בבית המשפט לנוער בעיירה גיסן בגרמניה יתייצב בקרוב גרגור פורמנק כדי לשמוע את הקראת כתב האישום שהוגש נגדו לפני שבועות אחדים. אלה יהיו סעיפי אישום חריגים מאוד עבור בית משפט כזה, וגם הנאשם אינו בדיוק בגדר "נוער". פורמנק כבר בן 99, והוא מואשם בסיוע לרצח של אלפי בני אדם. בתקופת מלחמת העולם השנייה הוא התגייס לאס־אס, ושירת כזקיף במחנה הריכוז זקסנהאוזן. עם מתן גזר דינו ייחתם ככל הנראה פרק חשוב בתולדות המשפט הבינלאומי: משפטיהם של פושעי מלחמה נאצים. 78 שנה אחרי תום המלחמה ההיא, לרשויות החוק במדינות השונות לא ידוע על נאצים נוספים שטרם הועמדו לדין.
זה יהיה גם אות הסיום לקריירה הענפה של אחד הנוכחים באולם הדיונים בגיסן – ד"ר אפרים זורוף, חוקר שואה ו"צייד נאצים". במצודתו הפרושה על אירופה, צפון אמריקה ואוסטרליה נלכדו לאורך 43 שנות פעילותו כחמישים פושעי מלחמה, ממפקדי מחנות ועד למזכירות שעבדו במשרדים או השי"ן־גימ"ל שעמד בכניסה. "מתוך שמונה משפטים שהתקיימו לאחרונה בגרמניה, שבעה הסתיימו בהרשעה", הוא מספר. "הבעיה היא שמי שביצע את העבירות לפני גיל 21 מובא בפני בית משפט לנוער, והעונשים נגזרים בהתאם. כך לדוגמה במקרה של אירמגרד פורשנר, שהייתה המזכירה של מפקד מחנה שטוטהוף. היא הועמדה לדין לפני כארבעה חודשים, ונגזרו עליה שנתיים מאסר על תנאי. אני מבין למה מסתפקים בעונש על תנאי כשהנאשם הוא ילד בן 17 – חוששים להכניס אותו לכלא עם כל מיני עבריינים שישפיעו עליו וידרדרו אותו לפשיעה חמורה יותר. אבל כשמדובר באישה בת 97, זה לא רציני. גם אחד הזקיפים באותו מחנה קיבל עונש של שנתיים על תנאי".
"המשימה שלי הייתה לנסות להגיע לדוד פריימן, מי שהעיד על מעצרו ושחרורו של יוזף מנגלה. פניתי ל'שירות האיתור הבינלאומי'. בכרטיסיות שם מצאתי פתאום פירוט על אלפי נאצים שהיגרו למדינות אנגלוסקסיות. הבנתי שאם אני יכול לגרום למדינות לעצור אותם, זה חשוב יותר מהעניין של מנגלה"
זורוף היה ממובילי החקירה שהביאה להעמדתה של פורשנר לדין, ונכח גם בפתיחת משפטה. אחד העדים במשפט היה חיים גולני, ניצול שואה שחי כיום בישראל. בעדותו, שניתנה באמצעות שיחת וידאו, סיפר גולני כי ראה את הנאשמת פעמים רבות בעת שנלקח לעבודה במשרפות. תפקידה במכונת ההשמדה לא הביא כאמור להטלת עונש מאסר בפועל, אך פורשנר בכל זאת ראתה את הכלא מבפנים, בשל ניסיונה להימלט מאימת הדין. "שלושה שבועות לפני הדיון הראשון בעניינה היא שלחה מכתב לבית המשפט, והודיעה שהיא לא רוצה להיות חוכא ואטלולא לפני כל האנושות", מספר זורוף. "ביום הדיון התברר שהיא ברחה מבית האבות שבו התגוררה, וכעבור שעות אחדות מצאו אותה בקניון בהמבורג. על אי התייצבותה למשפט היא נידונה לשלושה שבועות מאסר בפועל".
