בלילות אֵילַת ליבר לא הצליחה להירדם, כי היא חשבה שהכול עומד לקרוס. לא כמטאפורה, אלא פשוטו כמשמעו. זה קרה אחרי שהפועלים שעבדו במתחם מגדל דוד החלו חפירה חדשה בשטח האתר, סמוך לחומה החיצונית, וגילו שהארכיאולוגים שגו: ההנחה שהחומה הגלויה של המצודה עומדת על קיר קדום יותר, מימי החשמונאים, אינה אלא טעות. מכאן שאם החפירה תימשך, החומה למעשה תעמוד באוויר.
"המהנדס הראה לי מודלים ממוחשבים שקבעו שהחומה תתחיל לנטות", מספרת ליבר, מנכ"לית מוזיאון מגדל דוד, על הדרמה שהתחוללה במהלך עבודות השיפוץ והחידוש של המוזיאון. "שמעתי את זה, ולא יכולתי להירגע. אני צריכה לקחת על עצמי את הסיכון שחומת ירושלים תיפול? מעבר לזה, אף חברת ביטוח בכל העולם לא הסכימה לבטח אותנו. כולם אמרו – השתגעתם? אנחנו מתרחקים מהפרויקט הזה".
ליבר מצאה את עצמה בין הפטיש של הפועלים לסדן לוחות הזמנים של תוכנית הבנייה. התורמים חיכו לשמוע על התקדמות העבודות, ו־120 איש שהיו מעורבים בשיפוץ השאפתני המתינו למוצא פיה. "כינסתי את כל המהנדסים המעורבים, וביקשתי מהם להניח את האגו בצד ולהמליץ על מהנדס שיוכל לקחת על עצמו את הנושא. הם המליצו לי על יואל גרושקו, שהיה מחוץ לצוות שלנו.
"פנינו אליו, הוא למד את החומר והודיע שיש לו פתרון. נפגשתי איתו בארבע עיניים ואמרתי לו שאני רוצה לדעת מה בדיוק הוא מציע לעשות, ושאם צריך – אנחנו נבטל חצי מהפרויקט, ובלבד שלא ניקח סיכון שאבן אחת תזוז מהמקום. הוא ענה: 'את צודקת. זה לא מבנה מודרני בתל־אביב, לחומת ירושלים אסור לזוז מילימטר. ואני אומר לך באחריות, זה מאתגר, זה יהיה יקר יותר, ייקח יותר זמן, אבל זה אפשרי'".
"מגדל דוד הוא מיקרוקוסמוס של ירושלים, מייצג את כל התקופות. מכיוון שהוא מרשים כל כך ומקבל את פני המגיעים לעיר, לא התייחסו אליו בהיבט האדריכלי, אלא כסמל להיותה של העיר חזקה ומרשימה – או סמל לתקווה שיום יבוא והיא תחזור להיות כזו"
כדי לפקח על התהליך הוצמדו לחומה חיישנים שיתריעו על כל תזוזה. "ביקשתי שיחברו את השידור שלהם גם לטלפון שלי, ובכל לילה לפני השינה בדקתי שהכול בסדר. בסופו של דבר החומה חוזקה בכלונסאות שהוחדרו לעומק הקרקע. גם אם תהיה רעידת אדמה, שום דבר כאן לא יזוז. זה היה שלב מאתגר במיוחד בשיפוץ, והוא גם המחיש אילו החלטות עלינו לקבל, כשהכול מוטל על כף המאזניים".
חלף עוד זמן לפני שמפעל השיפוץ הגרנדיוזי, שעלותו מוערכת בכ־50 מיליון דולר, הגיע לסיומו. לפני כשבועיים זה קרה: המוזיאון הוותיק נפתח סוף־סוף בגרסתו המחודשת. ליבר הגיעה למקום, ראתה תור של אנשים שממתינים להיכנס, וברגע הראשון לא הבינה מה הם עושים פה. "במשך שלוש שנים עבדנו כאן לבד, בלי שום מבקר. הייתי צריכה להזכיר לעצמי שהאנשים האלה הם המטרה של כל העבודות. הרגשתי כמו מישהו שמוציא סרט או ספר, ולא יודע איך היצירה תיראה ותתקבל. זה היה רגע משנה תודעה".
