פולט לא ידעה כלום על ארץ ישראל. שום דבר. רק שיש שם מלחמות וזהו. כשבעלה פול נתפס לרעיון הציוני היא הייתה בסדר עם זה, בעיקר משום שהייתה משוכנעת שזה יעבור לו. זה לא עבר. וכשאופוריית ששת הימים הגיעה עד צרפת, פולט כבר לא יכלה להתעלם. במרסיי ובפריז הוקמו קבוצות שנקראו "ציונה", ופול נסע מדי יום ראשון לפגישות של השלוחה הפריזאית, ואף היה מהמשתתפים הנלהבים ביותר שם. לקח שנה וחצי עד ששאר חברי הקבוצה נדבקו בחיידק. מה לעשות, הם לא ראו עצמם מוותרים על מעילי הפרווה לטובת בגדי חאקי.
פולט נולדה בתוניסיה בעיצומה של מלחמת העולם השנייה. אביה דוד בואנו, איש עסקים וחייט מכובד, נשלח על ידי הנאצים למחנה כפייה, שם תפר מדים לצבא הגרמני מבוקר עד ליל. כוחות הכיבוש כבר התחילו לגבש רשימות של יהודי תוניסיה לצורך כינוס והשמדה, אולם כעבור זמן קצר בעלות הברית הצליחו לסלק את הגרמנים מצפון אפריקה, והקהילה ניצלה. "לצרפתים, ששלטו אז בתוניסיה, היו ייסורי מצפון על שהפקירו את אבא, אז הם נתנו לו אשרת עבודה. כך היינו מהראשונים שעברו לצרפת. הייתי אז ילדה בת שבע".
אחד מעובדי המפעל היה פול בלאיש, שהגיע גם הוא מתוניסיה, אבל מכיוון שהיה שוהה בלתי חוקי הוא הועסק כגהצן במרתף. למרות הבדלי המעמדות הבולטים לעין, הוא בהחלט מצא חן בעיניה. "זה היה סיפור סינדרלה הפוך, אבא היה סינדרלה", צוחק בנם יונתן
דוד ומרגו בואנו ושבעת ילדיהם התמקמו בפרבר קרטיי הסמוך לפריז. האב פתח מפעל טקסטיל, וזכה להצלחה. אחד מעובדי המפעל היה פול בלאיש, שהגיע גם הוא מתוניסיה, אבל מכיוון שהיה שוהה בלתי חוקי הוא הועסק כגהצן במרתף. פולט, בחורה חריפה ופעלתנית, שימשה סמנכ"לית בעסק המשפחתי ופגשה שם את פול מדי יום, "אבל האמת היא שהכרתי אותו עוד קודם, במסיבה אצל חברה". למרות הבדלי המעמדות הבולטים לעין, הוא בהחלט מצא חן בעיניה. "זה היה סיפור סינדרלה הפוך, אבא היה סינדרלה", צוחק בנם יונתן. מה אמרו ההורים של פולט? הם דווקא היו מרוצים. "לא היה אכפת להם שהוא פועל, העיקר שהוא יהודי. ואבא גם אהב אותו כאדם".
הם נישאו בגיל 19, תחילה בנישואין אזרחיים, כמתחייב בחוק הצרפתי, ומיד אחר כך גם בבית הכנסת, כדת משה וישראל. בנם הבכור דוד והבת יהודית נולדו עוד בצרפת. ואז הגיע אברהם פינטו, פעיל ציוני, והקים את קבוצות ציונה, שעמדה לשנות את עולמה של המשפחה. אלא שההתארגנות הזו הגיעה למבוי סתום: 55 זוגות צעירים נרשמו לעלייה דרך ציונה, אבל ברגע האמת לא התקדמו לכדי מעשה. "היינו בורגנים, היה קשה לחשוב על עלייה. מה גם שהתחילו להגיע שמועות על אפליה נגד מזרחים בארץ", מספרת פולט. בשלב מסוים הם נדרשו להחליט: או שעולים, או שמפרקים את הקבוצות. המושב רמות־מאיר משווע לגרעין מחזק, נאמר להם, והכרעה חייבת להתקבל. חברי ציונה החליטו לשלוח נציג מכל קבוצה שיגשש עבורם מה הולך בארץ, "ואיך לא, פול בלאיש הרים מיד את היד והתנדב בהתלהבות".
