אפילו אדולף היטלר, בעל הביטחון העצמי שלא ידע שובע, קלט באביב 1943 שהקרב הזה יהיה כנראה צעד אחד רחוק מדי. כשמפקד השריון הנאצי, גנרל־אוברסט היינץ גודריאן, הביע בפניו את חששו מכניסה להרפתקה המוצעת, השיב הפיהרר בכנות לא אופיינית: "המחשבה על מתקפה כזו הופכת את קיבתי". ובכל זאת הוא החליט לצעוד למערכה בעיניים פקוחות. הקרב שאליו שלח את הוורמכט יירשם בהיסטוריה כקרב השריון־בשריון הגדול ביותר אי פעם, כאחת מהמערכות המדממות ביותר שידעה האנושות, וכנקודת מפנה שאחריה איבדו הגרמנים את היוזמה במלחמה מול ברית המועצות.
המספרים של הקרב הזה בלתי נתפסים. כ־2.5 מיליוני לוחמים, יותר מ־6,000 טנקים, 5,500 מטוסים, קווי ביצורים והגנה סובייטיים באורך כולל של 5,200 קילומטר – לו היו מניחים אותם בקו ישר, הם היו מגיעים מישראל לאיסלנד. בסופם של השבועיים שבהם התנהל הקרב, עמד מספר הנפגעים הרוסים על פי שלושה ויותר ממספר הנפגעים בצד האחר – כ־180 אלף הרוגים ופצועים לצבא האדום, לעומת כ־55 אלף בקרב הגרמנים. ובכל זאת, חייליו של היטלר הם אלו שהפסידו. מעתה ואילך הם רק ייסוגו עוד ועוד, עד לקרב המכריע על ברלין שיסיים את מלחמת העולם השנייה. התבוסה החלה השבוע לפני 75 שנה, בקרב קורסק.
קוּרסק היא עיר תעשייתית בינונית בדרום־מערב רוסיה, על הדרך הראשית המובילה מחרקוב שבמזרח אוקראינה למוסקבה. בקיץ 1942 הצליחו הסובייטים להתקדם בחזית אל מול הנאצים עד שנוצרה סביב העיר שבשליטתם מעין בליטה החודרת לתוך האזור שכבשו הגרמנים. עומקה היה 120 קילומטר ורוחבה 250 קילומטר: המרחב העצום הזה, למעלה משטחה של מדינת ישראל, לא היה חשוב במיוחד מבחינת משאבי טבע או אוכלוסייה, אבל מיקומו וצורתו הפכו אותו ליעד אידיאלי להתקפה גרמנית.
"המתקפה בקורסק הייתה פשיטת הרגל הסופית של הגישה הצבאית שהגרמנים תלו בה את יהבם עד אז – כיתור כפול או תנועת מלקחיים", מסביר ד"ר דני אורבך, היסטוריון צבאי מהחוגים להיסטוריה ולימודי אסיה באוניברסיטה העברית. "הניסיון לפרוץ לעומק משני כיוונים מנוגדים, לכתר את האויב ואז להשמיד אותו הצליח להם הרבה פעמים, והם תמיד ניסו לחזור עליו".
ובכל זאת, בקורסק זה היה בלתי אפשרי. "קו ההגנה הסובייטי היה עמוק מדי, והיו לרוסים מספיק עתודות. מדובר בשטח ענק, שכדי לבצע בו תנועת מלקחיים צריך המון כוחות בצד שלך וחוסר מוכנות של הצד השני", אומר אורבך. הגרמנים אמנם התמקדו בשיפור מצבם לקראת הקרב ואגרו עוד ועוד כוחות, אך בשל כך נאלצו לדחות שוב ושוב את המתקפה – מה שהעניק לרוסים די זמן להתכונן לבואם. הוורמכט בחר בעוצמה וויתר על ההפתעה, והתוצאה הייתה תבוסה.
