"אתה פותח עיתון וקורא שכוח משולב של צה"ל, שב"כ ויחידה מיוחדת של מג"ב עצר לפנות בוקר בג'נין חמישה פעילי טרור של חמאס. זו חוליה שגנבה מכונית ישראלית, רכשה כלי נשק ותכננה להוציא לפועל פיגוע ירי קטלני מרכב חולף. המידע הראשוני התקבל מהאזנות של 8200, הועבר לשב"כ שהצליח בעבודת שטח סמויה לזהות את היעדים ולהפליל אותם, והבשיל לבסוף למשימות מבצעיות מוגדרות. מה שהציבור לא יודע הוא שהתהליך ממש לא מסתיים כאן. אם הטיפול של הפרקליטות הצבאית לא יהיה מקצועי ומדויק, המחבלים הללו ישתחררו אחרי תקופת מעצר קצרה ויחזרו לשטח. אנחנו היהלום שבכתר. פרקליטות איו"ש – יחידה מבצעית לכל דבר ועניין – היא הרגל המסיימת של הפעילות המבצעית".
אף שעברו קרוב לשנתיים מאז שפשט את מדיו, סא"ל במיל' מוריס הירש עדיין מרגיש חלק מהמערכת. החייל הבודד שעלה לארץ בשנת 1994 עם עברית מגומגמת שירת בפרקליטות הצבאית במשך כמעט שני עשורים, רובן ביחידת החוד המטפלת ישירות במחבלים שנתפסו. בתפקידו האחרון הוא עמד בראש פרקליטות איו"ש, היחידה הממונה על העמדתם לדין של 97 אחוזים מהעצירים הביטחוניים שלוכדים צה"ל, מג"ב והמשטרה. תחת ידיו עברו תיקים לאומניים מכל רמות החומרה, החל במיידי אבנים וכלה בארכי־מחבלים שתכננו וביצעו את מעשי הטרור החמורים ביותר – פיגועי התופת במסעדת סבארו ובקפה מומנט, פיצוץ האוטובוסים בקו 18, ההתנקשות בשר רחבעם זאבי ורצח שלושת הנערים שנחטפו בגוש עציון.
כמי שבילה הרבה שנים בפרקליטות הצבאית, אתה חושב שיש תקרת זכוכית לימנים שרוצים להתקדם במערכת?
"לאדם שלא מתבייש בעמדות הלאומיות שלו, קשה מאוד להתקדם בפרקליטות הצבאית. זה לא התלם של היחידה, לא הרוח שלה. והכול מתחיל מהחומר האנושי. מבחינה סוציולוגית אין כמעט בוגרים של מוסדות הציונות הדתית שמגיעים לעתודה. הסרוגים רצים לסיירות או למודיעין, ואם הם יבחרו בקריירה משפטית, זה יהיה רק בשלב מאוחר יותר בחייהם. כשאתה בוחן גיאוגרפית את העתודאים שמשרתים בפרקליטות הצבאית, רובם מגיעים ממה שנקרא מדינת תל־אביב. האם זה משפיע על האווירה ביחידה? אי אפשר שלא. כשרוב הפרקליטות היא ממדינת תל־אביב, התוצאות לא יכולות להיות אחרות".
המחוקק בפועל ביהודה ושומרון הוא היועץ המשפטי לאיו"ש. הוא מי שמכין את הצווים שאלוף הפיקוד חותם עליהם. כיצד המדיניות שלו משפיעה על תפקוד הפרקליטות באזורים האלה?
"לצערי ההשפעה אינה חיובית, ואתן דוגמה. בשנת 2016 הכנסת קיבלה את חוק המאבק בטרור, שכולל החמרה בשורה של פרמטרים כאשר עבירה נעשתה בנסיבות של אירוע טרור. הבעיה היא שהחוק הזה חל רק בתחומי ישראל, ואין לו תחולה באיו"ש כל עוד היועמ"ש שם לא יחוקק אותו באמצעות צו. עברו שנתיים, וביחידת יועמ"ש איו"ש לא מנסים בכלל לקדם את הנושא. התוצאה היא ש'עבירת ההכנה', סעיף חשוב שמופיע בחוק המאבק בטרור ולא קיים בחוק העונשין הרגיל, לא מיושמת על מחבלים".
ככלל, חוק העונשין הישראלי מטיל עונש זהה על מי שניסה לבצע עבירה ועל מי שעשה אותה בשלמותה. ההגדרה ל"ניסיון" היא "תחילת ביצוע באמצעים המתאימים". מכאן שמחבל שרק תכנן פיגוע אך לא התחיל להוציאו אל הפועל, יכול להיות מואשם ב"קשירת קשר" בלבד. רק אם התביעה תוכיח שהוא נקט פעולה מעשית כלשהי כחלק מהתוכנית המבצעית שלו – נניח, גנב רכב לצורך חטיפה, או רכש נשק – יוכלו להאשימו ב"ניסיון". ההבדל בתוצאה משמעותי: העונש המרבי על קשירת קשר הוא שבע שנות מאסר (ובפועל ארבע שנים לכל היותר), בעוד גזר הדין על ניסיון עשוי להגיע ל־20 שנה, כשמדובר בעבירות הריגה. "עבירת ההכנה" אמורה להפוך גם את קשירת הקשר לחמורה כמו ניסיון.
