מולקולה חדשנית שפיתחה חברה ישראלית בעזרת בינה מלאכותית עשויה להביא לפריצת דרך בריפוי הסרטן, בשיטה שנבחנת בימים אלה בניסוי קליני ראשון מסוגו בארצות הברית. המטופלים בניסוי, חולי סרטן, מקבלים בעירוי שילוב של חלבון המשפיע על מערכת החיסון יחד עם מולקולה מהונדסת שמובילה את החלבון הזה אל הגידול הסרטני ומפעילה אותו ביעד המדויק ובאופן הדרוש כדי לחסל את המחלה.
המולקולה המהונדסת, 007־AU, תוכננה במחשבים ובמעבדות של חברת ביולוג'יק דיזיין (Biolojic Design) מרחובות, שמייסדה הוא פרופ' ינאי עופרן. לביולוג'יק יש שיתופי פעולה עם כמה מחברות התרופות הגדולות בעולם, ובהן ענקית הביופארמה האמריקנית "נקטר" וחברת "איליי לילי". אם יצליח הניסוי, כך אומרים בחברה, עשויה המולקולה לשמש כתרופה ל־19 סוגי גידולים סרטניים מוצקים, ולא פחות חשוב – פריצת הדרך הזאת תעניק לביולוג'יק ולחברות אחרות בתחום ביטחון בשיטת הפיתוח, ומשם הן יוכלו להתקדם לריפוי סוגים רבים נוספים של סרטן, במהירות גבוהה יותר ובעלות נמוכה בהרבה מפיתוח תרופות בשיטות המסורתיות.
"כימותרפיה היא מעין 'הפצצת שטיח'. היא הורגת כל תא שמתחלק מהר, ולכן מחסלת גם תאים סרטניים אבל גם תאים אחרים. לכן זה טיפול רעיל מאוד. אנחנו יכולים לתכנן מולקולה חכמה יותר שתצליח לפתור את הבעיה ולתקוף את הסרטן. זה החידוש שלנו"
לדברי עופרן, יש שלושה שלבים הכרחיים בדרך לפיתוח תרופה. "השלב הראשון הוא בחירת המטרה: לדעת איזה חלבון אתה רוצה לתקוף", הוא מסביר. "אם נשתמש במטאפורה צבאית, צריך 'בנק מטרות', מערך מודיעין טוב שיגיד לך את מי לתקוף כדי למוטט את האויב. בשביל זה צריך להבין את המחלה, ורוב המחקר הביולוגי מתמקד בשאלה הזאת: איך המערכת עובדת.
"השלב השני הוא החימוש – איך תוקפים את המטרה. צריך לתכנן את ה'טיל' כך שיפגע במטרה ורק בה, ישיג את ההשפעה המרבית ויגרום כמה שפחות נזק ל'חפים מפשע'. בשלב הזה אנחנו חושבים מה החימוש הכי חכם, שינצל את ההבנה שיש לנו על התהליך הביולוגי וישפיע במדויק על המטרה. למשל, תרופה שהכנסנו לפני שנה וחצי לקליניקה ניצלה מנגנון מסוים שקשור לסרטן. אנחנו יודעים שיש למערכת החיסון תאים מסוימים שמגינים על הסרטן, ותאים אחרים שמתקיפים אותו. אז ניסינו לפתח תרופה שמרעיבה את תאי ההגנה ובאותו הזמן מחזקת את תאי ההתקפה.
"עכשיו, אחרי שהתחלנו את התהליך הקליני, אנחנו רואים שזה בדיוק מה שקורה אצל החולים שלנו. וזה השלב השלישי: אחרי שבחרת את המטרות והחימוש, צריך להראות שהטיפול אכן משפיע על המטרה ומביא לתוצאה הקלינית הרצויה".
והכימותרפיה שאנחנו מכירים לא עובדת ככה?
"כימותרפיה היא מעין 'הפצצת שטיח'. היא הורגת כל תא שמתחלק מהר, ולכן מחסלת תאים סרטניים אבל גם תאים אחרים שמתחלקים מהר, כמו שיער או אפיתל של המעי. זה טיפול רעיל מאוד. הפגיעה לא בררנית, ולכן אי אפשר לתת מינונים גבוהים מאוד של כימותרפיה. מינונים כאלה היו מחסלים את הסרטן, אבל גם את החולה. שיעור לא מבוטל ממקבלי כימותרפיה מתים מהטיפול ולא מהסרטן. החימוש לא חכם, והוא גורם הרבה נזק אגבי".
