מאות קבוצות בני נוער מכל הארץ השתתפו בתחרות בנושא חדשנות חקלאית שהתקיימה לפני שלוש שנים. איש לא הופתע כשהנבחרת מהכפר הירוק, אחד מבתי הספר המובילים בישראל לתלמידים מחוננים ומצטיינים, זכתה במקום הראשון. את ההפתעה סיפקה החבורה שהגיעה למקום השני, נציגי בית ספר שאף אחד לא הכיר: "אוהליך". תלמידי המגמה ההידרופונית במוסד פיתחו מוצר שמאפשר את המשך פעילות המערכת במקרה של הפסקת חשמל, מונע נזק כספי רב, חוסך חשמל ומפחית זיהום.
"חברי הקבוצה הצליחו מאוד, ואחד מהם עומד להקים חווה הידרופונית בקפריסין", מספר בהתרגשות נתן צבי פינקל, מנהל בית הספר בתשע השנים האחרונות וזוכה טרי בפרס מנהל מצטיין מטעם משרד החינוך. "ההישג שלו גדול במיוחד כי כילד הוא התגורר עם אבא שהיו לו בעיות סמים, וגם הבן בעצמו היה עלול להגיע למקומות האלה".
מה לחקלאות שמבוססת על גידולי מים ולבית ספר חרדי השוכן בלב בני־ברק? כדי לגלות את התשובה צריך להבין את האתגר הכפול שניצב בפני פינקל כמנהל: התלמידים בבית ספרו הם נערים שמתמודדים עם שלל בעיות רגשיות, נפשיות והתנהגותיות, וגם צוות ההוראה – החרדי בחלקו הגדול – לא הגיע מרקע סטנדרטי של מורים בחינוך מיוחד. "באחת הסדנאות שעשינו למורים, שאלנו אותם למה הם עובדים כאן. רבים מהם אמרו שזה עניין של פרנסה, ושאם הייתה להם אפשרות הם כנראה היו חוזרים לכולל, כי קשה לעבוד 'בחוץ'. ביקשנו מהם להסיר את המוסכמות החברתיות וההגבלות המשפחתיות שיושבות עליהם, ולספר מה הם היו רוצים לעשות. אז אחד אמר שהוא היה רוצה לעבוד בחקלאות, השני חלם ליצור סרטי קולנוע, השלישי רצה להיות איש עסקים. אמרנו להם: בואו תְלַמדוּ את הנושאים האלה. הבנו שאי אפשר לייצר בכוח תשוקה למקצוע אצל המורים, זה צריך לבוא מהם".
"למערכת המקבילה המיועדת לבנות יש מעמד מכובד במגזר החרדי. אצל הבנים תמיד הייתה נטייה לומר שהם פשוט ימשיכו להסתובב בישיבות, אף ששם הם נתפסו ככבשה השחורה. לנו היה ברור שצריך לייצר אלטרנטיבה, אז הלכנו לבתי ספר של בנות כדי לראות איך זה עובד"
החלום להיות חקלאי אינו הופך כמובן את האדם למורה־מומחה שיודע איך בוחרים סוג דשן או מהן הדרישות של מערכת השקיה אוטומטית. לשם כך מגיעים לבית הספר אנשי מקצוע מבחוץ, והמורים של "אוהליך" משמשים כמלווים של התחום. "לא בחרנו סתם נושאים שמעניינים את המורים, אלא בדקנו כל תחום בכמה מישורים: התאמה לתלמידים, פוטנציאל הישגים, תוצרים ממשיים ואופק תעסוקתי. אנחנו רוצים שהתלמידים האלה יחזרו לקהילה ויביאו איתם ייחודיות ומשמעות. הם לא יהיו 'עוד מישהו', אלא יהיו מחוזרים על ידי הקהילה עצמה".
יש לכם רצון להחזיר אותם, או לפחות חלק מהם, לעולם הישיבות שממנו הם נפלטו?
