל שייך למחזיר בתשובה הרב אמנון יצחק, שפרסם כמה סרטונים ארסיים על חוזה המדינה. "בסרטים של אמנון יצחק לוקחים משפטים שהרצל אמר או כתב ביומניו, פונים לאנשים בקניון ושואלים אותם מי עומד מאחורי הדברים האלה – היטלר או הרצל", מתאר הרב בן־שושן. "כולם אומרים 'היטלר'. הסגנון הגס והזול הזה התפשט וקנה אחיזה גם בציונות הדתית".

והכול מניפולציות?
"היום אני מבין שהרצל פעל במודעות מלאה לקדם את גאולת ישראל. הוא אומר על עצמו שהוא מחולל את יציאת מצרים, הוא מרגיש הזדהות מוחלטת עם משה רבנו, זו דמות החיקוי שלו. יש לו יחס לארץ הקודש, וכל הסיפור על אוגנדה הוא בלוף אחד גדול. הוא מעולם לא חשב על אוגנדה. כל המיתוסים שבנו על האיש הזה מתפרקים בזה אחר זה. תפרו לו תיקים מכל הצדדים. החרדים – כדי להתנגד טוטאלית לציונות. החילונים – כדי להראות שחוזה המדינה לא היה מחובר אל הקודש ולא לגאולה, וכל יהבו היה מקלט בטוח ליהודים. אלו ואלו דברי זבחי מתים.

"קראתי את הספר של ד"ר וייס בנשימה אחת, ודמעות זלגו מעיניי עד שבסוף הקריאה הרגשתי חוב מוסרי לעלות על קברו ולבקש מחילה. הרגשתי שפגעתי באיש, חיללתי את זכרו, כי גם אני הייתי שותף לפשע של עיוות דמותו. כשלמדתי על גאולת ישראל הרצל לא היה קיים מבחינתי – אבל למעשה הוא המחולל, הוא השליח האלוקי, הוא משיח בן יוסף. הוא האיש שבפועל קידם את גאולת ישראל. בלי הרצל היינו כולנו תקועים בגלות, ורבים מאיתנו, היהודים היושבים בארץ ישראל, היו גויים. הרבי מלובביץ' החזיר בתשובה מאה אלף איש? הרצל חיבר ליהדות שישה מיליונים".

אז האזכרה היא בקשה לתיקון המעוות, לתפיסתך?
"זה רצון לתיקון. כן. שאנשים יתחילו להתייחס ברצינות לבן אדם. הייתי בשבוע שעבר בבית הכנסת בכ' בתמוז, והרגשתי זעזוע. למה לא עוצרים את התפילה באמצע, כמו שעושים באזכרה לחללי צה"ל? מדוע לא לעשות אזכרה בכל בית כנסת לאיש שכולנו חבים לו את המדינה? כבודו נרמס עד עפר. הוא לא קיים אפילו בציבור הדתי־לאומי".

אתה טוען שהתפיסה המקובלת, שהרצל היה מתבולל ומנותק מיהדות, היא שקר מוחלט. לאמנון יצחק אין על מה להישען? אולי אתם מסנגרים עליו יותר מדי.
"בדיוק ההפך, אנחנו מחזירים אותו לדמותו האמיתית במקום הסילוף שהתקבע במשך מאה שנה. רוב הספרות שנכתבה על הרצל לא עסקה בעמדותיו, ביומניו ובדעותיו. ביומני הרצל נשקפת דמות אחרת לחלוטין ממה שציירו לנו. שים לב למשל איך מתארים בספרות את העובדה שהרצל היה בבית הכנסת לפני הקונגרס הציוני הראשון בבאזל. כתבו עליו שאלו היו אינטרסים צרים, כדי לגייס את הדתיים, והוא ממש 'נחנק' מהמילים העתיקות שכפו עליו. אבל ביומניו הרצל כותב שכשהוא עלה לתורה ובירך את ברכות התורה הוא חווה התרגשות גדולה הרבה יותר מבנאום בבאזל. תראה את עומק הסילוף: המשפט הראשון שלו בקונגרס בבאזל הוא 'החזרה ליהדות קודמת לחזרה לארץ ישראל'. זה הרצל האמיתי.