המולקולה של ביולוג'יק, אומר עופרן, מחוכמת הרבה יותר. "הטיפול שלנו מעביר הודעות כזב בין תאי מערכת החיסון: התאים שאמורים להגן על הסרטן מקבלים הודעה שאין צורך שיבואו, ובינתיים תאי ההתקפה מקבלים עידוד לפעול", הוא מסביר. "אנחנו מעבירים מסר אחר לכל תא. במעבדות שלנו אנחנו יושבים עם 'מפות של מטרות מוכרות', שהן למעשה תוצאות של מחקרים רבים מאוד, ושואלים למה התרופות שהיו עד היום לא הצליחו, והאם אנחנו יכולים לתכנן מולקולה חכמה יותר שתפתור את הבעיה ותתקוף את הסרטן. זה החידוש שלנו.
"אם תהיה לנו דרך לדעת מראש איזה חולה יגיב לתרופה, נוכל להוכיח שהתרופה עובדת באמצעות קבוצה של חמישים איש, ולא של אלף איש – ואז לפתור את רוב הבעיות של עולם התרופות, כי הפיתוח כבר לא יימשך עשור ולא יעלה חצי מיליארד דולר"
"רוב חברות הביוטק אומרות שאם עד היום תקפנו מטרה מסוימת וזה לא עבד, כנראה צריך להחליף מטרה. בגישה הזאת אתה תדע אם המטרה החדשה נכונה רק אחרי שפיתחת את התרופה ובחנת אם היא הצליחה או לא. אנחנו אומרים: אם התרופה נכשלה או הצליחה חלקית, ויש לנו הרבה מידע מהחולים על התוצאות שהתקבלו, אולי אפשר לתקן את מה שלא עבד בתרופות הישנות בעזרת תרופות חכמות יותר. זה מעביר את הסיכון מעולם הביולוגיה, שאינו בשליטתנו, לעולם הטכנולוגיה, שאנחנו שולטים בו".
תרופת GPT
בתהליך הזה משתלבת הבינה המלאכותית – אבל עופרן מזהיר: זאת לא הבינה המלאכותית שאתם מכירים מכלים כמו ChatGPT. "אנחנו משתמשים בבינה מלאכותית בצורה קצת שונה", הוא אומר. "ChatGPT יכול לתת לנו תשובות שכתובות באופן מרשים ונראות כאילו כתב אותן אדם, אבל הן לא תמיד נכונות. הבת שלי רצתה להכין פעם דבר תורה, אז היא שאלה את הצ'אט 'למה רחל גנבה את התרפים?', והוא ענה לה: 'רחל לא גנבה שום תרפים'. היכולת לנהל שיחה כזאת עם מחשב משקפת פריצת דרך, אבל התשובות עצמן לא תמיד טובות.
"מנגד, בתחום פיתוח התרופות השימוש בבינה המלאכותית נותן תוצאות מרגשות מאוד. פריצת הדרך המדעית הכי גדולה שראיתי בתחום שלי הייתה ההצלחה בניבוי מבנה תלת־ממדי של חלבונים, והיא הגיעה בזכות למידה עמוקה, שזו הטכנולוגיה שהובילה גם ל־ChatGPT. רוב התרופות שהאנושות מנסה לפתח נכשלות, בין השאר כי אנחנו לא יודעים למצוא את המטרות הנכונות. בעזרת בינה מלאכותית נוכל לשפר מאוד את היכולת להבין את מה כדאי לתקוף. אם ננתח דגימות מ־100 אלף חולים, נשווה אותן לדגימות מ־100 אלף אנשים בריאים ונאמן אלגוריתם כמו שצריך – ייתכן מאוד שנמצא משהו מעניין".
