הרב של הגדוד החרדי שירת בסדיר במעמד של רקדן מצטיין

שילוב של שירות צבאי ושמירת מצוות היהדות הוליד מאז ומעולם שאלות לא סטנדרטיות. פוסקי ההלכה שפעלו מאז הקמת מדינת ישראל נדרשו אליהן לא מעט, ורבנים צבאיים חיברו ספרים שלמים על סוגיות כמו הכשרה מהירה של מטבחים, אלתור עירוב בבסיסים ארעיים וגם שאלות קשות של זיהוי חללים. אבל גם אחרי כל הפסיקה התורנית הענפה הזו, סרן הרב משה גבאי הוא אולי הרב הצבאי הראשון שהקצינים הבכירים בגדוד שלו מבקשים ממנו ייעוץ הלכתי־מבצעי מיידי. "סגן מפקד הגדוד פנה אליי פעם רגע לפני שקיעה, ושאל אם לחדול חיילים מפעילות של מארב כדי שיוכלו להניח תפילין", מספר הרב של גדוד נצח יהודה. "הכוח עלה למארב בלילה והיה אמור להתקפל משם בלילה הבא; אם מורידים אותו באור יום, הוא עשוי להיחשף ואנחנו מאבדים יתרון מסוים. אז מה עושים?

"יש גם שאלות על פציעות שצריך לחשוב אם הן מצדיקות פינוי בשבת, כי הן לא בהכרח מסכנות חיים. לפעמים רכב יוצא מכשירות מבצעית, ועולה השאלה אם מותר לתקן אותו בשבת. מעבר לזה יש שאלות שמגיעות מחיילים נשואים על ענייני טהרת הבית, וצריך לתכלל את הנושא של בית יהודי בתוך הצבא. השאלות פה מגוונות ומורכבות, ומאחר שהן מגיעות במסגרת צבאית, גם התשובות מותאמות לכך. כמובן, הכול לפי מסגרת ההלכה ובגיבוי של הרבנות הצבאית והרבנות הראשית".

"חשבתי על עתיד בתחום הכדורגל, אבל אז הציעו לי להצטרף ללהקת המחול העירונית. סיפרו שזה מסובסד, וטסים לחוץ לארץ, ואמרתי לעצמי: זאת אחלה הזדמנות. נטוס, קצת דיוטי פרי, נחזור ארצה ונשכח מכל זה. אז הלכתי להתאמן. הייתי הכי 'עגלה' בין החבר'ה שם, החביאו אותי מאחורי אלה שכן יודעים לרקוד"

הרבה מאפיינים ייחודיים יש לרב הצבאי משה גבאי – רב גדוד נצח יהודה, המכונה גם "הנח"ל החרדי". מכל רבני הגדודים בצה"ל הוא היחיד שמשרת בקבע; תקן כזה ניתן בדרך כלל רק בדרג רב חטיבה ומעלה. גם בלי לבדוק בתיקיהם האישיים של רבנים אחרים, אפשר לקבוע בוודאות שהוא הרב היחיד שהיה בעברו רקדן מקצועי וכיכב בתוכנית ריאליטי, ולכך עוד נגיע בהמשך.

"כמו כל רב צבאי, החלק הראשון בתפקיד שלי הוא לדאוג שחיילים יקבלו את המענה התורני הדרוש להם – אם זה לספק צורכי דת, ואם זה לטפל בצד הלוגיסטי ובמעטפת התורנית. זה כולל גם שיעורי תורה שאנחנו מארגנים, ימי ישיבה וכדומה", הוא מספר. "מעבר לכך, התפקיד שלנו הוא שמירת הצביון של הגדוד הזה, ששונה מכל הגדודים בצה"ל. לא רק אני דואג לכך, כל המטה של הגדוד רתום לנושא, אבל אני המנצח על התזמורת הזו בפן הדתי".

מה זה אומר בפועל?

"המטרה היא שהפרהסיה של הגדוד תהיה כזו שמאפשרת אורח חיים חרדי. אין פה שירות נשים, למשל. כך הצבא החליט, כדי להתאים את הגדוד לאורח החיים של החיילים. אם יש צרכים מסוימים אפשר כמובן לתת אישור, אבל זה רק במקרים חריגים. הכשרות פה היא מהדרין, לפי כל החומרות. עם זאת חשוב להדגיש שהרבנות הצבאית עושה מעל ומעבר כדי שכלל החיילים בצה"ל יוכלו לשבת סביב שולחן אחד ולאכול. ענף הכשרות בראשותו של הרב חיים וייסברג עושה עבודה נפלאה בנושא הזה. לכך נוספת קומת המהדרין פה בגדוד, שזה אומר משגיח כשרות צמוד בכל מוצב, בשר בהכשר בד"ץ ועוד חומרות כמו שמיטה ונושאים נוספים".

