גבעה קטנה, קילומטר מנקודת היעד. כפר ערבי נטוש ששימש את חברי גרעין בורוכוב, ואז את גרעין עין־דור, ואז אותם. מה היה שם? פרימוס וחולדות. כאלה גדולות, הוא מסמן בשתי ידיים. מבנים? עשרה צריפונים עלובים מעץ. בקיץ חם בהם כמו בכבשן, בחורף קר כמו באיגלו. והיה גם חושך מצרים, כזה שאפשר ממש למשש. במרחקים לא הבליחו שום אורות, הוא מבהיר. לא מירדן ולא מיישובי האזור, שלא היו קיימים עדיין. הם קראו למקום "לה־פוניידה" – לחטוף חבטה, בספרדית. והכינוי נשמר עד היום. "זה היה חושך סמיך, מעיק, שעוטף אותך כמו נחש. מי שחווה את זה, רק הוא ותיק אמיתי". ויוסף? יוסף ותיק אמיתי בהחלט.
זה מדור המאה שלנו. מסע בין מאה נקודות על שביל ישראל – מהמושב לכפר, מהעיר לקיבוץ – שמשרטטות את מפת נשמתה של הארץ; השכבה שמעל שלמת הבטון והמלט. יהיו עוד מדורים, יש עוד המון נקודות לעבור בהן להעשרת התמונה. ובכל זאת, מדובר בנקודת ציון חגיגית במלאת שנתיים למסע בדרכים – הוא עם מגבעת, רכב גדול, כורסה ועמוד תאורה; היא עם תיק גב חסר חן, שמאפסן מחשב נייד ומקלדת חיצונית מגושמת. מתעדים ביחד סיפורי אומה גדולים וחוויות משפחה פרטיות שמצטרפים לכדי פסיפס צבעוני שלם. והחוויה הפרטית של יוסף, אבן הפסיפס המרהיבה שהוא, התחילה בסן־פרננדו שבארגנטינה לפני 95 שנה.
"האמת היא שלא היה ממש רחוב גריבלדי, אלה היו בעיקר שטחים לא מפותחים עם בית פה, בית שם ומקלט, המון שלוליות ועמוד תאורה מדי פעם. שם אייכמן גר. בדיעבד התברר שהיינו נוסעים באותו אוטובוס כששירתי בצבא ארגנטינה"
יוסף פורת ("בן פורת יוסף תגידו לבן שלי, לא לי") נולד לאסתר וליצחק פיאלקו, מהגרים מבלרוס שהגיעו לדרום אמריקה בעקבות פרעות. ביבשת החדשה נולדו להם שני ילדיהם, רחל הבכורה ויוסף הצעיר. זה היה בית מסורתי שמציין את החגים ומקפיד על מהומת החלפת כלי פסח ועל חינוך יהודי. המשפחה הייתה גם חלק מקהילה יהודית שהתנהלה במודל אירופי מאורגן להפליא. בבית הכנסת רדף יוסף אחרי "ספרי התורה, שכל ילד רצה לנשק ראשון"; בקן של השומר הצעיר הוא התמסר לתחרויות שחמט ופינג־פונג; ובשניהם יחד ספג את הרוח היהודית והציונית. "כל שנה בחגים קהילה שלמה חיכתה במתח, האוזן כרויה לשמוע איזה חזן הוזמן הפעם, ועם מה נצטרך להתמודד לכל אורך התפילה", הוא צוחק במבט שובב.
אבל אל תראו אותו ככה. שמוצניק ככל שיהיה, עד היום הוא נהנה מחזנות. טוב, מוזיקה היא בכל זאת החולשה הכי גדולה שלו, והיא גם זו שחיברה בינו לבין גילה – פסנתרנית מצוינת מבואנוס־איירס שהפציעה פתאום בשמי השומר הצעיר בעירו. "התלהבתי מאוד מהנגינה שלה, וכמובן ממנה. היא הייתה מרוצה מכך שיש לה חבר שהוא פעיל בתנועה וגם יפה מאוד. הייתי יפה פעם", אומר יוסף במבטא ארגנטינאי מתגלגל, ואנחנו מוחים על השימוש בלשון עבר.