יכולתה של הבינה המלאכותית להתמודד עם מידע בהיקף עצום ולייצר מתוכו משהו חדש, מאפשרת לפתוח אופקים חדשים בתחום תכנון התרופות. "בעולם של בחירת החימוש, כלומר תכנון התרופה עצמה, הבינה המלאכותית משנה את המציאות", קובע עופרן. "בכל מיזם בביולוג׳יק אנחנו מייצרים מיליארד מולקולות שונות – אף אחת מהן לא טובה מספיק, אבל לכל אחת יש יתרונות וחסרונות. מערכת הבינה המלאכותית מנתחת אותן ולומדת איך נראית מולקולה טובה ואיך נראית מולקולה רעה. בסוף התהליך הזה, המערכת מייצרת תרופה טובה יותר מכל המולקולות שראתה עד היום. למעשה היא מחקה את מערכת החיסון האנושית באמצעות תוכנה.
"אנחנו מדבירים בעיה אחת, ומיד מגלים מאחוריה מפלצת עם פרצוף יותר מגעיל. לפני מאה שנה אנשים שנשרטו משיח ורדים מתו מזיהום. כשהאנטיביוטיקה פתרה את זה, אנשים מתו ממחלות לב. היום הסרטן הוא הבעיה, אבל אנחנו כבר יודעים שנצטרך להתמודד עם אלצהיימר ופרקינסון"
"זה דומה מאוד למהפכה שחולל ChatGPT בתחום השפה. עד היום, כשרצית שיר על ירושלים בסתיו, למשל, נכנסת לגוגל וכתבת 'שיר ירושלים סתיו', וגוגל מצא לך שיר כלשהו שמופיעות בו שלוש המילים האלה. הוא גם מצא באותה הזדמנות מאמר על שירים שמדברים על ירושלים בסתיו, אולי אפילו הפנה אותך לדף הפייסבוק של מישהי ששמה 'שיר סתיו' והיא גרה בירושלים. הוא שלף את המסמכים האלה מתוך מאגר קיים וסופי של אפשרויות. מה ChatGPT עושה? הוא משתמש בכל המידע שיש לו ופשוט כותב לך שיר על ירושלים בסתיו, מתוך ניתוח של מיליארדי נתונים. הוא יודע לייצר משהו מותאם לבקשה שלך ממנו. אנחנו עושים דבר דומה. הבינה המלאכותית מאפשרת לנו לתכנן מולקולות שאינן מוכרות עדיין ואולי אפילו לא קיימות עדיין, אבל יש להן כל המאפיינים שאנחנו מחפשים, והן יכולות לתקוף את המחלה באופן מדויק, בטוח ויעיל, ובזמן המתאים ביותר".
לדבריו, בזכות הבינה המלאכותית התהליך יהיה גם חסכוני. רוב הכסף בתחום פיתוח התרופות מוקדש לשלב הניסוי בבני אדם: צריך למצוא חולה, לבטח אותו, לתת לו את התרופה, לערוך מעקב, לשלם לבית החולים ולאנשי הצוות – וכל זה כפול אלף חולים לפחות. "רוב התרופות שנכנסות לניסויים קליניים נכשלות, אחרי שהן כבר שרפו חצי מיליארד דולר. אם תהיה לנו דרך לדעת מראש איזה חולה יגיב לתרופה, נוכל להוכיח שהתרופה עובדת באמצעות קבוצה של חמישים איש – ואז לפתור את רוב הבעיות של עולם התרופות, כי הפיתוח כבר לא יימשך עשור ולא יעלה חצי מיליארד דולר".
פרופ' עופרן מלמד היום באוניברסיטת בר־אילן, בתוכנית היחידה בארץ ואחת הראשונות בעולם שמלמדת רופאים כיצד להשתמש בבינה מלאכותית. "רופאים שואלים את עצמם אם הבינה המלאכותית תחליף אותם. התשובה המקובלת אומרת שהבינה המלאכותית לא צפויה להחליף את הרופאים בקרוב, אבל הרופאים שיודעים להשתמש בבינה מלאכותית יחליפו את הרופאים שלא יודעים להשתמש בה".
