הרולד ליוינגסטון בכלל לא היה אמור להשתתף במלחמה הזאת. הוא לא התגורר בארץ ישראל ואפילו לא היה יהודי, אבל צו פנימי הורה לו לרתום את כישוריו כטייס למען המדינה הצעירה הנאבקת על קיומה. בעת ששירת ביחידת התובלה האווירית של צה"ל, התברר לו להפתעתו שיש מי שמנסים לנצל את הרקע והמוצא שלו כדי להטיל עליו משימה אכזרית במיוחד.
ליוינגסטון, לימים סופר עטור פרסים והתסריטאי של הסרט "מסע בין כוכבים", סיפר שהטייסים המתנדבים מארה"ב הריחו כי הנה־הנה יבקשו מהם למלא תפקיד בעימות שפרץ בין צה"ל לאצ"ל סביב האונייה אלטלנה. הם לא טעו. היימן שמיר, שהיה האיש החזק בחיל האוויר, הציע לליוינגסטון לצאת ולהטיל פצצות על הספינה. "כל טייסי הקרב סירבו ליטול חלק בפעולה, שכן הם אמרו שהם יהודים, ולא יהרגו יהודים אחרים", הסביר שמיר לטייס האמריקני.
"אני מסרב להיות התליין", השיב לו ליוינגסטון. "אין מספיק יהודים כדי להרוג את אויביהם הערבים; כיצד הם יכולים להרוג איש את רעהו?". כששמיר הסביר שהאנשים על האונייה הם "ארגוניסטים", חרץ הטייס: "לא אכפת לי מי הם. כל מה שאני יודע הוא שהם יהודים". "יש הבדל בין יהודים לבין אלה המסכנים את כל המאבק", ניסה שמיר לשכנע אותו. "אנו חייבים לחסל את האונייה על מטענה. באת הנה לעזור לנו להקים מדינה. אנו נלחמים בערבים כיוון שהם מהווים סכנה למדינתנו. הארגון מהווה אותה סכנה. ככל שיארך הזמן שאונייה זו תישאר שם, ייקל יותר על האצ"ל להסית את האזרחים. אם לא נחסלה מיד, עשויה לבוא במהרה מרידה בקנה מידה גדול".
שלמה נקדימון: "קיבלתי מארכיון צה"ל מסמך סודי שנושא את התאריך של יום הקרב ההוא. זה דו"ח בן ארבעה עמודים שכתב מפקד המחלקה שחייליו השתתפו בחילופי האש והפעילו את התותח. בסעיף 9 מופיעים 'כוחות שלנו', וקודם לכן, בסעיף 8 – 'האויב: אצ"ל'"
ליוינגסטון ניסה כיוון אחר: "ידוע לך כמה זמן דרוש להטסת מאות טונות של חומרי נפץ?! אפילו לא הבאנו עמנו עדיין כמות כה רבה כמו זו שעל אלטלנה". שמיר השיב: "אני יודע היטב, אך אצ"ל סירב להניח לנו לפרוק את הנשק. הם תכננו להחביאו כדי להשתמש בו למרי אזרחי אחרי המלחמה". כשליוינגסטון התעקש שאין זה מעניינו, וכי הוא לא בא לכאן כדי להתערב בפוליטיקה הפנים־יהודית, שמיר ביקש ממנו לחשוב על כך בשנית, תוך שהוא מפליט: "בסדר, אולי לא היה זה הוגן לבקש זאת ממך. ככלות הכול אין זו ארצך".
75 שנה אחרי טביעתה, האונייה אלטלנה עדיין משייטת לאורכו ולרוחבו של השיח הפוליטי בישראל, בפרט בימים שסועים אלה. כתבות בעיתונות משמאל מנסות לשכנע את הקוראים שגם בפרשה העגומה הזו, הכדורים נורו דווקא מימין. אבל יש עוד היבט מעניין של מלחמת האחים הקצרה ההיא, שהתחוללה בחופי ישראל ביוני 48': זה היה כנראה המופע הראשון של סרבנות בשורות צה"ל. חיילים מזרועות היבשה, האוויר והים לא הסכימו לירות על האונייה, פקודה שהייתה בעיניהם בלתי חוקית בעליל, שנים לפני שהמושג הזה נטבע בפסיקה.
שלמה נקדימון, העיתונאי שראיין את ליוינגסטון ורבים אחרים ממשתתפי הפרשה, אינו זקוק לפולמוסים עכשוויים כדי לחזור אל מאורעות אלטלנה. אוניית הנשק איננה מרפה ממנו כבר 75 שנים, מאז עמד כילד בן 12 בחוף תל־אביב וראה אותה עולה באש. "פתאום אמרו שיש חילופי ירי בשפת הים", הוא משחזר. "אמרתי שזה לא ייתכן, הרי מתקיימת כעת הפוגה בקרבות עם הערבים. היו שם מי שדאגו להרחיק את המגיעים לחוף. הסבירו שזו מריבה עם אצ"ל".