"לא היה רגע שאני והחברים שלי לא חשבנו בו על עלייה לארץ", מספר יוסף. "היינו פנאטים, ילדותיים אפילו, אבל בלי הכוח המגנטי הזה לא היינו עולים ארצה. הייתה לנו גם גאוות יחידה. היינו נוסעים ברכבת התחתית בארגנטינה, וכדי לעשות רושם היינו מדברים בינינו בעברית כאילו". כאילו, כי הם לא ממש שלטו בשפת הקודש, אבל שלטו היטב בשירי התקומה. אז האחד היה אומר בטון ענייני לחברו: "באה מנוחה ליגע", והחבר היה עונה: "ומרגוע לעמל". "השיר העברי הראשון שהכרתי", מסביר יוסף.
וגילה? גילה קיבלה חינוך קצת אחר. "היא גדלה בבית ציוני, אבל כזה ששולח את הילדים של השכן לעלות ארצה, לא את הילדים שלו. מצד שני, זו הייתה תקופת מלחמת העולם השנייה, והנוער חיפש תשובות. ידענו מה הולך באירופה, אפילו כתבתי הצגה על פרטיזנים שמפוצצים רכבת. היו תמונות משם, הכול נכח אצלנו, וחיינו את זה בצורה אינטנסיבית. הידיעות על השואה הדליקו הכול עוד יותר. זו לא הייתה להבה שדועכת. היינו פעילים מאוד נגד האנטישמיות ובעד הסוציאליזם".
"היינו נוסעים ברכבת התחתית בארגנטינה, וכדי לעשות רושם היינו מדברים בינינו בעברית כאילו". כאילו, כי הם לא ממש שלטו בשפת הקודש, אבל שלטו היטב בשירי התקומה. אז האחד היה אומר בטון ענייני לחברו: "באה מנוחה ליגע", והחבר היה עונה: "ומרגוע לעמל"
אחרי המלחמה, הוא מספר, הגיעו הרבה נאצים לארגנטינה. אחד מהם, אדולף אייכמן שמו, גר סמוך למשפחתו של יוסף. "הבית ברחוב גריבלדי? היה הדרך מהבית שלי לתיכון. האמת היא שלא היה ממש רחוב גריבלדי, אלה היו בעיקר שטחים לא מפותחים עם בית פה, בית שם ומקלט, המון שלוליות ועמוד תאורה מדי פעם. שם הוא גר. בדיעבד התברר שהיינו נוסעים באותו אוטובוס כששירתי בצבא ארגנטינה".
כמו כולם גם יוסף ניסה לחמוק מגיוס בעזרת תשלום למי שצריך, אבל במקרה שלו זה לא הצליח – "וטוב שכך, כי אחרי חצי שנה תפסו את כל אלה ששילמו". למה ארגנטינה נטולת העימותים הביטחוניים זקוקה לגיוס חובה לצבא סדיר? לא ברור לו. "המפקד שלי נהיה גנרל כי הוא הצליח להתמודד עם מכת ארבה. זו הגבורה בצבא שלהם".
השירות של יוסף נמשך "שנה, עשרים ימים וארבע שעות". עם השחרור הוא התכוון לעלות ארצה ולהצטרף לחבריו שכבר הספיקו להגיע לכאן. ההורים של גילה הסכימו שהיא תיסע, רק רצו שהשניים יתחתנו לפני הכול – "אבל אנחנו היינו תנועה חינוכית, אצלנו לא מתחתנים ילדים. בשומר הצעיר שמרנו על טוהר הנשק והטוהר המיני. אסור היה להגיע למצב אינטימי בזוגיות בלי חתונה, אבל גם לא להתחתן בגיל צעיר. זו הייתה התנועה היהודית הרדיקלית ביותר, הטובה ביותר והגדולה ביותר בכל ארגנטינה". אז הם התפשרו עם ההורים על מסיבת זוגיות גדולה, בלי חתונה. "צריך לזכור שבאותו שלב חשבנו שאנחנו עולים ולא רואים יותר את המשפחה בחיים. עד כדי כך השתוקקנו לארץ ישראל".