"יש להניח שאם הרצל היה מאריך שנותיו הוא היה חוזר בתשובה גמורה. פעם אחת הוא התארח אצל משפחה יהודית דתית בפריז. בסוף הארוחה הם בירכו ברכת המזון והוא כתב ביומנו: 'אני כל כך משתוקק להתפלל אל השם, ודווקא בדרך המסורתית הזו'. אלו הרהורי תשובה. הוא דיבר על 'הסנה הבוער' בקרבו. המונחים שהוא משתמש בהם מגיעים מהמסורת היהודית. אלו מונחי קודש. הוא רואה בעצמו כמחולל יציאת מצרים. בחלומו הוא רואה את משה רבנו מעביר תינוק למשיח. הרצל כותב שהוא אותו תינוק. אלו אמירות מיסטיות רוחניות שאם הוא היה אומר אותן בקול היו מתעלמים ממנו לחלוטין".

ניצב אל מול האפיפיור

מאחורי כיסאות הפלסטיק הריקים, כמטחווי קשת מהמצבה הנשקפת מעברם, אמרה החבורה קדיש לעילוי נשמתו של הרצל. לאחר מכן החלו לומר דברי תורה: כל מי שביקש קיבל את רשות הדיבור. הרב שרקי השווה בין הרצל למשה רבנו. רוני אקריש מקריית־ארבע רצה לומר משהו בשפה הצרפתית. צח בן־יאיר ממושב שואבה ניסה לשבור תפיסות מוטעות על יחסו של חוזה המדינה לרבנים ולתפקידם באומה. אחר כך העביר לו הרב בן־שושן את ספר הספדי הרבנים, והוא קרא בקול את הספד הרב האשכנזי של קהיר, הרב אהרן מנדל הכהן, באחד מימי השנה למותו של הרצל: "חבל על דאבדין ולא משתכחין, שהוא היה גדול ליהודים, שלפני מלכים התייצב, ולפי מה שראינו היה איש מצליח וכל מה שפעל השם הצליח בידו. יען שעשה הכול בכל ליבו, ורחמנא ליבא בעי, שלא היה בליבו שום פנייה צדדית ברעיון הציוני".

צח בן־יאיר מתעתד להוציא ספר על דמותו של הרצל, ובאזכרה הוא מגלה בקיאות מרשימה בכתביו: הוא מוציא מתיקו עותק של יומניו, ופותח בלימוד משותף עם אברג'יל על תפקיד הרבנים במשנתו של החוזה. גם הוא, כמו הרב בן־שושן, נוהג לדבר על הרצל בדברי תורה ובשיעורים שהוא מעביר לפעמים בין מנחה לערבית. גם הוא זוכה ללעג בקרב כל מיני אנשים שנדבקו בגישה השלילית. "כשאני מדבר עליו בבית הכנסת יש כאלו שיוצאים החוצה. אני נוהג לומר שמי שרוצה ללמוד על אהבת ישראל, שיקרא וילמד את כתבי הרצל. הרצל כתב בהלצה שיכתבו על קברו 'האיש שהאמין ביהודים יותר מדי'. הוא באמת האמין בעם היהודי. הייתה לו אמונה עמוקה בסגולות עם ישראל. בניגוד למי שטענו שהעם היהודי הוא פרזיט, ושהוא צריך לחזור לעבודה האדמה, הרצל תמיד ראה בנו עם של יזמים. נקודת המבט שלו הייתה אחרת".

יש ציטוט שאוהבים לצטט בשמו, שהרבנים צריכים להישאר בבתי הכנסת.
"את הרצל צריך להבין בשלמות. האיש באמת היה גאון אדיר, קשה לתפוס איך אדם צעיר כמוהו פעל והגיע להישגים רבים כל כך. דבריו יכולים להיות מועטים במקום אחד ועשירים במקום אחר. כל 'החילונים הכי גדולים' משתמשים בציטוט הזה, אבל יש לו ציטוט אחר שבו הוא מייעד תפקיד אדיר לרבנים. הוא רצה שבתי הכנסת יהיו סניפי הציונות, וראה את מסורת ישראל כמאחדת בין כל חלקי האומה. אז למה הוא התכוון כשאמר שרבנים צריכים להיות בבית הכנסת? הוא לא רצה שרבנים יתעסקו בפוליטיקה קטנה. הוא רוצה אותם מנהיגי קהילות ועדות, מנהיגים רוחניים. הוא ראה בהם את שליחי הציונות ואף כתב על כך, ובתפיסתו יש תפקיד אדיר לרבני ישראל. אבל קל לסלף את דבריו כי פשוט אף אחד לא קורא אותו, ואלו שקוראים את הרצל לא קוראים אותו לעומק ובשלמות".