"לא, אין יעד כזה. התלמידים שלנו נושאים איתם חוויית דחייה כפולה – גם בגלל הקשיים הרגשיים והנפשיים שלהם, וגם משום שלא עמדו בסטנדרט או בציפייה ההורית שילמדו בישיבה. המטרה היא כאמור להחזיר אותם לקהילה, שתהיה להם בתוכה חוויית שייכות. יש לנו בוגרים שהם בעלי משפחות, מפרנסים ועובדים. אם הם לא היו אצלנו בבית הספר אלא ברחובות, הם היו הופכים לנטל על הקהילה. הם מגיעים אלינו בלי שום הרגלי למידה, יש פערים בחומר, וצריך לעשות איתם הרבה עבודה. לחלקם אין מי שישב איתם על השיעורים בבית, אז הם עושים הכול כאן. זירות ההתנגדות מבפנים ומבחוץ מגוונות, העבודה היא איטית, אבל היא נעשית מתוך אמונה בצדקת הדרך.
"בהתחלה היינו רק מפתן לנוער שמגיע מהרחוב, אבל זה בפני עצמו לא מספיק. חברנו לתוכנית 'מפרש' שעושה תהליכים עם בתי ספר, והם ליוו אותנו במשך שנתיים. קיימנו השתלמות בית־ספרית והקמתי צוות מחקר ופיתוח שינתח מה הצרכים של התלמידים. הגענו לניסוח שאומר שהצורך שלהם הוא לא תעודת הבגרות אלא משמעות ומימוש עצמי, כאן ובעתיד", אומר פינקל, ומעיר שנכון יותר להשתמש במושג שטבע הפסיכואנליטיקן הצרפתי ז'אק לאקאן: אִווּי. "יש לזה משמעות של תשוקה, התלמידים צריכים להשתוקק למשהו. אם הם לומדים חומר שמחובר לעתיד שלהם, הם מבינים את הקשר וזה מעורר אצלם תשוקה".
וכשהמורים בעצמם לא למדו ליבה, איך הם יכולים לקדם את התלמידים?
"זה לא פשוט. יש כאן מורים שעברו תהליך שדרש הרבה התמסרות, הם לימדו ותוך כדי כך למדו. אני ממש מעריץ אותם. אנחנו נושאים באחריות גם לחינוך התלמידים וגם להתפתחות המורים. אם לא נייצר מערכת שמיועדת גם עבור המורים, לא נוכל להפיק חינוך טוב. בשביל להשיג אותו צריך מורים טובים שיודעים שמאמינים בהם".
מולטי־טאלנט בכל כיתה
בית הספר "אוהליך" שוכן ברחוב גדוש במוסדות חינוך, מגני ילדים ועד סמינרים. זהו בניין אפור, ללא טיח, המתנשא לגובה ארבע קומות. מבחוץ הוא נראה מוזנח ולא מתאים לאכלוס נערים בגיל ההתבגרות, אך לנכנסים פנימה מצפה הפתעה רבתי. המקום משופץ ויפה, ניכר שהושקעו בו תקציבים, ואפשר גם להתרשם שהתלמידים שומרים עליו היטב. במשרדו של פינקל, בקומה השלישית, מקבלים את פניי נחש באקווריום ומערכת חקלאית הידרופונית שבנו התלמידים. וכמו הבניין כך המנהל עצמו – מבחוץ הוא נראה חרדי־ליטאי קלאסי, אך מתברר שהוא מחזיק בארון הספרים שלו גם ספרי חינוך מערביים, עולם המושגים שלו רחב וקורות חייו כוללים השתתפות בתוכניות ישראליות כלליות.
120 תלמידים יש ב"אוהליך", הצעירים שבהם בני 13 והמבוגרים ביותר בני 21. הם מחולקים לשתי שכבות, כל אחת עם צוות טיפולי וחינוכי משלה, ובקומה משלה במבנה: שכבת "משכנותיך" – תלמידים חרדים שמתמודדים עם קשיים רגשים ונפשיים; ושכבת "אוהליך" – תלמידים בעלי בעיות התנהגות, שרובם כבר לא נראים כשייכים לחברה החרדית. הלו"ז בשתי השכבות די דומה, וכך גם המגמות. מלבד חקלאות הידרופונית יש כאן שורה של תחומי התמקצעות שמעניקים לתלמידים תעודת בגרות טכנולוגית וניסיון מעשי. במגמת "יזמים צעירים", למשל, מקימים חברה שיש לה חשבון בנק, מנכ"ל ואיש מכירות, ותלמידי מגמת הרדיו נהנים משיתוף פעולה עם תחנות קול חי וקול ברמה. כל המגמות בבית הספר הוקמו כאמור בגלל הרצון של המורים עצמם לעסוק בנושאים האלה.