והרגע הזה מתחבר לרגע אחר, לפני עשור, כשליבר רק נכנסה לתפקידה כמנהלת מגדל דוד. בנה, שהיה אז תלמיד תיכון, אמר לה: "אני לא מאמין שאת הולכת לעבוד במוזיאון המשעמם הזה. בכלל, היסטוריה זה משעמם". "ראיתי שהוא לומד למבחן מתוך סיכומים על גבי סיכומים, ואמרתי לעצמי שאפשר לספר את ההיסטוריה אחרת", אומרת כעת ליבר. "בסופו של דבר, זה מה שאנחנו עושים כאן".
להתקדם אחורה
את הסיור שלנו אנחנו מתחילות מחוץ למצודת דוד, בשער יפו. "הכול מתנקז לנקודה הזאת", אומרת ליבר. "מי שרוצה להגיע לעיר העתיקה עובר כאן. זה המשעול שמוביל מתחנת הרכבת הקלה לכיוון הכותל, ומתחבר גם לשדרת החנויות היפה בממילא. כולם מגיעים לכיכר הזאת, אבל האתר של מגדל דוד עמד כל הזמן עם הגב לתנועה. הבנו שמגדל דוד הוא מבוא להבנת ירושלים, ולכן הוא צריך להיות שער". הכניסה למוזיאון הוזזה וכעת היא נמצאת בצידו המערבי, מחוץ לחומה; הביקור במקום מסתיים ביציאה מזרחה, עם הפנים לשוק. "בסוף אתה יוצא לעיר העתיקה, ולא להפך. התנועה לירושלים היא למזרח, וככל שמתקדמים מזרחה כך הולכים אחורה בזמן, עד שמגיעים למקור, שהוא מעיין הגיחון".
מולנו מתנשא המגדל שהפך לאחד מסמליה הבולטים של ירושלים, מעין מגדלור שאינו זקוק לחוף. הצירוף "מגדל דוד" מקורו בשיר השירים, אך דוד המלך כמובן לא טיפס מעולם במדרגותיו של המבנה הניצב כאן – צריח של מסגד. גם "מצודת דוד" הצמודה אליו אינה מיסודו של המלך המפורסם, אלא הוקמה בימי הביניים. שמה הנוכחי ניתן לה לפי כתביו של יוסף בן מתתיהו, שמכנה כך את ארמונו של הורדוס ששכן במקום. המצודה מוקמה באחת הנקודות הגבוהות בעיר העתיקה, מעל גיא בן הינום, כדי להגן על העיר מצידה המערבי. רוב המבנה הקיים היום משויך לתקופת ממלכת ירושלים הצלבנית, אך במתחם יש גם שרידים משלל תקופות אחרות – הרומית המאוחרת, הביזנטית, המוסלמית הקדומה, הממלוכית והעות'מאנית.
מוזיאון מגדל דוד לתולדות ירושלים נפתח ב־1989. לצד מיצגים, סרטים ושרידים ארכיאולוגיים המספרים את תולדותיה של העיר, הוא שימש גם משכן לתערוכות אמנות. כשליבר נכנסה לתפקיד מנהלת המוזיאון, לפני כעשור, היא התוודעה לקיומן של תוכניות שיפוץ נרחבות. "בהתחלה לא ידעו כל כך מה רוצים לעשות, דיברו בעיקר על מתיחת פנים לתצוגה הקיימת, אבל זו הייתה הזדמנות לקיים חשיבה כוללת על המוזיאון – לא רק מבחינה עיצובית, אלא גם בהיבט של תכנון עירוני והעמקת התוכן. ראש העיר טדי קולק רצה בזמנו שהמקום הזה יספר לעולם את ההיסטוריה של ירושלים, וכך גם אומר תקנון המוזיאון".