רוב הפושעים שחשפת הועמדו לדין בגיל מבוגר מאוד, וממילא ישבו בכלא תקופה קצרה לכל היותר, או שאפילו לא נכנסו אליו. זה אומר שהמאמץ שלך היה לשווא?
"אם הייתי שותף למחקר שהביא לנקיטת הליך כלשהו נגד פושע נאצי, לעצם החשיפה יש משמעות. השלב הראשון מבחינתי הוא החשיפה, השני הוא פתיחה בחקירה, השלישי – כתב אישום, רביעי – משפט, שלב חמישי – הרשעה, ושישי – העונש. אבל גם אם רק אחד מהצעדים התממש, זה חשוב".
המסך של הסייענים
זורוף, בקרוב בן 75, מתגורר כיום בירושלים, אב לארבעה וסב ל־15 נכדים. הוא נולד בארצות הברית להורים שנולדו שם גם הם. הקשר שלו לשואה מתחיל כבר בשמו הפרטי: "הוריי רצו בכלל לקרוא לי משה דניאל. יום לפני הברית, סבא שלי – שהיה ראש הוועד האורתודוכסי המרכזי בג'וינט, ודאג לצורכי הדת לכל הניצולים באירופה – הציע לקרוא לי אפרים, על שם אחיו שנרצח בליטא. לימים גיליתי מה קרה לאותו אח. בי"ח בתמוז תש"א (1941) כנופיות של ליטאים חיפשו יהודים עם זקנים. הם לקחו אותו לכלא המרכזי של וילנא, והוא כנראה היה מהנרצחים הראשונים בפונאר. גם אשתו וילדיו נרצחו. אומרים שהוא היה עילוי בתורה".
כמחצית משנותיו חי זורוף באפרת, ואף כיהן כחבר מועצה במליאה הראשונה שנבחרה בידי התושבים. את דרכו כחוקר שואה וצייד נאצים הוא החל כמעט במקרה. "למדתי היסטוריה בארצות הברית, וכשעליתי לארץ התחלתי תואר שני במכון ליהדות זמננו באוניברסיטה העברית. הייתי צריך לבחור תחום התמחות, והשואה הייתה הנושא שהכי עניין אותי". בעקבות לימודיו החל זורוף לעבוד ביד ושם, עסק שם בעיקר בעריכה ספרותית ויצירת תוכן, וכעבור חמש שנים החליט להמשיך במסלול האקדמי ולכתוב דוקטורט. לצורך המחקר שלו, שהתמקד בהצלת עולם הישיבות בתקופה השואה, הוא יצא שוב לארצות הברית. "באותם ימים נפתח בלוס־אנג'לס מרכז שמעון ויזנטל, גוף שמטרתו להיאבק באנטישמיות. הם חיפשו מנהל אקדמי־מקצועי למוזיאון ולספרייה שהקימו, וכך הגעתי לעבוד שם ובמקביל אספתי חומרים לדוקטורט. בסוף סיימתי את הדוקטורט הזה רק אחרי עשרים שנה. למעשה לא רציתי להיות אקדמאי, לא רציתי לכתוב על ההיסטוריה. רציתי לעשות היסטוריה, וזה מה שעשיתי".
"השופט במשפטו של שאנדור קפירו אמר שאסור להציג שום ממצא מהמשפט שלו בשנות הארבעים – משפט שבו קפירו הורשע ולבסוף זוכה בלחץ הנאצים. אמרתי שהנאצים חילצו אותו אז, ועכשיו הם יוצאים מהקבר ומצילים אותו שוב. זה היה פשוט מזוויע, הייתי בדמעות. השקעתי חמש שנים בניסיון להעמיד אותו לדין, ובסוף באיזשהו תרגיל הכול בוטל"
במרכז ויזנטל הוא היה שותף להפקת הסרט "ג'נוסייד", שזכה בפרס האוסקר לסרט התיעודי הטוב ביותר בשנת 1981. באותה תקופה גם נפגש זורוף עם התחום המורכב של מרדף אחר פושעים נאצים. "ממשלת ארצות הברית רצתה לפתוח גוף מיוחד שיעסוק בהעמדת נאצים לדין, אבל היה חשש ששורדי שואה לא ירצו לדבר עם משרד ממשלתי. הם חשבו והגיעו למסקנה שארגון יהודי כמו מרכז ויזנטל יעורר יותר אמון. הם פנו אלינו, וכך התחלתי לאסוף עדויות ומידע מניצולים שחיים בארצות הברית. כשסיימתי את העבודה שלי בלוס־אנג'לס וחזרתי לישראל, שכנעתי את האמריקנים שכדאי להם להפעיל גם חוקר שיעבוד מכאן".
