"מטוס מצרי עבר ממש מעלינו והפציץ בשדות. אין לנו מושג איך פספס את הבתים"

בית הספר הממלכתי בקורדובה שבארגנטינה הקפיד לשלב לצד לימודי החול גם לימודי קודש. נוצריים, כמובן. כדי להעלות את המוטיבציה בקרב הילדים, המורה הצעירה של כיתה א' תלתה בין הקירות חוט ארוך, ואליו חיברה יונים מנייר שנשאו את שמות התלמידים. כשילד הוכיח בקיאות בטקסטים הנוצריים, היונה "שלו" זכתה להתקדם לאורך החוט. הטריק הדידקטי עבד היטב במקרה של אליסה תרזה פרלסון, וציפור הנייר המייצגת אותה הקדימה את כל האחרות. "זכיתי במטפחת שמיועדת לתפילות בכנסייה ובעותק של הברית החדשה. כשאמא ראתה את זה, היא הבינה שצריך להעביר אותי מיד לבית ספר יהודי, וכך היה". שש שנים מאוחר יותר, כשהגיעה לגיל תיכון, חזרה הנערה למערכת החינוך הכללית ("תיכון יהודי לא היה אז") ולמדה הנהלת חשבונות. בשלב זה כבר הייתה מסורה כל כך לתנועת השומר הצעיר, שלא היה חשש שתתמסר לדתות זרות. גם החינוך שקיבלה מהוריה –שהקפידו לציין את כל החגים היהודיים, ואף פקדו את בית הכנסת הגדול בעיר – הוטמע בה היטב.

היא נולדה לרוזה ויצחק פרלסון, זוג מהגרים מאירופה שרצו לקרוא לבתם השלישית והאחרונה עליזה טרינה – עליזה על שם סבא אליעזר, טרינה על שם סבתא, ובכן, טרינה. אלא שהחוק הארגנטינאי קובע ששמות הילדים יילקחו אך ורק מתוך ספר השמות הממשלתי, מהתנ"ך או מהברית החדשה, וכך התינוקת הפכה לאליסה תרזה, "שם של שתי קדושות נוצריות. בפועל כינו אותי קוּקה". גם השמות האלה לא שרדו לאורך זמן. "אמא התעקשה שהאחים שלי ייקחו אותי איתם לתנועה, כי לא ייתכן שאשאר לבד בבית. המדריכה של אחותי, פנינה קליימן – לימים צחור – הסכימה שאצטרף לקבוצה אף שהייתי צעירה מאחותי ומחבריה בשש שנים. את כל הפעילויות עשיתי איתם, עד שבני גילי הגיעו לתנועה". המדריכה פנינה הייתה "יפהפייה ומקסימה", והכינוי קוקה לא היה חביב במיוחד על אליסה תרזה, אז בגיל שבע היא החליטה שמעכשיו קוראים גם לה פנינה. המדריכה המיתולוגית ההיא, אגב, גרה היום לא הרחק מהחניכה.

במקום להתיישב בשדה־יואב, יוסף שפורר מצא עצמו בלהבות־חביבה. "זה היה קיבוץ שסבל מעזיבה מסיבית. היו עושים חגיגה גדולה לכבוד זה שיש כבר חמישים ילדים בקיבוץ, ואז משפחות עזבו והמספר ירד, ואז שוב חגגו כשהגיעו לחמישים ילדים"

לימים הפכה פנינה למדריכה בזכות עצמה, מעבירה לדור הבא חינוך להגשמה ועלייה. "השומר הצעיר הייתה התנועה הכי גדולה וחזקה בארגנטינה, והקן היה הכול בשבילי. היום הקן הזה כבר לא קיים. אנשים מתבוללים".

את יוסף שפורר מבואנוס־איירס היא הכירה "במפגשי מושבות, מה שפה קוראים מחנות קיץ". בגיל 18, כשהגיעה להכשרה בבירת ארגנטינה, הוא קידם את פניה והודיע שהיא תהיה איתו בחדר. "גרנו שם בחדרים מעורבים, ארבע מיטות בחדר גדול. עובדים יחד, מבשלים יחד". רומנטיקה? "לא הייתה רומנטיקה בתנועה", זורק יוסף כשהוא חוצה את סלון הבית וממשיך בעיסוקיו. פנינה צוחקת ומסבירה: "בהשומר הצעיר הייתה זוגיות וחברות, אבל יחסים אינטימיים לפני החתונה היו אסורים באידיאולוגיה. מי שעבר על העניין הזה העיפו אותו מהתנועה, בטח אם הוא היה מדריך. היה חשוב שההורים ידעו שהמחנות האלה לא הפקר".