בימים אלה הוא עמל על הוצאה עדכנית של ספרו "אלטלנה". המהדורה הראשונה, שראתה אור לפני 45 שנה, הציגה תמונה מקיפה של ההתנגשות האיומה ההיא בקיץ תש"ח, אך לאורך השנים נחשף עוד ועוד מידע שקשור לאירוע. "קיבלתי מארכיון צה"ל מסמך שנושא את התאריך של יום הקרב ההוא, 22 ביוני 48'", מספק לנו נקדימון דוגמה לתגלית שהגיעה לידיו. "הכותרת היא: 'דו"ח מבצע – סודי בהחלט'. זה דו"ח בן ארבעה עמודים שנכתב בידי מפקד המחלקה שחייליו השתתפו בחילופי האש, והם אלה שהפעילו את התותח שירה על אלטלנה. מפורטים שם הכוחות משני הצדדים: בסעיף 9 מופיעים 'כוחות שלנו', וקודם לכן, בסעיף 8, נכתב 'האויב: אצ"ל'".
כשבגין בכה
נקדימון נולד בחיפה, וכשהיה בן שלוש עברה משפחתו לתל־אביב. כשבגר היה לעיתונאי ב"רימון" ו"חירות", ואחר כך שימש ככתב פוליטי ותחקירן בידיעות אחרונות. בין 1978 ל־1980 היה דוברו של ראש הממשלה דאז מנחם בגין ופעל גם כשליח מיוחד מטעמו. במשך השנים פרסם תשעה ספרים על הנושאים שאליהם נחשף ושאותם סיקר – מלחמות ישראל, הפצצת הכור האטומי בעיראק (בספר "תמוז בלהבות") ועוד. ב־1978 ראה אור ספרו "אלטלנה" (הוצאת עידנים), ומאז הפך שמו למזוהה עם אוניית המחתרת הטבועה.
"אלטלנה הייתה מונח פוליטי טעון מהרגע הראשון", מספר נקדימון. "אברהם סטבסקי המנוח, שטיפל ברכישת האונייה ובציודה, הוא שהציע לקרוא לה אלטלנה, נדנדה באיטלקית. זה היה שם העט שז'בוטינסקי השתמש בו כשהיה סטודנט באיטליה, עוד לפני שבכלל חשב להקים את התנועה הרוויזיוניסטית".
"אני מסרב להיות התליין", אמר הטייס הרולד ליוינגסטון, "אין מספיק יהודים כדי להרוג את אויביהם הערבים; כיצד הם יכולים להרוג איש את רעהו?". "יש הבדל בין יהודים ובין אלה המסכנים את כל המאבק", ניסה היימן שמיר לשכנע אותו
האונייה, ששימשה קודם לכן כנחתת טנקים אמריקנית, נרכשה בידי אצ"ל עוד בקיץ 1947. הארגון העמיס על סיפונה כמות עצומה של נשק שנתרם לו בידי ממשלת צרפת: בין השאר היו שם כ־5,000 רובים, 450 מקלעים, 4 מיליון כדורים, חמישה זחל"מים וכמה אלפי פצצות המיועדות להטלה ממטוס. כל המטען הזה עשה את דרכו לעבר ישראל בעיצומם של ארבעת שבועות ההפוגה הראשונה במלחמת השחרור. כל בר דעת הבין שבקרוב יתחדשו במלוא עוזם הקרבות עם האויב האמיתי, ושאמצעי הלחימה שעל האונייה נחוצים למדינה הצעירה כמו אוויר לנשימה.
בנוסף לנשק נשאה הספינה ארצה גם 930 עולים חדשים. דבר הגעתה לא הוסתר לרגע מעיני הנהגת המדינה, הכול נעשה בתיאום מלא, והמחלוקת התמקדה בשאלה לאן ינותב הנשק הרב. מנהיג האצ"ל מנחם בגין רצה שעשרים אחוזים מהכלים והתחמושת יועברו לידי כוחות ארגונו בירושלים, שעדיין פעלו כמסגרת עצמאית. מנגד, ראש הממשלה דוד בן־גוריון דרש שכל הנשק יועבר לידי צה"ל. האצ"ל והרשויות הרשמיות, יצוין, היו אז בשלבים מתקדמים של משא ומתן לשילוב כוחות הארגון בתוך הצבא.