הטיגריס שדחה את המתקפה
בסוף ינואר 1943, שישה חודשים לפני קורסק, נחלה גרמניה את אחת התבוסות הצורבות ביותר במלחמה מול הסובייטים, כשנכשלה בניסיון לכבוש את סטלינגרד. העיר כולה נפלה כמעט בידי הגרמנים, אולם אז הצליחו הרוסים, בסבלנות ותוך הפגנת גבורה של אזרחים וחיילים, לסגור על הפולשים אט־אט עד לכניעתם, בתום קרב שנמשך למעלה מחצי שנה. סטלינגרד הייתה אמורה להפוך לסמל הניצחון על סטלין ועמו, ובמקום זאת הפכה לסמל כוח העמידה שלהם.
ההיסטוריון ד"ר דני אורבך: "זו הייתה פשיטת הרגל הסופית של הגישה הצבאית שהגרמנים תלו בה את יהבם עד אז – כיתור כפול או תנועת מלקחיים. הניסיון לפרוץ לעומק משני כיוונים מנוגדים, לכתר את האויב ואז להשמיד אותו הצליח להם הרבה פעמים, והם תמיד ניסו לחזור עליו"
אמנם, לאחר התבוסה בסטלינגרד הצליחו הגרמנים לחזור ולנצח בכמה קרבות. המרכזי שבהם היה כיבושה מחדש של חרקוב האוקראינית בקרב חרקוב השלישי, והשמדת לא פחות מ־52 דיוויזיות סובייטיות. לאחר מכן הצליח הוורמכט לכבוש גם את בלגורוד, השוכנת על הכביש מחרקוב לקורסק. אבל אלה היו ניצחונות קטנים מדי בעיני הפיקוד הנאצי, שרצה להוליך מתקפה גדולה ומוחצת שתאתחל את כיבושה של ברית המועצות. המטרה לא הייתה בליטת קורסק: מכאן קיוו הנאצים לצאת שוב לכיוון מוסקבה הבירה, שבכיבושה כשלו שנתיים קודם לכן, ב־1941. אבל חושיו של היטלר צדקו. מהקרב על קורסק יצאו הגרמנים מובסים, והם כבר לא יחזרו לנצח בחזית המזרחית עד לסיום המלחמה.
הסיפור האמיתי של קרב קורסק, מעבר למספרים, הוא החודשים שקדמו לו. הרוסים התכוננו למערכה הזו היטב, בדבקות וביסודיות. 300 אלף אזרחים סייעו בהקמת הביצורים ובהטמנת למעלה ממיליון מוקשים. החיילים עברו אימונים שהכשירו אותם לעמוד אל מול הטנקים הגרמניים. כשנפתחה האש, בליטת קורסק הסובייטית הייתה מוגנת וחמושה עד לציפורניה.
מי שהעניק לסטלין את האפשרות להתכונן לקרב היה היטלר בכבודו ובעצמו. הפיהרר רצה לתקוף את בליטת קורסק הרבה לפני כן – התאריך המקורי שנקבע היה 4 במאי – אך קציניו הפצירו בו לאחר את שעת השי"ן, בנימוק שהצבא אינו מוכן דיו. היטלר הסכים ודחה את המתקפה בקצת יותר מחודש, ל־12 ביוני, אולם אז החליט על דחייה נוספת, לתחילת יולי. זאת מכיוון שדווח לו שבפרק הזמן הזה יצליחו מנגנוני הייצור הנאציים לספק לכוחות הלוחמים את הנשק הסודי שיכריע את המערכה.
לנשק הסודי קראו "טייגר". פיתחו אותו מהנדסי הצבא הגרמני, לאחר שהתבררה עליונותם של טנקי ה־T־34 הרוסיים על טנקי ה"פאנצר" הגרמניים לסוגיהם. הטייגרים הוכיחו את יכולותיהם בקרבות בתוניסיה בראשית 1943, ובעקבות זאת ניתנה ההוראה להאיץ את קצב ייצורם ולשגרם מיד לחזית קורסק. הרוסים, שהצליחו להניח את ידם על אחד מהטנקים הללו, כינו אותו "הפיל". הוא היה גדול ועוצמתי יותר מכל טנק אחר שהוטל אז לשדה המערכה. הוא נותר כזה עד לסיומה. חימושו העיקרי היה תותח 88 מילימטר, שהפך לאימת כל אויב שעמד מולו. הפגזים שלו היו מסוגלים לחדור כל כלי משוריין שהיה אז בשימוש.