תצוגת הקבע החדשה שהוקמה כאן מוליכה את המבקרים למסע אל טבור העולם, ומדגישה את קדושתה של העיר לשלוש הדתות המונותאיסטיות. בתצוגה עשר גלריות המשלבות ממצאים ארכיאולוגיים, תעודות וחפצי אמנות עם עמדות אינטראקטיביות חדשניות, יצירות וידאו־ארט וסרטים שהופקו במיוחד. בחלל הראשון מקדמת את פנינו "מפת בינטינג", המתארת את העולם כמעין תלתן. את המפה המוכרת צייר ב־1581 הכומר הגרמני היינריך בינטינג, יליד הנובר, שצמח התלתן הוא חלק מסמלה. היסוד הבולט ביותר במפה הוא עיגול גדול המייצג את ירושלים, ממש בנקודת החיבור של אסיה, אפריקה ואירופה. "עד היום ירושלים היא עיר מרכזית בעיני חצי מאוכלוסיית העולם", אומרת ליבר. "אנחנו רוצים לפענח כאן איך בירת העם היהודי נעשתה חשובה כל כך לפלח גדול כל כך מהאנושות".
סרט קצר שביים ארי פולמן (היוצר של "ואלס עם באשיר" ו"איפה אנה פרנק") ואיירה לנה גוברמן, מטיס אותנו על פני 4,000 שנה בארבע דקות. הוא מתחיל מעקדת יצחק, עובר דרך הכנענים וסיפור דוד וגוליית, ומגיע עד התפילות בכותל המערבי בימינו אנו. הממצאים בתצוגה התגלו בשטח המצודה ובאתרים אחרים, ורוכזו בידי האוצרת טל קובו. "צריך לומר בכנות שהמוצגים היפים של ירושלים נמצאים במוזיאון ישראל", אומרת ליבר. "שם לא הסכימו לוותר עליהם, אבל היה לנו חשוב להביא לכאן חפצים שיספרו את סיפורה של העיר. מצאנו פריטים מתאימים במחסנים של רשות העתיקות, ומתוכם נבחרו המעניינים והיפים ביותר.
"המוזיאון הזה נותן מקום מכובד לטכנולוגיה ולקדמה, אבל מבקש לשלב אותם עם החפצים העתיקים. לא רצינו אתר שהוא אך ורק טכנולוגי, מה גם שטכנולוגיה משתנה כל הזמן, וצריך לחדש אותה די מהר. החיבור עם החפץ העתיק נותן לנו מעין הוכחה ואותנטיות".
"החלק המורכב הוא ההתייחסות לעת החדשה, ובפרט למה שנתפס אצל חלק מהמבקרים ככיבוש של העיר. אם אני מראה תמונה של חיילי צה"ל עולים במדרגות להר הבית, יש מי שיסתכל עליהם וירגיש גאווה, ותלמיד מוסלמי שבא לכאן יחוש כנראה משהו אחר. הפרשנות היא בעיני המתבונן, וזה לא מתפקידנו להוביל לו את המחשבה”
שלוש גלריות מרכזיות במוזיאון עוסקות בשלוש הדתות. במרכז החלל המוקדש ליהדות עומד דגם של בית המקדש השני. "היהדות היא הבסיס של ירושלים, והחדר הזה מדבר על התפיסה של ירושלים ביהדות כעם אחד שיש לו מקום אחד וא־ל אחד. הדגם שאת רואה נוצר במדפסת תלת־ממד, וחנן דה־לנגה, המעצב הראשי של מוזיאון ישראל, שהיה אחראי על העיצוב כאן, החליט שהבניין יואר מבפנים כדי לסמל הפצה של אור". הגלריה מלמדת גם על המקום החשוב של נושא הטהרה והמקוואות בירושלים הקדומה, וכן על התפיסה היהודית וההתבססות שלה תוך מאבק באלילות. אחד הפריטים המעניינים בחדר הוא קופת מעות שהתגלתה בחפירות במצודה: המטבעות שנמצאו בה נושאים סמלים יהודיים ואת שמות השליטים החשמונאים, עוד עדות לחיים השוקקים שהתנהלו כאן לפני אלפיים שנה ויותר.