בשנת 1985 הגיע האירוע שהפך את ציד הנאצים למרכז חייו. "אותו משרד ממשלתי פנה למרכז ויזנטל וביקש לקבל כל חומר אפשרי על יוזף מנגלה. זאת לאחר שלידיהם הגיע מידע מעניין: מכתב של קצין ביון בצבא ארה"ב, שמספר על עדות שלפיה הצבא האמריקני עצר את מנגלה בשלהי 1946, אבל שחרר אותו באזור וינה".
המידע הזה עורר סערה במרכז ויזנטל. האם ייתכן שארצות הברית שחררה את "מלאך המוות מאושוויץ", הרופא שנודע בניסויים האכזריים שביצע באסירים? "במשרד המשפטים האמריקני החליטו לחפש את מנגלה, ובמקביל לערוך מחקר היסטורי שיבדוק אם הטענה הזו נכונה. המשימה שלי הייתה לנסות להגיע לדוד פריימן, ניצול שואה שסיפר לאותו קצין ביון על מעצרו ושחרורו של הפושע הנאצי. על פי הנאמר במכתב, פריימן עבד בקליניקה של מנגלה. ביד ושם הציעו לי לחפש ב'שירות האיתור הבינלאומי' – גוף שהוקם בסוף מלחמת העולם השנייה כדי לעזור לאנשים למצוא את קרובי משפחתם או לגלות מה עלה בגורלם. בארכיון של שירות האיתור יש 16 מיליון כרטיסיות, ובכל אחת מהן פרטים על אדם כלשהו".
מלאכת החיפוש במאגר הזה לא הייתה פשוטה, מספר זורוף. "המידע שם לא ערוך לפי סדר ABC רגיל, אלא לפי סדר פונטי. זה אומר שיש אותיות שונות שנחשבות אות אחת על פי ההגייה שלהן: למשל V ו־W, או I, Y ו־J. לקח לי שעה רק להבין את השיטה. אבל גיליתי שם משהו מעניין שאינו קשור למשימה שלי. עוד לפני כן ידעתי שאלפי פושעים נאצים היגרו למדינות אנגלוסקסיות, ובכרטיסיות האלה מצאתי פתאום את הפירוט: מי יצא מאיפה, לאן הגיע ובאיזה תאריך. הבנתי שאם אני יכול לעורר את הנושא הזה ולגרום למדינות לעצור את אותם הנאצים, זה חשוב יותר מהעניין של מנגלה".
זורוף העביר לכל מדינה את שמות המהגרים החשודים כפושעים. "היו לי 3,000 שמות כאלה. מדינות היעד העיקריות – אנגליה, אוסטרליה, קנדה וניו־זילנד – הבינו שאי אפשר להתעלם מהמידע, וחוקקו חוקים שמאפשרים להן להעמיד לדין נאצים שהגיעו לשטחן, למעט ניו זילנד שלא הייתה מעוניינת בכך".
איך קצין באס־אס מצליח לברוח דווקא למדינות שנלחמו נגד גרמניה?