עוד בלב ים גילו נוסעי אלטלנה שאין כוונה לקבל אותם בזרי פרחים. במכתב שהתפרסם במעריב ב־29 באוגוסט 1971 העיד ד"ר שלום וייס מחיפה כי ספינת הקרב "ק־18", שהוא שירת בה כרופא, קיבלה פקודה לעצור את אוניית אצ"ל בטרם תגיע לחוף. בליל י"ג בסיוון תש"ח, 20 ביוני 48', זוהתה אלטלנה בנתיבה וספינת הקרב פתחה לעברה באש. מהירי הזה נפצעו כמה בני אדם. מפקד חיל הים הראשון של צה"ל, פול שולמן, הורה לד"ר וייס להגיש עזרה ראשונה לנפגעים בספינת אצ"ל – אולם שם סירבו לקבל סיוע מהצד התוקף. "לאחר מכן חמקה ונעלמה", הוסיף ד"ר וייס. האונייה "נתגלתה בשנית בסביבות כפר־ויתקין לפנות בוקר, אך באותו זמן הופיע אווירון בצבע לבן של האו"ם שפיקח על הפסקת האש. אז פנתה אלטלנה לכיוון הים, ואחר שהאווירון הסתלק התקרבה לכפר־ויתקין".
בכפר־ויתקין הובאו העולים לחוף, והחלה פריקת החימוש שעל סיפון האלטלנה. צה"ל בינתיים הטיל סגר על האזור, כבישי מישור החוף נחסמו, וכפר־ויתקין כותר בידי חטיבת אלכסנדרוני. מפקד החטיבה דן אבן הציב לאנשי האצ"ל אולטימטום: עליהם למסור מיד את הנשק לידי צה"ל. פיקוד המחתרת דחה את הדרישה, ובשעות הערב של אותו יום התפתחו חילופי אש בין הצדדים. ארבעה אנשי אצ"ל ושני חיילי צה"ל נהרגו בקרב. עוד לפני העימות הזה הספיק האצ"ל לפרוק כארבעים אחוזים מהנשק שעל אלטלנה, אך רוב המטען נשאר על הסיפון – ובהמשך ירד לטמיון עם האונייה עצמה.
בשעות הלילה נמלטה אלטלנה מחוף כפר־ויתקין והפליגה דרומה, לכיוון תל־אביב. על סיפונה היו באותה עת כמאה אנשי אצ"ל, ובהם מנחם בגין. תקוותם הייתה שבעיר העברית הראשונה, אשר נחשבה אז למעוז של אצ"ל, יצליחו לפרוק את שאר הנשק.
בבוקר ט"ו בסיוון, 22 ביוני, הגיעה אלטלנה לחוף תל־אביב. שוב הוצב בפני קברניטיה אולטימטום, ומשהגיעה השעה ארבע אחר הצהריים ודרישות צה"ל לא נענו – ניתן האות והתותח ירה לעבר האונייה. ולא רק התותח ירה. הרבה מאוד כלי נשק ירו ביום ההוא על החוף, לכל הכיוונים. "ברוך השם, רוב הבאים על אלטלנה ירדו ממנה בחוף כפר־ויתקין", אומר נקדימון. "אלטלנה עמדה מול מלון 'קטה דן' של אז. היום ניצב שם מלון דן".
"מחוף תל־אביב נפתחה אש חזקה", שחזר ד"ר שלום וייס, "ומק־18 יכולתי לראות שעל אלטלנה הופיע דגל לבן – סימן כניעה. על אלטלנה פרצה אש וחלק מאנשיה קפצו המימה. למרות זאת האש מהחוף לא פסקה. אין זה תואם את האמת, שרק ירו מהתותח בחוף על מנת להפחיד את אנשי אלטלנה ולהכניעה, אלא הייתה זו ממש מלחמת אחים בים"
לדברי נקדימון, אלטלנה נתקעה בשרידיה של ספינת מעפילים ששקעה במרחק כמה עשרות מטרים מהחוף; וייס בשעתו סיפר שאוניית אצ"ל עלתה על שרטון. "מחוף תל־אביב נפתחה אש חזקה", שחזר וייס, "ומק־18 יכולתי לראות שעל אלטלנה הופיע דגל לבן – סימן כניעה. על אלטלנה פרצה אש וחלק מאנשיה קפצו המימה. למרות זאת האש מהחוף לא פסקה. אין זה תואם את האמת, שרק ירו מהתותח בחוף על מנת להפחיד את אנשי אלטלנה ולהכניעה, אלא הייתה זו ממש מלחמת אחים בים, שאני ראיתי במו עיניי".