הבעיה העיקרית של הטייגרים הייתה מספרם הקטן. עד סיום המלחמה הצליחו הגרמנים לייצר בסך הכול כ־1,350 יחידות, לעומת אלפים רבים של טנקים פשוטים יותר להרכבה וייצור שהמשיכו לצאת ללא הרף ממפעלי הפלדה הסובייטיים. עם זאת, היטלר האמין שיחידה קטנה של טייגרים שווה לדיוויזיה שלמה של שריון סובייטי נחות יותר.
ההמתנה לטייגרים, וגם למשחית הטנקים החדש "פרדיננד", העניקה לרוסים שלושה חודשי הכנה יקרים מפז. מעבר לכך, המודיעין של הצבא האדום היה מצוין. חלקו הגיע משבויים ועריקים שנלקחו למוצבים רוסיים ונחקרו ארוכות, וחלקו ממודיעין מערבי שהועבר מבריטניה ומשווייץ. הרוסים ידעו בדיוק את מצבת הכוחות של גרמניה, את מיקום התקיפה המתוכננת ואת מועדה, 5 ביולי 1943. בזכות עבודת הביון המעולה, הפקודה הסופית של "מבצע מצודה" ("ציטדל" בגרמנית) הגיעה לאנשיו של סטלין עוד לפני שקיבלו אותה הגנרלים של הוורמכט.
"אלה רגעי המזל שמופיעים במלחמות ארוכות", אומר פרופ' יונתן דקל־חן, ראש החוג ללימודים רוסיים באוניברסיטה העברית. "היה לרוסים מידע מודיעיני מפורט, הם נערכו היטב, וההכנות עזרו לעוצמות המתחדשות שלהם לבוא לידי ביטוי. הגרמנים החזיקו אמנם ציוד טוב יותר, אבל עם הפער המספרי העצום וללא יתרון מודיעיני, לא היה להם סיכוי".
אורבך מציין שהמוכנות הרוסית לא הייתה הסיבה העיקרית לתבוסת הוורמכט. גם לולא ההכנות, הוא אומר, "אולי הגרמנים היו מצליחים לרשום הישג מקומי. אבל לסובייטים היו כוחות רבים מדי, והגרמנים היו מותשים מדי. מלבד זאת, לא מספיק לפרוץ: צריך כוחות כדי לנצל את הפריצה ולהתקדם הלאה – במקרה הזה למוסקבה – ואלה היו חסרים.
הכוחות האויבים התנגשו בשדות החיטה שמחוץ לעיירה פרוחורובקה, למעלה מאלף טנקים השתתפו במחול המתכת הנורא. הקרב היה צפוף; אחד המפקדים תיאר אותו כ"הסתערות של אבירים זה על זה כמו בימי הביניים". לפי עדויות הלוחמים ששרדו, האבק והעשן שעלו משלדי הברזל המפויחים הפכו את היום ללילה
"יש מושג שנקרא 'הפיתוי של הקרב': האשליה שאתה יכול לנצח בקרב גדול ומכריע, ובאמצעותו להשמיד את האויב ולנצח במלחמה. מצביאים שהאמינו בדרך הזו – והיטלר וקציניו הם דוגמה קיצונית לכך – פשוט שוכחים את ההקשר הכללי, הלוגיסטי והאנושי שמסביב לקרב. בחישוב קר, שגם הגרמנים יכלו לעשות באביב־קיץ 1943, לגרמניה אין יכולת להביס את ברית המועצות, ולא משנה איזה ניצחון טקטי־מקומי הם ישיגו. היטלר פשוט התעלם מכך, וגזר את גורלה של חזית המזרח כשהתעקש להילחם בקורסק".