"זו באמת שאלה. ארצות הברית איבדה מאות אלפי חיילים בקרבות מלחמת העולם השנייה, ותוך פחות מעשור היא קלטה אלפי נאצים. זה החל מקבוצה של כ־150 מדענים, מהנדסים וטכנאים גרמנים שהיו שותפים בפיתוח ה־V2 הגרמני, הטיל המתקדם ביותר של אותם ימים. הטילים האלה יוצרו במחנות, בעבודת פרך של אסירים שסבלו מתת־תזונה ומתו בהמוניהם. ובכל זאת, האמריקנים פחדו שאותם מדענים יערקו לגוש הסובייטי עם היכולות והידע שלהם, ולכן הם מיהרו להביא אותם לארצות הברית ולהעניק להם אזרחות אמריקנית וג'ובים מצוינים במרכז פיתוח הטילים הבליסטיים של ארה"ב ובסוכנות החלל נאס"א. כחמישים נאצים נוספים נלקחו לארה"ב במטרה להחדיר אותם אחר כך לברית המועצות כמרגלים. זה לא עבד, הקג"ב עלה עליהם די מהר".
אלה 200, אתה מדבר על אלפים.
"כ־9,800 איש הצליחו לרמות את שלטונות ההגירה. לדעתי המדינות הקולטות לא הבינו איזה תפקיד מילאו משתפי הפעולה המזרח־אירופים בהשמדת היהודים. המון אזרחים ממדינות אחרות, לא מגרמניה, עסקו ברצח שיטתי. והיו שם פחות מאלף גרמנים. זו הייתה עבודה של מקומיים. כשהבריטים שחררו את מחנה ברגן־בלזן, או כשהאמריקנים שחררו את דכאו, בוכנוולד ומאוטהאוזן, התקשורת הייתה מלאה תמונות ממחנות הריכוז ומתאי הגזים. אלה הדברים שעשו את הרושם המזעזע, ועבודת הסייענים נותרה מאחורי מסך".
הכומר גורש מהכנסייה
רבים מהנאצים וממשתפי הפעולה שלהם היגרו למדינות המערב. חשיפת הקשר בין האזרח האמריקני התמים לכאורה ובין מעשי הזוועה שהתרחשו ביבשת אחרת לפני שנים רבות דרשה עבודת בילוש של ממש, וזורוף נרתם למשימה. "היה לי הכבוד לסייע למשל בהעמדה לדין של דינקו שקיץ', ממפקדי מחנה יסאנובץ'. הוא היה חבר באוסטאשה, תנועה קרואטית לאומנית ששמה לה למטרה לחסל כמה שיותר סרבים, יהודים וצוענים. מעטים מאוד ממפקדי מחנות המוות הובאו למשפט, והוא אחד מהם".
"ראיות שהצטברו בינתיים הוכיחו שדמיאניוק שירת כשומר במחנה סוביבור, וב־2009 דרשה גרמניה את הסגרתו והעמידה אותו לדין. בכך השתנתה המדיניות של גרמניה לגבי פושעי מלחמה: לראשונה נשפט אדם על חלקו ברצח שיטתי, בלי להוכיח פעולה ספציפית שעשה נגד קורבן מסוים. בעקבות תקדים זה הובאו לחקירה פלילית עשרות נאצים"
ההליכים נגד שקיץ' התקיימו בזאגרב, בירת קרואטיה. "כשיצאתי מבית המשפט אחרי אחד הדיונים, ניגש אליי אדם ואמר לי 'חלבה' – תודה בשפה המקומית. לא ידעתי מי זה, אבל ראיתי שהוא הגיע להרבה מהדיונים. שאלתי והתברר לי שאחיו של אותו אדם נעצר בזמן מלחמת העולם השנייה ונרצח בידי שקיץ', שנהג להעמיד את האסירים בשורות ולבחור באקראי את מי יוציא להורג.
"בשנת 99' שקיץ' קיבל את העונש המקסימלי שניתן היה לגזור עליו, עשרים שנות מאסר. הוא ישב בכלא עד יומו האחרון, ביולי 2008. לפני מותו הוא ביקש להיקבר במדי האוסטשה שלו. כומר קתולי הספיד אותו ואמר 'דינקו שקיץ' לא שמר את עשרת הדיברות, אבל הוא היה סמל לקרואטים'. הכומר הזה השתתף באירועי אזכרה נוספים לפושעים נאצים, ואנחנו נאבקנו עד שהוא גורש מהכנסייה".