באותה יממה נורו למוות שני אנשי אצ"ל נוספים, כשאש תופת נפתחה לעברם במחסום צה"לי בבית־דגן. בהגנה־צה"ל טענו שהשניים ערקו מיחידותיהם כדי לחוש לעזרת אלטלנה, אבל מעדויות אחרות עולה שהם כלל לא ידעו על התקרית בחוף. בסך הכול נפלו בקרב האחים הזה – בכפר־ויתקין, בבית־דגן ועל חוף תל־אביב – 16 לוחמי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל. בין הרוגי אצ"ל, כך התברר בדיעבד, היה גם איש הגנה שחדר לתוך שורות המחתרת עוד בתקופת טרום המדינה.
בימים שלאחר מכן נעשה ניסיון עקר ללכוד את מנחם בגין. מנהיג האצ"ל, שאנשיו השליכו אותו מסיפון אלטלנה כדי להצילו, הגיע לחוף בשחייה ומצא מחסה אצל אוהדיו. בנאום ששודר בלילה ברדיו המחתרתי הוא שחזר את המאורעות וקרא לאנשיו לנשוך שפתיים ולנצור את האש. בגין בכה בדברו, ורבים מהמאזינים בכו יחד איתו. "בגין הכריז אז 'מלחמת אחים – לעולם לא'", אומר נקדימון. "האצ"ל כבר היה באותה עת בתהליך השתלבות בצה"ל, אבל השנאה כלפיו עמדה ברקע".
לילה אחד בכלא
כשמחטטים בפצע הלאומי הנושן־אך־מדמם הזה, מתברר שלא רק אנשי אצ"ל התאפקו מלירות אש קטלנית לעבר בני עמם שבצד השני של המתרס. מעיון בים החומר שנכתב על הפרשה בשלושת־רבעי המאה החולפת, עולה שחיילים בצה"ל סירבו לפקודת הירי, ועמדו בסירובם גם תחת איומים קשים. במכתבו למעריב ציין ד"ר וייס, הרופא מספינת הקרב אשר תקפה את אלטלנה בלב ים, שכבר בשלב המקדמי ההוא התקוממו הלוחמים נגד הפקודה שקיבלו: "זכור לי מקרה שחייל מאונייתנו סירב לפתוח באש, בטענה שאינו מוכן לירות באחיו שנמצא על האונייה. הוא נאסר באשמת סירוב פקודה, אם כי אחר התערבותי שוחרר".
בספרו של נקדימון מוזכרים כמה וכמה מקרים נוספים. הוא מציין שחיילים מחטיבת קרייתי שהוצבו על החוף נטשו את עמדותיהם ואת נשקם. "היה ברור – וגם חלק מהאנשים הודיע – שהם אינם מתכוונים להשתמש בנשק אם תבוא התקפה או התפרצות", כותב נקדימון. גם רבין בספרו "פנקס שירות", שיצא לאור ב־1979, מציין שהייתה סרבנות בקרייתי בהקשר זה.
קרייתי הייתה החטיבה שהופקדה על אזור תל־אביב. המח"ט מיכאל בן־גל טען לימים שכוח אצ"ל שסונף לחטיבתו נטש את החזית בגזרת באר־יעקב ויצא לסייע לאנשי אלטלנה. מפקד הכוח עצמו, יש לציין, הכחיש זאת. מכל מקום, בפיקוד העליון של צה"ל התרשמו שבן־גל איננו מסוגל להשתלט על המצב בשל תופעת סרבנות נרחבת בחטיבה. יגאל ידין סיפר ש"כוחות קרייתי לא ביצעו את המשימה שהוטלה עליהם. חלק מהכוחות סירב; חלק הסתלק; הנותרים היו חסרי אונים".
מיקי פופיק, טירון פלמ"ח ניצול שואה, סירב להרים את נשקו נגד אנשי אצ"ל. הוא וחברים נוספים שזה עתה עלו ארצה, פשוט ישבו ובכו מול האונייה הבוערת. הם ידעו שעל סיפונה נמצאים גם חברים שלהם ממחנה העקורים באירופה. "באתי לארץ להילחם בערבים, לא בניצולי שואה", הצהיר פופיק
בכך לא תמה תופעת הסרבנות. בספר "רק לא מלחמת אחים" מאת חגי סגל מסופר על החייל סאשה מייזליק מחטיבת אלכסנדרוני, שהודיע למפקדיו שאינו מוכן לתקוף יהודים. הם מצידם הושיבו אותו בכלא למשך לילה אחד. בריאיון לעיתון מעריב בשנת 2004 אמר מייזליק שזה היה כדאי: "מה, שאני אשתתף בפעולה נגד יהודים? אני נורא רגיש לזה". גם מיקי פופיק, טירון פלמ"ח ניצול שואה, סירב להרים את נשקו נגד אנשי אצ"ל. הוא וחברים נוספים שזה עתה עלו ארצה, פשוט ישבו ובכו מול האונייה הבוערת. הם ידעו שעל סיפונה נמצאים גם חברים שלהם ממחנה העקורים באירופה. "באתי לארץ להילחם בערבים, לא בניצולי שואה", הצהיר פופיק. מפקדיו העדיפו להעלים עין מהסירוב.
