בסופו של סיור מתיש רגליים בין הדוכנים, יצאתי עם שלוש חתימות: אחת מדבורה עומר על "על הגובה", ושתיים מהדוד שלה – יגאל מוסינזון. האמת, קיוויתי לזכות בסדרת חסמב"ה כולה ולא בשני כרכים בלבד, אבל ההורים שלי חשבו שמדובר בהוצאה יקרה מדי עבור סדרה שאין סיכוי שאקרא את כולה. זה לא הפריע להם לקנות באותו מעמד ממש את האנציקלופדיה העברית על נספחיה. אני מצדי השלמתי את קריאת הסדרה בדרכים פירטיות, תוך ניהול יחסי אימה־אהבה עם ספרנית קפדנית בספרייה בת־ימית צנועת ממדים. 65 קילומטרים משם, ילד אחד בשם שמוליק מיקם על מדף הספרים שלו כרך אחרי כרך את אותה סדרה ממש, כשהוא מתמודד בגבורה מול ניסיונותיו של אביו לנתב אותו לספרות ערכית יותר ומשעשעת טיפה פחות, כמו "גבורה באדום" על עולה הגרדום דב גרונר הי"ד.
"אם יש דבר שלא השתנה אצלי בחצי המאה האחרונה הוא האהבה וההתרגשות לקראת יריד שבוע הספר", אומר לי שמוליק, ד"ר שמואל פאוסט בשבילכם, שבין שאר עיסוקיו הוא גם עורך משנה של מוסף "שבת" בעיתוננו. כמו במקרה שלי, גם במקרה שלו יריד הספרים השנתי היה חווית ילד בחנות ממתקים ("ולסבתא שלי באמת הייתה חנות ממתקים מיתולוגית בירושלים"). בהמשך זה התפתח לביקורים עם החברים מהסניף, ובשלב הבא עם הילדים. שבוע הספר הירושלמי שלו נדד מסיבות פרקטיות מרחבת מוזיאון ישראל לגן הפעמון ואז לכיכר ספרא ושוב לגן הפעמון ולמתחם התחנה הראשונה; שבוע הספר התל־אביבי שלי השתנה מכיכר מלכי ישראל לכיכר רבין בנסיבות לאומיות איומות. בהמשך, שנינו שינינו כיוון: הירושלמי שבינינו הפך בינתיים לתושב מזכרת־בתיה, והיום הוא מפליג עם ספריו ליריד שבעיר החוף; הקל"ב שלי, לעומת זאת, הפך לירושלמי עם המעבר למועצת בנימין. וכך, חוויית השוטטות האינטלקטואלית המזוהה אצלי עם לילות קיץ לחים בתל־אביב הפכה לצעידה עטופה בסוודר באמצע יוני. אין לתאר. שמוליק מצדו הספיק לעבור מדוכני ספרי היהדות הקלאסיים לאקדמיים ובחזרה לספרי הילדים. וזה לגמרי השתלם לו. "פעם עמדתי בתור לפני הסופר דויד גרוסמן. חתימות לא עניינו אותי, אבל רציתי להגיד לו כמה אהבתי את ספרו 'שתהיי לי הסכין' ואלו תובנות מצאתי בו, וקצת התרגשתי. גרוסמן הודה לי מאוד, והיום אני יודע כמה זה חשוב לסופרים. אחרי שנים, נסגר המעגל כשגרוסמן התקשר אליי ביום שישי אחד, כדי להגיד לי כמה אהב את ספרי 'אגדתא' ואלו תובנות מצא בו, בלי שהיה לו מושג שמדובר באותו צעיר שניגש אליו 13 שנים לפני כן".
אכן, מזה עשור ידידי שמוליק מכיר גם את הצד היצרני יותר של דוכני הספרים. "זה עולם אחר לגמרי", הוא מוציא לי את העיניים בלי להרגיש. "יושבים שם המו"לים והסופרים הידועים, פותחים שולחן, מפטפטים". לפני עשור הוא חבר אליהם עם ספרו הנהדר "אגדתא", שהפך לרב מכר; השנה הוא שב עם ספרו החדש, השונה כל כך והלא פחות נהדר, "תהיו חכמים". אנחנו נפגשים במערכת מקור ראשון לכבוד שבוע הספר וכי פה אנחנו עובדים, ובעיקר כי "תהיו חכמים" שלו גם מסקרן, גם כתוב נהדר וגם מתיימר לחלץ כל מבוי סתום שנתקלנו בו במאה ה־21 הפרוגרסיבית והמתקדמת עם שיטות שהביאו לעולם שמרנים מזוקנים לפני למעלה מאלפיים שנה.