"אם נצא מהקופסה ונבין שכל אדם בעל אוריינטציה חינוכית יכול להיות מורה, נוכל לייצר דור של מורים שמגיעים מעולמות שונים. במגזר החרדי זה קל יותר, כי יש הסללה לתוך מערכת החינוך, אבל זה אפשרי גם במגזרים אחרים. אם אאמין בשרברב שלי שהוא יכול ללמד אחרים ולגדל את הדור הבא של השרברבים, אני יכול לנסות לאתר תלמידים עם זיקה לתחום ולאמץ אותו"
אנחנו מגיעים למקום ביום ראשון שאחרי החופשה הקצרה של חג השבועות. התלמידים טרם חזרו, ובית הספר נראה די שומם. פינקל מבחין במבט התוהה שלי ומסביר: "רוב התלמידים שלנו שוהים בפנימיות רווחה, והם מגיעים אלינו מדי יום משלושים רשויות שונות. זה קורה משום שבמשרד החינוך אנחנו משויכים ל'מחוז חרדי' ולא למחוז גיאוגרפי כלשהו. אז יש תלמיד שנוסע כל יום מחדרה, ויש אחד שנוסע משדרות ובחזרה. יש אפילו תלמיד שמגיע מצפת שלוש פעמים בשבוע, וצריך לצאת לדרך בשעת בוקר מוקדמת.
"הרכב התלמידים כאן מגוון מאוד – מבעיות רגשיות ולקויות למידה ועד ילדים על הרצף האוטיסטי ונערים פוסט־אשפוזיים", מספר פינקל. "לכל תלמיד יש צרכים והרגלים משלו. אחד זקוק למרחב שקט, השני צריך מקום פתוח. אחד כבר לא מגדיר את עצמו חרדי, האחר נראה אולטרה־חרדי עם פאות ארוכות. המורכבות הזו דורשת המון פתרונות, וכל מורה כאן צריך להיות מולטי־טאלנט ולהכיר הרבה תחומי עניין ושיטות חינוך. זה לא קל".
בית הספר הוא חלק מרשת "שתילים", שבראשה עומד ישראל רייסנר – "אדם שאוהב מאוד את הילדים המיוחדים", אומר פינקל. "לא במקרה עוד בית ספר של הרשת נבחר עכשיו למצטיין: בית הספר 'מיתרים' בפתח־תקווה, בניהולה של נחמה אליהו, זכה בפרס משרד החינוך. רייסנר מאמין באנשים, נותן הרבה סמכויות ומעודד חדשנות ויצירתיות אצל המנהלים. יש לו חלק גדול בזכייה שלנו".
פינקל – "הרב" בפי תלמידיו, "נות'י" בקרב משפחתו ו"נתן צבי" עבור כל השאר – הוא בן 42, אב לשישה. הוא נולד בירושלים למשפחה חרדית־ליטאית מיוחסת, וקיבל את שמו של סב־סבו, "הסבא מסלובודקה" שהיה מראשי תנועת המוסר, וגם את שמו של אחד מראשי ישיבת מיר בעבר. אביו מכהן כר"מ בישיבת מיר בבירה, וגם כל אחיו של נתן צבי הם רבנים וראשי ישיבות. הוא עצמו למד בישיבות ליטאיות, ואחרי החתונה המשיך לכוללים בבני־ברק.