מחקר שהתפרסם לא מזמן הראה שרופאים שמשתמשים בבינה מלאכותית לצורך סיכום הפגישה עם המטופל מייעלים מאוד את עבודתם. לדעת פרופ' עופרן, השימוש בכלי הזה צריך להיות נרחב הרבה יותר. "בעיניי זאת שערורייה שהבינה המלאכותית היא לא זו שנותנת למטופל את ההמלצה לטיפול המתאים לו. ההמלצה צריכה להתחיל אצלה. לרופא יש תובנות מאלף או אלפיים מקרים שהוא ראה, הבינה המלאכותית מתבססת על מאה מיליון. במערכת מהסוג הזה קל יותר לחלץ את ההסתברויות לכל מיני גורמים למחלה, להעביר את המידע לחולה ולהתאים אותו אליו. עדיין צריך אדם בתהליך, כדי לוודא שאין פספוס, אבל רופא שלא משתמש בבינה המלאכותית מאבד מאגר ידע עצום שיכול לשפר את הטיפול בחולה".
אחרי הסרטן
את חברת ביולוג'יק דיזיין הקים עופרן ב־2008. "שאלת המחקר שלי בדוקטורט הייתה מה מאפשר לכל חלבון לדעת מה הוא צריך לעשות: אל מה להיקשר, איפה ומתי. במידה מסוימת זה סוד החיים. יש לשאלה הזאת תשובות מעניינות בהרבה רמות, ואני לא אומר שפתרנו אותה, אבל מלבד הנגיעה לתחום הפילוסופי יש לזה משמעות גדולה בפיתוח תרופות. מה שאני רוצה לעשות הוא לתכנן מולקולה שתתערב בשיחות הביולוגיות שבין המולקולות האלה. אני רוצה לומר לחלבון לפעול בדרך אחרת מכפי שהוא פועל בדרך כלל, ואם נצליח לעשות את זה, גם נרפא מחלות.
"בסביבה של תא אנושי יש כמה מיליארדי עותקים של מאות אלפי מולקולות – יש חלבון כזה ואחר, DNA ומטבוליט, בלגן שלם. מי שמכיר מערכות מורכבות מביט בזה – ומיד מחפש מי האחראי. אבל מה שמדהים במערכות הביולוגיות הוא שאין מפקד. אין מי שאומר לחלבון 'לך לפה', 'לך לשם'. אנחנו מצפים שבלי מפקד או מחשב מרכזי יהיה בלגן, אבל לא רק שאין בלגן, אלא יש מערכת שמתנהלת לא רע. כל אחד יודע איפה הוא צריך להיות ומה הוא צריך לעשות בכל זמן נתון, ומה המהלך הבא שלו.
"השאלה היא איך אפשר להתערב בתהליך הזה באופן כירורגי ומדויק. רוב התרופות הקיימות לא יודעות לעשות את זה. התרופות המוכרות הן מולקולות שמפריעות לחלבונים, או אפילו הורסות תאים. חשבנו שאם באמת יש לנו ניצנים ראשונים בהבנת המנגנונים שגורמים למולקולות לדעת מה לעשות, מתי ואיפה – אולי נוכל להשתמש בזה. אולי נוכל לתכנת מולקולות שיהיו חכמות כמו החלבונים הטבעיים, ישתלבו באופן מדויק בפעילות הביולוגית וימנעו את המחלה. האתגר שלנו הוא להתערב בשיחות בין החלבונים הטבעיים ולגרום לשינוי מדויק בתהליך הביולוגי".
כבר בתחילת הדרך פנתה החברה שלו ישירות למשקיעים פרטיים. "לפני עשור הצענו ששיטות של בינה מלאכותית יוכלו לתכנן תרופות, בעיקר תרופות ביולוגיות, מדויקות יותר. קרנות המחקר אמרו שזה רעיון מעניין אבל נועז מדי ויקר מדי, והן צדקו. מאז שהעליתי את הרעיון בפעם הראשונה ועד הטיפול הראשון באדם עבר עשור, וזה זמן שקרנות מחקר מתקשות בדרך כלל לחשוב עליו. הן רוצות מיזמי מחקר של שלוש שנים. גם העלות – עשרות מיליוני דולרים – הייתה גדולה מזו שהקרנות יכולות להרשות לעצמן לממן".
אתם הראשונים בעולם שהתחילו במחקר כזה?
"הרעיון הזה לא היה אז אורתודוקסי, אבל אנחנו לא היחידים שהעלו אותו. אני תמיד אומר לסטודנטים שלי, אם יש לך רעיון ואתה היחיד בעולם שחושב עליו – כנראה זה רעיון רע. אנשים חכמים חושבים על דברים דומים, אבל אפשר להיות טיפשים באינספור דרכים".
