שמועה רחוקה מול עדות ראייה, חלום מול מציאות, פקפוק מול אמונה: שניים משיריו המפורסמים ביותר של המשורר שאול טשרניחובסקי מתגעגעים לארץ ישראל בשתי דרכים שונות־דומות, משני עבריו של עשור שנים. בקצה האחד, ב־1923, "אומרים ישנה ארץ": כך, לפי מה ששמע באוזניו, בתחילה בייאושו ולאחר מכן בתקוותו, מתאר המשורר את הארץ הנכספת. בקצה האחר, ב־1933, "הוי ארצי מולדתי": כך, לפי מה שהוא רואה בעיניו, בתחילה בייאושו ולאחר מכן בתקוותו, מתאר המשורר את הארץ שהוא עומד בה.
שני השירים שונים זה מזה בזמן, במקום ובאקלים החיצוני והפנימי שנכתבו בו, אבל הם מצליחים לדבר זה עם זה – בעולם הדימויים, בבחירת המילים ובמנגינת המשורר העולה מהם. נקודת ציון אחת חשובה עומדת בין שני השירים: ב־1931 הפך טשרניחובסקי את "אומרים ישנה ארץ" ל"הוי ארצי מולדתי", כשעלה סוף־סוף ארצה.
מנעד היחסים בין שני השירים נע בין הבטחה שהופרה להבטחה שקוימה. "אומרים ישנה ארץ", בשתי גרסאותיו, נע בין הייאוש לתקווה שמשמשים בו בערבוביה: בגרסתו הראשונה פוסק המשורר "ודאי ניטל זיווה", כלומר אין ארץ חלומות כזאת, ובגרסתו השנייה אנשי יישוב הארץ נכנסים לדפי ההיסטוריה כשהוא קורא להם: "אתה המכבי". "הוי ארצי" נדמה בקריאה ראשונה כפסימי ומלא אכזבה, אבל בקריאה שנייה כולו אהבה למולדת תוך זיהוי החן הנסתר בה.
שני השירים הללו הם שני עוגני החלום הציוני, הנתון במתח מתמיד מול המציאות. מצד שני, כמו שהחלום אופטימי ופסימי, גם המציאות שהוא מתגשם בה פסימית ואופטימית. ואי אפשר לו לחלום בלי המציאות, ואי אפשר לה למציאות בלי החלום.
בחורף בחשמלית
"אומרים ישנה ארץ" הוא שיר בעל שתי גרסאות שונות מאוד זו מזו. את שתיהן כתב טשרניחובסקי באותה השנה: את הגרסה הראשונה בעודו נוסע בחשמלית בברלין בחורף 1923, ואת השנייה באביב, לקראת הוועידה העולמית של תנועת "החלוץ", באותה העיר ממש.
שני הבתים (וחצי) הראשונים, ששתי הגרסאות חולקות זו עם זו, מבטאים געגוע לארץ מיתית, בלתי קיימת ובלתי מציאותית, מושלמת עד אחרון שבעת עמודיה. עד כה טשרניחובסקי הספיק רק לשמוע עליה: בשנה הקודמת, 1922, ניסה לעלות לארץ ישראל ולקבל בה משרת רופא, אך הניסיון כשל. הספק והפקפוק בכך שיראה אותה יום אחד בעיניו מחלחלים לשירתו, נספגים בדפים. לכן אולי הגרסה הראשונה כולה ייאוש וסימני שאלה. איה אותה שמש? איים, אותה ארץ, כוכבי אותה גבעה? מי ינחנו דרך? כוחותינו תמים. כיצד זה תעינו? אולי כבר איננה? ודאי ניטל זיווה!
הגרסה השנייה פונה לכיוון אחר. היא מפתחת את בית הביניים מהגרסה הראשונה, המתאר את תושבי אותה ארץ – פורשי שלום, מאירים וחמים – ומגייסת את רבי עקיבא המיתולוגי למנות את החלוצים לקדושים ולמכבים, ולהטיל עליהם את המשימה להנחות את הדרך אל הארץ. בתוך חודשים ספורים כאילו מצא טשרניחובסקי את הפתרון: החלוצים הם שיגידו לנו הנתיבה. האם הוא לא ידע זאת קודם? או שאולי השיר מזויף – הוא מיועד לוועידת "החלוץ", ולכן חייב להיות אופטימי, אבל בליבו של טשרניחובסקי עדיין מקננים הספקות?
הרופא והמשורר שאול טשרניחובסקי נולד ב־1875 בכפר מיכאילובקה, באימפריה הרוסית. מילדות למד עברית ושפות נוספות, ובנעוריו החל לכתוב שירה. בבגרותו פנה ללימודי רפואה בגרמניה ובשווייץ, ועם סיום לימודיו חזר לרוסיה, יחד עם אשתו הטרייה מלניה, והחל לעבוד כרופא.
