הכירו את הערברית – השפה החדשה של ערביי ישראל

לפני שנים אחדות נסעתי לירדן, ועליתי למונית בגשר שייח' חוסיין. כשהתיישבתי, הנהג הירדני אמר לי: 'חוט אל־חגורה' (שים את החגורה). זה נשמע קצת משונה, אבל בלעתי את זה. אחרי כמה דקות הוא חייג בטלפון שלו, ואז אמר 'אוף'. שאלתי מה קרה, והוא השיב 'מפיש קליטה' (אין קליטה). בלעתי גם את זה. בהמשך, כשעצרנו באור אדום, הוא אמר לי 'א־רמזוראת ענדכו מתל ענא' (הרמזורים אצלכם כמו הרמזורים אצלנו)".

הנוסע, ד"ר רפיק אבו־בכר, כבר לא היה יכול להתאפק; הוא הרי לא תייר יהודי, אלא ערבי־מוסלמי. "שאלתי בערבית: 'למה אתה מכניס כל הזמן מילים עבריות?'. הנהג ענה: 'אתם הערבים בישראל מכניסים עברית בשיחות שלכם, ואני רוצה לדבר איתך בגובה העיניים'".

בזמן שהכנסת סוערת סביב חוק הלאום והמעמד שיינתן בו לערבית, רבים מהעוסקים בחקר השפה טוענים שערביי ישראל כבר מדברים בשפה חדשה – "ערברית". בסיסה הוא כמובן ערבית, אך שזורות בה אינספור מילים עבריות – חלקן בצורתן המקורית, אחרות תוך התאמה לדקדוק הערבי, כמו "רמזוראת" הנזכר לעיל. גם העברית קלטה כידוע מן השפה השכנה, אך הייבוא שלה הוא בעיקר מילות סלנג בודדות; הערבית לעומת זאת ספגה ביטויים שלמים, כמו "עשית לי את היום" ו"לא מקובל עליי", ואפילו ניבים בעלי משמעות יהודית מובהקת – "לא יעזור בית דין", למשל. יש מי שרואה בכך תהליך בלתי נמנע, אפילו מבורך. אחרים מתריעים מפני טשטוש הזהות הלאומית הערבית, ואף מצביעים על הערברית כהישג לציונות, המבקשת כביכול לנתק את ערביי ישראל ממקורותיהם.

"השפעת העברית על הערבית הדבוּרה בישראל רבה מאוד, והיא רק הולכת וגוברת", מודה ד"ר אבו־בכר, בלשן ומרצה ללשון העברית במכללה האקדמית בית ברל. "לא מתקיים כמעט שיח בין ערבים בלי להכניס לתוכו מילים עבריות. הן הפכו לחלק מאוצר המילים הערבי המדובר בכל התחומים, ואפילו ערבים במדינות ערב מודעים לכך. זה קורה או מחוסר מקבילה בערבית, או בעקבות הדומיננטיות של המילה העברית. למשל, שמות של מכשירים וכלי תחבורה – מזגן, טוסטר, כספומט, מונית, טרקטורון – הן המילים שאומרים גם ערבים".

התאמת הדיבור למציאות הישראלית, אומר ד"ר אבו־בכר, מגיעה אפילו למה שאמור להיות על־שפתי: שמו הפרטי של אדם. "כשערבי שואל ערבי 'מה שמך?', התשובה תהיה 'מחמד' או 'מחמוד' בח' ערבית. כשיהודי ישאל את אותה שאלה, הערבי יהגה את שמו 'מוכמד' או 'מכמוד', בדיוק כפי שמבטאים זאת היהודים. לעיר באקה אל־ע'רבייה הוא יקרא, בשיחה עם יהודי, באקה אל־גרבייה. זה נובע מהרצון לא להקשות על עמיתם היהודי, ואפילו להידמות אליו".

הפתרון של הטוקבקיסט

לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, למעלה מ־50 אחוז מערביי ישראל שולטים בעברית ברמה טובה עד טובה מאוד, הן בדיבור והן בכתיבה וקריאה. כ־30 אחוזים קוראים וכותבים עברית ברמה חלשה או כלל לא; 24 אחוזים מדברים עברית במשלב נמוך או לא דוברים אף מילה.

"ידיעת העברית היא כבר לא מנת חלקם של משכילים בלבד. יש רבים שלא רק מדברים עברית אלא גם כותבים לעצמם בעברית – למשל ביומן האישי, במרשם קניות וכדומה", אומר ד"ר עבד אלרחמאן מרעי, מרצה בכיר לספרות במכללת בית ברל. הוא נותן סימנים בפערי השליטה של ערבים בעברית: "המאפיין הבולט הראשון הוא הגיל – לצעירים הערבים יש עברית טובה יותר מאשר למבוגרים, וזה קורה במידה רבה בגלל החשיפה שלהם לתוכני המדיה. המאפיין השני הוא המין: השליטה בעברית בקרב הגברים גבוהה יותר מאשר בקרב הנשים, אם כי זו מציאות שהולכת ומשתנה. גם למיקום הגיאוגרפי יש השפעה רבה – ככל שהיישוב הערבי קרוב יותר למרכז הארץ, כן מתעצם השימוש בעברית. מטבע הדברים, תושבי הערים המעורבות, כמו יפו, חיפה, לוד, רמלה ועכו, הם המעורים ביותר בשימוש בעברית, בשל המגע היומיומי עם השכנים היהודים".