זורוף חשף פרטים רבים על מעשי ההתעללות וההוצאות להורג שהיו מנת חלקם של האסירים במחנה יאסנובץ'. על פי ההערכות רצחו שם הקרואטים כ־100 אלף בני אדם – רובם סרבים אך גם 18 אלף יהודים, 13,500 צוענים וכן אלפי קרואטים אנטי־פשיסטים. בשל תרומתו לחשיפת הפשעים הללו החליטו נשיא סרביה דאז בוריס טאדיץ' וחברי פרלמנט סרבים להציע את מועמדותו של זורוף לפרס נובל לשלום לשנת 2009 – פרס שניתן בסופו של דבר לנשיא ארה"ב ברק אובמה. שנה לאחר מכן העניקה מועצת העיר הסרבית נובי־סאד אזרחות כבוד לזורוף על חלקו בלכידת פושעים נאצים. בשנת 2010 נשיא קרואטיה העניק לו את אות מסדר הדוכס טריפימיר בשל תרומתו למאבק נגד עיוות השואה. זורוף אף כתב מספר ספרים שנותנים הצצה לפעילותו, ביניהם "המקצוע: צייד נאצים" שתורגם לגרמנית ו"מסע עם האויב; השתתפותם של ליטאים בפשעי השואה" שנכתב במקור בליטאית.
אבן דרך חשובה במרדף אחר נאצים נמלטים הונחה בעקבות משפטו של איוואן דמיאניוק בגרמניה. כזכור, בשנת 86' הוסגר דמיאניוק מארה"ב לישראל והועמד כאן לדין כ"איוואן האיום" – שומר במחנה טרבלינקה שהתעלל באסירים והוציא להורג רבים מהם במו ידיו. השופטים בישראל דנו אותו למוות, אך בערעור התברר כי איוואן האיום היה ככל הנראה אדם אחר, ודמיאניוק שוחרר והוחזר לארה"ב. ראיות שהצטברו בינתיים הוכיחו כי הוא שירת כשומר במחנה סוביבור, וב־2009 דרשה גרמניה את הסגרתו והעמידה אותו לדין. בכך השתנתה המדיניות של גרמניה לגבי פושעי מלחמה: לראשונה נשפט אדם על חלקו ברצח שיטתי, בלי להוכיח פעולה ספציפית שעשה נגד קורבן מסוים. בעקבות תקדים זה הובאו לחקירה פלילית עשרות נאצים ומשתפי פעולה ששירתו כשומרים במחנות הריכוז וההשמדה.
"כשמדברים על אירועי רצח המוני, כמעט בלתי אפשרי להוכיח שאדם ביצע פשע מסוים", הוא אומר. "בעקבות המקרה של דמיאניוק הוחלט שאפשר להעמיד לדין בגרמניה כל מי ששירת במחנה מוות, או במחנה ריכוז שהיו בו כלי השמדה – משאית המתה, תאי גז וכדומה – או במחנה שהייתה בו תמותה גבוהה לקראת סוף המלחמה". מאז אותו שינוי הוביל זורוף, יחד עם גורמים נוספים, עבודות מחקר סיזיפיות שהביאו להעמדה לדין של כמה וכמה פושעים נאצים בגרמניה עצמה.
לעיתים נאלץ זורוף להסתפק בעצם החשיפה ובקלון שהיא ממיטה על הפושע שמעשיו נתגלו. כך היה במקרה של צ'רלס זנטאי, רב־סמל בצבא הונגריה בתקופת השואה. "באחד הימים של שנת 1944 זנטאי נסע בחשמלית בבודפשט, וראה בחור יהודי הולך בלי טלאי צהוב", מספר זורוף. "הוא לקח אותו לבסיס צבאי, ויחד עם שני קצינים נוספים רצח אותו במכות. את גופתו של היהודי, פטר בלאש שמו, הם זרקו לנהר הדנובה". אביו של פטר אסף מידע על רוצחי בנו, וממצאיו התגלגלו כעבור שנים לידיו של זורוף. "מתברר שבסוף המלחמה זנטאי ברח לאזור בגרמניה שהיה בשליטה אמריקנית. בעזרת מסמכים של הצלב האדום העולמי התחקיתי אחריו ומצאתי שהוא הגיע לאוסטרליה, אבל לא ידעתי אם הוא עדיין שם, ואם הוא חי בכלל".