רמות־מאיר הוקם כמושב שיתופי על ידי לוחמים משוחררים של מח"ל (מתנדבי חוץ לארץ) לאחר מלחמת העצמאות. הוא נקרא על שמו של מאיר רוזוב, פעיל ציוני אמריקני שהגיע לכאן כנציג של קבוצת יהודים עשירים מארה"ב ורכש שטחים רבים באזור גזר. החברים ממח"ל עזבו את המושב כבר בשנותיו הראשונות, ונותרו בו 27 משפחות בלבד. שנתיים לפני מלחמת ששת הימים, כשהגבול הירדני נמתח עדיין במרחק עשרה קילומטרים בלבד מרמות־מאיר, ננטש המקום כמעט לחלוטין, ופחות מחמש משפחות המשיכו לאחוז בקרקע. גרעיני ציונה הצרפתיים, שהתגבשו כאמור לאחר המלחמה, יועדו להצטרף אליהן ולהחזיר את המושב לחיים, ומהר.
פול הגיע לארץ מצויד במצלמת שמונה מילימטר ובנציג של הקבוצה ממרסיי. הוא טייל באזור במשך שבוע, "מתלהב כמו יואל משה סלומון בשעתו", אומר יונתן. מצלמתו תיעדה את הפרדסים באזור, את המבנים הטרומיים שבנתה סולל בונה במושב ("55 מ"ר לזוג"), ואת הנוף ההררי שנשקף ממזרח. "הוא היה טיפוס משכנע מאוד, בלשון המעטה", אומר הבן. "הביא להם לצרפת את כל התמונות, ותפוזים עם חותמת jaffa". בכל פעם שהנציג של מרסיי הביע הסתייגות, פול היה שם כדי להשתיק אותו. סיפור המרגלים של 68' הסתיים בחמישים משפחות יהודיות־צרפתיות שעלו בקיץ 69' על האונייה מולדת, ירדו בחופי הארץ, חנו למשך שלושה ימים במכון ויצמן עד שתשתיות החשמל במושב יושלמו, ואז הגיעו להפריח את שממת רמות־מאיר.
"האווירה כאן הייתה משהו, היינו כולנו ביחד. ביום שישי נכנסים אחד אל השני אחרי התפילה, אוכלים משהו. בקיץ רואים כולם יחד סרטים על קיר בית הכנסת". אולם לא כולם הצליחו להתאקלם. "לאט־לאט אנשים התחילו לחזור לצרפת. מה שמעניין זה שכל מי שעזב – לא הצליח שם, לפעמים בצורה קיצונית"
פול ופולט התיישבו בחלקה שהוקצתה להם – שליש למגורים, שליש להקמת לולים ושליש לחקלאות. פולט האריסטוקרטית נדרשה לאפסן את נעלי העשרים־ס"מ־עקב שלה ולעבור לנעלי עבודה ("שנים אחר כך עוד שמרתי אותן בארון, היה לי קשה לזרוק אותן"). מה היה כאן? "חול וחולירע. אפשר היה לראות מפה את הרי ירושלים". היום אי אפשר לראות את הבית של השכנים, בגלל הצמחייה הירוקה היפהפייה שעוטפת את החלקה. "הייתי בשוק כשהגענו. כן, בכיתי. אבל בגבול הנורמל. בכל זאת, כל המשפחה שלי נשארה בצרפת. אבל מיד הרגשתי בבית". מדריך מהסוכנות לימד אותם איך לעבוד את האדמה ולגדל עופות. "גידלנו ירקות וגלדיולות, ואז התחילו לבנות לנו לולים. קיבלנו אפרוחים קטנטנים, והרבה מתו בלילות הקרים. אז עברנו לעופות בני חודש, שקל יותר לגדל". העופות הובאו כלהקה, ורק כשהגיעו לפרקם ניתן היה להבחין ביניהם מגדרית. "ואז ארבעה חודשים שיווק של הנקבות, הפסקה, ואז שיווק של הזכרים. מסיימים עם להקה אחת ובאה עוד אחת", מסביר יונתן. הוא בן הזקונים, נולד ב־77' להורים שכבר היו חקלאים לכל דבר. אחרי הלולים הם עברו לגידול ורדים, ואלה יחד עם הירקות שווקו מעבר לים. במקביל עבד פול גם בחברת תנובה.
"מושב רמות־מאיר בנוי כמו פרח", מתאר יונתן. "המרכז כולל יער, מכולת, מזכירות ובית כנסת. סביבו עומדות ארבע־חמש שכונות ותיקות, ועכשיו יש גם הרחבה שפונה מזרחה". הגבעול, אם תרצו.