לוחם נוסף שלא רצה לציית לפקודה היה בן־ציון עבודי, חייל במחלקה הדתית בגדוד 22 של חטיבת כרמלי. יחידתו הוזעקה לתל־אביב מחזית הצפון, וכבר בדרך הוא גמר אומר בליבו לסרב או לפחות להשבית את נשקו. לבסוף לא נאלץ לעמוד בניסיון: המחלקה הגיעה ליעד כשאלטלנה כבר עלתה באש. ימים ספורים אחר כך התקיים טקס ההשבעה של כלל חיילי צה"ל, ועבודי ביקש לסייג את השבועה שלו בהצהרה שלא ישתתף במלחמה נגד יהודים. מפקדיו בתגובה איימו לכלוא אותו. החייל נשבע לבסוף, אך "ביני לבין עצמי קיבלתי שלא לפעול נגד אחים".
פלוגה של יחידת הפשיטה מהגדוד התשיעי בחטיבת הנגב גויסה אף היא למשימה הלאומית – להכניע את אצ"ל ואלטלנה. המג"ד ישראל כרמי הגיע למחנה יונה בתל־אביב והחל לרכז את חייליו, שעד לאותו רגע ניצלו את ההפוגה כדי לנפוש מהקרבות הקשים. הוא גם המתין שם לכמה עשרות חיילים מיחידת "חיות הנגב" בגדודו, שהיו אמורים להגיע לחופשה בעיר. לימים סיפר כי "אלה מתוכם שלא הביעו נכונות לפעול נגד יהודים, נעצרו תחת משמר במחנה יונה". הוא ביקש מיוסף טבנקין, מפקד חטיבת הראל שחנתה בסרפנד (צריפין), לפרוק את אנשי אצ"ל בחטיבת גבעתי מנשקם. המשימה הוטלה על הגדוד הרביעי בחטיבה, בפיקודו של עוזי נרקיס.
הניסיון של צמרת צה"ל לשלוח גם מטוסים שיפציצו את אלטלנה, נתקל ככל הנראה בסירוב מוחלט; כך ניתן להסיק מהעובדה שהמפקדים נאלצו לפנות למתנדבים הלא יהודים. מלבד הרולד ליוינגסטון הנזכר, גם הטייס ג'ורדון לויט מציג שחזור דומה של האירועים בספרו "גוי של שבת". לדבריו, כלל המתנדבים סירבו לבקשתו של היימן שמיר.
כשהתברר שאין אפשרות להפציץ את אלטלנה מהאוויר, בחרו במטכ"ל ללכת על הפגזה בתותחים מן החוף. גם מפקד חיל התותחנים שמואל רפפורט (לימים אדמון) והקצינים שתחתיו נתקלו בקשיים כשביקשו לאייש את התותחים למשימה זו. יוסף אקסן, קצין לשעבר בצבא הסובייטי וממקימי חיל התותחנים הישראלי, נקרא אל סגן מפקד החיל, מאיר אילן. אף שתפקידו בצה"ל התמקד בתחום הארגוני, נתבקש אקסן לצאת עם כוח תותחנים לאזור החוף. בין השניים התפתח דו־שיח קשה שנקדימון מצטט (עמ' 294־295) לפי שחזורו של אקסן:
אילן: "עליך לצאת עם שני תותחים על צוותיהם לתל־אביב לפעולה".
אקסן: "לאיזו פעולה?"
אילן: "לירות על אונייה הנמצאת מול מחנה יונה".
אקסן: "על איזו אונייה?"
אילן: "אוניית נשק של אצ"ל".
אקסן ידע היטב במה מדובר. אלטלנה הייתה בשלב ההוא בגדר סוד גלוי למדי. בעצמו ראה כבישים שנחסמו עקב האירועים, והיו לו גם חברים טובים באצ"ל ובלח"י. "זו אונייה שעליה נמצאים אחים שלי", מחה, "ועל שכזו לא אפתח באש אפילו אם אצטרך לעמוד למשפט צבאי ולשאת בכל התוצאות".
אילן: "זהו סירוב למלא פקודה".
אקסן: "לא אירה באחים".
אילן: "אנו נוציא את המסקנות. אתה תצטער על העניין הזה. זה יעלה לך בחייך".
אקסן: "אני לוקח על עצמי את כל האחריות לכך".
אילן: "תועמד למשפט צבאי ותישא בכל התוצאות".
אקסן: "אני יודע מה זה משפט צבאי ומה זה סירוב למלא פקודה. לא אמלא פקודה זו בשום פנים, אפילו יעלה הדבר בחיי".