מסלול חייו השתנה לפני 13 שנה, כשחבר הציע לו ללמד במסגרת לנוער בסיכון. פינקל, לאחר התייעצות עם רבו, החליט להיכנס לעולם הזה. הוא החל לעבוד ב"אוהליך", בשנתיים הראשונות במסגרת שירות אזרחי. בשלב מסוים הבין שעליו להתמקצע בתחום החינוך המיוחד, ויחד עם חבורה של אנשי חינוך מהמגזר הוא פנה למכללת בית ברל וביקש שיפתחו מסלול מיוחד לגברים חרדים. "אני מאמין שאי אפשר לעסוק בחינוך מיוחד ונוער בסיכון בלי ללמוד את הנושא בצורה יסודית. פנינו לבית ברל כי האמנו באמות המידה המקצועיות שלהם. לא רצינו רק לסמן וי כדי לקבל הכרה מהרשויות, המטרה הייתה לעבור תהליך אמיתי של התפתחות מקצועית. היינו הקבוצה החרדית הראשונה שעשתה זאת. מאז אני שולח את כל המורים שלי לעבור הכשרה מקצועית".
בהמשך קיבל תואר שני בחינוך ממכללת אורות ישראל, ובין לבין השתתף והנחה בתוכניות שונות של עמותות וארגוני חינוך, כמו "מעוז" ו"מנהיגים". היום הוא אחד מ־18 אנשי ניהול מצטיינים שחברים ב"תוכנית הטאלנטים" של משרד החינוך.
כשהגיע ל"אוהליך" לפני 13 שנה, הוא מספר, המשימה העיקרית של בית הספר הייתה לשמור על התלמידים שלא יסתובבו ברחובות. "לא היו כאן לימודי ליבה, בטח לא בחינות בגרות, רק הכשרות מקצועיות. היה צוות בעל אוריינטציה טובה מאוד לחינוך, אנשים שיש להם לב חם וטוב, אבל המערכת לא הייתה מספיק ממוסדת. תוך כדי תנועה הבנתי שלא די במה שיש. התחלנו לייצר תהליכים פורמליים יותר ומבנה ארגוני של צוות טיפולי".
"חדשנות זה לא אומר למחוק את המסורת, אלא להחזיק בה ולהשתמש בעקרונות שלה. זה לא סותר וזה לא חטא. המגזר החרדי הוא קולקטיבי מאוד ועובד לפי מוסכמות, אבל אם אנחנו לא נעבוד גם בכלים אינדיווידואליים, נחטא למטרה שלנו"
מאחר ש"אוהליך" היה בית הספר הראשון מסוגו – מסגרת חינוך מיוחד לבנים חרדים בגיל על־יסודי – פינקל ועמיתיו היו צריכים לסלול בעצמם את הדרך. "למערכת המקבילה המיועדת לבנות יש מעמד מכובד במגזר החרדי. אצל הבנים תמיד הייתה נטייה לומר שהם פשוט ימשיכו להסתובב בישיבות, אף ששם הם נתפסו ככבשה השחורה. לנו היה ברור שצריך לייצר אלטרנטיבה, אז הלכנו לבתי ספר של בנות כדי לראות איך זה עובד. אחר כך הכנסנו את לימודי הליבה ואת בחינות הבגרות".
כבית ספר לחינוך מיוחד, שיעורי ההצלחה שלו בבגרות לא נמדדים במספרים. פינקל שולף מהמגירה צרור דפים עבה, מנופף בו בגאווה ומספר כי השנה אישר להם משרד החינוך להעניק תעודות בגרות טכנולוגיות. "זה חזון אחרית הימים, אף שאנחנו שואפים לבגרות מלאה. עבור תלמידים שהיו בחוויית דחייה קשה ועכשיו מוציאים תעודת בגרות טכנולוגיות, זו ההתחלה. הם מצליחים ללמוד ולהיות מצליחנים, ומפה הם יתקדמו להכשרות בחוץ".