במרכז הגלריה שעוסקת בנצרות יש מודל של כנסיית הקבר. פריט בולט נוסף הוא העתק של מפת הפסיפס המפורסמת מהעיר מידבא, שמתארת את ירושלים כעיר אדומת גגות – גגותיהן של כנסיות. בגלריית האסלאם מוצג דגם של כיפת הסלע במודל חתך, שמאפשר לראות גם את פנים המבנה.
"אנחנו מוזיאון היסטורי של ירושלים, והיהדות נמצאת בבסיס הרצף של העיר", אומרת ליבר. "בהמשך ירושלים חרבה בגלל שנאת חינם ומלחמת אחים, ואז היא התקדשה לנצרות ולאסלאם. אחר כך מגיעה התקופה של הגעגוע, של 'אם אשכחך ירושלים', ומגדל דוד מחבר אותנו גם לעת החדשה ולשיבה לירושלים".
לא חששתם שמאמיני דת זו או אחרת ייפגעו מהייצוג שלה במוזיאון?
"השתמשנו בטרמינולוגיה שעוזרת מאוד בהצגת דעות אחרות – המילים 'על פי'. 'על פי המסורת הנוצרית', 'על פי המסורת האסלאמית'. זה מכבד. החלק המורכב יותר הוא ההתייחסות לעת החדשה, ובפרט למה שנתפס בקרב חלק מהמבקרים ככיבוש של העיר. ישבנו עם הצוות האקדמי שלנו ודנו על המינוחים – מלחמת השחרור, מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים, איחוד ירושלים ועוד. יחד עם זה אנחנו מראים את גדר ההפרדה ומראים שיש אירועים אלימים, כי המטרה היא לא לייצר את התוכן אלא לשקף אותו.
"בתצוגה שעוסקת בחינוך בירושלים, אנחנו מביאים סרטונים וציטוטים של אליעזר בן־יהודה, הרב קוק, הרב חיים סבתו, עמוס עוז, רחל ינאית בן־צבי ועוד. כשחיפשנו ציטוטים של אישים מהמגזר הערבי, בדקנו האם הדובר עודד אלימות, האם הוא תמך בטרור. זה מורכב, והסוד הוא בעבודה המקדימה".
ב־2019, מספרת ליבר, הציג המוזיאון תערוכה שעסקה בהר הבית. "משה ליאון, שהיה אז ראש עיר חדש, שאל אותי: למה לעשות את זה? למה ללכת לתוך חבית חומר נפץ? הסברתי לו שיש אנשים שעולים להר, יש דיון, והציבור רוצה להכיר ולדעת מהם המבנים בהר הבית. בצוות ההכנה היו נציגים מתנועת המקדש, היו מתנגדי העלייה להר והיו מוסלמים, ובסופו של דבר התערוכה זכתה לשבחים מכל הכיוונים. אנחנו לא באים עם אג'נדה, אלא משקפים. אם אני מראה תמונה של חיילי צה"ל עולים במדרגות להר הבית, יש מי שיסתכל עליהם וירגיש גאווה, ותלמיד מוסלמי שבא לכאן יחוש כנראה משהו אחר. הפרשנות היא בעיני המתבונן, וזה לא מתפקידנו להדריך את המחשבה שלו".
ירושלים נעלמה במרתף
חדר תצוגה נוסף עוסק בשאלה איך הפך מגדל דוד לסמל מוכר כל כך. "זה פרדוקס, ואנחנו רצינו לפענח אותו. מה הסיפור של המקום? למה קוראים לו מגדל דוד? הרי דוד לא בנה אותו. הבנו שמגדל דוד הוא מיקרוקוסמוס של ירושלים, מייצג את כל התקופות. מכיוון שהוא מרשים כל כך ומקבל את פני המגיעים לעיר, לא התייחסו אליו מההיבט האדריכלי, אלא כסמל להיותה של העיר חזקה ומרשימה – או סמל לתקווה שיום יבוא והיא תחזור להיות כזו. אנחנו מציגים כאן סביבונים, סידורים וחנוכיות שסמל מגדל דוד מוטבע על כולם. יש כאן שטיח שנעשה בבית הספר אליאנס בירושלים בשנת 1898 לקראת ביקורו של הרצל, ורואים בו את הרצל צופה אל מגדל דוד. מאוחר יותר המגדל הופך לסמל כלל־ישראלי, שמשובץ בפריטי יומיום ובסמלי צה"ל".