השפה המעורבת הפורצת אל השיח הפרטי והציבורי של הערבים, הערברית, היא פרק נוסף במערכת היחסים בין השפות־האחיות. כאן בארץ ישראל הן נפגשו באופן אינטנסיבי בשנות המנדט הבריטי, כשמספרם של היהודים הפך למשמעותי. הן העברית והן הערבית הוגדרו אז כשפות רשמיות בתחומי ארץ ישראל, ולאנגלית הייתה עדיפות על שתיהן. "הערבים כמובן לא רצו אז ללמוד עברית, כי זה נחשב לשיתוף פעולה עם הציונים", אומר ד"ר מרעי. "התפיסה הייתה שאם אתה לומד את שפתו של האויב, אתה מתחיל לקבל אותו כחלק מהמקום. היה ניסיון ללמד עברית בבתי ספר בצפון, אבל זה נפסק אחרי שנה כי התנועה הלאומית הפלסטינית אסרה על כך".

קברניטי התנועה הלאומית הפלסטינית היו נחרדים מן הסתם אילו צפו בסרטון הוויראלי של המורה הערבייה השרה לתלמידיה בעברית "גשם, גשם מטפטף". כיום ערביי ישראל לומדים עברית כבר בגיל הגן, בהתאם לתוכנית הלימוד "עברית על הרצף" שיזם שר החינוך נפתלי בנט ב־2015. בבתי הספר הערביים נלמדת העברית כשפה שנייה, לא כשפה זרה. העומס המוטל על התלמיד הערבי גדול במיוחד: נוסף על בחינות בגרות בעברית ובאנגלית, הוא נבחן גם בערבית – אך לא בשפה המדוברת אלא בזו הספרותית, השונה ממנה מאוד. "הערבי־הישראלי הוא בעצם דו־לשוני גם בתוך השפה שלו", מסביר מרעי. "זה מעמיד את הלומד בדילמה קשה. בבית הספר הוא פוגש לראשונה את השפה הכתובה ומחויב להשתמש בה, אך כשהוא יוצא מכותלי הכיתה הוא חוזר לשפה המדוברת. כאן נכנסת לתמונה העברית, שמשלימה לו מילים מהלקסיקון ובעצם מתווכת בין שתי הרמות הלשוניות. בעזרתה, דובר ערבית יכול לתקשר עם סביבתו בדרכים מגוונות ועשירות יותר".

הדבר בא לידי ביטוי למשל בכתיבת תגובות באתרי אינטרנט. "רבים מהערבים כותבים שם בעברית, או בערבית באותיות עבריות. קל יותר ככה", אומר ד"ר עלי ותד, ראש המסלול להכשרת מורים לעברית במכללה האקדמית בית ברל. "כשאתה כותב בערבית זו צריכה להיות ערבית ספרותית, והיא קשה מאוד. לא נעים לכתוב בערבית לא תקינה. לעומת זאת כשערבי כותב בעברית לא שופטים אותו על אי שליטה בשפה".

לפי ד"ר מרעי, גם התלות של הערבים בשוק העבודה היהודי היא מנוף לחדירת העברית. "החברה הערבית הייתה ביסודה חברה חקלאית. כל משפחה עבדה בחלקת האדמה שלה, ומשם הגיע עיקר הפרנסה. ב־1948 נלקחו האדמות, ומאז נוצר מגע אינטנסיבי בין המעסיק היהודי לעובד הערבי. כשפועל נמצא בכל יום בבית העסק, במוסך או במפעל, הוא קולט שם מילים עבריות ואז משתמש בהן כשהוא חוזר לביתו. ערבים רבים עסקו בקטיף פירות הדר, וכששאלו אותם 'פֵישְ אִנְתִי בִּתִשְתְעִ'ל?' (במה אתה עובד?), התשובה הייתה 'אַנָא בַּשְתְעִ'ל בִּלְקַטִיף' (אני עובד בקטיף). כך נכנסה המילה העברית קטיף לשפת הערבים. עובדי הבניין החדירו מילים כמו מסלול, טפסן ואחרות, שדווקא היו להן מקבילות ערביות. המריצה הדו־גלגלית שנקראת 'יפונקה', עקב דמיונה לריקשה יפנית, קרויה בפי הערבים 'יָאבּוּנְכָּא'".

בספרו "וואלה בסדר" בחן ד"ר מרעי, תושב קלנסווה, את התפתחות השפה החדשה. "העברית והערבית שתיהן שפות שנכתבות מימין לשמאל, והן קרובות זו לזו במבנה, באוצר המילים ובהיבטים נוספים", הוא אומר. "יש מילים רבות דומות בשתיהן, עד שההבדל ביניהן נעלם – ערבי, עברי, תלמיד, אדם, נפש ועוד".

שילוב העברית בדיבור השוטף, מסביר ד"ר מרעי, נעשה בכמה דרכים. הפשוטה והשקופה ביותר היא שימוש במילים עבריות כמות שהן, מה שמכונה "שאילה ישירה". כך נקלטו אצל ערביי ישראל מילות ברכה ואישור כמו "בסדר", "יופי", "מצוין", "שלום", "להתראות". שאילה ישירה כוללת לפעמים שינויי מבטא – כאשר פּ הופכת לבּ' וכדומה. המילה "פיתה" מוכרת כ"בּיתה", והמושג "קובּת חולים" התקבע גם הוא. "חלק מן המילים העבריות נפוצות עד כדי כך שלדוברים הערבים נדמה שהן מילים ערביות לכל דבר. נוכחנו שתלמידים רבים בבית הספר היסודי חושבים ש'בסדר' היא מילה ערבית".