"אם יועמ"ש איו"ש היה קצת יותר לוחמני, הוא היה עושה עבודת מטה ומאמץ את החוק באמצעות צו אלוף", אומר הירש. "הנה, לפני כמה שבועות נעצרו בשכם פעילי חמאס שהתארגנו לביצוע פיגועי תופת. דובר צה"ל השמיע הצהרות בומבסטיות, אבל דיבורים לחוד והמשפט לחוד. הם ייכנסו לכלא לכמה שנים ויצאו בשיטת הדלת המסתובבת. כי כל עוד החוק למאבק בטרור לא מיושם מעבר לקו הירוק, הסעיף החמור ביותר שבו אתה יכול להאשים אותם הוא קשירת קשר. אני לא חושב שאנשי יועמ"ש איו"ש לא רוצים בטובתה של ישראל, אבל סדרי העדיפויות שלהם מלמדים על סולם ערכים שהמאבק בטרור לא נמצא בו במקום גבוה".
עונש המוות נגנז
מוריס הירש, בן 45, נשוי ואב לארבעה, מתגורר באפרת. היום הוא חובש כיפה, אך הוא גדל בבית חילוני בדרום־אפריקה. משפחתו היגרה לאנגליה ב־1981 לאחר שהוריו נעצרו בידי שלטונות האפרטהייד במולדתם באשמת "חברויות לא תקינות עם אנשים כהי עור".
בגיל 13 הגיע מוריס לביקור של כמה חודשים בישראל, וגמר אומר לעלות לארץ בבגרותו. בין סיום התיכון ובין הלימודים האקדמיים הגיע לכאן שוב, הפעם לשנת התנדבות. לאחר מכן החל בלימודי משפטים באנגליה, וגם את שנת ה"קדם־התמחות" שבה מחויבים סטודנטים למשפטים בממלכה בחר לעשות בישראל.
את חלום העלייה הגשים לפני גיל 24, כדי להתגייס לשירות מלא בצה"ל, ולא רק לשלב ב'. הוא הספיק להתמחות במשרד עורכי הדין שמואל בקר ולגשת לבחינות הלשכה, וכשכבר היה במדים קיבל הודעה על כך שעבר את המבחן בהצלחה. לאחר טירונות כללית שובץ לפרקליטות הצבאית, ושירת בה עד נובמבר 2016. תחילה שימש הירש כעוזרו של פרקליט איו"ש, שכונה אז "הממונה על התביעות", ומשם התקדם לתפקיד הממונה על התביעות בבית הדין לערעורים. אחר כך המשיך במסלול הפלילי, עד שב־2005 מונה לסגנו של פרקליט איו"ש.
בהמשך עבר הירש לתפקיד רוחב כתובע הראשי בתיקי עריקים. "עד אז הצבא לא ניסה לעצור משתמטי גיוס", הוא מספר. "ביום שהתחלתי את התפקיד, נכנס לתוקף נוהל חדש של מעצר משתמטים שהוכרזו כדרושים לחקירה. קיבלנו מבול של תיקים, ואני שיניתי את המדיניות לכיוון מיצוי מלא של הדין עם עבריינים. לקחתי תיקים שהפסדנו בהם, וביקשתי לקבוע הלכות חדשות ולהכניס נורמות של ענישה. החרדים מאוד לא אוהבים חלק מההחלטות שקיבלתי".
בתפקידיו הבאים הוא היה היועץ משפטי של חיל האוויר, של חיל הים, של פיקוד העורף ושל חטיבת המבצעים. במארס 2013, כשעל כתפיו כבר דרגות סגן־אלוף, הוא חזר לאיו"ש כפרקליט הראשי.
אני מבקש מהירש לשחזר את חלקו בהתמודדות עם אחד האירועים הביטחוניים המורכבים ביותר של השנים האחרונות – חטיפת שלושת הנערים ביוני 2014, שהובילה להסלמה ששיאה במבצע צוק איתן. הזיכרונות שהוא מעלה ממחישים את ממשקי העבודה בין התובע הראשי של צה"ל ביהודה ושומרון ובין הדרג המבצעי. "החטיפה התרחשה בזמן שהיינו עסוקים בטיפול באירוע אחר – הרצח של סגן־ניצב ברוך מזרחי באזור תרקומיה. הרוצח במקרה ההוא היה אחד המחבלים ששוחררו בעסקת שליט, והמערכת הגיעה למסקנה שכדי להרתיע משוחררים נוספים מחזרה למעגל הטרור, חייבים לחדש את סנקציית הריסת הבתים. תוך כדי עבודת מטה מאומצת בנושא, שמענו על אירוע החטיפה".
באותו שלב ההנחה הייתה שהנערים עדיין בחיים?