"נפגשתי עם מגייס כספים, והמשפט הראשון שלו היה: העולם הזה של מגייסי הכספים נגמר. אנשים לא רוצים לתת כסף לגורם מתווך, אלא לאדם שפועל ועושה, למישהו שרואים אצלו את הברק בעיניים. שאלתי אותו איך אכנס לזה, והוא אמר שאין לי ברירה"
המוזיאון החדש מחזיר את הכבוד האבוד של "דגם אילש", שבגלגול הקודם של המקום היה קבור באחד המרתפים. הדגם הזה, שמתאר את ירושלים בשטח הרבוע בין הר הזיתים במזרח למגרש הרוסים במערב, נוצר בידי סטפן אילש, כורך ספרים קתולי מפרסבורג שחי בעיר בשנים 1864־1876. "הטורקים הזמינו ממנו את הדגם כדי להציג באמצעותו את ירושלים בביתן שלהם בתערוכה העולמית בווינה ב־1873. האמן התהלך בעיר במשך שנים, צייר ושרטט. לימים הדגם הזה נדד בכל אירופה ואז נעלם לתקופה, עד שלבסוף נמצא ארוז במחסן בז'נבה והובא לכאן בעזרת הקהילה היהודית.
"זה פריט חשוב, כי כשהוא נוצר לא היו מצלמות, ורק בעזרתו אנשים באירופה הבינו לראשונה מה זו העיר הזאת. הדגם נחשב מדויק, למעט מה שקשור לצריחי המסגדים: לפי דרישת הרשויות העות'מאניות, נוספו בו לקראת התערוכה בווינה כמה צריחים שלא קיימים בשטח, והם אף עוותו מעבר לפרופורציות, כדי לפאר את האסלאם בעיר הקדושה".
הביקור מסתיים בגלריית העת המודרנית, שמתארת את ירושלים במאתיים השנים האחרונות: החינוך, מהפכת העברית, מהפכות חברתיות ועוד. יש כאן גם חדר עיון, טאבלטים שמציגים חומר נוסף, וספרים על ירושלים שנאספו מעיזבונות.
אחד הדברים הבולטים במוזיאון המחודש הוא השימוש בטכנולוגיה. התכנים מוצגים בין השאר באמצעים דיגיטליים אינטראקטיביים שמעניקים חוויה של מעורבות. קיר אינטראקטיבי גדול המשתרע לכל אורך גלריית המבוא מאפשר למבקרים להתוודע לתולדות ירושלים בנגיעת אצבע. מאחורי פיתוח הקונספט של הקיר עומד ג'ייק ברטון, שעיצב בין השאר את מוזיאון 11 בספטמבר בארה"ב. על העיצוב והתכנות ניצחה חברת Shortcut Playground הישראלית.
"הקמנו מעבדת חדשנות והבאנו לכאן טכנולוגיות של חברות ישראליות שמספקות פיתוחים בתחום הרפואה", מספרת ליבר. "עשינו סיורי מציאות מדומה שמאפשרים להסתובב בירושלים של ימי בית שני ולראות אותה בתלת־ממד. הבאתי את הכיתה של הבן שלי להתנסות, והתגובה של התלמידים הייתה 'מגניב'. אמרתי: אולי עכשיו אנחנו בכיוון. צריך להבין שהניסיון לשלב תוכן וטכנולוגיה הוא לא פשוט, כי לפעמים היא עלולה להשתלט. הטכנולוגיה צריכה להיות כלי, אמצעי, שיגיש תוכן טוב".
לכל אורך הביקור במוזיאון אכן ניכרת ההקפדה על התוכן לצד העיצוב. "המסר היה שהמקום הזה יחיד במינו. רצינו שהצנרת, המיזוג, התשתיות – הכול יהיה מוסתר, בלתי נראה, וישאיר את ההוד וההדר לחללים. רצינו עיצוב לא עמוס, שיהיה קל ונעים לצרוך את התוכן. היה לנו חשוב גם שהטכנולוגיה תהיה איכותית ותחזיק מעמד: מסכי המגע האלה צריכים לעמוד בעומס של אלף לחיצות ביום".