גם צירופי לשון עבריים חלחלו לערבית, רבים מהם לקוחים מתחום השירות הציבורי. כך אפשר לשמוע בין הערבים את המונחים "משרד הפנים", "מכון רישוי", "ועדת קבלה", "ביטוח לאומי" ו"מפעל הפיס". צירופים פופולריים אחרים לקוחים מתחום הבריאות: "אירוע מוחי", "מחלה כרונית" או "קריסת מערכות". אצל המחנכים הערבים נפוץ השימוש במושגים כמו "מרַכֵּז מקצוע", "יום לימודים ארוך", "שעה פרטנית", "שעות שהייה" ועוד. לצד אלה אפשר לשמוע בין הערבים בישראל ביטויים עבריים כלליים בעלי אופי דיבורי. כשרוצים לשבח מישהו יאמרו שהוא "גבר לעניין", או להפך, "אדיש לאללה" – ביטוי דו־לשוני. "אלוהים גדול" נאמר בעברית, לצד הביטוי הערבי שממנו הגיע – "אללה כְּבִּיר". יש גם ביטויים ממשלב גבוה יותר, כמו "בכייה לדורות", וכן שמות מועדים כמו "יום השואה" ו"יום העצמאות". לדברי מרעי, המילים העבריות משמשת לפעמים כתחליף כאשר הדובר הערבי אינו מכיר את המילה המקבילה בשפת האם שלו. כך למשל, המילה "תהליך" תפסה את מקומה של סַיְרוּרַה.

"לצד השאילה הישירה, משולבים במקרים רבים צורנים ערביים, כמו 'אל' הידיעה, צורות הריבוי בערבית, ועוד", אומר מרעי. "מהמילה 'בָּלָגָן’ נגזר הפועל אַתְּבַלְגַן: 'אִעְמִלִתְ אִמְתִחָאן וַאִתְּבַלְגַנִתְ' – עשיתי בחינה והתבלגנתי. תחנת משטרה תיקרא 'תַחַנָאת אִלְמִשְטַרָה', יום פתוח במוסדות חינוך הוא 'אִלְיוֹם אִלְמַפְתוּח', והתלוש החודשי – 'תלוש אִלְמַסְכּוֹרֶת'. דרך נוספת של קליטת מילים עבריות היא השעטנז, צירופי לשון המורכב ממילים בשתי השפות. כך נולדו בשיח הערבי צירופים כמו 'שַהָאדִת בַּגְרוּת' (תעודת בגרות), 'אִמְתִיחָאן אִלְמִיצָ"ב' (בחינת המיצ"ב), 'חַלִיבּ תנוּבָא' (חלב תנובה), 'מַשְאֵבַת מַיֵיה' (משאבת מים), 'חְ'יָאר חמוּץ' (מלפפון חמוץ), ובבתי הקפה אפשר להזמין 'קַהְוֶוה מַע חַלִיבּ הָפוּך'".

עדיפות לעברית ניתנת בין השאר בתחומים הנחשבים לטאבו חברתי, כגון מין, צורכי הגוף, קללות וכדומה. גם כשמדובר בחולה סרטן, יהיו שיימנעו מהמילה הלא נעימה, ויאמרו "עִנְדוּ גידול" – יש לו גידול.

תופעה מעניינת בעירוב שתי השפות היא תהליך מטמורפוזה, שבו מילים ערביות נכנסו לעברית, עברו בה שינוי מסוים, ושבו לשפת המקור בלבוש חדש. כזה הוא למשל הצירוף "אללה יוסתור": הביטוי המקורי בערבית נהגה "אללה בֻּסְתוּר", ומשמעותו הבעת ביטחון באלוהים שידאג להקל את המצוקה. "דוברי הסלנג העברי החליפו את האות הראשונה, ושינו את המשמעות לביטוי חרדה – אלוהים ישמור. היום אפשר לשמוע גם דוברי ערבית אומרים משפט כמו 'אַלְלָה יוּסְתוּר שוּ פִי חַוָאדִתְ' טוּרוּק' – אלוהים ישמור מתאונות הדרכים".

הניירת לא מתורגמת

"אם ברצוננו לשמור על זהותנו, עלינו לשמור על השפה הערבית. כאשר משמיטים את המילה 'אנשאללה' ומאמצים את המילה 'בסדר', כאשר אנו מרשים ללשונותינו להיות מופקרות לפלישה יומיומית של מונחים בעברית, פירושו של דבר שאדמתנו, מקומותינו הקדושים וזהותנו מופקרים אף הם, וכל אחד ממרכיבי קיומנו – כפרטים וכאומה – נתון להתקפה.

"…מתנהלת מלחמה נגד השפה הערבית. המשבר הוא משבר כבוד, לא משבר שפה. זהו משבר של דוברי השפה, לא משבר של מילים. לא הערבית נחלשה אלא אנו, בניה, נחלשנו והתרשלנו בהגנה עליה. השפה שלנו בסכנה, ואנו האשמים".

את הדברים אמר השייח' ראאד סלאח, ראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית בישראל. לא רק קיצונים דתיים שותפים לתפיסה הזו: ככל שהעברית מחלחלת אל תוך החברה הערבית, כך גדלים החששות מפני מגמה של "עברות", שתפורר את הזהות הלאומית הערבית.

ד"ר אבו־בכר סבור שלחששות הללו אין כל בסיס. "מרצון או לא מרצון, החברה הערבית קיבלה את השפה העברית, והיום היא חלק אינטגרלי מחייה. זו עובדה קיימת. המגע בין השפות הוא טבעי. העברית מעשירה את השפה הערבית הדבורה, ולהפך. האם ערבי המדבר בעברית או משתמש בה בשיחתו הערבית, לא נחשב לערבי? האם אינו קנאי לערביותו? לא שמעתי ממנהיג יהודי קריאה לאזרחים הערבים לבטל את שפת אמם".