חוקי הבחירות באוסטרליה חילצו את זורוף מהמבוי הסתום. "כל אזרח שם חייב להצביע בבחירות. אם אתה לא מצביע, אתה סופג קנס. אני לא יודע אם זה טוב לדמוקרטיה, אבל זה טוב לציידי נאצים, כי אפשר למצוא מידע דרך מסמכי ההצבעה. כך גילינו שזנטאי חי, ומצאנו אפילו את הכתובת שלו. יצרתי קשר עם ערוץ 9 באוסטרליה, נתתי להם את כל הסיפור כולל שם וכתובת. כתבים וצוות צילום שלהם המתינו לו מחוץ לבית, וכשהוא הגיע הם פנו אליו בשידור חי ואמרו: 'ערב טוב אדוני, יש לנו מידע שלפיו אתה פושע נאצי. האם זה נכון?'. הוא אמר שלא. הם המשיכו והקשו 'האם ב־8 בנובמבר 1944 רצחת את פטר בלאש?'. הוא טען שביום הזה הוא כבר לא היה בהונגריה, אבל כששאלו אם יש לו הוכחה, הוא השיב בשלילה. לסיום הכתבים שאלו אם יש לו עוד מה להוסיף, והוא ביקש שלא יגידו כלום למשפחה שלו".
"כל אזרח באוסטרליה חייב להצביע בבחירות ואפשר למצוא מידע דרך מסמכי ההצבעה. כך גילינו שצ'רלס זנטאי חי. יצרתי קשר עם ערוץ טלוויזיה אוסטרלי, וצוות שלהם המתין לו מחוץ לבית. כשהוא הגיע הם פנו אליו בשידור חי: 'ערב טוב אדוני, יש לנו מידע שלפיו אתה פושע נאצי. האם זה נכון?'"
דווקא מהמשפחה הוא היה מודאג?
"כן, החשיפה בפני המשפחה זה החלק הכי קשה לפושעים נאצים".
הרשויות באוסטרליה עצרו את זנטאי, ובית המשפט העליון שם דן אם להסגירו להונגריה. "זה היה ב־2005, והוא כבר היה באזור גיל 90", אומר זורוף. "לבסוף הוחלט שהוא אינו בר הסגרה, מטעמי בריאות".
זה מתסכל, כשאתה מצליח להתחקות אחר עקבותיו של פושע נאצי אך לבסוף הוא כלל לא עומד למשפט?
"כן, אבל לפחות הוא היה בכלא כמה חודשים, והרסתי לו את החיים".
בגלל החשיפה?
"כן. זה דבר משמעותי. הגעתי פעם לאוסטרליה והעברתי הרצאה בעיר שבה זנטאי התגורר. הילדים שלו ביקשו להיפגש איתי, ואחרי התלבטויות החלטתי להיענות להם. ידעתי שאם אסרב, יחשבו שיש לי מה להסתיר. בפגישה הם אמרו לי: 'שמע, הוא אבא טוב'. אמרתי להם: זה לא עניין של איזה אבא הוא, אלא מה הוא עשה בשואה. יש לי אמפתיה אליכם. אתם מכירים את אבא שלכם כאדם טוב, ופתאום בא מישהו מירושלים, עם כיפה וציצית, ואומר שהאיש הזה הוא פושע נאצי. זה לא נעים, אני מבין, אבל זה מה שקורה הרבה פעמים".