גילה עלתה ראשונה, יוסף התעכב בשליחות קצרה בברזיל, ומכתבי אהבה וגעגוע עפו בין היבשות. באוקטובר 1951 הוא הפליג אליה ואל שאר החברים. "לראות בחמש בבוקר את הכרמל – זו אחת החוויות שנחקקות לתמיד. בחיפה העלו אותנו על משאית הובלות, ישבנו על כל הציוד וכך הגענו ללה־פוניידה, קילומטר מגזית. את מלחמת השחרור פקששנו, את כל היתר חווינו פה היטב".
אחת לכמה חודשים הגיעו ארצה עוד חברים מהגרעין הארגנטינאי, שמנה 120 איש. "תוך שנתיים־שלוש כולם התקבצו פה. היום אנחנו 16 שעדיין בחיים". הם רצו להתיישב בנקודה חלוצית וכיוונו לדרום הרחוק, "שהיה מסוכן ומאתגר. אחד החברים נפל בקרבות מלחמת השחרור בנגבה". אבל התנועה הקיבוצית התנגדה לתוכנית. "הם לא התכוונו לתת לנו להתבשל כל החיים ברוטב הארגנטינאי שלנו, הם רצו מיקס. אז התנועה שלחה את הגרעין שלנו לגזית וחיברה אותו לגרעין של ניצולי שואה, לכמה חבר'ה רומנים, עוד כמה מגרעין לבנוני, טורקים, וגם פולנים מגרעין 'טוסיה אלטמן'". זה האחרון נקרא על שם פעילת השומר הצעיר שנהרגה במרד גטו ורשה, והונצחה בשירו של נתן אלתרמן "נערה עברייה".
יוסף הגיע לקיבוץ "בדיוק בשלב המעבר, כשחלק מהחברים כבר מיישבים את גזית וחלק עדיין בלה־פוניידה". כבוגר לימודי כימיה, הוא פנה לסדרן העבודה בקיבוץ ושיתף אותו בתחום ההתמחות הייחודי שרכש בארגנטינה. הסדרן התרשם עמוקות ושלח אותו למסגרייה. "אמרו לי, 'הגיע המסור הגדול, צריך לחפור ולצקת יסודות למסגרייה'. אחרי שבוע, כשאני עם יבלות בידיים, ביקשתי העברה. אז שלחו אותי לנגרייה, שזה טוב כי היה לי קצת ידע בתחום. הגעתי לשם בבוקר, אמרו לי שהגיע המסור הגדול וצריך לחפור יסודות לנגרייה. עוד בור כזה, עוד יבלות. ביקשתי העברה, ושלחו אותי לאינסטלציה. גילו מקור מים וצריך לחפור יסודות לקו המים".
בכל זאת, כישוריו ככימאי הועילו במניעת מיני־משבר. "היו כמה שנות בצורת ולא היו מים באזור, אז אי אפשר היה לגדל שום דבר. בנו פה מפעל של חברת נעמן מהמפרץ, וייצרנו צלחות וספלים מקרמיקה. יום אחד הגיע אבא של אחד החברים, וביקשו להראות לו את התוצרת. אנחנו מחפשים ספל וצלחת לדוגמה, וכולם עקומים. מה עושים? אני עבדתי אז במפעל, והרי ידעתי כימיה! אז סחבתי שקים של חומרים לתערובת הקרמיקה, ומהר־מהר עשינו את עיבוד החומרים, וחיתוך, ותנור. ככה הוצאנו איזה ספל וצלחת תואמים". כשהתגלה מקור מים והחקלאות התחדשה, יוסף נשלח לענף גידולי השדה ונשאר שם במשך 35 שנים. עד היום יש לו חולשה לצמחי הכותנה. "זה כמו להביא ילד לעולם – תשעה חודשים מהזריעה לקטיף עד שנוצרת כותנה".