גם במצב הנוכחי, מקומה של הערבית במדינה אינו ברור. מעמדה כשפה רשמית אמנם נותר בתוקף מאז ימי המנדט, אך במובנים רבים יש לכך משמעות הצהרתית בלבד. ב־2002 חל שינוי: בג"ץ חייב עיריות שבתחום שיפוטן מתגוררת אוכלוסייה מעורבת להוסיף לשלטים העירוניים כיתוב בערבית. רבים ראו בכך הוכחה למעמדה הרשמי של הערבית. בימים אלו עולה לדיון "חוק הלאום", שלפי הנוסח שפורסם השבוע מגדיר את העברית כשפה רשמית יחידה, ומבטיח הסדרה של מעמד הערבית בחוק נפרד. בהתייחסו לחוק אמר לפני ימים אחדים השר יריב לוין שכל אזרח ישראלי צריך לדעת את השפה העברית.

גם ללא השינוי החוקי, הכנסת השפה העברית למוסדות החינוך של ערביי ישראל נתפסת לעיתים כערעור על מעמדה של התרבות הערבית, בפרט בגילאים צעירים במיוחד. ד"ר עלי ותד, למשל, סבור שתוכנית "עברית על הרצף" תפגע בחיבור של ילדי הגן לשפה שהם שומעים בביתם. "מובן שאנחנו רוצים שהצעירים ידעו עברית, אבל לא על חשבון הזהות הערבית והתרבות הערבית", הוא אומר. "קודם כול צריך ללמוד את שפת האם, ואז קל יותר ללמוד את השפה השנייה. העברית ממילא הולכת ומתחזקת בדיבור היומיומי, אפילו בקרב הפלסטינים".

לפי ד"ר מרעי, העברית מקבלת במערכת החינוך הערבית עדיפות מובהקת על פני שפת האם של התלמידים. "זה לא מתבטא רק בלימודי לשון, אלא גם במקצועות שיש להם נגיעה למרכיב הלאומי והתרבותי – אזרחות, היסטוריה, גיאוגרפיה. בכל המקצועות האלו קיים מגנון של העדפת התרבות וההיסטוריה היהודיות על פני אלה של הערבים. יהודים וערבים לומדים מאותו ספר אזרחות בשינויים מינוריים בלבד – כאילו הם שווים בכול, ואין מכשולים ואפליית ערבים. או בהיסטוריה: למה הערבי צריך ללמוד על ההיסטוריה היהודית והשואה, אבל לא על הנכבה?"

מדינת ישראל, אומר מרעי, נוהגת משנותיה הראשונות להשתמש במערכת החינוך הערבית כדי לנתק את שורשיה של הלאומיות הפלסטינית. "תמיד למדו על הציונות, על ביאליק, על טשרניחובסקי, על כל נכסי התרבות והמורשת של הישות הציוניות. לעומת זאת, העלימו והסתירו באופן מוחלט כל נגיעה לתרבות הערבית או המוסלמית. המגמה הזו נמשכה שנים רבות, ורק לאחר לחצים חל שינוי מסוים.

"גם היום, כמעט כל המרחב הציבורי מתנהל רק בשפה העברית. זאת למרות שעל פי חוק, לאזרח הערבי יש זכות לקבל שירותים בשפתו. רובם המוחלט של המוסדות בישראל ממוחשבים רק בעברית, וזה כולל את שירותי הבריאות, הבנקים ומשרדי הממשלה. אי אפשר להגיש לבתי המשפט מסמכים בשפה הערבית, או לקבל פסק דין בערבית. אפילו ברשויות המקומיות הערביות, כל ענייני הניירת מתנהלים בעברית. זה אבסורד, כי שם גם הפקידים וגם מקבלי השירות דוברי ערבית.

"כך, העברית הפכה לאבן יסוד בחיי כל אזרח ערבי. ואחרי הכול, הממשל בישראל עדיין לא מרוצה מידיעת השפה העברית בקרב הערבים. לכן יצאה התוכנית של השר בנט, 'עברית על הרצף'. שר שמזוהה עם הימין רוצה שערבים ידעו יותר ויותר עברית, וזה מעלה את השאלה – מה המטרה שלו בעצם?"

לעודד את שילוב האוכלוסייה הערבית במדינה?
"האם אכן אלו מניעים טהורים? כבוד השר רוצה ללמד את הערבים עברית כדי שישתלבו. יפה, באמת כל הכבוד. אבל נניח שהערבי באמת ידע את העברית על בורייה, האם הוא גם יקבל זכויות כמו היהודי? יש הרבה ערבים שלומדים ורוכשים תארים מכובדים, ובכל זאת – ראיתם פקידים ערבים במשרדים הממשלתיים? שלא לדבר על האוניברסיטאות – כמה מרצים יש לנו באקדמיה? ולמה בנט, כשר שיש לו כוח וסמכות, לא מחייב את היהודים ללמוד ערבית? איפה האיזון? למה הערבי צריך להתאים את עצמו למדינה, במקום שהיא תתחשב בו?"

אז יש פה הדרה מכוונת?
"בוודאי. זה עניין של מדיניות, ולצערי שום דבר לא באמת השתנה מאז קום המדינה. השר צריך לומר: 'אני רוצה שהערבים ידעו יותר עברית, ישתלבו במדינה, ושזו תהיה השתלבות אמיתית'. אבל החברה היהודית רוצה שהערבים ישתלבו בתעסוקה רק בעבודת מפעלים וכדומה, לא בשירות הציבורי ולא בתפקידי מפתח. רוצים שבמקום להביא עובדים זרים מחו"ל, הערבים יעשו את העבודה המלוכלכת. זהו בעצם הקונפליקט שהערבי חי בו. הוא רוצה להשתלב, אבל החברה הישראלית רוצה אותו במעמד נחות. לכאורה היא רוצה להכניס את הערבים לתוכה, אבל בפועל היא משאירה אותם מחוץ לקונצנזוס".