"נפגשתי עם האדריכל יואל גרושקו ואמרתי לו שאעדיף לבטל חצי מהפרויקט, ובלבד שלא ניקח סיכון שאבן אחת תזוז מהמקום. הוא ענה: 'זה יהיה יקר יותר, ייקח יותר זמן, אבל זה אפשרי'". כדי לפקח על התהליך הוצמדו לחומה חיישני תזוזה. "ביקשתי שיחברו את השידור שלהם גם לטלפון שלי, ומדי לילה לפני השינה בדקתי שהכול בסדר"
פרויקט ההתחדשות נערך בשיתוף רשות העתיקות ובהנחיית משרד "קימל אשכולות אדריכלים". האתגר שעמד בפני המתכננים היה ליצור מפגש מעניין בין ישן לחדש – מצד אחד לשמר את האבנים העתיקות ולא לגרוע מיופיין, ומצד שני להטמיע במבנה טכנולוגיה ותשתיות חדשניות. על עבודת העיצוב הופקדה האדריכלית טל דה־לנגה. מפלסי המצודה הונגשו באמצעות שתי מעליות: האחת, שסמוכה לכניסה המערבית, מביאה את המבקרים למפלס התערוכה הראשי, והאחרת, בצד המזרחי, מאפשרת גישה לגלריות בקומה העליונה של המצודה. על החלק הזה בפרויקט זכה המוזיאון בפרס בינלאומי לנגישות. למעשה המבנה כולו מונגש, למעט מרפסת התצפית. "מגדל דוד היה מקום לא פשוט, בלשון המעטה, לבעלי מוגבלויות", אומרת ליבר בעת שאנחנו נכנסות אל אחת המעליות. "לאתרים ארכיאולוגיים יש אומנם פטור מחובת נגישות, אבל אנחנו בחרנו לא להסתתר מאחוריו, למרות הקשיים. זו הייתה עבודה מורכבת שנעשתה בשיתוף ארכיאולוגים, אנשי שימור ומהנדסים".
שמונים תשובות שליליות, אחת חיובית
אֵילַת ("כן, כמו העיר. הוריי הכירו שם בגרעין חינוכי") ליבר, בת 58, נשואה לרפי ולהם חמישה ילדים. היא גדלה בבאר־שבע, ואת הקשר העמוק שלה עם ירושלים החלה לרקום כשהדריכה בבית הספר שדה בבירה. "אז הכרתי לראשונה את מגדל דוד, אבל לא חשבתי שזה יהיה לימים מקום העבודה שלי". אחרי השירות היא נשארה בעיר כסטודנטית לעיצוב תעשייתי בבצלאל, ובהמשך למדה אוצרוּת באוניברסיטת תל־אביב. "ראש החוג שם היה פרופ' מרדכי עומר, שניהל את מוזיאון תל־אביב לאמנות. הוא כיוון אותי לשילוב של אוצרות וניהול, והיה עבורי מנטור".
בעיצוב תעשייתי היא לא עסקה כמעט. "הבנתי שיש בזה משהו חיצוני מאוד, וזה לא בשבילי. אני נמשכתי לעולמות של ידע, ולשילוב בין תוכן לעיצוב כדי להנגיש חוויה". היא עבדה תקופה במוזיאון מגדל דוד כמנהלת המרכז החינוכי, ואחר כך יצאה לדרך עצמאית כאוצרת ועסקה במיזמים היסטוריים, בין השאר במוזיאון ניל"י בזכרון־יעקב. אחד מהמפעלים הגדולים שהובילה היה שיפוץ בית עגנון, "משימה שכללה גיוס משאבים, אוצרוּת ומחקר. זה בית קטן במרחב הפיזי שלו, וענק ברוח. המטרה הייתה להחזיר את עגנון לתודעה כיוצר חשוב; הוא הרי הסופר הישראלי היחיד שקיבל פרס נובל. זה היה פרויקט מרתק, שגם אפשר לי להתנסות בכל היבטי היזמות – תורמים, בנייה, עבודה מול הרשויות ומול האקדמיה. המקום אכן הפך לאבן שואבת לאנשי רוח ותרבות". לפני עשור החליפה את שוש יניב כמנהלת מוזיאון מגדל דוד. "מבחינתי, לחזור לכאן היה לחזור הביתה", היא מספרת.