"הוא פנה לסדרן העבודה בקיבוץ ושיתף אותו בתחום ההתמחות הייחודי שרכש בארגנטינה – כימיה. הסדרן התרשם עמוקות ושלח אותו למסגרייה. "אמרו לי, 'הגיע המסור הגדול, צריך לחפור ולצקת יסודות למסגרייה'. אחרי שבוע, כשאני עם יבלות בידיים, ביקשתי העברה. אז שלחו אותי לנגרייה. הגעתי לשם בבוקר, אמרו לי שהגיע המסור הגדול וצריך לחפור יסודות לנגרייה"
החתונה שלו ושל גילה התקיימה כבר במאי 52'. "זו הייתה חתונה של כמה זוגות יחד. הביאו רבי מכפר־תבור והעברנו את הטבעת מאחד לשני. לפחות ויתרו לנו על שבעת הסיבובים מסביב לחתן". יחד הם יצקו בקיבוץ את הנופך התרבותי: "בהכשרה בארגנטינה היה איתנו איטלקי בשם לוצ'אני, שחוץ מלעבוד אדמה לא ידע שום דבר, כלום. החלטנו שאנחנו לא נהיה איכרים בורים, אלא יישוב נאור. זה אומר לפתח את התרבות ברמה הגבוהה ביותר. מההתחלה הקמנו שלושה חוגים – חוג ריקודי עם, מקהלה שגילה ניצחה עליה, וחוג דרמה שאנוכי השתתפתי בו, בדרך כלל כשחקן ראשי. לא באשמתי, ככה החליטו". הרפתקת חייהם, הוא אומר, הייתה המוזיקה. "אמרתי לגילה: אני יודע רק להפוך דף במחברת התווים כשאומרים לי", הוא צוחק. "אבל אני מבין היטב במוזיקה ואוהב מאוד. כשהכרתי את גילה היא כבר הייתה ספוגה בבאך. ואני? שמעתי על בורוכוב ולנין, על באך לא שמעתי מימיי. אבל למדתי מהר, ועשינו כל מיני דברים יחד בהקשר מוזיקלי. השגנו בגדים מהאופרה וארגנו בקיבוץ ערב באך וערב מוצרט ועוד שלל אירועים". ב־2005 אהבת המוזיקה של בני הזוג זיכתה אותם ב"פרס העמק" מטעם המועצה האזורית, "על תרומתם בקידום התרבות וטיפוח המוזיקה הקאמרית בעמק יזרעאל".
כשאנחנו מבקשים להתעכב קצת על בורוכוב ולנין, יוסף נאנח. "אנחנו הקיבוץ הארצי, המשבר שלנו לא היה מול לנין ולא מול סטלין, אלא מול משה סנה. הוא התחיל כמנהיג ציוני בפולין, ופה הוא הפך לראש המפקדה הארצית של ההגנה, אבל כל הזמן החליף תפיסה. בסוף התאהב במפלגה הקומוניסטית והתקומם נגד ההסתדרות הציונית, וזה כבר היה מעבר ליכולת הבליעה שלנו. הוא סטה מהקו הציוני, והעימות שנוצר הביא אותנו לגרש מהקיבוץ 22 חברים. אנחנו ציונות סוציאליסטית, אבל ציונות. קודם כול לגאול את הארץ, ליישב אותה".