עופרן רגיל להיות חלוץ. גם ההכשרה האקדמית שלו – שנמצאת בתווך בין מדעי המחשב לפיזיקה וביולוגיה – נחשבה לייחודית. "היינו קהילה די קטנה. אני שייך לדור הראשון של אנשים שעשו דוקטורט בתחום הביולוגיה החישובית, והמנחים שלנו באו מחוגי הסטטיסטיקה או הפיזיקה. ביולוג'יק הייתה חלק מקבוצה קטנה של חוקרים שניסו לתכנן תרופות ביולוגיות במחשב. אנחנו הראשונים שהגיעו לקליניקה עם נוגדן שתוכנן באופן חישובי, ויש אנשים שתכננו במקביל כל מיני מולקולות. עכשיו אנחנו נמצאים בדור הראשון של תרופות שתוכננו באמצעות מחשב. אנחנו חלוצים אך לא לבד".
מה התרופה הראשונה שחשבתם עליה?
"התרופות הראשונות היו לסרטן, למחלות ניווניות במוח ולמחלות חיסון עצמי, מחלות אוטואימוניות. מכל מיני סיבות פרוזאיות – מימון, שותפים ומודלים – הראשונה שהגיעה לקליניקה היא התרופה לסרטן. צריך לומר שהתרופות שאנחנו מפתחים משמשות רק לטיפול במחלות קשות, מסיבה פשוטה: אפשר לתת אותן רק בזריקה או בעירוי. מי שיש לו בעיה רפואית קלה, כמו כאב ראש, יעדיף לקחת כדור.
"לתחום הסרטן נכנסנו באחת התקופות המדהימות שלו, עם פריצות דרך מופלאות. רוב חולי הסרטן מחלימים היום בזכות גילוי מוקדם ותרופות חדשניות, ואפשר להעריך בזהירות שהאנושות תהפוך את הסרטן לבעיה הרבה פחות חמורה. אולי לא נביס אותו מהר כל כך, אבל ייתכן שבקרוב הוא כבר לא יהיה גורם התמותה הגדול ביותר".
איזו מחלה תתפוס את מקום הסרטן?
"זאת שאלה טובה. אנחנו מדבירים בעיה אחת, ומיד מגלים מאחוריה מפלצת עם פרצוף יותר מגעיל. לפני מאה שנה אנשים שנשרטו משיח ורדים מתו מזיהום. כשהאנטיביוטיקה פתרה את זה, אנשים מתו ממחלות לב. עד שנות השמונים לא היה נדיר שאנשים בני ארבעים ימותו מהתקף לב באמצע הרחוב. היום זה הרבה פחות שכיח, כי יודעים לזהות את הסיכון ולטפל בו. בימינו הסרטן הוא הבעיה הגדולה ביותר, אבל אנחנו כבר יודעים שככל שהסרטן ייפתר, אנשים יחיו יותר זמן, ונצטרך להתמודד עם מחלות ניווניות של המוח כמו אלצהיימר ופרקינסון".
אז זה האתגר הבא שלכם?
"אני לא יודע אם שלנו דווקא, אבל זה האתגר הבא של עולם הפיתוח הקליני. אני מניח שבתוך כמה שנים יתחילו לצוץ פריצות דרך גם בתחום הזה. אנחנו רואים סימנים של הבנה שמובילה לטיפולים טובים יותר למחלות האלה, אבל סביר מאוד שמסתתרת מאחוריהן מחלה 'מכוערת' עוד יותר, שאולי אנחנו עדיין לא מכירים. זה תמיד מרדף. התרופה לבעיה הנוכחית היא הלידה של המפלצת הבאה".
לא מתסכל לכבוש את ההר, ואז לגלות שיש הר מפחיד עוד יותר מאחוריו?
"כן, אבל כבשת את ההר הזה. זה אומר שאנשים מאריכים ימים, חיים עם הילדים שלהם יותר, מספיקים לעשות יותר דברים שהם אוהבים ושחשובים להם ולהגשים את הערכים שלהם. אז בסוף הם מתים ממשהו אחר, אבל הם לא מתים בגיל שלושים מזיהום, בגיל חמישים מהתקף לב או בגיל 75 מסרטן. הם ימותו בגיל תשעים ממחלה ניוונית במוח, ואחרי שנפתור את זה הם ימותו בגיל 105 ממשהו אחר. תמיד מפחיד לגלות ממה תמות, אבל למות בגיל שלושים זה שונה מאשר בגיל 105".