הכמות ניצחה את האיכות
כאמור, הגרמנים תכננו התקפה בתנועת מלקחיים, כפי שנהגו בקרבות רבים לפני כן: שני צבאות גרמניים יתחילו בתנועה, האחד מצפון והאחר מדרום, במטרה לפרוץ את קווי ההגנה הרוסיים ולחבור זה לזה בעיר קורסק שבמרכז. משם הם יוכלו לעלות צפונה, לכיוון מוסקבה. מול ההיערכות הזו הציבו הרוסים שני צבאות משלהם, ועוד עתודת מילואים גדולה במזרח הבליטה. לעתודה הזו תיוודע משמעות רבה אחרי התשת הצדדים הלוחמים בעשרת ימי הקרב הראשונים.
עשר דקות לפני תחילת המתקפה הגרמנית המתוכננת, בשעה 2:20 בבוקר 5 ביולי 1943, החלו הסובייטים בהרעשה ארטילרית אדירה שהפתיעה את האויב. לכך נוספה גם סופת רעמים מקומית, שגשמיה הפכו את הקרקע לבוצית והקשו על תנועת הצבא הנאצי. למרות זאת דבקו הגרמנים בתוכניתם וניסו לפרוץ קדימה. הקרבות בשתי החזיתות היו קשים מאוד לשני הצדדים, אך העורף הסובייטי הוכיח את עצמו והחזיק מעמד. לאחר כמעט שבוע של לחימה הצליח הכוח הצפוני של הגרמנים לחדור 13 ק"מ בלבד לתוך בליטת קורסק, ועד 12 ביולי הם נהדפו כלעומת שבאו. בדרום מצבם של הגרמנים היה משופר, אם כי לא בהרבה. בשבוע הלחימה הראשון הם הצליחו להתקדם צפונה כ־35 ק"מ. אולם משמעות תבוסתו של הכוח שאותו הם אמורים לפגוש, הייתה שמבצע מצודה, בתכנונו המקורי, נכשל.
כשהבין שלא יוכל לחבור לצבא הצפוני, החליט מפקד הכוח הגרמני בדרום, הגנרל אריך פון־מאנשטיין, לשנות את התוכניות ולנוע מערבה. משם קיווה לפרוץ את קווי ההגנה הסובייטיים ולהתקדם לבדו לכיוון מוסקבה. אלא שאז הגיע תורה של "חזית הערבה", קבוצת ארמיות ובה כ־300 אלף לוחמים שהוצבו בידי הרוסים כעתודה, במרחק של כ־200 ק"מ מזרחית לבליטה. ברגע שהתברר שהגרמנים נעים מערבה, קיבלה חזית הערבה פקודה לנוע באותו כיוון. ב־12 ביולי 1943 התנגשו הכוחות האויבים בשדות החיטה שמחוץ לעיירה פרוחורובקה, במה שהפך לקרב השריון הגדול בהיסטוריה האנושית.
שיאו של קרב קורסק התחולל – בתוצאות איומות לשני הצדדים – ב־12 ביולי, במשך 12 שעות, לאורך 12 קילומטר. למעלה מאלף טנקים השתתפו במחול המתכת הנורא. הקרב היה צפוף; אחד המפקדים תיאר אותו כ"הסתערות של אבירים זה על זה כמו בימי הביניים". למערכה הוטלו כ־200 אלף חיילים, ביחס של שני רוסים על כל גרמני. לפי עדויות הלוחמים ששרדו, האבק והעשן שעלו משלדי הברזל המפויחים הפכו את היום ללילה.
המפקדים איבדו עד מהרה את השליטה על כוחותיהם, וטנקים התרוצצו כנשוכי נחש אנה ואנה בשדות המוריקים. בסופו של יום, עדיפותו האיכותית של השריון הגרמני עם הטייגרים האימתניים שלו, לא עמדה בפני כמויות הטנקים הבלתי נדלות שהזרימו הסובייטים לשדה הקרב. הכמות ניצחה את האיכות, ובגדול. יותר מ־300 טנקים גרמניים חוסלו בתוך חצי יממה, ובצד הסובייטי נספרו אבדות דומות – אך בשל היקף הכוחות, המשמעות שלהן הייתה פחותה. בתשע בערב שככו הדי הקרב, והתוצאות היו ברורות: מפלה גרמנית.