"ביום חמישי בערב, כשדווח לראשונה על האירוע, ידענו שהיו יריות אולם לא ידענו מה התוצאות שלהן. בשלב ההוא התייחסנו למקרה כאל חטיפה. בערב שבת שוחחתי עם היועץ המשפטי של השב"כ, וסיכמתי איתו שאהיה זמין בטלפון והוא יוכל ליצור איתי קשר. בליל שבת הוא התקשר אליי כדי לתאם גבולות מוסכמים לשימוש במעצרים מנהליים. זה כלי חריג וקיצוני, אבל במצב של סכנת חיים אנחנו חייבים להגיע למידע הרלוונטי. באירוע כמו חטיפה גורם הזמן קריטי, ולכן שחרור החגורה המשפטית צריך להיות מהיר, כדי לאפשר לשב"כ מרחב תמרון. אלה מבוקשים שיש מידע מודיעיני על מעורבותם בטרור, אך מסיבות שונות אי אפשר לחשוף את המידע בבית המשפט.
"ביום ראשון בבוקר קיבלתי תיק של אדם שהשב"כ רוצה לעצור, וזיהיתי שמדובר במשוחרר מעסקת שליט. זה הקפיץ אותי: למה מבקשים לעצור אותו מנהלית, ולא שולחים אותו לוועדה שתבטל את השחרור שלו ותחזיר אותו לרצות את העונש המקורי בכלא?"
"החטיפה התרחשה בזמן שהיינו עסוקים בטיפול באירוע אחר – הרצח של סגן־ניצב ברוך מזרחי באזור תרקומיה. הרוצח במקרה ההוא היה אחד המחבלים ששוחררו בעסקת שליט, והמערכת הגיעה למסקנה שכדי להרתיע משוחררים נוספים מחזרה למעגל הטרור, חייבים לחדש את סנקציית הריסת הבתים. תוך כדי עבודת מטה מאומצת בנושא, שמענו על אירוע החטיפה"
המעמד של משוחררי העסקה, מסביר הירש, הוא כשל אסיר שקיבל הפחתת שליש על התנהגות טובה, והפך ל"אסיר ברישיון". כל הפרה קטנה של תנאי השחרור אמורה להחזיר אותו לכלא. "כבר ב־2006 יזמתי תיקון לחוק שלפיו כל הקלה בעונש שניתנת לאסירים באיו"ש היא מותנית. הרעיון עלה אצלי כשטיפלתי בתיק של וואל אבו־סבעא, מחבל שנשפט למאסר עולם ושוחרר בהסכם 'עזה ויריחו תחילה'. לאחר מכן הוא ביצע פיגוע, נתפס בשכם, נשפט שוב למאסר עולם וכעבור שנים אחדות שוחרר בשנית. הדין הישן קבע שתנאי השחרור תקפים לחמש שנים בלבד. לכן למשל אדם שנשפט למאסר עולם, ריצה שנים אחדות, שוחרר וכעבור למעלה מחמש שנים שב לפעילות טרור – יישפט רק על העבירה החדשה.
"אותו אבו־סבעא נתפס בפעם השלישית כשביצע פיגוע ירי נגד חיילי צה"ל. הוא נידון לשלוש שנים וחצי בכלא, וערער על חומרת העונש. קיבלתי את התיק, ואני רואה מולי אדם ששוחרר פעמיים ממאסר עולם, ושב לסורו. החלטתי לשנות את הכללים ולקבוע שאורך התנאי של המשוחרר הוא כאורך שנות המאסר שנותרו לו. אם למשל קיבלת עונש של עשרים שנה ושוחררת אחרי עשר, כל עבירה שתבצע בעשר השנים הבאות תחזיר אותך לריצוי תקופת המאסר המקורית".
אם נחזור לחטיפת הנערים, מה היה החלק שלכם בהחזרת משוחררי שליט לכלא בעקבות האירוע?
"זה היה שבוע משוגע. כל היחידה עבדה מסביב לשעון, אנשים ישנו בשק"שים במשרד. אוספים חומר, מכינים בקשות, כשמעל הראש מרחף דד־ליין לחוץ של תום תקופת המעצר הראשוני. הצלחנו להחזיר לכלא חמישים איש, 15־16 מתוכם למאסרי עולם. המפורסם שבהם הוא נאהל ברגותי, אחד מזקני המחבלים. בשנת 1978 הוא נידון למאסר עולם, ואחרי 33 שנים השתחרר בעסקת שליט. בתוך זמן קצר הוא חזר לפעילות, גם בגיוס כספים להתארגנויות טרור וגם בעידוד ושידול. גילינו למשל שהוא נאם באירוע של 'כותלה אסאלמייה', זרוע הסטודנטים של חמאס – אספה של ארגון טרור שמעודדת צעירים לדבוק ב'דרך ההתנגדות'. זה מספיק כדי להחזיר אותו למאסר".
כל פיגוע טרור הוא פשע איום כלפי הקורבנות ומשפחותיהם, אבל יש אירועי זוועה קשים כמו רצח משפחת סלומון בנווה־צוף או רצח שלושת הנערים. האם בפרקליטות הצבאית שוקלים לבקש במקרים כאלה עונש מוות, כפי שמאפשר החוק הצבאי?