פרופ' מוחמד אמארה, מומחה לשפה ובלשנות חברתית, סבור שבמקביל לעברות מתרחש גם תהליך הפוך. "פעם הערבי היה נחשף דרך המדיה לעברית בלבד. היום הוא כבר לא צורך את התקשורת רק בשפה הזו. הקשר למדינות ערב מתחזק, כי יש אפשרות לבקר בהן. כל אלה מחזקים את הזיקה של ערביי ישראל לשפה הערבית.

"בכלל, אדם יכול לשלוט בעת ובעונה אחת בכמה שפות, והאחת לא צריכה לבוא על חשבון האחרת. היהודים עצמם הם דוגמה מצוינת לכך: הם שמרו על העברית כשפת המורשת, התפילה והקודש, ובחוץ דיברו את השפה הרווחת. והנה, השפה העברית עדיין קיימת אחרי אלפי שנים. אנחנו צריכים לשנות את תפיסת השפה מאיום למשאב. ריבוי שפות הוא לחלוטין משאב. אדם ששולט בכמה שפות רואה את העולם בצבעים אחרים. יש לו גמישות קוגניטיבית ומנטלית, הוא מתנהג כלפי אנשים בצורה שונה. השפה היא לא רק כמה מילים שמטרתן לתקשר עם האחר, אלא הרבה מעבר. זה לא עניין פוליטי, ימנים ושמאלנים יכולים להסכים שריבוי שפות הוא טוב לכולם".

תהליך העברות נובע רק מצורך תעסוקתי מעשי, או גם מרצון להשתלב בחברה הישראלית?
"הערבים רוצים להשתלב כלכלית וגם חברתית. שילוב לא יכול להיות כלכלי בלבד. צריך לזכור שהתמונה הפוליטית לא תמיד משקפת את יחסי העמים בשטח. נכון שהזהות הערבית הפלסטינית חזקה מאוד בקרב ערביי ישראל, אבל גם הזהות הישראלית האזרחית הולכת ומתחזקת. אנחנו רוצים להשתלב, ולא רואים סתירה בין ערביות לישראליות במובן האזרחי".

ד"ר אבו־בכר: "מרצון או לא מרצון, החברה הערבית קיבלה את השפה העברית, והיום היא חלק אינטגרלי מחייה. זו עובדה קיימת. המגע בין השפות הוא טבעי. העברית מעשירה את השפה הערבית הדבורה, ולהפך. האם ערבי המדבר בעברית או משתמש בה בשיחתו הערבית, לא נחשב לערבי? האם אינו קנאי לערביותו? לא שמעתי ממנהיג יהודי קריאה לאזרחים הערבים לבטל את שפת אמם"

מחוזות אחרים

אחת התוצאות של החשש משחיקת השפה הערבית היא "האקדמיה ללשון ערבית". בשנת 2008, לאחר לחצים מצד משכילים ערבים, החליט משרד התרבות והספורט על הקמת המוסד הזה, המוכר כאקדמיה רשמית לצד המקבילה העברית.

מה תפקידה של האקדמיה ללשון ערבית? לפי ד"ר שלמה אלון, היהודי היחיד החבר בה, היא עושה "בדיוק מה שעושה האקדמיה ללשון העברית. מוציאה ספרים וכתב־עת, מחדשת מילים. עכשיו אנחנו מוציאים מילון. אנשים כותבים מאמרים ומעבירים הרצאות בבתי ספר, והכול בהתנדבות".

למרות מעמדן הזהה, תקציב האקדמיה ללשון ערבית הוא כ־22 אחוז מזה של האקדמיה ללשון העברית. יש הרואים בכך סממן נוסף של אפליה, אך ד"ר אלון אינו מקבל את הטענה הזו. "התקציב צריך לשקף את היקף האוכלוסייה, וזה הגיוני", הוא אומר. "יש לציין שמירי רגב העלתה מיוזמתה את התקציב לפני שלוש שנים".

כמי ששימש בעבר מפקח על לימודי הערבית ומפמ"ר אזרחות, הוא דוחה גם את הטענות על שימוש במערכת החינוך ככלי להחדרת השקפות ציוניות בקרב ערביי ישראל. "נכון, בזמן הממשל צבאי הייתה שליטה מאוד חזקה על מערכת החינוך הערבית. הכול הוכתב מלמעלה, עם לא מעט דורסנות. כיום זו לא המציאות. אמנם במסגרת לימודי עברית התלמידים הערבים נדרשים ללמוד פרקים בהיסטוריה ואפילו בתנ"ך, אבל זה מותאם אליהם. כותבי התוכניות הם כולם ערבים".

ד"ר אלון היה אחד הדוברים בכנס ראשון מסוגו שערכה האקדמיה ללשון העברית לפני כשבועיים, שעסק בהשפעת העברית על החברה הערבית. את האירוע יזמה יסמין בכריה, עיתונאית ערבייה־מוסלמית ילידת רמלה. מי שפוגש בה לראשונה יתקשה לנחש לאיזה לאום שייכת בכריה, המצוידת בעברית רהוטה ונטולת מבטא ובשם פרטי מתעתע. "לא מזמן נסעתי באוטובוס עם חברה ודיברנו בעברית, ופתאום ניגשה אלינו אישה דתייה והציעה לנו להצטרף לשיעורי תורה", היא מספרת. "אני מניחה שאם היא הייתה שומעת מבטא ערבי, היא הייתה מוותרת על ההצעה הזאת. יש פעמים שאני נהנית להוציא את המרצע מהשק, ובמקרים אחרים אני משתעשעת עם השפה ומשתמשת בה לחקר יומיומי. אני נכנסת לעולמן של שתי הקהילות, ושומעת מה כל אחת חושבת על האחרת".