הגרעין שלהם יועד ליישב את קיבוץ שדה־יואב שבדרום, אולם התוכנית השתנתה משום שיוסף וחברים נוספים היו אמורים להתגייס לצבא הארגנטינאי. התנועה הזדרזה והרכיבה "קבוצת אפס" – כוח חלוץ של שישה בחורים שנשלחו לארץ בטרם יגויסו. במקום שדה־יואב הם מצאו עצמם בלהבות־חביבה. "זה היה קיבוץ שסבל אז מבעיות רבות ומעזיבה מסיבית, בדרך כלל של כאלה שניהלו את המקום. היו עושים חגיגה גדולה לכבוד זה שיש כבר חמישים ילדים בקיבוץ, ואז משפחות עזבו והמספר ירד, ואז שוב חגגו כשהגיעו לחמישים ילדים, ושוב עזבו". על יוסף וחבריו הוטל לחזק את המקום, אך קודם לכן היה עליהם להקדיש חצי שנה ללימודי אולפן וחקלאות בעין־דור, כשאת סופי השבוע הם מעבירים בלהבות־חביבה. אלא שאחרי שישה חודשים התברר שהעברית שלהם לא השתפרה דייה, "אז נתנו להם מורה מוצלח יותר, עיכבו אותם עוד חודשיים, וזה הסתדר מצוין".

פנינה התבקשה בינתיים להקים קן של התנועה בריוויירה, "אלף קילומטרים מבואנוס־איירס". בגיל 19 עזבה את ביתה, הפעם עם מדריך אחר: הוא דאג להביא לקן החדש את הילדים, היא את הילדות, ויחד הם הביאו את ערכי הציונות. ההצלחה שם הייתה גדולה במיוחד, ובתום השנה התבקשה פנינה להקים קן נוסף, בצ'ילה. הפעם סירבה: היא רצתה לעלות ארצה סוף־סוף, וגם לחבור ליוסף, שהקשר שלה איתו הצטמצם למכתבים בלבד. היא מצאה לעצמה מחליפה לשביעות רצון התנועה, וב־1961 – שנה בדיוק אחרי "קבוצת אפס", ובתום שלושים יום של הקאות על סיפון האונייה – הגיעה עם 13 חברי גרעין נוספים היישר ללהבות־חביבה. כמו כוח החלוץ, גם הם נדרשו ללימודי אולפן והכשרה חקלאית, הפעם בבית־אלפא. בסופי שבוע נפגשו עם שאר חברי הגרעין באחד משני הקיבוצים, לסירוגין.

"לא נכון לגרום לכך שכל התוצרת תבוא מבחוץ. הסגר בקורונה לימד אותנו את זה. אי אפשר לדעת מה יהיה בעוד כמה שנים, אנחנו מוכרחים שיהיו לנו גידולי חיות וחקלאות משלנו"

בנובמבר 62' נישאו יוסף ופנינה, בחגיגה שהייתה משותפת לכמה זוגות, כמקובל אז. פנינה עבדה בגן הירק ובלולים של להבות־חביבה, עד שההיריון הראשון הביא להרחקתה מהעבודה עם העופות ("חששו ממחלות") ולהעברתה לעבודות ניקיון במקלחות ובשירותים המשותפים. "זה היה נורא", היא נזכרת. לא פחות נוראית הייתה הדרך המפוקפקת מצריף המגורים שלהם לשירותים: "מאה מטר בבוץ, לשים מגפיים ולרוץ".

בני הזוג שפורר היו מעורבים מאוד בחיי הקיבוץ, ופעלו בוועדות השונות ובמזכירות. כציירת מוכשרת עוד מילדות, פנינה הייתה אמונה על התפאורה שהוקמה בחגים "בחדר האוכל ובחוץ, תלוי באיזה חג".