זו האזכרה הראשונה שהרב גרינברג, ראש ישיבת כרם ביבנה, הגיע אליה, וגם הוא בעקבות קריאת ספרו של ד"ר וייס. לפני כמה שנים הוא פרסם את "הרצל כפי שהרב קוק לא הכיר", מאמר שקישר בין תורת הראי"ה לדברי חוזה המדינה. "יש הרבה רעיונות וביטויים שקרובים מאוד בתפיסת הרצל למשנתו של הרב קוק", קובע הרב גרינברג. "ישנו כמובן סיפור ההתנצרות שנוהגים לטפול עליו. אבל עיון בדברים מראה שזו מחשבת נעורים שנועדה להתמודד עם האנטישמיות. הוא מעולם לא דיבר על כך עם איש. להפך, ברבות השנים יחסו לנצרות הפוך לחלוטין.

"כשהרצל בא לאפיפיור, המתווך ביניהם אמר שיש כללי טקס: צריך לכרוע ברך ולנשק את היד. הרצל אמר: אני לא יכול לכרוע ברך, כי אבותיי ואבות אבותיי עלו על המוקד ובלבד שלא להשתחוות לצלם. הרצל לא קד ולא נשק את ידו. הוא התעלם מכל זה ודיבר עם האפיפיור כשווה לו. כתוצאה מכך האפיפיור זרק אותו. צריך להסיר את החרפה מדמותו של הרצל, ולתלמידיי אני מבקש להאיר את אישיותו באור נכון".

כדי להפיץ את מעיינות השינוי התפיסתי החוצה, הקבוצה פתחה חוג בית על דמותו של חוזה המדינה בבית הרב בן־שושן בירושלים – בשדרות הרצל, איך לא. לפחות תלמיד אחד לא יזדקק לחוג הזה, אומר הרב בן־שושן לקראת ההתפזרות: ראש הממשלה בנימין נתניהו. אחד מכותבי נאומיו ביקש לקבל אליו את ספר הספדי הרבנים החדש. את ספרו של ד"ר וייס קיבל ראש הממשלה מאביו, פרופ' בן־ציון נתניהו ז"ל, שהיה מכרו וחברו של וייס. עיון בנאומי נתניהו כראש הממשלה וכשר האוצר בימי הזיכרון להרצל מגלה שעמדתו על החוזה אכן השתנתה בעקבות הקריאה בספרו של ד"ר וייס. הוא מרבה לכנות את הרצל "נביא" ו"משה בן זמננו".

כבר כשחזר נתניהו לכס ראש הממשלה בשנת 2009 גילה בישיבה מיוחדת בכנסת לציון יום הרצל שספרו של ד"ר וייס גרם לו לשינוי עמדותיו ביחס אל חוזה המדינה. "אני מבקש השנה להאיר צד בדמותו של הרצל שאינו מוכר בציבור או ידוע בהיפוך מן המציאות", אמר נתניהו, "ההנחה הרווחת בציבור היא שהרצל בא ממשפחה מתבוללת, ובמידה רבה בעצמו היה יהודי שאם אינו מתבולל אזי הוא בדרך להתבוללות, ושהוא התנער מהמהלך הזה וכך גילה את הציונות. אני עצמי הייתי שבוי בקונספציה הזאת עד שקראתי את ספרו של יצחק וייס… מה שאני מבקש להאיר פה הוא שלהרצל הייתה זהות יהודית חזקה ומוצקה. היהדות הייתה נטועה עמוק בתוכו, וזו בעצם הייתה הסיבה שבגללה הוא התמסר כל כולו לגורל עמו. תורתו הציונית הייתה נטועה עמוק בתודעה היהודית ושאבה מן המורשת היהודית".

השנה, באזכרה הממלכתית יום לאחר האזכרה הקטנה של הרב בן־שושן, סיפר נתניהו לנוכחים על סבו, הרב נתן מיליקובסקי, שהגיע לירושלים בעקבות הרצל. "סבי כינה אותו 'המשיח משכמו ומעלה'", אמר נתניהו. "הוא לא הסתפק במשיח. הוא התרשם עמוקות מהגאוניות שלו, מתנופת החזון והמעש שלו, מהתייצבותו הגאה כעיתונאי יהודי צעיר אל מול מנהיגי העולם. סבי כתב שהרצל בא אל 'הרחוב החשוך' של עמנו הנתון במצוקה חריפה ובידו, כך כתב, 'מפתח, ממש כישוף, שיפתח את כל השערים הסגורים'".