את העברית היא ספגה משנותיה הראשונות. "ההורים שלי האמינו שמוסדות החינוך הם הדרך הטובה ביותר להשתלב ולהצליח, אז הם שלחו אותי לגן יהודי. אפילו הייתי אמא של שבת כמה פעמים, זה היה מאוד נחמד".

העברית משפיעה על הזהות שלך?
"אולי בהסתכלות חיצונית זה מציג אותי כאדם אחר. גם אם בתחושה שלי אני ערבייה, וגם אם בבית מנסים לשמר את המסורת והזהות, כשאני יוצאת החוצה אני נחשפת לעולם תכנים שונה. אני לא חושבת שיש כאן משהו שגוי, ואני לא רואה בזה כריחוק מהזהות, אבל השפה העברית תמיד תוביל אותי למחוזות אחרים. הרבה ערבים מתגוררים בחו"ל ומדברים שפה אחרת, וזה לא הופך אותם ללא מוסלמים. רק כאן בישראל זה מורכב יותר, בגלל הסכסוך הפוליטי־לאומני, שמתבל וצובע את היחסים בין העמים ואת ההתייחסות שלנו לשפה.

"בהווי הישראלי, אם ערבי מדבר עברית או פועל לקיום דיאלוג במרחב המשותף, באמת מאשימים אותו שהוא סוטה מהזהות שלו, משתכנז, מתייהד. צריך להבין שזה לא סותר. ערבים שמדברים עברית לא מוותרים על השפה הערבית, אלא מוסיפים תרמיל למסע שלהם".

"לא מזמן נסעתי באוטובוס עם חברה ודיברנו בעברית, ופתאום ניגשה אלינו אישה דתייה והציעה לנו להצטרף לשיעורי תורה. אני מניחה שאם היא הייתה שומעת מבטא ערבי, היא הייתה מוותרת על ההצעה הזאת"

 

לדברי בכריה, בחברה הערבית גוברים הצמא והביקוש לידיעת העברית. "קיבלתי פניות מהמון מרכזים לא פורמליים שביקשו שאלמד שם עברית, וגם מבתי ספר שסיפרו שהמורים אצלם לא מספיק טובים. המציאות השתנתה. היום אפילו הורים מוסלמים אדוקים מבקשים שהילד ייחשף יותר לעברית. אם בעבר ראינו אותה כמשהו שמנתק אותנו מהמקורות, היום אנחנו יכולים להבין שזה אלמנט קיומי בסיסי. יותר ויותר אנשים בכל הגילאים מבינים שאין סתירה".

בכריה עצמה סבורה שהעברית אינה רק צורך פרגמטי, אלא מרכיב מרכזי ביצירת דו־קיום ערבי־יהודי במדינה. "יש צורך חברתי להכיר אנשים, לדבר איתם, להיות חלק ממשהו שקורה כאן. זה לא רק אילוץ כלכלי. הכול שזור יחד".

אם הכול כרוך יחד, והשפה גם יוצרת קשר בין־אישי, אולי יש משהו בטענה שהעברית פוגעת בזהות הערבית.
"יש אנשים שלא מצליחים לדבר עברית טובה, וכדי להצדיק את הקושי שלהם הם מקשרים אותו לעניין הזהות. אבל גם אנשים שבעבר היו רכושנים כלפי השפה הערבית מבינים היום שהעברית נותנת להם ערך מוסף. זה אפילו נהיה אופנתי לאחרונה. אנחנו כולנו חיים כאן יחד ולא נראה שזה הולך להשתנות בזמן הקרוב. חל שינוי כללי בתפיסה של החברה הערבית, ואחת האינדיקציות לכך היא רכישת השפה העברית".

מילים: עדן בן־זקן

למרות כניסתה האינטנסיבית של העברית למרחב הערבי־ישראלי, במערכת החינוך הערבית נרשמת ירידה מתמשכת בציוני בחינות הבגרות בעברית. בשנת תשע"ו היה הציון הממוצע כ־60, לעומת 67.5 בתשע"ה, ו־70 בשנה שקדמה לה. רבים תולים את המגמה הזו בירידה באיכות ההוראה. מאידך גיסא, מקצוע הוראת העברית הולך ונעשה מבוקש יותר במגזר, וכיום יש בארץ שבע מכללות, ארבע מהן ערביות, המכשירות מורים ערבים למקצוע העברית.

ד"ר רמה מנור, שכיהנה כראש החוג ללימודי עברית במכללת בית ברל, ערכה בשנת 2015 מחקר לגבי עמדותיהם של סטודנטים ערבים כלפי השפה העברית, תרבותה ודובריה. במחקר השתתפו 89 סטודנטים הלומדים בחוג ללשון וספרות עברית, רובם דתיים מאזור המשולש. מהתוצאות הסיקה ד"ר מנור שהצעירים הערבים תופסים את העברית כאמצעי להשגת שיפור כלכלי וחברתי. "לפי הדיווח שלהם, אחת הסיבות העיקריות לבחירתם ללמוד עברית היא הרצון לשלוט בשפת המדינה", אומרת מנור. "גם למניע החברתי יש השפעה. הסטודנטים האלה הרי חיים בשני עולמות – מצד אחד הם חשופים לתרבות הישראלית ולחברה היהודית, ומצד שני הם חיים ופועלים בחברה שלהם, שמאגדת מסורת וקולקטיביזם".