ההורים של יוסף ואחותו הקטנה עלו ארצה שנה אחרי פנינה, וגרו בחיפה. "הם הביאו איתם מארגנטינה את הציוד שלהם לייצור מוצרי עור ואת הניסיון שלהם בתחום, הכינו פה בארץ תיקים וחגורות, והסתדרו יפה מאוד. אבל אחרי שנים אחדות האבא חטף אירוע מוחי, ולא יכול היה לעבוד יותר. אז רצינו להביא אותם אלינו ללהבות־חביבה". אלא שאז האידיליה המקומית הגיעה לקיצה. העניין לא מצא חן בעיני ותיקי הקיבוץ, "שעוד לא היו כל כך ותיקים. מכיוון שזו הייתה הבקשה הראשונה להבאת הורים לקיבוץ, ועוד מהקבוצה הדרום־אמריקנית, הם חששו שייפתח פתח לעוד ועוד בקשות כאלה. אבל אנחנו ידענו שאי אפשר להשאיר את ההורים של יוסף לבד בחיפה. הם היו מבוגרים, בלי עברית טובה, והיה צריך לדאוג גם לאחות הצעירה", אומרת פנינה.

היא ויוסף החליטו לפיכך לבחון את האפשרות של מעבר לקיבוץ עמיר, שם גר אח של פנינה, אבל מצאו את המקום אפור מדי לטעמם. אחר כך הם התכוונו לפנות לבית־אלפא, אבל בדרך הציע יוסף לרדת מהאוטובוס בצומת עין־דור ולבדוק מה אומרים בקיבוץ. "הוא הרי היה כאן שמונה חודשים, אבל בשבילי זו הייתה הפעם הראשונה. כמו כל מי שמגיע לפה, מיד הרגשתי: זה המקום. ובדיוק כשהגענו, בא מולנו מי שהיה המדריך של יוסף כאן", אומרת פנינה, קוראת אדוקה של מדורי אסטרולוגיה שלא מאמינה במקריות. "הוא שמח מאוד לראות אותנו, וכששמע את הסיפור הוא אמר שאין שום בעיה – יקלטו בשמחה אותנו ואת ההורים ואת האחות. הוא לקח אותנו ישר למזכיר של עין־דור. זה משהו, כי בלהבות־חביבה היינו צריכים לקבוע פגישה מסודרת כדי לשוחח עם המזכיר". הם פרשו את כל הקלפים, הבהירו מה הצרכים המשפחתיים, ומזכיר עין־דור הביע רצון לקבל אותם אבל גם הסתייג. "אנחנו לא אוהבים לקחת חברים מקיבוצים אחרים", אמר, אך מששמע שהאלטרנטיבה היא מגורים בעיר, אימץ אותם מיד.

ומה היה לחברים בלהבות־חביבה לומר? היה הרבה. "הם לקחו את זה קשה מאוד", אומרת פנינה. הם הבטיחו לזוג שפורר מקרר, ופנינה ענתה שהיא בכלל לא ביקשה מקרר, והיא בוודאי לא תיקח לעצמה אחד בזמן שלאף חבר אחר אין מכשיר כזה. אז הציעו לימודים על חשבון הקיבוץ, ליוסף או לפנינה או לשניהם. בני הזוג בתגובה אמרו תודה רבה, העמיסו את מעט הציוד שלהם על משאית ("אפילו כוננית לא הייתה לנו, הכנו אחת מקרשים ובלוקים") ויצאו עם הבן הבכור רני לעין־דור. לא היו פה אומנם הרבה ארגנטינאים, אבל היה גרעין מצ'ילה וגרעין מאורוגוואי.

שלושה חודשים אחרי שעברו לעין־דור פרצה מלחמת ששת הימים. "כל הבחורים גויסו מיד, והנשים ניהלו הכול בעצמן. אבל זו הייתה מלחמה קצרה מאוד. יום כיפור כבר היה סיפור אחר". במלחמה ההיא, מעבר לדאגה למגויסים בחזיתות השונות, גם הקיבוץ עצמו היה נתון בסכנה. "מטוס מצרי עבר ממש מעלינו והפציץ בשדות. אין לנו מושג איך פספס את הבתים". אחר כך הגיעה מלחמת ההתשה, שגם בה נהרג אחד מבני הקיבוץ. "שישה הרוגים היו לנו במלחמות ההן".