כשסטלין מת, ב־5 במרץ 1953, "אף אחד בגזית לא התאבל עליו. עשרים שנה לא נכנס לפה אף מרצה־חוץ – לא מהמפלגה ולא מהקיבוצים שתמכו בסטלין. היה משבר אמון גדול כשהתבררו הפשעים שלו". באותו יום ממש הלך לעולמו גם המלחין סרגיי פרוקופייב, היוצר של "פטר והזאב". "לא היה לו מזל, מת ביום הלא נכון. הכותרת בעיתון הייתה 'כבתה שמש העמים', ועל פרוקופייב פורסמה בקושי ידיעה קטנה בפינה. אותי זה עניין לא פחות מסטלין, גם אם פרוקופייב לא היה כוס התה שלי. המוזיקה של בטהובן ומוצרט נגישה, הוא כתב מוזיקה קשה".
על הפסנתר, הבולט בנוכחותו בסלון הבית הקיבוצי, מונחת תמונתה של גילה, שנפטרה לפני חמש שנים. בקיר ממול תלוי קלף מלבני ממוסגר, שעליו כתובים שבעים השמות של העיר ירושלים. "את זה אלישע שור נתן לי במתנה", מזכיר יוסף את שמו של אורח אחר במדור שלנו, שישב בכורסה הנודדת לפני ארבעה חודשים בדיוק. מה לקיבוצניק מגזית ולמשפחה דתית מירושלים? מתברר שלא מעט. "אחרי ששת הימים יצאנו לטיול בסיני באוטובוס מאורגן. הזוג שור זייפו איזה שיר, וגילה תיקנה אותם. מאותו רגע הסתובבנו יחד. דיברנו על גידול ילדים, וראה זה פלא – גילינו שיש לנו אותן בעיות ואותן התמודדויות. כל השנים שמרנו על קשר, עד היום".
אנחנו עולים איתו לקלנועית ויוסף מוביל אותנו בביטחון בין שבילי הקיבוץ, בדרך לגן הזיכרון שהוא גאה בו מאוד. כאן מתקיים מדי שנה טקס יום הזיכרון לשואה ולגבורה. בין העצים והצמחייה הירוקה עומדות מצבות אבנים גבוהות לזכר בני משפחותיהם של ראשוני גזית. כל מצבה פונה לארבעה כיוונים שונים, כשכל צד מנציח משפחה אחרת שנספתה בשואה, ויוצר פינת התייחדות אינטימית עבור אלה ששרדו את התופת אך לא נותר להם אפילו קבר לעלות אליו. את מקל ההליכה שלו שכח יוסף בבית, ללמדך על תנועותיו העצמאיות להפליא, אז אנחנו משלבים ידיים ומסתובבים לאיטנו בין המצבות.
"אנחנו קיבוץ מיוחד", הוא אומר כשעולה נושא ההפרטה. "כשלא היה כלום, אף אחד לא התקומם. כלום זה כלום. אותו תמיד אפשר לחלק שווה בשווה. כשהצטברו נכסים, היצרים התחילו לצאת החוצה. קנאה ואגו זה עניין כל כך מושרש, שזה לא תלוי באידיאולוגיה. אנחנו בגזית היינו מתונים מאוד, עברנו שלב אחרי שלב, וגם ההפרטה לא הייתה קיצונית. בין השאר בגלל האופי הלטינו־ארגנטינאי שלנו, הטמפרמנט הרוקד, העליז, שמחפש שמחה ולא עימות".