"באירוע שלושת הנערים זה מה שקרה. ברגע שקיבלנו את המידע שמראה שהם נרצחו, הכנתי המלצה להטלת עונש מוות על החוטפים מרואן קוואסמה ועומר אבו־עיישה. האנשים האלה החזירו את חמאס לייזום חטיפות, רצחו שלושה ילדים, ובדיעבד גם גרמו למלחמה שהיו בה הרוגים רבים לשני הצדדים. קשה לי לחשוב על מישהו שמתאים יותר מהם לעונש מוות. ההמלצה נגנזה לבסוף, כי השניים נהרגו במהלך הניסיון לעצור אותם. נשארנו עם חוסאם קוואסמה, מפקד החוליה, גם הוא ממשוחררי עסקת שליט. הוא זה שסיפק באמצעות אחיו את הכסף לרכישת הנשק, והגופות של הנערים הוחבאו בחלקה שלו. לאחר שנלכד, הוא הואשם והורשע כשותף לביצוע הרצח".
בסך הכול דקירה
לפני חודשים אחדים התעוררה סערה ציבורית בעקבות משפטו של חמזה פאיז אבו־אלפילאת, מחבל שבאוקטובר 2015 דקר את נורית זמורה. השופטים הצבאיים צבי היילברון, אתי אדר וחיים בלילטי תיארו בהכרעת הדין כיצד אבו־אלפילאת, ש"גמר אומר בליבו לדקור יהודי", הגיע לצומת הגוש ובידו סכין. המחבל ירד ממונית, והבחין בנורית זמורה שפסעה לתחנת הדלק שבמקום. הוא רץ אחריה ודקר אותה בחלק העליון של גבה. הלהב כולו חדר אל תוך גופה של האישה, ואז נשבר הסכין. התוקף, שרק הקת נותרה בידו, פתח במנוסה עד שנתפס בידי מאבטחים ועוברי אורח. השופטים התפלפלו בשאלת המניע של אבו־אלפילאת, והסבירו שהרשעה בניסיון לרצח דורשת "מודעות למעשה, לנסיבות ולתוצאות". לדבריהם, על התביעה היה להוכיח שהמחבל "התכוון לביצוע העבירה המושלמת", כלומר להרוג את קורבנו. הם הזכירו אמנם את "חזקת הכוונה", שלפיה "אדם מתכוון לתוצאות הנובעות באופן טבעי ממעשיו", אולם קבעו שדקירה אחת בסכין קצר שאינה מכוונת לבית החזה "מעוררת ספק סביר בשאלת כוונתו של הנאשם לגרום למותה של המתלוננת".
השופטים הוסיפו שאף שהנאשם צרח "אללהו אכבר", העובדה שלא ניסה לדקור שוב, וכן השימוש בסכין בעל להב של 11 ס"מ בלבד, מלמדים על "כוונה לא קטלנית". עוד קבעו ש"אין בעומק חדירת הסכין כדי להצביע בהכרח על דקירה בעוצמה גבוהה". בשורה התחתונה הם פסקו ש"פה אחד מזוכה הנאשם מחמת הספק מעבירה של ניסיון גרימת מוות בכוונה, ומורשע בעבירה אחרת של חבלה בכוונה מחמירה. כן מורשע הנאשם בהחזקת סכין".
כדי להבין את פסק הדין צריך לשוב ולהזכיר שעל פי החוק הישראלי, העונש על ניסיון עבירה זהה לעונש על ביצוע מושלם שלה. למשל, אדם שמנסה לשדוד בנק ולא מצליח לממש את מזימתו בשל תקלה טכנית ייענש כמו מי ששדד בפועל. מאידך גיסא, החוק מצרף מרכיב מקל: כדי להרשיע אדם בעבירת ניסיון, התביעה חייבת להוכיח שהוא באמת התכוון לביצוע מושלם של הפשע. הרף הזה מתגלה לא פעם כגבוה במיוחד.
על התביעה היה להוכיח שהמחבל "התכוון לביצוע העבירה המושלמת", כלומר להרוג. הם הזכירו את "חזקת הכוונה", שלפיה "אדם מתכוון לתוצאות הנובעות באופן טבעי ממעשיו", אולם קבעו שדקירה אחת בסכין קצר שאינה מכוונת לבית החזה "מעוררת ספק סביר בשאלת כוונתו של הנאשם לגרום למותה של המתלוננת
אני שואל את הירש אם הוא יכול להבין את הזעם הציבורי בעקבות פסקי דין שבנויים על התפלפלות משפטית ומגיעים לתוצאות לא הגיוניות. "כל שופט מביא איתו גישה משפטית מסוימת", הוא משיב. "שופטים שהגיעו מהסנגוריה נוטים לפעמים לחפש את הספק, ואם אתה מחפש טוב, תמיד תמצא משהו. לגבי התיק של נורית זמורה, פסק הדין שגוי לדעתי, ואני מקווה שהוא יתהפך בערעור. השופטים יכולים אמנם להגיד שהם מסתמכים על תקדים משפטי מלפני עשור וחצי, אבל הם טועים".