בעין־דור נולדו למשפחת שפורר שני בנים, נעם וחגי. הלינה המשותפת? "הילדים שלי הרגישו מעולה עם זה. גם אני הייתי בטוחה שזה הדבר הכי טוב בשבילם, אחרת לא הייתי מסכימה". נכון, היא אומרת, יש ביקורת על כל דבר בקיבוץ, "וגם על הלינה המשפחתית יש ביקורת. מי שלא היה מרוצה, עזב". בימי מלחמת המפרץ, בגלל הצורך להתעסק עם מסכות בכל פעם שנשמעה אזעקה, ההורים לקחו את הילדים לבתים הפרטיים. מאז לא הייתה דרך חזרה לבתי הילדים, "ושלנו ממילא היו כבר גדולים".

מעבר לכביש המקיף את עין־דור – כביש שלאחרונה זכה לשם "רחוב השומר הצעיר" – משקיף עלינו הר תבור, ולמרגלותיו מרחבים ירוקים טבולים בפריחה אביבית. בקרוב יכוסה חלק מהנוף המרהיב הזה בבתי הרחבה נוספים. הדור הצעיר מתחיל לחזור הנה, וגני הילדים מתמלאים מחדש.

הרחוב המוביל לבית משפחת שפורר נקרא שאול המלך, אבל פנינה לא בטוחה שגם הבית עצמו שוכן ברחוב הזה. היא עוד לא התרגלה לשמות הטריים שניתנו לדרכי הקיבוץ. על קירות ביתה תלויות תמונות ויצירות אחרות בטוב טעם, ואת סלון הבית מעטר אוסף של פילים ושאר חיות עשויות עץ, שאביה של פנינה עיצב בדקדקנות. עבודות עץ מורכבות אחרות הן מעשה ידי אחיה, שנפטר לאחרונה וחסר לה כל כך. גם אמה התברכה בידיים טובות, והתמקצעה במיוחד בסריגה וברקמה. פנינה ירשה כאמור את הגנים האמנותיים, ומולנו תלויים תחריטים מודפסים פרי יצירתה, משלבים בתוכם תחרה משמלת הכלולות שלה. כמו יוסף בעלה, היא גם מציירת באקריליק.

קשה לפספס את אהבתה של פנינה לחברי עין־דור. "אנשים חמים ונעימים", היא שבה ואומרת, ומדגישה שגם ההפרטה לא פגעה במרקם החברתי העדין כאן. "כמו כל דבר גם הקיבוץ צריך להתקדם, כך שההפרטה לא הפריעה לי. יש כאן עדיין עזרה הדדית חזקה, יש דאגה בתחום הרווחה והבריאות. יש לנו גם קרן משותפת שעוזרת במצבים מיוחדים למי שצריך. זה לא כמו בעיר. כאן עוזרים לאנשים אפילו למלא טפסים ולמצוא עוזרת בית, כשהם כבר מתקשים לתפקד בעצמם".

פנינה עצמה ממשיכה להיות פעילה בוועדת עזרה הדדית ובוועדת רווחה ובריאות, ובין לבין היא מעבירה חוג פסיפס לוותיקים ("חלקם צעירים ממני"). לפני עשרים שנה הקימה כאן גם ועדה לאיכות הסביבה, והיא האחראית לכך שבקיבוץ ממוקמים פחי מִחזור, ושעין־דור הוא הקיבוץ הראשון בעמק יזרעאל שהציב פחים חומים עבור זבל אורגני.

בדרך לבית־אלפא הציע יוסף לרדת מהאוטובוס בצומת עין־דור ולבדוק מה אומרים שם. "כמו כל מי שמגיע לפה, מיד הרגשתי: זה המקום", מספרת פנינה. "בדיוק בא מולנו מי שהיה המדריך של יוסף. הוא שמע את הסיפור ולקח אותנו ישר למזכיר של עין־דור. זה משהו, כי בלהבות־חביבה היינו צריכים לקבוע פגישה מסודרת כדי לשוחח עם המזכיר"