זה היה סופו של מבצע מצודה, על יעדיו השאפתניים. ביום המחרת, 13 ביולי, הודיע היטלר למפקדי הכוחות הגרמניים בדרום ובצפון שהוא מתכוון לבטל את המבצע. ההסבר שנתן היה הצורך בעתודות מלחמה זמינות למקרה שאיטליה תפרוש מהציר הפשיסטי ומהמלחמה, כתוצאה מנחיתת הכוחות האמריקניים והבריטיים בסיציליה שלושה ימים קודם לכן. אבל המצב בקורסק לא הותיר מקום לספק: גרמניה הובסה – הפעם סופית – בחזית המזרח. הלוחמה באזור הבליטה אמנם המשיכה עד אמצע אוגוסט, אבל הגרמנים לא פעלו עוד כדי להשיג אפשרות פריצה וכיבוש, אלא ניהלו מערכת נסיגה תחת אש, בניסיון לסיים את ההרפתקה היקרה בכמה שפחות אבדות.
קרבות השיריון הגדולים בהיסטוריה
תיאטרון רוסי
מתי למעשה הוכרע הקרב בין גרמניה לברית המועצות? לדברי אורבך, הרבה לפני התבוסה בקורסק. "התשובה שלי היא הכישלון לכבוש את מוסקבה ב־1941. בין שני סוגי המלחמות, התשה והכרעה, גרמניה לא הייתה יכולה בשום שלב לנצח את הרוסים במלחמת התשה. הסיכוי היחיד שלהם לנצח היה לכבוש את מוסקבה מהר, להמשיך את התנופה ולסיים את המלחמה בפשרה כלשהי לטובת גרמניה. אלא שהיטלר לא היה מסוגל לבטא את המילה הזו, פשרה, ובכך חרץ את גורלו ואת גורל גרמניה. אם אין מטרה פוליטית ריאלית, לא משנה כמה טוב תילחם – המלחמה תתארך ללא כל תוחלת, וההפסד יהפוך למוחץ יותר".
למרות חשיבותו של קרב קורסק בהטיית הכף לטובת הרוסים, הוא זוכה ליחסי ציבור פחותים בהרבה מקרבות אחרים במלחמת העולם השנייה, כמו דנקרק או הנחיתה בנורמנדי. מדוע?
"ראשית, כל אחד קרוב אצל עצמו, ואנשים במערב נוטים להתייחס יותר לקרבות שניהלו בעלות הברית המערביות. שנית, המערכה על סטלינגרד דחקה את קורסק לשוליים. ושלישית, יש משהו שלא מדברים עליו מספיק, וכדאי להדגיש אותו: קשה להשיג תיעוד אמין מהצד הסובייטי. גנרל מערבי יכול בזיכרונותיו לייפות את המציאות ולשייף פה ושם, אבל הוא פחות או יותר ייצג את מה שאירע באמת. בברית המועצות הייתה כזו תרבות של זיוף וסילוף ההיסטוריה, שאתה לא יכול להאמין לשום דבר. הזיכרונות של המרשל ז'וקוב (רמטכ"ל הצבא הסובייטי, ומאוחר יותר שר ההגנה של ברית המועצות – א"ש), למשל, נכתבו בידי צוות סופרי צללים, ואחרי מותו נוספו להם פרקים חדשים – זיכרונות והרהורים של המנוח שבאורח פלא התאימו לאקלים הפוליטי במדינה".
אז אולי קורסק בכלל לא היה קרב השריון הגדול בהיסטוריה?