הנאשם בתיק התקדימי ההוא היה פלסטיני שתקף בגרזן את מעסיקו על רקע סכסוך כלכלי שהתגלע ביניהם. "האשמנו אותו בניסיון רצח, ולבסוף ערכאת הערעור זיכתה אותו מהאישום הזה והרשיעה אותו בגרימת חבלה. הנימוק היה שיש מצבים שבהם אתה לא יכול לאמץ את חזקת הכוונה ולהגיד 'כשאדם תוקף בגרזן הוא יודע שיש אפשרות שהקורבן ימות, ולכן נתייחס אליו כאילו התכוון להרוג'. צריך להתבונן בנסיבות, בהקשר, ברמת הפגיעה וברקע שלה. הרי כשאדם דוקר את חברו ברגל, אי אפשר להוכיח שהוא התכוון לרצוח.
"אבל בין התקדים הזה ובין המקרה של זמורה אין קשר. כשיש דקירה בגב באמצעות סכין שאפילו נשבר, כשהמחבל צועק 'אללהו אכבר', וכשמדובר בזירה כמו צומת הגוש שבאותה תקופה היה אבן שואבת למחבלים ולפיגועים קטלניים – ההחלטה לא להרשיע בניסיון רצח היא אומללה. השופטים התעלמו מהרקע והוציאו פסק דין שאי אפשר להצדיק ואי אפשר לקבל".
צומת גוש עציון זימן להירש באותה תקופה תיק נוסף בעל מאפיינים ייחודיים – אירוע שבו ניסו חיילים לעצור מחבל שרץ לכיוון טרמפיאדה, ובטעות ירו למוות ברב־סרן אליאב גלמן. נגד המחבל הוגש כתב אישום המייחס לו עבירת רצח, אף שלא פגע בגלמן בעצמו. איך עושים את זה? "השתמשנו בקונסטרוקציה משפטית מעניינת שלקוחה מהדין האנגלי", מסביר הירש. "היה שם מקרה של אדם שחטף ילדה מהוריה על רקע סכסוך רומנטי. השוטרים דלקו אחריו, ירו לעברו ובטעות פגעו בילדה. החוטף הורשע בהריגה, והשופטים ציינו שאם התכנון שלו לא היה להחזיק בילדה כקלף מיקוח, אלא להרוג אותה, הוא היה מואשם ברצח. הבסיס החוקי אצלנו לאימוץ העיקרון הזה הוא סעיף בחוק העונשין שקובע ש'ראייה מראש את התרחשות התוצאות כאפשרות קרובה לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן'".
השב"כ פחד מהדיון
שמו של הירש הגיע בעבר לכותרות בעקבות משפטו של ריאד נאסר, מחבל שגויס בידי בכיר חמאס סאלח אל־עארורי, והצטווה לחדש את התשתית הצבאית של הארגון ביו"ש. לצורך המשימה מינה נאסר לעצמו שני סגנים: האחד עסק ברכש אמצעי לחימה, והאחר בגיוס פעילים. כשחשף שב"כ את ההתארגנות, היא כבר כללה 25־30 פעילים ו־35 כלי נשק, והייתה בשלב מתקדם של תכנון פיגועים לטווח הזמן המיידי. נאסר הוחזק בידי השב"כ, ונחקר באינטנסיביות בידי עשרות חוקרים. 51 יום לאחר מעצרו הוציאה דוברות שב"כ הודעה על סיכול "תשתית שביקשה לבצע הפיכה ברשות הפלסטינית ולהשתלט על אזור יהודה ושומרון".
כשביקשה הפרקליטות להעמיד לדין את פעילי הטרור, התעוררה בעיה: רוב ההודאות הוצאו במסגרת "חקירות צורך", כלומר באמצעות עינויים, ודיני הראיות לא מאפשרים להשתמש בהן במשפט עצמו. למעשה, החוק לא נותן כל היתר לחקירה בעינויים: מושג ה"צורך" מתייחס לסעיף 34־יא בחוק העונשין, בתוך הפרק שעוסק ב"סייגים לאחריות פלילית", כלומר נסיבות שבהן אדם פטור מעונש אף שעבר עבירה. הסעיף קובע ש"לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו, חירותו, גופו או רכושו, שלו או של זולתו, מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה (…) ולא הייתה לו דרך אחרת אלא לעשותו". לענייננו, כאשר חוקרים מענים אדם, הם צריכים להוכיח שהאמצעים שהפעילו היו חיוניים כדי להציל את חייו או את חירותו של אדם אחר, ולא הייתה דרך אחרת להגיע לאותה תוצאה.