אז בואו נעשה את זה זריז ויעיל: הוא נולד בירושלים לפני 55 שנה, נשוי ואב לארבעה ילדים וכאמור גר במזכרת־בתיה. המסלול הדתי־קלאסי שלו כלל את נתיב־מאיר, ישיבת מעלה־אדומים, בית־מורשה ודוקטורט בבר־אילן. עד כה הספיק לנהל את המחלקה ללימודי חוץ בבית־מורשה ואת הפעילות הבלתי־פורמלית בקהילה היהודית בסיאטל, וושינגטון; היום הוא ראש התוכנית לתואר שני בלימודי אגדה במכללת אפרתה. וגם, מי שחתום מדי שנה על מוסף חגיגי ומיוחד לקראת שבוע הספר בהיותו עורך משנה של מוסף "שבת" שלנו.
העניין שלו בצורות חשיבה יצירתיות וחדשניות, הוליד את הספר "תהיו חכמים", וגם את "סטארט־עם" – הסכת בערוץ ההסכתים של מקור ראשון, שעוסק בחדשנות, יזמות ויצירתיות תוך חיבור בין "הראש היהודי" ל"סטארט־אפ ניישן". בזכותו מסתובבים אצלנו כדבר שבשגרה מנכ"לי משרדי ממשלה וחברות שונות, מנהלי הייטק בינלאומיים, מדעניות ומדענים, ודמויות מוכרות כמו איתי הרמן ('הצ'ייסר' מכאן 11), השחקן והיזם יובל אברמוביץ', וכן אמן החושים ליאור סושרד.
חדש מותר
"תהיו חכמים – חשיבה תלמודית למאה ה-21" הוא ספר עיון, אבל אצל שמוליק כמו אצל שמוליק, גם כשהוא כותב עיון הוא כותב פרוזה. ותתפלאו, זה בדיוק מה שצריך, אליבא ד"תהיו חכמים" כדי לפתור משברים – מבעיות שיווק וניהול ועד – כן, כן – מחלוקת הרפורמה המשפטית. אז איך לא, נתחיל מהסיפור שלו. באחד הימים הגיע שמוליק לבית הכנסת וגילה שמישהו יושב במקום שלו. הפנים היו מוכרות, אבל לא מהשכונה. אחרי שיחה קצרה התברר שמדובר בעוזי בן-אליעזר, ירושלמי לשעבר בזכות עצמו שלמד שנה מתחת לפאוסט. הם התחילו לשוחח וגילו תחביב משותף לשניהם: חדשנות. "עוזי הוא איש היי-טק וחדשנות שעוסק בעיקר בתחום הבריאות, והעולם התלמודי שלי הוא לא התחום המקצועי שלו. עניינתי אותו, וקבענו פגישה. הוא רצה לשמוע את הרעיונות שלי, ומה שנשלף לי היה: למצוא דרך להציג את חכמת התלמוד לציבור רחב יותר כמשהו יצירתי, חדשני, מעבר לתכנים שהוא עוסק בהם".
שניהם היו כבר בעלי ניסיון בהפקת כנסים ואירועים גדולים, כך שהחשיבה המשותפת הובילה למיזם חדשנות מהסוג הזה, אבל עם הזמן דייקו את הפרויקט והחליטו לעבוד תכלס. להציע לארגונים ולחברות התנסות בסדנאות שישתמשו בדרכי החשיבה החז"לית כדי להתמודד עם האתגרים שלהם. אחרי דחיפה משמעותית של עוזי יצא שמוליק לדרך. בין השאר נפגש עם ד"ר משה מאיר, מנהל התוכן של "אדרבה לוד". "לפני עשר שנים פנו אליי יאיר ליברמן מלוד ויעל שלוסברג מבר-אילן שעסקו בהקמת מוזיאון לתנאים בעיר לוד, שהייתה מרכז תורני בימי התנאים. בזמנו הייתי בצוות ההיגוי להקמתו, אבל כבר כמה שנים שהתעדכנתי רק מרחוק". בעקבות צירופו של ד"ר מאיר, רעיון המוזיאון התנאי השתנה בינתיים ממוזיאון לתולדות המשנה למרכז לחשיבה. וכך נולד "אדרבה לוד – בית יוצר לחשיבה יהודית", שהמוזיאון יהיה חלק ממנו. ושמוליק? שמוליק חי ונושם את חכמי התלמוד יחד עם צוות אדרבה. "ליברמן התקשר והציע לי פרויקט, אמרתי לו שאני עסוק במסע דומה למה שהם עושים, והוא הציע שאצטרף. מאז הוא יושב עם היזמים של אדרבה, וגם יושב עם "דיסק-אין" – החברה שמייצרת את החוויה הדיגיטלית במקום, שעובדיה כבר הכניסו לשיח השוטף שלהם מושגים כמו "איפכא מסתברא" ואיך לא – "אדרבה". "הגישה שהצעתי לאדרבה באה עם מרכיבים של סיפור, של מדרש. היא אומרת שההתמודדות של ארגונים וחברות, ושל כולנו, עם אתגר כלשהו היא קודם כל סיפור".