"קודם כול, אפשר לאמת את הנתונים מהצד הגרמני. מספרי טנקים אפשר לראות בשטח ולכמת די בקלות. מה שקשה יותר לפענח הם שיקולים של מפקדים, תהליכי קבלת החלטות וכו'. המצב השתפר לכמה שנים אחרי נפילת מסך הברזל, כשארכיונים סובייטיים נפתחו לשימוש החוקרים, אך בתקופת פוטין חלה רגרסיה. הוא סגר הרבה מהארכיונים, והגישה אליהם נעשתה הרבה יותר קשה".
פרופ' דקל־חן מסכים שבכל הנוגע למספרים, ניתן בגדול לסמוך על הדיווחים הרוסיים. "בדברים אחרים אולי אפשר לפקפק", הוא אומר, "אבל יש עובדות. הסובייטים השמידו 75 אחוז מהוורמכט, לא האמריקנים או מישהו אחר".
כיצד הרוסים זוכרים כיום את קרב קורסק?
"כמו בכל אומה שבונה לעצמה נרטיב שמסביר את העבר ואת ההווה, גם אצל הרוסים יש זיכרון סלקטיבי. מנציחים את האלמנטים שמיטיבים עם הנרטיב. הם מעלים על נס את הגבורה הענקית בשדה הקרב, ופחות זוכרים את העובדה שהרבה מהתחמושת והמזון שאפשרו את הניצחון הזה, הגיעו מבנות הברית. הם גם לא אוהבים לזכור שבזמן הקרב על קורסק, הגרמנים היו עסוקים בחזית נוספת שנפתחה באיטליה. שוב, הרוסים לא שונים בכך מכל אומה אחרת, והדבר לא מוריד מהחשיבות של מה שאירע בקורסק. כבר בזמן אמת הבינו כולם שזהו לא רק קרב הרואי, אלא תפנית במלחמה. אמנם לא היה זה הניצחון הראשון על הגרמנים, אבל בהחלט הפעם הראשונה שהרוסים הצליחו לבלום מתקפה גרמנית עוד בראשיתה. במקרים הקודמים, הגרמנים הצליחו לפרוץ ואז נאלצו להדוף אותם. לראשונה היה לרוסים פיקוד יעיל ומרכזי, בהובלת המרשל ז'וקוב, שאפשר לספוג את מכת הפתיחה ולצאת מיד למתקפה, תוך כדי הבלימה הראשונית. זה היה חידוש גדול בטקטיקת המלחמה הרוסית".
אצל בעלות הברית המערביות התקיים מאז המלחמה ועד היום רצף שלטוני, ולכן הגיוני שאופי הזיכרון בהן יישמר. ברוסיה קרס משטר, וקם אחר במקומו. האם זה השפיע על אופן הזיכרון של קרב קורסק?
"לא חל בו שינוי גדול. מ־1945 ועד ימינו, האתוס היחיד שמאחד את האומה הרוסית כולה הוא זיכרון 'מלחמת המולדת הגדולה', התהילה המוצדקת של ההתגייסות הכלל־לאומית לצורך הניצחון על גרמניה הנאצית. אין שום הסכמה רחבה אחרת. צריך גם לזכור שחוץ משנות בוריס ילצין, שהיו תקופת כאוס ואי ודאות, מאז מלחמת העולם ועד היום יש ברוסיה שלטון אוטוריטרי".
כעשרה אחוזים מהאוכלוסייה הרוסית נהרגו במלחמה. המוות הכה בכל בית אב. איך בונים אתוס לאומי שטבול בדם רב כל כך?
"הכול תלוי בשאלה על איזה צד של המטבע אתה מסתכל. מצד אחד היו כמובן הרג עצום וטראומה כלל־לאומית. מצד שני, הנרטיב שנבנה תוך כדי המלחמה ונשמר עד היום הוא שהצבא האדום הציל את האנושות מהפשיזם באמצעות הקרבה אינסופית. מבחינתם, ובמידה רבה גם מבחינת האמת ההיסטורית, יש להם הרבה במה להתגאות. ההמונים שנהרגו במלחמה בכלל ובקרב קורסק המכריע בפרט, לא בהכרח מתו למען הקומוניזם או למען סטלין, אלא למען המולדת והאנושות כולה".