חוויות לפני התפילה
לצד השאיפה להכין את התלמידים לפרק הבא של חייהם הבוגרים, מדגיש פינקל, הוא לא מתעלם מהאתגרים העכשוויים והיומיומיים שלהם. "לכל תלמיד כאן יש טיפול רגשי ומטפלת רגשית, כדי שלא ידחיקו את הקשיים שלהם. במקביל צריך לתת להם חוויה שהם מצליחים, יצרנים, לומדים ולא שונים מאף אחד אחר. אנחנו לא מתעסקים רק בחינוך פורמלי או בפרוטוקול חינוכי של משרד החינוך ותפיסות חינוכיות, אנחנו רואים מעבר לזה, נותנים הזדמנויות ואלטרנטיבות תעסוקתיות. פיתחנו אתר אינטרנט לתוכנית הדגל שלנו, 'צב"ע' – צמיחה בניהול עצמי. זה מודל שפיתחה המנהלת הטיפולית שלנו, מיכל אשכנזי, והעיקרון שלה הוא שאנחנו בוחנים כל תלמיד לפי שלושה פרמטרים: התנהגותי, חינוכי וחברתי. אנחנו מקודדים כל רמת תפקוד של כל תלמיד, ולפי זה אנחנו בונים כיתה שיש לה מרקם מסוים".
זה חריג גם בציר החינוך המיוחד, אבל גם בציר החינוך של המגזר החרדי.
"נכון, זה קצת היפוך הפירמידה הרגילה של 'משה קיבל תורה מסיני'. אנחנו דווקא מנערים את העץ ומניחים לדברים לפרוח גם מלמטה".
בעיות משמעת? פינקל מעדיף לדבר על "מופעי מציאות של תלמידים". אלה עשויים לכלול ונדליזם, אלימות, בעיות ביקור סדיר ועוד. לדבריו, בתקופות של פיגועים ומתיחות ביטחונית הוא עושה הכול למנוע מתלמידיו להיקלע למריבות ועימותים לאומניים, אך לא תמיד מצליח. "היינו בגני יהושע", הוא מספר, "ולידנו היה מפגש של בית ספר יהודי מרמת־גן עם בית ספר ערבי מיפו, במסגרת פעילות לדו־קיום. לאט־לאט הרוחות בין התלמידים שלנו לתלמידים ההם התלהטו והייתה התלקחות. נסעתי אחר כך עם הצוות שלנו לבית הספר ביפו ודיברנו איתם. ביקשנו סליחה על התקרית וגם על זה שקצת 'שברנו' את הנושא שלשמו הם התכנסו. שוחחנו על חילול השם שנוצר והבהרנו שאנחנו מחנכים לאנושיות ולסובלנות. לא הצלחתי ליצור מפגש בינם ובין התלמידים שלנו, אבל דיברתי עם התלמידים שלהם שנכחו באירוע. אחר כך המשכנו לבית הספר ברמת־גן כדי ליישר את ההדורים. בכל מה שקשור לנושאים לאומניים, אנחנו עושים הרבה עבודה".
גם מערכת השעות ב"אוהליך" אינה מיישרת קו עם מוסכמות המגזר. יום הלימודים לא נפתח בתפילת שחרית, אלא בשיעור שכולל עיבוד חוויות האתמול ומסרים חברתיים. לאחר מכן ממשיכים התלמידים לתפילה ואז לשיעור קודש – אך לא בהכרח גמרא. "התייעצתי עם גדולי הדור", מספר פינקל. "אמרתי להם שהתלמידים כאן לא בנויים ללימודי גמרא, ומצד שני אנחנו לכאורה ישיבה, לא נלמד גמרא? התשובה שלהם הייתה שלא. אם התלמידים מתקשים עם גמרא, נספר סיפורי צדיקים". לאחר מכן מתחלקים הנערים להקבצות של מקצועות החול עד סופו של יום הלימודים, שמסתיים לכל המאוחר בארבע.
איך מתייחס המגזר החרדי לאימוץ לימודי הליבה אצלכם?
"זה היה אתגר לא פשוט. צריך להבין שהורים חרדים שלא עשו בגרות, וגם אף אחד מעשרת ילדיהם לא עשה בגרות, יתהו למה הילד ה־11 צריך ללמוד למבחנים האלה. וכשפעם קיימנו תוכנית משותפת עם משטרת ישראל, קהילות חרדיות קיצוניות הפיצו עלונים עם השם והתמונה שלי. זה לא מנע ממני לדבוק בצדקת הדרך. גם בתוך המגזר החרדי מבינים שהמקום הזה הוא גלגל הצלה, אף אחד לא רוצה שהנערים האלה יהיו ברחוב ויהפכו לנטל על החברה החרדית והישראלית. יש לנו לגיטימציה מלאה מגדולי הרבנים".