בתקשורת דווח ששב"כ ביקש מהירש להגיע להסדרי טיעון מקילים עם נאסר ופקודיו, ואולי אף לשחרר אותם, כדי לא להגיע לדיון בבית המשפט על חקירות הצורך שננקטו. עורכי הדין של העצורים העלו טענות בדבר שימוש ב"חשמול מבוקר" במסגרת החקירות, וייתכן שזה היה הבסיס לחשש של השב"כ מדיון הוכחות מלא. ההליך המשפטי השקוף היה מכריח את אנשי הארגון לחשוף שיטות חקירה חשאיות, ופוגע בכלי החשוב ביותר שיש להם מול הנחקרים – עמימות ואי ודאות.
"'חקירות הצורך', ברובן המוחלט, נעשות במקרים של מחבלים המוגדרים כפצצות מתקתקות, ולכן זה כלי חשוב שאסור לוותר עליו", מסביר הירש. "פורסם אז שסירבתי לדרישת שב"כ לחון את העצורים או להגיע איתם להסדרי טיעון מקילים מאוד. לא אכנס כרגע לשיקולים של שירות הביטחון הכללי, אבל לי היה ברור שמדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה שחרור של מחבלים בסדר גודל הזה. ההתעקשות השתלמה: השקענו מאמצים רבים והצלחנו להגיע להסדרי טיעון מחמירים. הנאשמים קיבלו 9־10 שנים בכלא".
אם הראיות אינן קבילות, מדוע הם הסכימו לעסקאות כאלה?
"לפעמים אני לא יכול להשתמש בהודאה של נחקר, אולם יש לי עדויות של חברי חוליה אחרים שמפלילים אותו. היו גם מקרים של אנשים שמסרו הודאות בעקבות 'חקירת צורך' ביום השלישי של המעצר, וחזרו עליהן ביום ה־30. אם יש טווח זמן בין החקירה להודאה, הוא נחשב חיץ שמכשיר את ההפללה העצמית. התקדים שמנחה אותנו הוא פסק הדין של סטיבן סמירק, אדם שפעל בשליחות חזבאללה והגיע לארץ כדי לבצע פיגוע. הוא נעצר בנתב"ג, נחקר חקירת צורך, ובסיומה הועבר למשטרה שחקרה אותו שוב ללא שימוש באמצעים פיזיים. המרחק בין שתי החקירות היה 45 דקות בלבד, ועדיין בית המשפט הכיר בזמן הזה כ'חיץ', מאחר שהיה ברור לנחקר שהוא במסגרת אחרת: החוקרים הראשונים היו בבגדים אזרחיים, והאחרונים במדים.
"אצל ריאד נאסר היו אמירות של הנחקרים האחרים. הוא קשר את עצמו להתארגנות, אך הסגנים שלו מסרו את כל המידע המפורט: קנינו כלי נשק מסוימים, גייסנו כך וכך פעילים. ההודאות אפשרו לנו להגיע להסדרי הטיעון. יחד עם זאת, כשמדובר בחוליה, להסדר טיעון יש השפעה מזיקה".
למה?
"בחקירה כזו יש לך הרבה אנשים שרמות המעורבות שלהם שונות. קח לדוגמה את סוחרי הנשק הלא חוקי: אילו חקרתי רק אותם, הייתי יכול לתת להם את העונש המרבי על העבירה שביצעו. אבל כאשר הקודקודים מקבלים עונש קל בגלל הסדר טיעון, הסוחרים הקטנים יטענו 'לא הוגן שרק לנו תיתן את העונש המרבי הקבוע בחוק', ובית המשפט יקבל את הטענה הזו. ההסדר עם הדגים השמנים מחייב אותך להקל גם בעונשם של הסרדינים".
בלימת ההסתה ברשת
להחלטות הפרקליטות הצבאית יש משמעות דרמטית בכל הקשור למארג החיים של ההתיישבות. מעניין לשמוע כיצד מתאר הירש את הפרופיל הממוצע של המשרתים שם: "רוב הקצינים בפרקליטות איו"ש צעירים מאוד, עתודאים שהתגייסו בגיל 21־22 אחרי שסיימו תואר. בתוך שנה־שנתיים הם כבר מטפלים בתיקי רצח. במערכת האזרחית לוקח לפרקליט אולי עשור עד שהוא מגיע לתיק כזה; בפרקליטות הצבאית ילדים בני 23 עוסקים באירועי הטרור החמורים ביותר. עם זאת, הרמה המקצועית שלהם גבוהה מאוד. אין הנחות, כי בסוף אנחנו עומדים מול שופטים מקצועיים שמכירים את הדין הפלילי ישר והפוך, וצריך לשכנע אותם".
אחד הנושאים שמטרידים מאוד את ההתיישבות הוא טרור האבנים. גם כשחיילי צה"ל תופסים את המיידים, הם משתחררים אחרי זמן קצר. מהו המחירון המדויק של מתקפות מהסוג הזה? כמה בפועל מקבלים מיידי אבנים שנתפסו?
"זו אכן סוגיה כאובה. אדם שמיידה אבן לעבר חיילי צה"ל במהלך הפרות סדר, ואין ראיה לכך שזה נעשה ממרחק קצר שעשוי להיות קטלני, יקבל 6־8 חודשי מאסר לכל היותר. אם הוא זורק את האבן לכביש שחולפים בו כלי רכב, עשויים להיגזר עליו 10־14 חודשים. פגיעה ברכב תוסיף לו עוד קצת, ואם נוסע נפגע מהאבן, העונש עשוי להגיע אפילו לשנתיים מאסר. זה בערך התחום".