לקראת שנת 2000 קיבלו חייה תפנית נוספת. "באותה תקופה הגיעה לפה מרצה שקוראת בכף היד, ומי שרצה נשאר לבדיקה אצלה. היא הסתכלה בכף היד שלי ואמרה שהיא רואה שאני עוד ארפא אנשים. אמרתי לה: איך? הרי לא אלך ללמוד רפואה בגיל הזה. היא אמרה: 'את כבר תראי. את תתחילי ברייקי'. שלושה ימים אחר כך אני רואה על הלוח מודעה של חוג רייקי ברמת הגולן. אמרתי, אני לא מאמינה במקריות". פנינה ניסתה למשוך איתה את יוסף, אבל הוא לא היה בעניין, אז היא נסעה לבדה לרמת הגולן. "אני מזל שור, עם רגליים על הקרקע עד הסוף. מה לי, בת השומר הצעיר, ולעולם הרוחני? אלא שזה לא באמת משהו רוחני, זה מעשי מאוד ומדעי. כל היקום בנוי מאנרגיות, והרייקי מרפא דרך האנרגיות האלו".

אחרי סוף שבוע של לימודי רייקי היא שבה הביתה מוארת, ויוסף לא יכול היה להחמיץ את האנרגיה שהביאה איתה. "הוא אמר שיש סביבי מעין הילה, אז הוא התחיל להתעניין. שלושה ימים אחרי שחזרתי ראיתי שפותחים חוג רייקי בעין־דור. פה, בקיבוץ של השומר הצעיר!". יוסף נרשם, ובעקבותיו הגיעו בהמשך גם הבנים נעם וחגי. "אנחנו לומדים כל מה שקשור לזה ומטפלים במגוון שיטות. בעזרת האנרגיות האלה אפשר למנוע ניתוחים, להפוך עובר ממצג עכוז, ובעיקר להקל על כאבים ואף להעלים אותם. כל אחד יכול ללמוד את זה, אבל כמו בלימודי פסנתר – מי שיש לו חוש, הוא מוצלח יותר. ליוסף ולי יש חוש לזה, ואנחנו מפתחים אותו כל הזמן". פנינה לא הסתפקה בכך, ועשור מאוחר יותר למדה ליצנות רפואית. במשך שנים התנדבה במחלקות הילדים בבית חולים העמק, בבתי אבות ובבית חולים סיעודי.

ערכי החקלאות עדיין בוערים בעצמותיה, וכששואלים אותה על המצב בענף, היא מסבירה כמה חשוב שהממשלה תתמוך בחקלאים. "לא נכון לגרום לכך שכל התוצרת תבוא מבחוץ. הסגר בקורונה לימד אותנו את זה. אי אפשר לדעת מה יהיה בעוד כמה שנים, אנחנו מוכרחים שיהיו לנו גידולי חיות וחקלאות משלנו".

לצערה, היא מעורבת מאוד בנעשה במדינה. היא חייבת. קוראת עיתונים, רואה טלוויזיה, אבל לא הולכת להפגנות. "לא רואים עליי, אבל אני חולה מאוד", היא אומרת ומסבירה שקוצב הלב שהושתל בגופה מגביל את פעילותה. "כל עוד לא גורמים לי נזק אישי, אני פתוחה לדעות אחרות. שכל אחד יאמין במה שמתאים לו ויגדל את ילדיו לפי השקפת עולמו. לא כולם פתוחים, אבל פה בעין־דור הרוב ככה. זה קיבוץ מעורב – מזרחים ואשכנזים. כל ישראל ככה. זו מדינה שהאוכלוסייה שלה מורכבת מאוד, קיבוץ גלויות וכל אחד עם המנטליות שלו, ויש כאלו שמנצלים את המחלוקות ומחריפים אותן. צריכים להגיע לאיזה קונצנזוס שטוב לכולם ולא רק לחלק. אני מאוד מפחדת ממה שיקרה למדינה, ואני לא היחידה. הכי מפריע לי שאנחנו כבר לא ביחד. אני רואה בזה סכנה. ברגע שאנחנו לא ביחד, אלה מסביבנו יאכלו אותנו. ככה נפלו בית המקדש הראשון והשני – על שנאת חינם. היום אין בית מקדש, אבל יש מדינה. אנחנו צריכים שזה ייפול בפעם השלישית?"

לתגובות: orlygogo@gmail.com