"האווירה כאן הייתה משהו, היינו כולנו ביחד", חוזרת פולט אל השנים הראשונות. ביום שישי נכנסים אחד אל השני אחרי התפילה, אוכלים משהו. בקיץ רואים כולם יחד סרטים על קיר בית הכנסת". אולם לא כולם הצליחו להתאקלם. "לאט־לאט אנשים התחילו לחזור לצרפת, טפטופים של משפחות. מה שמעניין זה שכל מי שעזב – לא הלך לו אחר כך, לא הצליחו שם. לפעמים בצורה קיצונית".
הילדים למדו בבית הספר בקיבוץ נען, ומה נאמר, שם האווירה הייתה קצת פחות חיובית. "בתוך המושב לא הרגשנו שום אפליה, להפך. כמושבניקים קיבלנו פנקס אדום, וזה די סידר אותנו. אבל פגשנו את האפליה במקומות אחרים, כמו בית הספר. ילדי נען גדלו יחד מבית הילדים, ופתאום נכנס לכיתה שלהם ילד בן עשר לבוש אחרת ובקושי מדבר עברית. לא היה פשוט לילדים. האינטראקציה הייתה קשה, יהודית סבלה במיוחד". האמת, היא אומרת, היה קשה לאמץ את העברית כשפת היומיום, כי כולם במושב היו דוברי צרפתית, "אפילו הרופא ששלחו לפה וכל העובדים במכולת. אחרי שנפלה החקלאות פתחתי גן פרטי שהצליח מאוד, ורק אז למדתי באמת לדבר עברית". "עד לפני 20־15 שנה, המושב כולו דיבר צרפתית", מוסיף יונתן. "הדור הבא גדל, התחתן, הגיעו תושבים חדשים להרחבה, והצרפתית נדחקה ליישוב הישן".
החקלאות נפלה כשהפסיקו להגיע פועלים מעזה. "הם היו באים בראשון וחוזרים לעזה בשישי. בחורים מצוינים, היו גרים ביחידת דיור אצלנו. בגלל האינתיפאדה ואסון הסכמי אוסלו, שגם העזתים אכלו אותה ממנו, עזה נסגרה ונוצר מחסור בפועלים. אבא לא יכול היה לתחזק הכול לבד", אומר יונתן. פולט, שעד אז שמרה על ילד יחידי שאמו עבדה עד שעות הערב המאוחרות, החליטה להתרחב ופתחה מעון לבני אפס עד שלוש וצהרון רב־גילי. "זה הציל אותנו כלכלית. הגיעו לפה אמהות מתל־נוף ואפילו מגדרה, השאירו כאן את הילד והמשיכו לעבודה".
פול נפטר ב־2005. כעבור עשור סגרה פולט את המעון, ומאז היא נחה. מהמשק של פעם נותרו למשפחה בעיקר גידולי חיטה. מה היא אומרת היום על המהפך ההוא בחייה, מעולם הטקסטיל היוקרתי של צרפת לעבודת כפיים נוקשה בארץ? האם היא מתחרטת שלא עלתה מפריז היישר לאחת הערים הגדולות בישראל? לגמרי לא. "אם היינו מתיישבים בעיר, הייתי חוזרת לצרפת", היא אומרת חד משמעית.
כל ילדיה של פולט מתגוררים במושב, ובכלל זה לוסי מוסקוביץ' – חברה של יהודית שעלתה ארצה מאוקראינה עם הוריה, וכשההורים היגרו לארה"ב, משפחת בלאיש אימצה אותה לבת. אחיה של פולט באים לכאן לבקר אותה כמעט מדי קיץ. שניים מהם אפילו התחתנו עם ילדי השכנים שלנו מהמושב. היום הם מגיעים ארצה ומביטים בקנאה על המשפחה המורחבת המגובשת, ועל נכדיה של פולט שמתרוצצים בשבילי המושב. שם בצרפת המשפחות שלהם מתכנסות רק בחופשת חג המולד, "ופה ממש 'בניך כשתילי זיתים סביב לשולחנך'".
אנחנו לא אנשים דתיים, אומר יונתן, "אבל אוהבים את האדמה שא־לוהים נתן לנו". פולט מהנהנת ומוסיפה בהדגשה: "הכול טוב פה, הכול יפה. לא אוהבת שאומרים דברים רעים על הארץ. את כל הלא טוב שיש פה, יש גם בכל מקום אחר"