לנוכח העובדה שפגיעת אבן ברכב עלולה לגרום לאובדן שליטה ולתאונה קטלנית, זה לא קצת מגוחך?
"מה שמגוחך הוא הפער בין החוק ליישום שלו. משפטנים בעולם קוראים את החוק שלנו ואומרים: 'איזה מסכנים הפלסטינים, הדין הישראלי מטיל עונש של עשרים שנות מאסר על סיכון חיי אדם בנתיב תעבורה'. הם לא מעלים בדעתם שבפועל מיידה אבנים לא ייכנס ליותר מעשירית מזה. מה שכן, באופן תיאורטי ובמקרים חריגים, יידוי אבנים עשוי להיחשב לניסיון רצח – למשל אם יש יידוי מאסיבי לעבר כביש בחשכה, מטווח קצר מאוד ובנסיבות שעלולות להוביל לתאונה".
ובקבוקי תבערה, כמה מקבלים עליהם?
"זה כבר נחשב לנשק חם, והעונש יהיה חמור יותר – הוא יתחיל ב־12 חודש ויעלה בהתאם לנסיבות. באירוע שאיילה שפירא נפגעה בו קשה, המחבלים קיבלו 12 שנות מאסר".
התקדמות. ומה לגבי ירי לעבר מכוניות?
"אם זה ירי ללא כוונה להרוג, אפשר לקבל עליו שלוש שנים. על ירי מקרוב, בניסיון לבצע פיגוע רצחני, אפשר להגיע לעשר שנים".
מה המחיר של חברות בארגון טרור?
"שמונה חודשים אם זה 'ארגון סטודנטים', ו־24 חודש אם זה ארגון טרור בוגר ופעיל".
מה עושה פרקליט איו"ש שרוצה להילחם בטרור במלוא הכוח, אך פועל במערכת שמקל הענישה שלה דק עד כדי שבירה?
"כל אחד מביא לתוך התפקיד את רוח הלחימה שלו ואת היצירתיות שלו. אני שמתי דגש גדול על ענישה כלכלית: קידמתי החלטה שאומרת שמחבל שמגייס כסף לארגון טרור ישלם קנס בגובה הסכום שהוא העביר. אם אין לו כסף לשלם, הוא ירצה עונש מאסר. כך למשל במקרה של רסמיה בלאונה, אמו של פעיל חמאס שגורש לעזה במסגרת עסקת שליט. היא העבירה כסף מבנה ברצועה לפעילי טרור בשכם, ועכשיו הבן שלה שסיבך אותה צריך לשלם בשבילה את הקנס, אחרת היא תיכנס לכלא. היקף הקנסות שנגבו קפץ בתקופתי מ־14 מיליון שקלים בשנה ל־21 מיליון. זה מכניס את הפעילים לדילמה לא פשוטה.
"נושא אחר היה העמדה לדין על הסתה ברשתות החברתיות. הושבתי צוות במשך חודש וחצי כדי ללמוד את הסוגיה, לקבל משב"כ תרגומי פוסטים ולעבד אותם להליכים פליליים. עד שעזבתי הוגשו 200 כתבי אישום, ומשרד המשפטים הצטרף למאמץ".
קרבות קטנים ומתישים
כשהירש פשט את מדיו, הוא היה יכול להתברג בקלות באחד ממשרדי עורכי הדין המובילים בתחום הפלילים. במקום זאת החליט להמשיך לתרום בזירה הציבורית, ונכנס לתפקיד ראש המחלקה המשפטית במכון המחקר "מבט לתקשורת פלסטינית". בתקופה האחרונה הוביל את המאבק מול ניסיונותיו של ג'יבריל רג'וב לגרום לפיפ"א, הפדרציה הבינלאומית לכדורגל, לסלק את ישראל משורותיה.
"הכללים של פיפ"א קובעים שכל אדם יכול להגיש תלונה לוועדת המשמעת", מספר הירש. "אספתי חומרים על רג'וב, כמו תוכנית טלוויזיה שבה הוא מדבר על כדורגל ותוך כדי כך מאדיר טרור ומשבח מחבלים. במקביל עבדתי על מסמך הגנה בשביל הצד הישראלי. רג'וב טען שיש ביהודה ושומרון שש קבוצות ששייכות להתאחדות הכדורגל הישראלית, והדבר מנוגד לחוקי פיפ"א, שקובעים שהתאחדות אחת לא תשחק בשטח של התאחדות אחרת (הפלסטינית במקרה הזה – י"י) ללא רשותה. הבאתי מסמך היסטורי שמראה שהתאחדות הכדורגל שלנו הוקמה ב־1928 בידי הבריטים והיישוב היהודי, וקיבלה מנדט על כל שטח פלשתינה דאז. הפלסטינים התקבלו לפיפ"א ב־1998, וניתנה להם אחריות רק על שטח שבו הממשלה שלהם יכולה להראות שליטה אפקטיבית, כלומר שטחי A ו־B. הקבוצות הישראליות, לעומת זאת, משחקות רק בשטחי C. המאבק שלי הוביל להחלטה של פיפ"א לדחות את שתי התלונות, בנימוק שמדובר בנושא פוליטי שהם לא יכולים להכריע בו.