לכל האתגרים הללו נלווה כאמור האתגר של בניית צוות חינוכי נחוש וחדור מוטיבציה, בעוד רבים מהמורים התייחסו לעבודתם כברירת מחדל. "הסיפור של מורים במגזר החרדי הוא מורכב. בחור הישיבה החרדי מתחתן בגיל צעיר, הולך ללמוד בכולל, וכשעולה הצורך להתפרנס, הדרך הכי קלה לצאת לשוק העבודה היא לעסוק בחינוך. זה צוהר לעולם הפרנסה שעדיין משאיר אותך בעולם התורה. מצד שני, לא כולם בנויים לזה.
"בשנים הראשונות שלי כמנהל היו לי הרבה מחשבות על מי מתאים להיות מורה ומי לא. היום אני יודע שאין כזה דבר: מי שנמצא פה – זה הייעוד שלו, והמטרה שלי היא לתמוך בו ולבנות אותו. יש נטייה, אולי קצת גלותית, לחשוב שכל מי שלא עומד באמות המידה המצופות, לא מתאים לתפקיד. אני מאמין שכל אדם, גם אם הוא לא נועד מלכתחילה להיות מורה בישראל או שהוא לא הדמות החינוכית האידיאלית, עדיין יש לו תחומי עניין שאפשר לתרום באמצעותם למערכת החינוך ולהשפיע דרכם על התלמידים".
איזו תכונה היא קו אדום שלא מאפשר לאדם להיות מורה?
"אם הוא לא מסוגל לקחת זום־אאוט, להתבונן על עצמו ולייצר תהליכים רפלקטיביים. בראיונות עם מורים אני מבקש מהם לבקר את עצמם, למצוא במה הם נכשלו וכדומה. מורה שלא מצליח להעביר ביקורת על עצמו, לא יכול לעבוד כאן. יש אצלנו עבודה עצמית, וכישלון זה לא חיסרון אלא יכולת לצמוח. זה העיקרון המרכזי פה.
"כמובן, אדם שהוא אנטיתזה חינוכית, לא יכול להתאים לעבוד כאן. לאנשים שנכנסים אלינו יש אוריינטציה חינוכית ברמה זו או אחרת. יש להם יחסי אנוש, רגישות, אנושיות ואינטליגנציה, גם אם יכול להיות שבמציאות אחרת הם היו עובדים במקצוע אחר. הפריבילגיה שלנו כבית ספר לחינוך מיוחד היא שיש כאן מנגנון תמיכה חזק מאוד במורים. יש מנהלת תחום טיפול, וכל אחד מאנשי הצוות שנמצאים כאן – ויש לנו 50 כאלה, על 120 תלמידים – מקבל מעטפת שמלווה אותו רגשית ופדגוגית".
במסגרת "תוכנית הטאלנטים" יצא פינקל בין השאר לסיור בהולנד, כדי להכיר את מערכת החינוך המקומית. "ההולנדים עומדים מול אותם אתגרים שיש לנו, גם שם מורגש משבר של מחסור במורים", הוא מספר. "הראש הישראלי היצירתי מספק פתרונות לא רעים ביחס לשאר העולם. אם נצא מהקופסה ונבין שכל אדם בעל אוריינטציה חינוכית יכול להיות מורה, נוכל לייצר דור של מורים שמגיעים מעולמות שונים. במגזר החרדי זה קל יותר, כי יש כבר הסללה לתוך מערכת החינוך, אבל זה אפשרי גם במגזרים אחרים. אנחנו צריכים לתת אמון בכל בעל מקצוע: אם אאמין בשרברב שלי שהוא יכול ללמד אחרים ולגדל את הדור הבא של השרברבים, אני יכול לנסות לאתר תלמידים עם זיקה לתחום ולאמץ אותו".