שני דוקטורטים נטושים
פרופ' עופרן, בן 50, עובר במהירות בין חשיבה דוממת לפרץ של דיבור. יכולת הביטוי שלו מרשימה, הוא נע ונד בחופשיות במרחב האינטלקטואלי, מביא ציטוטי מדרשים ואמרות מהגמרא וביטוי מחשבות פילוסופיות וניתוח מדעי מדוקדק. הוא גדל בשכונת קריית־שמואל בירושלים, מעוז הציונות הדתית הליברלית והאליטיסטית, למד בתיכון הדתי הימלפרב, בכיתה י"ב עבר לעכו במסגרת של"פ (שמיניסטים לעיירות פיתוח), ואז המשיך ללימודים בישיבת הקיבוץ הדתי בעין־צורים. אחרי שירותו הצבאי ביחידת מודיעין למד עופרן לתואר ראשון בפיזיקה, ביולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטה העברית, והחליט לדבוק בקריירה האקדמית. הוא רצה להמשיך מיד במסלול לדוקטורט, ובחר לחקור תחום מסוים בעולם הבלשנות. "זה היה מלהיב כמו שחשבתי, אבל אחרי שנה של מחקר הרגשתי שהשאלות בתחום הזה טובות הרבה יותר מהתשובות שאפשר לתת. התשובות תמיד נותרות עלומות ביחס לשאלות הגדולות, ואפשר להראות שגם התשובות האלגנטיות ביותר עדיין מוגבלות, ולא מסבירות הכול בצורה טובה". בין מדעי הרוח למדעי הטבע, הוא זיהה, יש פער: בבלשנות, בספרות ובפילוסופיה עוסקים בשאלות שאי אפשר לתת להן תשובה מדידה, ואילו במדעים המדויקים מנסים לנסח שאלות שאפשר, עקרונית, למצוא להן תשובה אמפירית: "התיאוריות במדעי הרוח הן לא בנות הפרכה, ותיאוריה במדעי הטבע חייבת להיות כזאת. זה ההבדל העיקרי".
בעקבות כך החליט עופרן לעבור מחקר הבלשנות למדעי המוח, ובדוקטורט שלו ניסה להבין איך המוח שולט בצורתו של כתב היד. הוא חשב שהדבר יאפשר הבנה רחבה יותר של אופן עיבוד המידע במוח. "כשאתה מסתכל על ההערות שהמרצה כתב לך במבחן ועל מה שהוא כותב על הלוח בזמן השיעור, אתה יכול לזהות שזה אותו הכתב. מה שמוזר הוא שאין שום שריר משותף לכתיבה על נייר ולכתיבה על הלוח, כי אלה זוויות שונות לגמרי עם תנועות אחרות. כל אזור במוח מפעיל שריר אחר בגוף האדם, אז איפה נעשית האינטגרציה בין כל החלקים? אין לזה תשובה במדעי המוח עד היום".
אחרי שנה של מחקר הוא נטש גם את הכיוון הזה, כי הבין שגם במדעי המוח "יש אחלה שאלות, אבל התשובות על הפנים".
איך הגעת למסקנה הזאת?
"נסעתי להציג את התוצאות הראשוניות שלי מהמחקר בכנס בארצות הברית, ופגשתי את האדם שנחשב לכוהן הגדול בתחום הבקרה המוטורית, פרופסור יהודי מבוגר ממוצא מרוקאי. הוא איש מצחיק מאוד עם זקן קצר, שכתב את פרקי הבסיס בספרים שכל הסטודנטים בעולם לומדים בתחום הזה. באותו זמן הוא לימד באוניברסיטת קולומביה בניו־יורק. ישבתי בחדר שלו על גדות ההדסון וסיפרתי לו מה אני עושה. בתגובה הוא שיתף אותי שכבר חמישים שנה הוא חוקר את התנועה שהחתול עושה כדי לגעת בדברים. זאת שאלה מדעית מדהימה, כי התנועה הזאת קשה מאוד מבחינה חישובית, והיא כוללת שישה צירים מעגליים שונים, אז איך חתול יודע לעשות אותה בקו ישר?"