"במקביל הגשתי תלונה למשטרת ישראל נגד ג'יבריל רג'וב בגין הסתה לרצח, וגיביתי זאת בראיות רבות. מצאתי ריאיון מתקופת פיגועי הסכינאות, שבו הוא נשאל אם נכון לחזור גם לפיגועי התאבדות, ועונה: 'אני לא בעד ביצוע פיגועים בתל־אביב, כי זה מרחיק מאיתנו את הקהילה הבינלאומית, אבל כשחייל או מתנחל נהרגים – לאיש לא אכפת. דנו בסוגיה הזו ואנו מברכים על הפיגועים'. המשטרה התעלמה מהתלונה, אך השר גלעד ארדן פנה באחרונה ליועץ המשפטי לממשלה ולפרקליט המדינה כדי לקדם חקירה. אם ארדן לא יצליח, נפנה לבג"ץ.
"צריך לזכור שרג'וב הוא לא רק שר הספורט והאחראי על החינוך הלא פורמלי של הנוער הפלסטיני. הוא מספר שלוש ברשות – אחרי אבו־מאזן הזקן והחולה ומרואן ברגותי שיושב בכלא. הוא היורש, והשליטה הכלכלית שלו ברשות עצומה. אם בתחילת גל הפיגועים איש כזה היה קורא לעצור את האלימות, היו שומעים לו".
"ג'יבריל רג'וב טען שיש ביהודה ושומרון שש קבוצות כדורגל ישראליות, והדבר מנוגד לחוקי פיפ"א. הבאתי מסמך היסטורי שמראה שהתאחדות הכדורגל שלנו הוקמה ב־1928 בידי הבריטים והיישוב היהודי, וקיבלה מנדט על כל שטח פלשתינה דאז"
האם החוק החדש שמקזז מהכספים המועברים לרשות הפלסטינית את המשכורות שהיא משלמת למחבלים יהיה אפקטיבי במלחמה בטרור?
"העברתי לח"כ אלעזר שטרן כמה הערות כשהעלה את הצעת החוק. הוא לא שם לב שהנוסח שלו התייחס רק למי שהועמדו לדין בבתי משפט אזרחיים, כשלמעשה 97 אחוזים מהמחבלים נשפטים בבתי הדין הצבאיים. בזכות ההערה שלי, ההצעה תוקנה. אני מסייע כליטיגטור בתיקים נגד הרשות הפלסטינית, וחוקר את העדים כדי לעבות ראיות. כך, למשל, שר האסירים הפלסטיני העיד שהם רואים במחבלים שבויי מלחמה. מבחינתי זה חשוב מאוד, כי אם הרשות רואה בהם חיילים שלה, יש לה אחריות שילוחית, ואפשר להטיל עליה אחריות נזיקית.
"דודי אמסלם התנגד לחוק, כי נתניהו רצה להוסיף סעיף שייתן לו אפשרות לשיקול דעת אם לקזז את הכספים או לא. הפעלנו לחץ, ובסוף הוא נסוג. הכנסנו סעיף נוסף שקובע שכספים שיחולטו ישמשו לפרוע פיצויים שנפסקו לטובת נפגעי טרור, כשאין להם דרך אחרת לקבל את הכסף. הממשלה התנגדה בנימוק מוזר שהדבר יסכן את ישראל בפורומים בינלאומיים, ולכן הסעיף הזה ירד. אלו הרבה קרבות קטנים ומתישים, שבסוף בונים תמונת ניצחון גדולה".
* * *
תגובת דובר צה"ל: ״הפרקליטות הצבאית נמצאת בחזית המאבק המשפטי בטרור. החקיקה החלה באזור יהודה ושומרון ופעילות התביעה הצבאית מאפשרות למצות את הדין עם פעילי הטרור.
"נגד חברי חוליית הטרור של ריאד נאסר הוגשו כתבי אישום בעבירות חמורות, ובראשן ניסיון גרימת מוות בכוונה (המקבילה לניסיון רצח) וסיוע לביצוע עבירה זו.
"לאחר חקיקת חוק המאבק בטרור נערכה עבודת מטה בנושא, וממנה עלה כי למרבית ההסדרים הכלולים בחוק מצוי מענה הולם בחקיקה הקיימת ביהודה ושומרון. בנוסף עלה כי נדרשים כמה תיקוני חקיקה נקודתיים, והללו מצויים בשלבים מתקדמים.
"בפרקליטות הצבאית משרתים קצינים מצטיינים מכל גווני החברה הישראלית. החלטות בעניין קידום קצינים מתקבלות על סמך כישוריהם ויכולתם בלבד".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