בתשובות התלמידים ניכר פער משמעותי בין הערכתם לשפה העברית, לבין העמדה שלהם כלפי החברה היהודית. "הם באים ללימודים מתוך אהבה לעברית, רוצים להכיר את השפה ואת התרבות שסביבה, אוהבים את הצלילים שלה. אבל העמדות שלהם כלפי החברה היהודית דווקא לא תורמות למוטיבציה הפנימית. כלומר, אמנם יש להם הערכה גבוהה כלפי היהודים בתחום האינטלקטואלי, אבל בתחום החברתי ההערכה שלהם נמוכה. אני מניחה שזה מושפע בין השאר מהמצב החברתי־פוליטי".

נדין מחאמיד, תושבת אום־אל־פאחם וסטודנטית להוראת עברית בבית ברל, מספרת שבחרה במסלול הזה בשאיפה לשפר את רמת הלימודים במקצוע. "רוב הצעירים הערבים שאני מכירה יודעים עברית מינימלית. בין החברות שלי, אני היחידה שמדברת את השפה ברמה טובה. אני כל הזמן אומרת להן: אם אנחנו לא יודעים עברית, מה אנחנו עושים בארץ הזאת? חייבים לדעת בשביל העבודה, או כדי להסתדר בבית חולים ובמשרדי ממשלה. זו בעיה ממש גדולה אצלנו".

את העברית שלה היא למדה באמצעות קריאת עיתונים והאזנה לשירים. "אבא שלי מביא לי שירים בעברית, שאשמע. זוהר ארגוב, עדן בן־זקן. אפילו הלכתי להופעה של עומר אדם".

את משלבת מילים בעברית בתוך שיחה בערבית?
"כשאני מדברת עם חברות, אני אומרת הרבה 'בסדר', 'חבל', 'כנראה', 'לא נורא'. לא תמיד נעים לי להשתמש בעברית. כשאני פוגשת ערבים מהשטחים, אני מרגישה שזה לא יפה לדבר ככה מולם. הם אומרים, 'מה איבדנו את השפה הערבית? את המקור שלנו?'. אבל אנחנו חיים אצל היהודים, ולכן חייבים להכיר את השפה שלהם".

עצור, נרטיב ציוני לפניך

עבור הפלסטינים ביהודה ושומרון, העברית היא אכן שפה זרה. הדור המבוגר עוד דובר עברית סבירה שרכש בימי טרום האינתיפאדות, כשרבים מהתושבים עבדו בישראל או סחרו עם יהודים; הדור הצעיר, שאינו בא במגע עם החברה היהודית, כמעט אינו מבין את שפתה. אם יש כאלה שבקיאים בעברית, לרוב אלה דווקא פעילי פת"ח, חמאס וג'יהאד: נכון להיום מוחזקים בבתי הסוהר כ־5,800 אסירים ביטחוניים, והם מקבלים שיעורי עברית ונחשפים לשפה גם דרך המגע עם הסוהרים ואמצעי התקשורת הישראליים.

מי שמנסה לשנות את יחסם של הפלסטינים לעברית הוא מוחמד אבו־צביח, תושב חברון. לפני כשנתיים פתח אבו־צביח בלב העיר את "בית השפה העברית", ויחד עם מורה נוספת הוא מעביר שם קורסים לפלסטינים. "הקמתי את בית הספר כי הדרך הכי טובה להביא את השלום היא באמצעות השפה", הוא מסביר. "גם את הילדים שלי בבית אני מלמד עברית. העמים צריכים לתקשר עם הצד השני, ורוב היהודים לא יודעים ערבית".

הוא עצמו נולד וגדל בחברון, אך את העברית הרהוטה שלו רכש בירושלים: בגיל 14 עבר לעיר והתגורר בה עשר שנים. "חייתי שם בלי אישור. אף אחד כמעט לא ידע שאני פלסטיני מחברון. בכל פעם הייתי מתחזה למישהו אחר. היה קשה לחיות ככה, חבל על הזמן. זה כאילו לחיות בסרט במשך עשר שנים. כשיצאתי לבלות במועדונים, הייתי אומר שקוראים לי אדם. בירושלים למדתי משחק ותיאטרון, עבדתי במסעדות. היו לי מלא חברים יהודים, אפילו הייתה לי חברה יהודייה ועמדנו להתחתן. אבל אז נעצרתי כשוהה בלתי חוקי, ונפרדנו".

הוא ישב במשך כמה חודשים בכלא הישראלי, ושם למד לקרוא ולכתוב בעברית. "קיבלתי את היסודות הלשוניים שהיו חסרים לי. זה השפיע הרבה על השפה שלי. הייתי התלמיד המצטיין בשיעורים. היו איתי בכלא ערבים־ישראלים, היו גם רוסים ואתיופים, ואני הייתי הטוב מכולם".

הקורסים שהוא מעביר ב"בית השפה העברית" הם בני 35 שעות, שמתפרסות על פני חודשיים. העלות: 450 שקלים. "יש אצלנו בערך 50 תלמידים ותלמידות במקביל. בשנתיים שהמרכז קיים, למדו בו בסך הכול בין 600 ל־700 תלמידים. יש קורס מתחילים, בינוני ומתקדמים. אני מעביר כל שיעור גם בשידור ישיר בפייסבוק, שם יש לי מאות אלפי עוקבים. כך שאם למישהו אין כסף לבוא לשיעורים, הוא יכול ללמוד מהבית, דרך האינטרנט".