אז איך סיפור יכול לפתור את מצוקות העולם או האדם? דווקא בגלל גבולות הגזרה שמציבים לו חכמינו. לא פרוזה, לא נובלה. מדרש. קצר, וחד, וחסר פניות. "סיפור מגלה דברים ומסתיר דברים. יש לו כמה רבדים. מרגע שמציגים את ההתמודדות כסיפור, אני עובד עליו כמו על סיפור אגדה תלמודי ואז כמדרש חז"לי על סיפור מקראי". דרישות היועץ התלמודי הן לתאר את האתגר שלך בקצרה, בהגבלת מילים, בלי יותר מדי רגש, ורצוי כדיאלוג. למה? "כי זה כבר מציב עמדות. כל אחד הרי יספר את אותה מצוקה אחרת וייתן דגש על דבר אחר. כשאתה מוגבל במילים, אתה משאיר רק את אלה ההכרחיות מבחינתך. אתה כותב לקוני, מתומצת, ותוך מאמץ לא להכניס מילים מיותרות. ברגע שאתה בקבוצה, בצוות חשיבה, אני אעודד מאבק על המילים המדויקות. אני אשאל אם למישהו חסר משהו, האם אפשר לוותר על מילה פה או משפט שם. אנחנו ממש שואפים למחלוקת בחדר. למה? כי אין סוגיה בלי מחלוקת".
הבנתם נכון, בניגוד לתפיסה הציבורית שמבקשת לתקן כל מחלוקת, התפיסה החז"לית ששמוליק מבקש לעורר מחדש בספרו דוגלת בהדגשת המחלוקת דווקא. "מחלוקת היא מתנה. היא מאפשרת התייחסות לאספקטים שלא חשבת עליהם קודם. החשיפה לדעה אחרת גורמת לך להתגושש איתה, ואתה מתחיל להיכנס למקום של פתרון. הדיוק שאני מתעקש עליו מביא את הקבוצה לראות על מה מסכימים ומה לא". עד כמה המחלוקת תורמת לפתרון? עד כדי כך שחז"ל מחפשים אותה. "במקרים שבהם אף ניגוד לא ניכר לעין, תיזום הסוגיה התלמודית עימות בין המקורות כעדי להציף מחלוקות אפשריות ולשייף את הנושא הנתון עד דק", כותב פאוסט בספרו.
ולפעמים החלק המעניין ביותר הוא במילים הלקוניות לכאורה שמתבררות כטעונות מאוד ברגש או במתח מתחת לפני השטח. "אתה יושב למשל עם חברה שמתקשה בשיווק של משהו, אבל כשאתה יושב על הסיפור שלהם, מתברר שזה רק סימפטום של מתח אחר בין שכבת המנהלים למפתחים או לעובדים זוטרים יותר. אתה נחשף למתחים לא פתורים אחרים שהיא בכלל לא בעיה בשיווק".