אקסן הצטווה לחזור לבסיס. בסופו של דבר הוא לא הועמד למשפט, מאחר שהצבא נזקק למומחיותו. עם זאת בהמשך גילה אקסן כי בניגוד לציפיותיו, הוא אינו זוכה לקידום בשרשרת הפיקוד.
חודשים אחדים לאחר הפרשה נפגש אקסן באקראי עם מאיר אילן. לדברי אקסן, אילן אמר לו אז בגילוי לב: "אילו הייתי במקומך, אינני יודע אם לא הייתי עושה אותו דבר". גם ישעיהו לחובר, ממקימי חיל התותחנים, אמר לו לטענתו דברים זהים.
התותח שירה הוצב במחנה צבאי, כיום משכנו של מלון הילטון. גם החיילים שקיבלו את פקודת ההפגזה הביעו התמרמרות. הלל דלסקי, מפקד צוות התותח – אותו תותח שהועלה לימים לדרג "קדוש" – יצא נגד המשימה שהוטלה עליו. "לא אירה באוניית יהודים. התנדבתי להילחם נגד ערבים ולא נגד יהודים", אמר דלסקי – שהגיע ארצה מדרום־אפריקה והיה נטול שיוך פוליטי, אף שאביו היה מנהיג התנועה הרוויזיוניסטית בארץ הולדתו.
שלמה נקדימון: "עד היום אוכלת אותי המחשבה שיכולים לשנוא כל כך. אבל תראה איך התגלגלו הדברים. אני ראיינתי את בן־גוריון ארבע פעמים והוא לא רצה לחזור בו ולהודות שטעה בפרשת אלטלנה, אבל אני גם הייתי עד – ואני גאה בזה – להתפייסות בינו ובין בגין"
"אחדות עם ישראל חשובה מכל דבר אחר", טען כנגדו לחובר. "בשל אחדות עם ישראל אינני רוצה לירות ביהודים", הגיב דלסקי. מפקד החיל רפפורט, כמו גם מפקד הסוללה אשר בלייכר (לימים גונן), זכרו שדלסקי התייצב בפניהם, הצדיע וחזר על דבריו: "לא באתי לארץ ישראל להילחם ביהודים". "גם אני לא באתי להילחם ביהודים. פקודה זו פקודה", אמר לו רפפורט. הקצינים הבכירים הורו לדלסקי לחזור לעמדתו שליד התותח, והוא ציית לבסוף. "פקודה ניתנה לי ואני מבצע אותה. אבל זה עניין עצוב שאיננו מוצא חן בעיניי", אמר דלסקי במבטאו האנגלו־סכסי.
מתמרד נוסף בסוללה, רב־סמל שלמה שפרלינג, פנה אל מפקדיו והסביר ש"החבר'ה לא רוצים לירות ביהודים". בלייכר השיב במשפט קצר: "אנחנו צבא וממלאים פקודות". גם שפרלינג חזר בלית ברירה לעמדתו ליד התותח. לימים אמר שמצפונו איננו נקי, והוסיף: "אינני אשם. הטעו אותנו ביחס ליעד. אמרו לנו שנטווח פגזים במורדים נגד מדינת ישראל, באנשים שרוצים לגרום למלחמת אחים".
אזהרה לפלמ"ח
בימים שלאחר קרב אלטלנה הורה בן־גוריון על טיהור מקיף של לוחמי אצ"ל מתוך שורות צה"ל. יותר ממאתיים אנשי הארגון הוחזקו במעצר במשך שבועות. נקדימון סבור שהפעולה הנחרצת נגד אצ"ל, ובכלל זה הפגזת האונייה, נועדה גם להזהיר את הפלמ"ח. "אני חושב שהמסר של בן־גוריון היה: 'אם אתם לא תפרקו את המטה שלכם, נעשה לכם את אותו הדבר' – אבל לכך אין לי הוכחה כתובה".
כשעמדתם על החוף וראיתם את הירי, איזה צד נתפס בעיניכם כצודק?
"זה לא היה עניין של מי צודק", אומר נקדימון, לא שש לתפוס צד בעימות.
הטענה של מוסדות המדינה – ששבה והופיעה בעיתונות גם בשבועות האחרונים – גרסה שדווקא האצ"ל הוא האשם במלחמת האחים שפרצה, כי לא ציית לרשויות המוסמכות.
"בספר שכתבתי על הפרשה מופיע הסיפור במדויק", אומר נקדימון, ושוב נראה שהוא נמנע מלהכניס ראשו לעימות הרב־דורי הזה. ובכל זאת הוא מוסיף הערה לקונית: "יכלו לפתור את העניין בלי לירות".