השיחה שלנו נעה בין אמנות, היסטוריה, עיצוב וניהול צוותים, אבל בסופו של דבר מיזמים כאלה לא יכולים להתקיים ללא היבט אחר של התפקיד שלה: גיוס כספים. הסכום הדרוש לחידוש המוזיאון נאסף הודות לדיים ויוויאן דאפילד באמצעות קרן קלור ישראל ובתמיכת עיריית ירושלים, משרד ירושלים ומסורת ישראל, משרד המורשת, משרד התיירות, קרן פטריק ולינה דרהי, קרן היסוד, קרן ירושלים, ידידי המוזיאונים האמריקנים בישראל וקרן פיי אוסטין. "אם היית מספרת לי על כל זה לפני עשור, לא בטוח שהייתי יוצאת לדרך", מחייכת ליבר. "אני אשת תוכן, לא גיוס כספים".
באחת הפגישות הראשונות שלי לצורך הפרויקט הזה, היא מספרת, פגשה מגייס כספים שייעץ לה. "המשפט הראשון שלו היה: העולם הזה של מגייסי הכספים נגמר. הוא הסביר שאנשים לא רוצים לתת כסף לגורם מתווך שהם לא מכירים, אלא לאדם שפועל ועושה, למישהו שרואים אצלו את הברק בעיניים. שאלתי אותו איך אכנס לזה, והוא אמר שאין לי ברירה.
"בסופו של דבר הבנתי שאתה לא אמור לחפש כסף, אלא שותפים. לא אכחיש שהיו רגעים קשים – לנסוע לבד לניו־יורק, להיות רחוקה מהמשפחה בשבת, ולחזור לארץ עם דמעות כי לא הצלחת. אבל הסבירו לי שעל כל שמונים אנשים שיגידו לי לא, אחד בסוף יגיד כן, ובאמת ככה זה היה. וכל הצלחה הביאה עוד הצלחה".
דווקא ההסתגרות העולמית בימי הקורונה הפכה לגורם מסייע בגיוס הכספים, היא מספרת. "אנשים שהתלבטו אם לתת השיבו פתאום בחיוב. הם היו בנתק מהעולם, לא היה להם שום דבר לעשות עם הכסף, אין טיסות במטוסים פרטיים, אין חופשות מפנקות, אין תערוכות ופסטיבלים לנסוע אליהם. הם ביקשו להיות שותפים במשהו גדול. תוך כדי המגפה הראיתי להם את העבודות בוואטסאפ ובזום, והם שאלו וביררו ובסוף תרמו".
הצוות שהשתתף במיזם השיפוץ היה גדול מאוד. היו בתוכו גם ויכוחים?
"כולם הרגישו שליחות. קורה שיש מתחים במיזמים כאלו, אבל פה באורח פלא אנשים הרגישו שהעבודה היא זכות עבורם. גם אם היו בעיות, הדברים זרמו בשיתוף פעולה".
בליל שפות נישא בחלל מגדל דוד ביום הביקור שלי שם. לצד האנגלית והצרפתית הצפויות, אפשר לזהות גם איטלקית וסינית. "לירושלים יש 4,000 שנות היסטוריה עמוקה ומלאת יופי, אין עוד עיר שמתהדרת ברצף כזה, ורצינו שזה יצא החוצה באופן מרשים", אומרת ליבר. "אנחנו שגרירים של ירושלים. באים לכאן מבקרים מקוריאה, מיפן ומסין, שזה אולי יהיה הביקור היחיד שלהם במדינת ישראל. בסיור שנמשך שעה וחצי אנחנו נותנים להם את התמצית של ירושלים, שיצאו בתחושה שאין עוד עיר כזאת".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