אולם גם זו לא ליבת העשייה של הרב גבאי. לדבריו, מעבר לכל הנושאים הלוגיסטיים־הלכתיים הללו, משימתו הצבאית העיקרית טמונה בקשר האישי עם החיילים. "הדבר החשוב ביותר שאני עושה בגדוד הוא להיות החבר הכי טוב של כל חייל שצריך את זה. יש פה אנשים שעוברים תהליך מורכב מאוד. לבוא מהציבור החרדי ולהגיע לצבא, בין שנשארת חרדי ובין שלא, זה מסע שדורש המון מעטפת כדי לתחזק אותו, ובשביל זה אני כאן. יש לי שיחות עם חיילים עד השעות הקטנות של הלילה. לפעמים הרגע הכי מתאים בשבילם לפתוח את הלב הוא הרגע הכי לא מתאים בשבילי, אבל התפקיד שלי הוא להיות שם בשביל כל אחד. להיות חבר טוב, לפעמים קצת אבא, לפעמים קצת פסיכולוג.

"אני עושה עם החיילים הרבה ערבי ניגונים וחיזוק באווירה מחברת. יש חיילים שבאו לכאן כשעזבו את הדרך החרדית, וגם הם צריכים מישהו שעם כל החזות של זקן ופאות ידע לשוחח איתם בגובה העיניים. אני לא מדבר איתם על יהדות ולא כופה עליהם דבר, אלא מקשיב להם, מכיל אותם ומספק להם מרחב שבו ירגישו נוח וטוב עם עצמם. זה הדבר הכי חשוב בתפקיד שלי – הנקודה הבין־אישית, הממשק שבו אני יכול לגעת בבני אדם".

משפט אחד בפריים־טיים

סיפור חייו של הרב משה גבאי יכול לפרנס דרמה טלוויזיונית מצליחה אך מעט מופרכת. הוא נולד בקריית־שמונה לפני 36 שנה, ושנות הילדות שלו היו "די סטנדרטיות במושגים של עיר חילונית ובית חילוני־מסורתי: כדורגל, כדורסל, טניס והרבה מוזיקה. עד היום אני מנגן על פסנתר, גיטרה וכלים נוספים. כילד הייתי שוער בקבוצת הכדורגל שלנו, הצטיינתי על המגרש והתחלתי לחשוב על עתיד בתחום. עד שבגיל 14 הגיעו אליי פתאום עם הצעה ממש מוזרה".

"באחד האירועים שקיימנו לזוגות נשואים ניגש חייל אל אשתי וביקש לדבר איתה. הוא אמר לה: 'בעלך הציל לי את החיים. הוא תפס אותי כשכמעט נשברתי והבית שלי כמעט התפרק'. בדרך הביתה אשתי אמרה לי: 'עוד רגע הייתי אומרת לך לעזוב, אבל כשאני שומעת דברים כאלה, איך אני יכולה לעמוד בפני זה'"

הוא גיחך כששמע את ההצעה הזו: להצטרף ללהקת המחול העירונית. "הייתי אז כדורגלן, ולכן ברגע הראשון הרמתי גבה. איך זה קשור אליי? ריקודים זה לבנות. אבל כשסיפרו לי שזה מסובסד, וטסים לחוץ לארץ, אמרתי לעצמי – בחיים לא הייתי בחו"ל וזאת אחלה הזדמנות. נטוס, קצת דיוטי פרי, נחזור ארצה ונשכח מזה. אז הלכתי להתאמן. הייתי הכי 'עגלה' בין החבר'ה, החביאו אותי מאחורי אלה שכן יודעים לרקוד. ובאמת טסנו לחו"ל, ושם ראיתי רקדנים רציניים, משהו אקרובטי מאוד, וירטואוזי. נחשפתי לצד במחול שהיה שונה ולא מוכר לי, ופתאום זה סקרן אותי. וכך, במקום שרגע אחרי הטיסה אנופף לשלום לכל המוזרים האלה ואחזור לספורט, החלטתי דווקא להתמקצע במחול".

גבאי, אז תלמיד בתיכון העירוני בקריית־שמונה, החל ללמוד בבית ספר למחול במרכז קלור בכפר־בלום. "מהנקודה הזו הכול התהפך. כבר בגיל 16 הופעתי עם להקת בת־שבע בפסטיבל המחולות בכרמיאל, בריקוד הזכור לשמצה 'אחד מי יודע', שבו עלינו לבמה עם חליפות של חרדים והשלנו אותן מעלינו. התפתחתי עוד ועוד, ובגיל 18 כבר הייתי סולן בלהקת בלט מודרני ברמת־אביב. לצבא התגייסתי במעמד 'רקדן מצטיין', שניתן רק לשבעה רקדנים מקצועיים בכל מחזור גיוס. כמו 'ספורטאי מצטיין', המעמד מעניק תנאים מקילים שיאפשרו את המשך ההתפתחות המקצועית תוך כדי השירות הצבאי".