חלק מאנשיו של בגין לא צייתו לו כשהורה לנצור את הנשק, והשיבו אש או פתחו מעצמם בירי לעבר כוחות צה"ל.
"אני לא יודע מה לומר על כך, כי אין עדויות בנושא. בכל אופן, זה היה תוך כדי ההמולה הגדולה".
סביב ההתנתקות היה מי שהכריז ש"בחיי כל עם יש יותר מאלטלנה אחת", כלומר – המדינה צריכה שוב לפעול בכוח, ואפילו בכוח הנשק, נגד מי שאינו נשמע לה. אירוע כמו אלטלנה יכול לחזור על עצמו?
"אל תערב אותי בנבואות".
וסרבנות של טייסים, מושג שמוזכר היום בהקשרים אחרים – זה תרחיש שעלול להתממש?
"התמסרתי רק לעניין ההוא, ואני לא מתכוון לערב מין בשאינו מינו. עד היום אוכלת אותי המחשבה שיכולים לשנוא כל כך. אבל תראה איך התגלגלו הדברים בין מנהיגי שני הצדדים. אני ראיינתי את בן־גוריון ארבע פעמים והוא לא רצה לחזור בו ולהודות שטעה בפרשת אלטלנה, אבל אני גם הייתי עד – ואני גאה בזה – להתפייסות בינו ובין בגין. בתקופת ממשלת הליכוד הלאומי של סוף שנות השישים, כאשר בן־גוריון כבר לא היה ראש ממשלה אלא חבר כנסת מן השורה, הוא היה נכנס למזנון הכנסת ושואל 'איפה בגין?'. בגין היה אז שר בלי תיק, ונהג לשבת במזנון עם יחיאל קדישאי, יד ימינו. כשאמרו לו שבן־גוריון מחפש אותו הוא קם ממקומו, והשניים היו עולים יחד לקומה השלישית בכנסת, למשרדי רפ"י. שם הם היו יושבים ומדברים במשך שעות".
נקדימון מקריא מכתב משנת 1969 שאיתר. בן־גוריון כותב שם לבגין בין השאר: "פולה שלי הייתה תמיד מעריצה שלך, משום מה. אני הייתי מתנגד, לפעמים חריף מאוד, לדרכך, לפני המדינה ולאחר קומה, כאשר הייתי מתנגד לדרכו של ז'בוטינסקי ז"ל". "לדעתי זו הפעם הראשונה שבן־גוריון כתב על ז'בוטינסקי 'ז"ל'", מציין נקדימון, וממשיך להקריא ממכתבו של ראש הממשלה הראשון למי שיהיה ראש הממשלה השישי: "כשנבחרתי בשנת 1933 להנהלה הציונית ניסיתי לבוא בדברים איתו (עם ז'בוטינסקי – א"ס), ונהפכנו לידידים אם כי חבריי דחו את ההסכם אשר סידרנו שנינו בסוף 1934. התנגדתי מאוד לכמה עמדות ופעולות שלך גם אחרי הקמת המדינה ואינני מתחרט על התנגדותי, כי לדעתי היה הצדק איתי".
"אבל פה בן־גוריון מוסיף דברים משמעותיים", ממשיך נקדימון, רומז לחרטה מסוימת על זוועת אלטלנה. "הוא כותב: 'כל איש מסוגל לטעות מבלי שירגיש בכך. מבחינה אישית לא הייתה לי אף פעם טינה אישית נגדך. וכל מה שהכרתי אותך יותר בשנים האחרונות הוקרתי אותך, ופולה שלי שמחה על כך. בכבוד ובהוקרה, דוד בן־גוריון'.
"זו אונייה שעליה נמצאים אחים שלי", מחה קצין התותחנים יוסף אקסן, "ועל שכזו לא אפתח באש". מאיר אילן הזהיר: "אנו נוציא את המסקנות. אתה תצטער על העניין הזה. זה יעלה לך בחייך". "אני יודע מה זה משפט צבאי ומה זה סירוב למלא פקודה", השיב אקסן, "לא אמלא פקודה זו בשום פנים, אפילו יעלה הדבר בחיי"
"בגין ענה לו בין השאר: 'הנך מציין כי התנגדת לכמה עמדות ופעולות שלי לפני הקמת המדינה ואחריה. הנך מוסיף ומדגיש שלפי הכרתך גם בימים אלה, אתה הוא שצדקת בימים ההם. טבע אנושי הוא כך לטעון, ועם נטייה טבעית זו אי אפשר להתווכח. אבל בוודאי ברור לך שעל ידי קביעה זו הנך מזמין את היפוכה. אין אני חייב להשתמש בניסוחיך אבל זכותי וחובתי לומר לך כי שללתי מספר עמדות שנקטת ומעשים שעשית או ציווית לעשותם לפני חידוש עצמאותנו ואחריה. ובחושבי על הימים ההם הריני משוכנע גם היום כי עמדתי לגביהם הייתה צודקת ומוצדקת. בכבוד רב ובברכה, מנחם בגין".