חדר האוכל, הלב החברתי הפועם בקיבוצים, עדיין פעיל כאן – "כל יום בצהריים, שלוש פעמים בשבוע גם בערב, ובשישי בבוקר. בשאר הימים אנשים ממהרים לעבודות בחוץ ואין בשביל מי להכין ארוחת בוקר". בחדר האוכל הם מקיימים גם סימפוזיון חברתי בכל יום כיפור, שמחה גדולה בפורים ואירוע מרשים בפסח. "הגדת האביב של הקיבוץ הארצי מבוקשת מאוד. זה מצוין בשביל אנשים שלא מאמינים שא־לוהים עשה הכול כמו שכתוב בהגדה המסורתית. היום יש מנהג כזה שבני הקיבוץ עושים ליל סדר בבית. הסדרים הפרטיים האלה גורעים מהפסח הקיבוצי, והשנה היה ספק אם לקיים ליל סדר מרכזי או לא. לשמחתי החליטו שכן, וכולם התגייסו. אנחנו מנסים לתפוס במסורת כמה שאפשר. מי יודע מה יהיה בשנה הבאה?"
השכונות החדשות שנבנו וממשיכות להיבנות בין הכביש העוקף של גזית להר תבור הנישא ממול, מאכלסות בין השאר את דור הבנים ששב לקיבוץ אחרי שנים מחוצה לו. "לוותיקים היה קשה מאוד – פתאום מגיעים לפה כל מיני זרים, לא מכירים את החברים. אז הקמתי חוג בבית שקראו לו 'הוותיקן', לטובת כל הוותיקים, ודאגתי שבכל פעם יגיע אחד מהחדשים ויספר על עצמו".
האם הדור הבא ציוני כמו דור המייסדים? "שאלה מצוינת", אומר יוסף, ועיני התכלת שלו שפעם אחר פעם עוברות מקריצה ממזרית להרהור נוגה, מביטות בנו כעת בכאב. "אין היום אידיאולוגיות. האידיאולוגיות מתו, נשאר רק הניחוח של הדברים. גם אין תנועות היום. הקיבוץ ארצי מייצג עדיין את האינטרס הקיבוצי, אבל כל קיבוץ מופרט ומחליט לעצמו. ויש גם צד פסיכולוגי. השפע מרעיד את האינסטינקטים. הבנים רואים את מה שקורה מסביב, וגם הם רוצים ליהנות מהשפע.
"ובכל זאת, בני הקיבוצים באים מעמדה אידיאולוגית של בניית הארץ. לפחות כך זה אצל הבנים שלנו. השנים הביאו איתן הרבה קטסטרופות, ואתה כבר לא יודע מה מסתתר מאחורי המושג קיבוץ. אני יודע לדבר רק על הקיבוץ שלי".
בשלושת הילדים הפרטיים שלו הוא גאה במיוחד. "הבכור, עמי, גר בגזית. הוא מתמחה במחשבים, והפך גם לסופר באנגלית. הבת נגה, יפהפייה, יועצת חינוכית וגרה בזיכרון־יעקב. אלדד, שגר בשמשית, מנהל בית ספר במעגן־מיכאל".
אנחנו חוזרים לקלנועית בצעדים מדודים, פריחה אביבית משכרת עוטפת מסביב. האמת, לא היה קל לשכנע אותו להיפגש איתנו בימי סערת מחאה אלה, אבל איכשהו הפכנו לידידים שלובי ידיים ממבט ראשון. הוא מודאג, מודאג מאוד בכל הנוגע לעתיד המדינה. אולי אפילו לעתיד בכלל. "אני בוגר המאה העשרים. נולדתי בתקופה הטובה ביותר: לא ימי הביניים המפגרים, ולא העתיד הנוכחי שהכול משתנה בו מרגע לרגע ועושה בלבול כזה. כל החוויות ההן חיות בדור שלי, הן נוצקו בתוכנו. זה עוזר להעריך את מה שיש לנו". יוסף שותק רגע, ועיני התכלת מתמלאות דמעות. הוא מביע תקווה שהחוויות ההן יגרמו לדורות הבאים להעריך את מה שנבנה פה. "אני חושב שצריך להאמין שיום יבוא ותשקוט הארץ ארבעים שנה", הוא אומר וגרונו נשנק, ואז דמעות הציפייה והחשש וההתרגשות עולות גם בעיניים שלנו.