הפרופסור המבוגר סיפר לו שגם אחרי עשרות מאמרים שפרסם בתחום, עדיין אין לו מושג איך בדיוק נוצרת תנועתו של החתול – "'ואתה רוצה לבדוק את כתב היד של בני האדם?'. הוא הסביר שזו מערכת הרבה יותר 'מזוהמת' מבחינה מדעית, כי מעורבים בה יסודות הכרתיים, משוב חזותי, שפה ותודעה אנושית. המדע עדיין לא שם. אז הבנתי את הפער האדיר בין הקסם בשאלה הזאת, שמדליקה את כל מי שאני מספר לו עליה, ובין היכולת של מדעי המוח לתת לה תשובה".
עופרן החליט לנטוש גם את הדוקטורט הזה, ובחר לבסוף בדוקטורט בתחום הביופיזיקה המולקולרית. בגיל 28 הוא השלים את המלאכה. "הגעתי למחקר של חלבונים, שאלנו שם שאלות גדולות שזכו לתשובות טובות, ועכשיו אנחנו יכולים לתכנן תרופות שיעשו מה שאנחנו רוצים שהן יעשו".
נשמע שאתה פחות מתחבר לשאלות שאין להן תשובות.
"אני מת על זה, השאלה היא באיזה סוג של מחקר, ולאיזו קריירה אקדמית אתה מכוון. למדתי פילוסופיה ובלשנות, ותמיד עניינו אותי שאלות גדולות שהתשובות להן חלקיות, אבל זה סוג אחר של עיסוק".
יש משהו מאוד יהודי ביכולת להישאר ב"צריך עיון".
"נכון, אבל יש גם משהו יהודי מאוד ברצון לומר משהו מוחשי עם פירוט מעשי. ובעולם היהודי, כמו בכל העולם האינטלקטואלי, יש גם שאלות שאסור לחפש להן תשובות, וגם עיסוק בעולמות שמחייבים תשובה. אז אני חושב שזה אנושי מאוד, ולאו דווקא מיוחד ליהדות.
"היהדות בנתה עולם אינטלקטואלי שמתקיים בו אנרכיזם אינטלקטואלי. זאת אומרת, כל אדם שיושב בבית המדרש יכול לשאול כל שאלה ולהביע כל דעה. הרשב"ם יכול להגיד על הפסוק 'והיו לאות על ידך' – מה פתאום תפילין? רק צריך לזכור את זה. אף אחד לא מעלה בדעתו שהרשב"ם לא הניח תפילין, אבל המשחק האינטלקטואלי הוא כזה שאתה אומר מה שאתה חושב, וזה בסדר. אז בהקמת חברה למחקר יש תהליך יהודי מאוד שמאפשר לכל אחד לשאול את כל השאלות ולומר את כל המחשבות שעולות על הדעת".
זה נשמע כמו בית מדרש אידיאלי נדיר.
"היו גם תקופות של סטליניזם אינטלקטואלי בבית המדרש. אבל אם אתה לומד גמרא, אתה רואה שאפשר לומר כל דבר. אפשר להיות נודניק כמו רבי ירמיה, וכשיעיפו אותך זה רק כי אתה נודניק. זה לא אומר שבעולם המעשי אין היררכיה ברורה. הרשב"ם יכול להגיד מה שהוא רוצה על התפילין, אבל בסוף הוא בעצמו הניח אותם.
"חברה למחקר ופיתוח היא מודל נהדר. אתה יכול לבוא למנכ"ל ולומר לו שצריך לעשות משהו אחר ממה שהוא אמר. באנרכיזם האינטלקטואלי כל אדם יכול להגיד מה שהוא רוצה ולהגן על העמדה שלו, ואין היררכיה. אין 'אסור לומר', או 'תגיד את זה למנהל הישיר שלך ואולי הוא יעלה את זה בדיון'. הדיון חייב להיות פתוח לגמרי. אבל מצד שני – אחדות המעשה. ברגע שהתקבלו החלטות, חייבים ליישם אותן".