לא רוצים חנינה
באוגוסט 1948, חודש וחצי אחרי ההתנגשות החזיתית אצ"ל־צה"ל, הופיע דיווח חגיגי ב"המשקיף", ביטאון התנועה הרוויזיוניסטית: "לא הכול סוגדים לתותח הקדוש – זוכו שמונה מפקדי צבא שסירבו להפעיל נשקם נגד אצ"ל ביום אלטלנה". הכתבה סיפרה על ערעור שהוגש לבית הדין הצבאי העליון בתל־אביב בעקבות הרשעתם של הקצינים בערכאה נמוכה יותר. וכך מתאר העיתון את הדיון: "'נשבעתי בהגנה ללחום נגד האויב, אך אינני רואה את אנשי אצ"ל כאויבים אלא כאחים לנשק'. הצהרה זו מסר בבית דין צבאי של שדה בחיפה אחד הקצינים שנעצרו יחד עם מפקדים אחרים ביום אלטלנה על סירובו להפעיל נשקו נגד מחנה אצ"ל ונידון בעוון זה למאסר. הצהרה זו הוקראה אתמול בבית הדין הצבאי העליון בתל־אביב על ידי עו"ד נוחימובסקי שערער על פסק הדין שהוצא על ידי בית הדין הצבאי של שדה בחיפה.
"בית הדין הצבאי העליון בתל־אביב, אחרי התייעצות קצרה, החליט פה אחד לבטל את המשפט ולשחרר מיד את הנאשמים, הואיל והדיון בחיפה התנהל שלא לפי הנוהג המשפטי והדין היה פגום. (…) עו"ד נוחימובסקי יצא נגד צורת ניהול המשפט בחיפה וטען שהיו בו הרבה פגמים. נרשם למשל שהנאשמים הודו באשמה, ואילו למעשה אמרו בפני בית הדין בחיפה כי הם נשבעו בהגנה לא להילחם נגד יהודים. אחד הנאשמים הצהיר: אינני בעל השכלה אולם סבור אני שטוב עשיתי שלא צייתי לפקודה, כי בין אנשי אצ"ל נמצאים גם בני דודי ולא אפתח עליהם באש.
"בא כוח התביעה הכללית העו"ד בנימין כהן, בנו של נציג התנועה הלאומית בעיריית תל־אביב ד"ר משה כהן, הסכים שהפרוצדורה אינה בסדר, אולם טען כי פסק הדין היה מוצדק. כן הוא הודיע כי שלטונות הצבא היו מוכנים לחון את הנאשמים ולשחררם, אולם אלה סירבו לקבל חנינה. עו"ד נוחימובסקי טען לטובת שני נאשמים, אמציה לוין ויצחק טאראפ. לבית הדין הובאו רק שלושה משמונת הנאשמים כי בינתיים חמשת האחרונים ריצו את עוונם בבית הכלא הצבאי וחזרו לגדודם.
"משהוציא בית הדין הצבאי את החלטתו העקרונית הגיש העו"ד נוחימובסקי את הערעור בשם יתר ששת הנאשמים – אליהו מוצררי, ראובן דונאת, שמואל יוסיס, נחמיה גבולי, יוסף גרשנזון ודוד קדוש. בית הדין הוציא גם בנוגע לאלה האחרונים את אותו פסק דין".
המציאות של מדינת ישראל הצעירה הוכיחה שמי שמיאן למלא את פקודות מלחמת האחים, לא שילם על כך מחיר גבוה מדי. הרשויות הבינו שעדיף לסיים את הפרק הכאוב הזה במהירות האפשרית, ולא להנציח אותו בהליכים משפטיים שרק יעצימו את הקרע. הדיון על פרשת אלטלנה עבר לשדות אחרים, אזרחיים: לעיתונות, לספרות, למחקר ולפוליטיקה. כדי להשקיע את הפרשה בתהום הנשייה, הוטבעה גם הספינה עצמה כעבור שנה, ביוזמת ראשי המדינה. ובכל זאת, מעת לעת שבה אלטלנה ומגיחה מהמצולות כספינת רפאים זועמת, ומעלה עמה גל עכור של זיכרונות רעים. האם בחיי העם הזה תהיה יותר מאלטלנה אחת? נדמה שרבים יותר ויותר מייחלים לתשובה שלילית.
תודה להרצל מקוב, מנהל מרכז מורשת בגין, על הסיוע בהפקת הכתבה | לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