איך מגיבים לשיעורים האלה בחברון?
"הרבה אומרים לי 'איך אתה מעז ללמד את שפת היהודים? הם אויבים'. אני אומר – לא. לא כל היהודים אויבים שלנו, כמו שלא כל הערבים חברים שלנו. אני מלמד את הילדים שלי לא לשנוא, וכך גם את התלמידים. אני אפילו מנסה להוציא לנו אישורי כניסה לישראל, כדי שהתלמידים יכירו את הישראלים, לא רק את החיילים והמתנחלים. שהם יראו שיש בישראל גם אנשים שמנסים לחיות בשלום, ויש להם חיים נורמטיביים".

השאיפות לדו־קיום, הוא מודה, לא בהכרח עומדות בראש מעייניהם של התלמידים. "בדרך כלל מביא אותם העיסוק שלהם. רובם עובדים בישראל, בעיקר בבניין. יש גם כמה בחורות שלומדות ראיית חשבון, אז הן באות ללמוד כדי שיוכלו לקרוא ולכתוב את הצ'קים בעברית".

גם המגע היומיומי עם הצבא יוצר מוטיבציה ללימודי עברית בחברון. "האנשים עוברים בדיקות במחסום, מבקשים מהם תעודות זהות ועושים עליהם חיפוש. הבעיה היא שהחיילים יודעים מעט מאוד ערבית, וגם כשהם מדברים המבטא שלהם לא ברור. ואז יכול לקרות שהחייל יגיד 'תרים ידיים', הפלסטיני יכניס את הידיים לתיק כי הוא חושב שביקשו ממנו תעודת זהות, והחייל יירה בו. זה כבר קרה. לכן אני לוקח את התלמידים שלי במהלך הקורס להרבה שיעורי שטח במחסומים, שילמדו איך לתקשר שם. גם הכנתי עכשיו חוברת בשביל חולים שצריכים לצאת לבתי החולים בישראל, כדי שידעו לתקשר עם הרופאים".

התלמידים שותפים לעמדתך כלפי היהודים?
"נדהמתי לגלות לכמה תלמידים יש אותה דעה כמו שלי, ששואפת לשלום. נדהמתי גם מתלמידה ממש קיצונית, שחושבת שכולם צריכים למות. היא באה ללמוד עברית כי היא גרה בתל־רומיידה, ממש ליד המתנחלים. יש דעות לכאן ולכאן".

"יכול לקרות שהחייל יגיד 'תרים ידיים', הפלסטיני יכניס את הידיים לתיק כי הוא חושב שביקשו ממנו תעודת זהות, והחייל יירה בו. זה כבר קרה. לכן אני לוקח את התלמידים שלי במהלך הקורס להרבה שיעורי שטח במחסומים, שילמדו איך לתקשר שם"

לדברי אבו־צביח, העברית משמשת אותו גם ככרטיס כניסה לשטחי ישראל. "אני מנוע מלהיכנס לישראל, אבל בזכות העברית, אם אני רוצה אני יכול להיכנס בקלי־קלות. לפעמים אני תופס טרמפים עם מתנחלים מקריית־ארבע לירושלים, ומירושלים אני נוסע לכל מקום".

היית רוצה לראות את העברית הופכת למקצוע חובה בבתי הספר הפלסטיניים?
"הטעות הכי גדולה של משרד החינוך שלנו היא שלא מלמדים עברית בבתי הספר. פניתי כמה פעמים דרך התקשורת לראש הממשלה הפלסטיני ולשר החינוך, ואמרתי שאנחנו צריכים לדעת את השפה. אין לאן לברוח. המתנגדים סבורים שעצם הלימוד תורם לשבירת עמוד השדרה הפלסטיני, וגורם בהדרגתיות להצדקת הנרטיב הציוני. הם חוששים שלימוד העברית יגרום להתפעלות מהיכולות של הישראלים". ויש גם כאלה שתומכים בלימוד השפה מסיבות שונות לגמרי: "הם טוענים שזה אמצעי להכרת האויב. בעזרת העברית אפשר להיחשף לכלי התקשורת, ולהשתמש בשפה ככלי למאבק בפרויקט הציוני".

ד"ר מרעי מצביע על תופעה מעניינת בקרב מתנגדי העברית ביהודה ושומרון: את "המילים הביטחוניות" הם מקפידים לציין בשפת המקור, ולא להשתמש במונחים הערביים המקבילים. זאת כדי להדגיש שהמילים הללו הן חלק מהכיבוש. "תושבי השטחים משתמשים במילים כמו מַחְסֹום, מִשְתַרָאה (משטרה), מִשְמָר גְפול (משמר הגבול), סֶיגִר (סגר), בִּיגווַאע (פיגוע), טַרִיק אלְעֹוקֵף (כביש עוקף), בִּיתַחוֹן (ביטחון), חַ'יָאל (חייל), ביצוץ (פיצוץ)", הוא מונה.

על אף הפערים בין הערבים תושבי ישראל לחברה הפלסטינית ביהודה ושומרון, מרעי סבור שידיעת העברית תלך ותתרחב משני עברי הקו הירוק. "בעיקר בקרב צעירים, השימוש בשפה הזו הוא ביטוי של תהליכים תרבותיים שמקורם בחברה הישראלית הכללית. בניגוד לחיים המסורתיים הרווחים באוכלוסייה הערבית במזרח התיכון, ישראל מנהלת אורח חיים מערבי עם השפעה אמריקנית בולטת, והצעירים הערבים מעוניינים ליהנות ממנו גם הם. העברית היא מנוף להחדרת המודרניזציה אל החברה הערבית הפלסטינית, והיא מאפשרת לה להגיע לרמות חיים גבוהות".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il