משפחה זה לא רק שמחה
הוריו של עופרן, אברהם ומירה, נפגשו בארגון הסטודנטים הדתיים "יבנה" כשלמדו באוניברסיטה העברית. אביו נולד למשפחת זעפרני, שהגיעה לארץ מהעיר מוגדור במרוקו. הוא למד מדעי החברה, ואז עבד בבנק כבוחן ארגון ושיטות עבודה. סבו של ינאי מצד האב היה סופר סת"ם ותלמיד חכם, "איש דומיננטי שהותיר רושם עצום".
אמו היא פיזיקאית שמתמחה בהוראה לילדים וכעת עוסקת בשימור כתבי אביה, פרופ' ישעיהו ליבוביץ. את סבו המפורסם ואת סבתו גרטה זכה ינאי להכיר היטב. בשנות השלושים של המאה ה־20 הייתה גרטה מהנשים הראשונות באירופה שעשו דוקטורט במתמטיקה, וכאן בארץ שימשה כמזכירה המדעית של האנציקלופדיה העברית. ישעיהו ליבוביץ נחשב לאחד מהוגי הדעות החשובים בישראל במאה הקודמת.
"הסבים והסבתות משני הצדדים של המשפחה מייצגים עולם שלם שבעצם נעקר ממקומו והגיע ארצה, וכאן עבר שינוי שיש בו הרבה טרגדיות והרבה סיפורים מרגשים", אומר פרופ' עופרן. "כולם הגיעו מעולמות עשירים ותוססים שקרסו, מסיבות שונות ובצורה שונה. היה להם קשר כמו שיש בין כל מחותנים, לא קשר יומיומי אבל קשר עם הרבה הערכה".
את אשתו, רנה סמואלס, פגש עופרן בתחילת שנות העשרים לחייו. היא הייתה צעירה אמריקנית מלוס־אנג'לס שהגיעה לשנה בישראל אחרי לימודיה בקולג', והוא היה סטודנט באוניברסיטה העברית. בהמשך הקריירה שלה כתבה סמואלס־עופרן דוקטורט על שימוש במחשב לחקר מדעי האקלים, ובדקה איך משפיעים שינויי האקלים על משאבי המים. ב־2014 היא נפטרה בתום מאבק ממושך במחלת הסרטן, ומאז הוא מגדל לבד את ארבעת ילדיהם – הגדולה במכינה קדם־צבאית והקטנה חוגגת בימים אלו בת מצווה. "אורי אורבך אמר שצריך ללכת לבר מצוות ובת מצוות, כי משפחה זה לא רק שמחות", אומר עופרן בסרקזם.
יש לו עוד שישה אחים ואחיות, ובהם רופא בכיר, פסיכולוגים, אנשי חינוך ורבנים. כולם מוכרים במגזר הדתי וגם בציבוריות הכללית בישראל בשל פועלם ודעותיהם. הוא הבן השלישי מהשבעה: "יש מדרש שאומר: לעולם שלישי חביב", מציין עופרן, ומתחיל למנות כמה מהבנים השלישיים בתנ"ך: "שת, לוי, משה רבנו. אבל אצלנו כולם היו חביבים, כולם אהובים, כולם ברורים. האנשים הכי קרובים אליי בעולם הם האחים והאחיות שלי".
נדיר שכל כך הרבה אחים ממלאים תפקיד בציבוריות הישראלית. איך זה קרה?
"ההורים שלנו צריכים לקבל על זה קרדיט".
החינוך שקיבלתם בבית גרם לזה?
"אני לא יודע להנדס לאחור ולהגיד מה היה שם. למדתי בבית הוריי שיש השפעה חזקה לחינוך באמצעות ציפיות. כשאתה מאמין בילד ומצפה ממנו, יש סיכוי שגם הילד יאמין בעצמו".
איך לא הופכים את הציפיות ללחץ?
"אין לי סודות", אומר עופרן ומושך בכתפיו. "זאת עבודה שיש בה בעיקר כישלונות, קצת כמו שדיברנו על תרופות. ברור ש'החולה' ימות בסוף, אם לא מהמחלה הזאת אז מהמחלה הבאה, אבל המאבק בכל מחלה נותן כוח ומשמעות, וגם העובדה שאתה בסופו של דבר מנצח בכמה קרבות. זה הניצחון של החיים על המוות, כי תמיד יש עוד חיים. אני חושב שגם באיזון הזה, הציפייה היא לא שתמיד תצליח, אלא שתמיד תמשיך לנסות".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