אחרי מלחמת העולם הראשונה חתר לעלות ארצה, אך ניסיונותיו נכשלו בזה אחר זה. ביקוריו הקצרים בארץ רק העמיקו את רגשותיו הציוניים, וחיזקו את רצונו להשתקע כאן. במשך כל שנות העשרים, עד שעלה ארצה ב־1931, הוא המשיך לכתוב שירה במקביל לעבודתו כרופא.
ארץ, ארצי
ב"הוי ארצי מולדתי" טשרניחובסקי משייך את הארץ לעצמו: יליד מיכאילובקה בתחום המושב היהודי הופך את ארצו החדשה למולדתו. היא כבר איננה "ישנה ארץ", רחוקה ולא ידועה, נחלת הדמיון ומשאלת לב, אלא מציאות חיה. בטיוטה בכתב ידו המסתלסל והמנוקד של טשרניחובסקי נכתב בהתחלה "הוי ארץ", ואז קו עיקש נמתח ומעליו תיקון הטעות: לא ארץ, רחוקה ובלתי מושגת, אלא "ארצי", מולדתי שלי, על חורבותיה ומצבותיה, מדברה וגביה, פרדסיה וכרמיה. לאורך כל השיר הוא מדלג וחורז בין הקושי ובין הטוב, בין העקרות לחיים, בין השממה הדוממת למשאבה הנוקשת, אבל תמיד מהדהדת השורה הראשונה: ארצי, מולדתי, ארץ מורשה.
גבעות מכוכבות והר קירח
ב־1933 טשרניחובסקי חי בארץ זה שנתיים: הוא גר בתל־אביב, ברחוב אחד העם. את הארץ שסביבו ראה בעיניו, והשיר "הוי ארצי מולדתי" מתאר את מה שהוא מצא כאן. בקריאה ראשונה, בארבעת בתי השיר מתעקש טשרניחובסקי לפתוח בקריאה מתרגשת – ואז לשבור את ציפיות הקורא ולתאר שממת מדבר. היכן אותה ארץ, אותן גבעות עטורות כוכבים? ב־1933 הן הר טרשים קירח. המיתולוגיה נעלמה, ואת מקומה תפסה המציאות: גל מצבה, צבר רשע, הבל זעם החמסין, ילל תנים. האם התאכזב טשרניחובסקי, כשנתקל בטרשים העיקשים של ארץ ישראל אחרי שחלם על עמודים אגדיים וגבעות סמליות? כשחיפש את כוכבי הלכת הצצים מעל כל גבעה ומצא רק שמש קופחת על ראשו של הר?
מצד שני, למציאות יש כוח מחיה משלה. תיאור הגבעות ב"אומרים ישנה ארץ" דל: איננו יודעים מה מקומן, מה צבען, מהו מרקם אדמתן. את הר הטרשים הקירח ב"הוי ארצי מולדתי", מנגד, אפשר לחוש. חספוסו, נוקשותו, האור השוטף אותו ומסמא את העיניים. וכך זה נמשך. את פרדסי האביב אפשר להריח, את שיר הגמלת המצלצל אפשר לשמוע. התיאור המוחשי כל כך מאפשר לטעום את הארץ האמיתית, שגם אם היא נחלת מדבר, היא חיה ופועמת. כאן לא צריך להמציא את רבי עקיבא, ולא צריך להזכיר את הקדושים והמכבים. המציאות חזקה מכול.
נקודות אור בשמיים
ב־1923 טשרניחובסקי לא יודע בדיוק מה הוא מחפש, אבל דבר אחד ודאי חשוב לו: מן הכפור של ברלין בחורף הוא נמשך אל השמש השוטפת את ארץ ישראל, שכורת השמש ורוויית האור, שגם בלילה – שבעת כוכבי הלכת גם יחד צצים על כל גבעה בה ומאירים אותה. אחרי עשור, ב־1933, צץ שוב – בארץ המוחשית, נחלת מדבר סין – קסם כוכבי לכת. התיאור הנושן, המיתולוגי, מתגשם במציאות החיה: כוכבים מאירים את המדבר השומם, החשוך, ומפעילים את קסמם.
ים של אור
גם את הרצון להתחמם ולהתנחם בארץ שטופת שמש הגשים טשרניחובסקי. בתחילה נראה שמזג האוויר הים־תיכוני המציאותי אינו התגשמות חלום טובה, אלא מכת מציאות מרה: הוא הבל חמסין זועם, הוא יובש הנחל הכמה למים, הוא מדבר וחול. כבר הלכנו מדבריות, התאונן טשרניחובסקי ב־1923, אז איך ב־1933 הגענו, בעצם, לעוד מדבר אחד?
אבל מסקנת "הוי ארצי מולדתי", בשורותיו האחרונות, אינה תלונה נוספת. כל בית התחיל, כאמור, בשורה מתרגשת; אחר כך הופיעה חריזת הטוב והרע, המדבר והחיים, הכעס על קוצי הצבר לצד ההתרגשות מפרדסי אביב; אך לבסוף מצאנו את אשר ביקשנו אז בחשמלית החורף בברלין: את הדרך אליה, אל ארץ שמש, וכאן הכול אכן טובע בים של אור, ועל פני כול התכלת.