תמונה מרשיעה בסלון
רשימת ההישגים של זורוף ארוכה ומגוונת, וכוללת לא רק איתור של פושעים שעקבותיהם אבדו. בשנת 2000 הוא חשף שליטא ולטביה העניקו חנינות לאזרחים שלהן ששיתפו פעולה עם הנאצים במלחמת העולם השנייה. זורוף יצא למאבק והצליח להביא לביטול החנינות של עשרות פושעי מלחמה.
בשנת 2002 הוא היה ממובילי מבצע "ההזדמנות האחרונה", שהציע פרסים כספיים בגובה של עד 25 אלף אירו למוסרי מידע על פושעים נאצים שטרם הועמדו לדין. "ניהלנו קמפיין ברחבי ליטא, לטביה, גרמניה, אסטוניה ומדינות נוספות. כך הגיעו אלינו עוד מידע ועוד פנייה". הוא מציג את אחד מ־2,500 השלטים שנתלו במדינות אירופה: תמונה של שער הכניסה המפורסם למחנה אושוויץ, לצד הכיתוב "אומנם מאוחר, אבל לא מאוחר מדי".
"יום אחד אני מקבל מייל מעניין ממישהו בסקוטלנד", מספר זורוף על אחד מפירותיו של הקמפיין. "הוא כותב שלהונגרים בסקוטלנד יש מקום מפגש קבוע ואירועים חברתיים. לאירועים האלה מגיע קשיש ששמו סטיבן ברנדין, ומשוויץ שם איך הוא גירש יהודים לאושוויץ באביב ובקיץ 44' – התקופה שבה נרצחו 437 אלף יהודים בהונגריה. זו למעשה השתתפות בטבח המוני.
"הפונה ביקש ממני: 'אולי אתה יכול לעשות מחקר ולהשתיק אותו?'. כתבתי לו – תודה רבה שטרחת להודיע לי, אבל ברנדין זה שם סקוטי. האיש בטח שינה את שמו, ואם לא תוכל ליידע אותי מה שמו ההונגרי, לא נוכל להתקדם. למחרת הוא ענה לי: שמו אישטבן בוידשוי. הלכתי לידידי גבריאל בר־שקד ביד ושם, התחלנו לחפש ולא מצאנו עליו כלום. יש רשימות של הז'נדרמריה, הכוח ההונגרי שביצע את השילוחים, והשם הזה לא הופיע בהם".
הפעם גייס זורוף עיתונאי סקוטי שהגיע לארץ כדי לראיין אותו. "הוא עשה עליי רושם טוב, וחשבתי שאולי יוכל לסייע לי. הצעתי לו ללכת אל סטיבן ברנדין ולספר לו שרוצים לראיין אותו לכתבה על הקהילה ההונגרית בסקוטלנד. ידעתי שברנדין יזמין אותו אליו הביתה, כי דווח לי שהוא הקים בחצר שלו אנדרטה לזכר לאומן הונגרי שהגיע לסקוטלנד בעבר. ביקשתי מהעיתונאי שישאל אותו תוך כדי השיחה איפה הוא היה באביב 44'".
התוכנית עבדה לפי התסריט שזורוף בנה מראש. "כעבור זמן אותו עיתונאי שולח לי מייל: 'יש לי חדשות טובות, וחדשות עוד יותר טובות. שאלתי אותו היכן היה בתקופה הזו, והוא ענה שחי במישקולץ' – עיר גדולה שגורשו ממנה לאושוויץ באותם חודשים בין 12 ל־14 אלף יהודים. 'החדשות היותר טובות הן שבסלון הבית שלו תלויה תמונה של קצין בכיר בז'נדרמריה. הוא סיפר שלמצולם קוראים שאנדור קפירו, והם נמצאים בקשר עד היום'".