מותר לומר תשוקה
פינקל שוזר בדבריו מושגים כמו "חדשנות" ו"יזמות". כשאני מעיר שהמילים הללו אינן מצויות כל כך בשיח החינוכי החרדי, הוא משיב: "קודם דיברתי גם על תשוקה, וזה בוודאי לא מונח חרדי, בטח לא בחינוך. יש השתוקקות לבורא, אבל השתוקקות לעשייה זה משהו חדשני יותר. כשלא מדברים על הדברים האלה, הם נשארים בגדר טאבו. אם מאמינים באנשים ובמתן הזדמנויות, ובאים לכאן כדי לייצר חינוך, חייבים לדבר במונחים של תשוקה וחדשנות, אחרת לא נצליח.
"מי שלא לומד גמרא הוא סוג ב'. המשימה שלנו היא לייצר ערך כך שגם מי שלא לומד תורה נחשב. זו צריכה להיות המשימה של המגזר החרדי. התפיסה הנפוצה עושה עוול לתלמידי הישיבות, כי היא יוצרת קיטוב, עוינות והרבה שוליים במגזר. אם ניתן מקום למי שלא לומד, זה דווקא יחזק את עולם התורה"
"במציאות המתפתחת של היום אי אפשר לעבוד בכלים ששימשו אותנו לפני דור. חדשנות זה לא אומר למחוק את המסורת, אלא להחזיק בה ולהשתמש בעקרונות שלה. זה לא סותר וזה לא חטא, יש מקום לחדשנות ולמסורת יחד. התפיסה החרדית שמושתתת על עקרונות החינוך הטהור מחויבת לעבוד גם בכלים חדשניים", אומר פינקל, ומוסיף בזהירות: "המגזר החרדי הוא קולקטיבי מאוד ועובד לפי מוסכמות, אבל אם אנחנו לא נעבוד גם בכלים אינדיווידואליים, נחטא למטרה שלנו. תפקיד המחנך הוא לדעת ולזהות מהם הצורך והייעוד וההגשמה של כל תלמיד. העבודה רק לפי מוסכמות, שמאפיינת את המגזר החרדי – אי אפשר להישאר איתה. אני לא מתנגד לתפיסה החרדית, אבל צריך לתת מקום לאינדיווידואל, וזו הייחודיות שלנו. אין גבול ל'חנוך לנער על פי דרכו', כל עוד זה עומד בעקרונות של קידוש לומדי התורה והערכת לימודי הקודש".
המחאה נגד הרפורמה המשפטית התגלגלה גם להפגנות שמכוונות מול הציבור החרדי – בנושא הגיוס, התקציבים, לימודי הליבה. יש שיח על זה בבית הספר?
"המחאות הן עוול למה שקורה אצלנו במערכת. אנחנו בית ספר חרדי, אבל הצוות כאן הוא לא רק מהמגזר. יש גם אנשי צוות לא דתיים ויש נשים, שזה חריג מאוד במגזר החרדי. יש כאן כל כך הרבה שונות. אני מקדש ומעריך את לומדי התורה, אבל שולחן העבודה שלנו כאן הוא ישראלי מאוד".
ואיך מתייחסת המשפחה שלך למקום הזה ולמקצוע שבחרת?
"הם מעריכים ומעריצים את מה שאני עושה, ונותנים לי הרבה כבוד על זה שאני היחיד שיצא לעבוד. אח של אבא שלי, שנקרא גם הוא באותו שם, הפך את ישיבת מיר בירושלים למה שהיא היום. למי שמכיר אותו זה נשמע לפעמים מוזר שאני למדתי באקדמיה ואני מנהל תיכון ועוסק בתחומים שהם לא בתוך עולם הישיבות, אבל אני נושא את התפקיד הזה בגאון. אני מאמין בלימוד התורה כערך עליון, בלעדיו אין קיום לעולם, אבל זה לא אומר שמי שנמצא מחוץ לעולם התורה לא צריך ללמוד לימודי ליבה. בעולם העשייה לימודי הליבה הם חשובים, זאת דעת הרבנים וזה מה שמוביל אותנו כאן".
כלומר, זה רק בדיעבד: מי שלא מסתדר בישיבות, שילמד לימודי ליבה.