אחרי שלב הסיפור מגיע שלב המדרש, ועושה בדיוק את ההפך. "מדרש בא להשלים פערים בתוך הסיפור. קחי את הסיפור הכי דרמטי בתנ"ך – אברהם הולך לעקוד את בנו. ולא מסופר שם כמעט כלום. דו שיח קצר וזהו. המדרש בא ואומר: בואו נפתח את זה. מה קורה עם שרה? ומספר סיפור על השטן שמדבר איתם. חז"ל ממלאים את החסר. ואני אומר, בואו נעשה את זה עכשיו. בואו נפתח עכשיו הכול ונמלא את הפערים. בשלב הזה עובדי החברה ידגישו משהו אחר ממה ששיתפו קודם. עכשיו הם יקשיבו למה שזועק מתוך הטקסט שכתבו, ישימו לב למה שחסר. אם המנהלים דיברו בהתחלה, עכשיו אלה שיושבים בשולי החדר מדברים. בפירוט הפערים בסיפור נגלה משהו שאולי המנהלים בכלל לא שמו לב אליו".
השלב הבא הוא שלב ה"אגדה". "בשלב הזה אין גבול להתפרעות עם הדמיון. ממש כמו סיפורי רבה בר בר חנה, או נחום איש גמזו והעפר שהפך לחיצים, והמון אגדות פלאיות ופנטסטיות. כשמפעילים את הדמיון בצורה חופשית כדי להציע משהו חדש לעולם – המצאות, או פתרונות – מקבלים מרחב להתגשם. תשאלו את סטיב ג'ובס או ניקולא טסלה".
פטנט של חז"ל
כמו אגדתא, גם גלגולו הראשון של "תהיו חכמים" התיל במוסף שבת, ומשם התגלגל לספר, עם תחנת ביניים משמעותית בבלוג של יותם הכהן – איש אסטרטגיה שנפגש עם פאוסט. הכהן הציע לו לכתוב בבלוג שלו, ושמוליק פירסם שם מאמר בשם "בחזרה לעתיד", שבו פירט 13 דרכי חשיבה של התלמוד. הטקסטים מהעיתון יחד עם אלה של הבלוג הולידו את הספר. הספר מצא מקומו אצל שמואל רוזנר, שיזם את סדרת "הקיפוד והשועל" בהוצאת כנרת-זמורה-דביר, סדרת ספרי רעיונות ומחשבה יוקרתית לסקרנים.
אל תתבלבלו, שמוליק לא מתיימר להתמחות בכל תחום והוא גם לא יועץ ארגוני. הוא מציע דרכי חשיבה עתיקות שמתאימות לשימוש היום. אתם באים עם התוכן והמצוקה, הוא עם חשיבה יצירתית שאמורה לגרום לכם לצאת מקיבעון. "אני לא מסתיר את זה שמדובר בחשיבה של חכמה יהודית עתיקה. זה יכול לצוץ בחלק מתכני המפגש וזה יכול שלא להופיע בכלל. זה כמובן מעניין ברמה העקרונית שזה שלנו. לא פטנט רוסי או צרפתי אלא פטנט של חז"ל".
פרקי הספר מפרטים דרכי חשיבה שונות: חשיבה בהפרעה, חשיבה לעומתית, חשיבה נרטיבית וכן הלאה. אם אתם חוששים מהדתה, אז אתם באסכולה הלא נכונה. כפי שטוען פאוסט בספרו, מדובר בצופן גנטי-תרבותי שאחראים לו דורות של לומדי גמרא. "מעין מידע מקודד של אופני חשיבה והתבוננות, שמועבר באופן תורשתי. לא ביולוגי כמובן, אלא כזה המועבר ממוח למוח". מדובר בחשיבה יהודית שאפשר למצוא במחקריהם המפורסמים של איינשטיין ופרויד, שלפי חוקרים בינלאומיים הושפעו ממנה בבלי דעת.
אז איך אנחנו פותרים את הקרע החברתי או את יוקר המחיה? קודם כל אנחנו נהנים מהמחלוקת ולא נבהלים ממנה. מתייחסים אליה כאל משאב בדרך לפתרון. וכן, הפתרון יגיע דווקא דרך המחלוקת והחשיבה היצירתית והדמיון, ממש כמו בתלמוד. "החשיבה התלמודית היא כמו קלידוסקופ. יש לה עושר צבעוני של צורות חשיבה שונות ומשתנות ומראות משתקפות. וכמו בקלידוסקופ, נדמה לך שאתה רואה צורה יציבה, יפה, סימטרית. ובכל תזוזה קטנטנה הכול משתנה". כמו החיים עצמם, בטח במאה ה-21, מציאות משתנה במהירות מסחררת – טכנולוגית, עולמית, מגפות, מלחמות, ודורשת שוב ושוב הסתגלות מחדש".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