כעת הגיע הזמן לצאת להונגריה ולהצליב את הפרטים. "נסעתי למישקולץ", מספר זורוף. "נפגשתי עם אנשי הקהילה היהודית ותושבים באזור, הראיתי להם תמונות של בודשוי, אבל אף אחד לא הכיר אותו". את סיפורו המחריד של קפירו הוא דווקא הצליח לגלות, יחד עם עמיתו מיד ושם. "בינואר 42' הוא היה אחראי לטבח נוראי באזור נובי־סאד (לאחר כיבוש סרביה בידי הנאצים, סופחה העיר וסביבותיה להונגריה – ש"פ). במשך שלושה ימים הוא רצח על יד נהר הדנובה יותר מ־3,000 איש, אף שלא קיבל היתר מהממונים עליו. הוא היה מפקד האזור, וגילינו שבודשוי היה אחד הקצינים שתחתיו. כל הקצינים שהשתתפו בטבח נשפטו ונידונו לעונשי מאסר ממושכים או למוות. קפירו עצמו נשלח לכלא לעשר שנים, אבל ב־17 במרץ 44' הנאצים פלשו להונגריה, והם לחצו על ההונגרים לבטל את פסקי הדין.
"בהוראת הגרמנים קפירו שוחרר ממאסר והוחזר לשירות. בסוף המלחמה הוא ברח לארגנטינה, ובשנת 1994 הגיע לשגרירות הונגריה בבואנוס־איירס ושאל אם הוא יכול לחזור. אמרו לו שהוא מוזמן".
זורוף יצא למלחמת חורמה נגד קפירו. האיש נעצר והועמד לדין בהונגריה, אך עשה מהלך נגדי: "הוא הגיש נגדי תביעת דיבה בטענה שקראתי לו 'נאצי' אף שהוא לא היה חבר במפלגה הנאצית. התלבטתי אם להתייצב בבית המשפט כדי לענות לו. בסוף הגעתי למסקנה שזו ההזדמנות האחרונה להסביר להונגרים למה צריך להעמיד אותו לדין. תביעת הדיבה נדחתה, אבל עשו לנו קטע: השופט אמר שאסור להציג שום ממצא מהמשפט הקודם של קפירו, זה שבו הוא הורשע ולבסוף זוכה בלחץ הנאצים. בתגובה אמרתי שהנאצים חילצו אותו מהכלא אז, ועכשיו הם כאילו יוצאים מהקבר ומצילים אותו שוב. התביעה לא יכלה להוכיח את האשמה שלו, וזה היה פשוט מזוויע, הייתי בדמעות בגלל זה. השקעתי חמש שנים בניסיון להעמיד אותו לדין, ובסוף באיזשהו תרגיל הכול בוטל".
לא ניסית לערער?
"התביעה בהונגריה ערערה, אבל עד שההליכים הסתיימו קפירו מת. המפלגה הפשיסטית ההונגרית עשתה לו הלוויה יפה, חלקה הרבה כבוד לגיבור שלה. זה מתסכל מאוד".
למרות האכזבות הלא מעטות שידעת לאורך הדרך, המשכת להשקיע שנים בניסיון לאתר עוד פושע ועוד חשוד. מאיפה הדחף?
"מתחושת שליחות גדולה. זו עבודה מתסכלת מאוד, אבל יש שני דברים שמדרבנים אותי. הראשון הוא המחשבה על הסבל של הנרצחים ושל שורדי השואה; אי אפשר בכלל להשוות בינו ובין התסכול או הכאב שיש לי בעבודה. הדבר השני הוא הידיעה שהייתי שותף לחמישים מקרים שנחשפו והתקיים בהם איזשהו הליך משפטי. זה הכי חשוב".
וגרגור פורמנק יהיה כנראה האחרון.
"לגרמנים נגמרו המועמדים, אז אני לא רואה איך יהיו עוד חשודים רלוונטיים. למעשה, עכשיו קיבלנו ידיעה על מישהו ששירת במחנה מאוטהאוזן וחי היום בצ'ילה. אנחנו צריכים לבדוק את זה. מצאתי גם עדות על בחורה שרוצצה גולגולות של ילדים בליטא, ויש אישה בת 97 עם אותו שם משפחה. אנחנו לא יכולים לוודא אם זו היא, ונראה לי שכבר לא נוכל להתקדם לעוד חקירות רציניות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