"במגזר הכללי, מי שלא טוב במתמטיקה יכול להיות טוב במקצוע אחר ולקבל מעמד מכובד. במגזר החרדי, מי שלא לומד גמרא הוא סוג ב'. המשימה שלנו כאן, ואפשר להקיש מזה החוצה, היא לייצר ערך כך שגם מי שלא לומד תורה נחשב. נכון, אתה לא נמצא בערך הכי עליון, אבל עדיין יש לך ערך. זו צריכה להיות המשימה של המגזר החרדי. התפיסה הנפוצה עושה עוול ללומדי התורה, כי היא יוצרת קיטוב, עוינות והרבה שוליים במגזר החרדי. אם ניתן מקום למי שלא לומד תורה, זה דווקא יחזק את עולם התורה".
האם מוסדות שאין בהם לימודי ליבה צריכים לקבל תקצוב שווה לאלה שיש בהם?
"זאת שאלה השקפתית שצריך לשאול את גדולי הרבנים", אומר פינקל, ואחרי מחשבה הוא מוסיף: "אם אתה נותן ערך למי שלא לומד תורה, תיתן ערך גם למי שכן לומד תורה. אם תיתן לשני המגזרים בתוך העולם החרדי תקציב דומה, תוכל לעשות בירור אמיתי".
הנגרייה האידיאלית
את הידיעה על בחירתו כמנהל מצטיין קיבל פינקל באופן מאוד לא רשמי: במהלך שיחה מקצועית עם אחד מאנשי העירייה, בירך אותו הלה על הזכייה – בלי שפינקל יבין בכלל למה כוונתו. מיד אחר כך הגיע גם גל ברכות בוואטסאפ, והבהיר לו במה מדובר. את ההודעה הרשמית הוא קיבל למחרת. "שמחתי מאוד, לאו דווקא ברמה האישית, אלא כי אני מייצג את בית הספר ואת מה שהמורים כאן עושים. אני מייצג תפיסה של אמונה בבני אדם, ואני שמח שיש הכרה בתפיסה הזאת. יש בי רצון שזה יחלחל למערכת החינוך".
איך התלמידים והצוות הגיבו?
"התלהבו ופרגנו. גם להם אמרתי להם שזאת לא ההצלחה שלי אלא שלהם. כל מי שנמצא כאן הוא פורץ דרך וראוי להערכה".
מי הבוגר האידיאלי של בית הספר בעיניך?
"יש לנו בוגר אחד שפתח נגרייה, הקים משפחה ובית תורני וערכי, הוא קם כל יום עם הנץ החמה ולומד דף יומי. אלינו הוא הגיע מבית מורכב מאוד, אחרי שהסתובב ברחובות, התנסה בסמים ובהמון חוויות בעייתיות. כאן הוא הפך בסוף לאדם עם ערכים. אני שומר איתו על קשר, הוא ילד שלי. היה שווה להקים את כל זה בשבילו – ויש עוד המון כמוהו".
מה התלמידים שלך עושים בדרך כלל ביום שאחרי סיום הלימודים?
"זה אינדיבידואלי. כולם אוטומטית מקבלים דחיית שירות כי הם לומדים בבית ספר לחינוך מיוחד. חלק מקבלים פטור מגיוס, אבל רק לאחרונה תלמיד שלנו שקיבל פטור מסיבות שונות נאבק להתגייס, והצליח. חלק פונים למסגרות תעסוקה כאלה ואחרות, ויש שממשיכים לישיבות. דמות הבוגר שלנו היא לא אחידה". ואז הוא מודה בצער: "יש לנו גם בוגרים שמאתגרים אותנו בחוץ".
ואם לחזור אליך, מה החלום שלך?
"זה קצת בנאלי, אבל החלום הוא שכל מורה וכל תלמיד יצליח לזהות את מקורות התשוקה והערך העצמי שלו, ויממש אותם. אנשים כל הזמן בורחים מעצמם, וזה הסיפור המרכזי במגזר הקולקטיבי שלנו שדוגל באחידות. צריך לפרק את הפרדיגמות והתפיסות, ולנסות לשרטט את הנפש האנושית שנמצאת בכל אדם". 0
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