במהלך השירות ניגש גבאי לאודישנים לעונה השלישית של "נולד לרקוד", ריאליטי מחול בהנחיית צביקה הדר ששודר בערוץ 2 דאז. "התקבלתי לתוכנית והגעתי עד רבע הגמר. משם נפתחו לי הרבה מאוד דלתות: הופעתי בטקס מלכת היופי כמה שנים ברצף, עשיתי פסטיגל, פרסומות לטלוויזיה, מחזות זמר ועוד. אבל בתוך הטירוף הזה, כשהיה נדמה שכל העולם פרוש לרגליי, התחלתי להרגיש מצוקה פנימית קשה. מגיל צעיר חשבתי על זוגיות ממוסדת, על חתונה, אבל ככל שעליתי במעלות הבמה הבנתי שהמקום הזה לא יאפשר לי לקיים זוגיות בריאה. איך מנהלים בית במקום חופשי ופרוץ ופתוח כל כך? המצוקה הזאת נשארה בתוכי, כי לא ידעתי מה כן עושים, לא היה לי מושג לאן ללכת. אנשים עם זקן ופאות היו האחרונים שחשדתי שאצלם נמצאת התשובה.

"יום אחד פגשתי חבר מקריית־שמונה שניגנתי איתו בעבר. מתוך שיחה כזו של חברים התחלתי לדבר על זוגיות, ופתאום שמעתי אצלו צלילים שפתחו לי את הלב. הבנתי שהוא מדבר על מה שחסר לי, אז שאלתי אותו – מה הדברים האלה, מאיפה הם מגיעים? הוא ענה: 'זו התורה. ככה התורה מתייחסת לזוגיות, ואני חוזר בתשובה. נעים מאוד'. משם זה התחיל להתגלגל. החלטתי לנסות להכיר את העולם התורני ולתת לו יותר הזדמנויות".

השיחה המכוננת ההיא החזירה אותו לשיחה אחרת, שהתקיימה מיד אחרי שסיים את דרכו בתוכנית "נולד לרקוד". "האמונה עצמה הייתה תמיד חלק מהחיים שלי. תמיד הרגשתי שהכישרון שלי הוא מתנה שקיבלתי, ולא משהו שהשגתי בעצמי. האמונה ליוותה אותי גם על הבמה, ולפני כל הופעה הייתי מבקש מבורא עולם שייתן לי כוח. לא ידעתי כל כך איך ומה לבקש, אבל הייתי מרים את הראש למעלה ואומר: אני רוצה מאוד להצליח. בסוף רבע הגמר, כשצביקה הדר העביר לי את המיקרופון וביקש שאגיד כמה מילים לאומה, אמרתי: 'אני רוצה להגיד תודה לבורא עולם שנתן לי את הכישרון לשמח אתכם, אפילו אם זה רק אדם אחד, רגע אחד'. המשפט הזה יצא ממני באופן טבעי, בפריים־טיים של ערוץ 2, בלי שהתכוננתי אליו.

"למחרת קיבלתי טלפון, ומישהו שואל אותי 'אני מדבר עם מושיקו?'. השבתי 'כן', והוא המשיך: 'שלום, זה צפניה דרורי, אני הרב של קריית־שמונה'. שאלתי אותו אם הוא לא התבלבל, אבל הרב התעקש שאותי הוא מחפש. 'שמעתי שאתמול אמרת בטלוויזיה תודה לבורא עולם', הוא הסביר, ואז שאל אותי: 'אתה שומר שבת?'. עניתי שלא. 'תפילין אתה מניח?', השבתי 'בארון'. והרב המשיך: 'אז מאיפה הקשר שלך ליהדות? מאיפה בא לך הרעיון להגיד תודה לבורא עולם?'

"חשבתי רגע ועניתי: 'יש איזו ברכה שאמא שלי הביאה הביתה, לא יודע מאיפה, ותלתה על הקיר ליד השירותים. ברכת אשר יצר. התבוננתי במה שכתוב שם, זה עניין אותי, ומגיל צעיר אני אומר את הברכה הזו כשאני יוצא מהשירותים, בכל מקום שאני נמצא. לא משנה אם זה שישי, שבת, מסיבות, מועדונים, תמיד אני מברך את זה'. התשובה הזאת ממש מצאה חן בעיני הרב, והוא אמר לי: 'עכשיו אני מבין מאיפה הכול מגיע, זאת באמת ברכה חשובה מאוד. אני מבקש שתבוא לפגוש אותי'. עניתי לו שאעשה זאת, ניתקנו את השיחה, אבל לא הלכתי לפגוש אותו".

שנתיים לאחר מכן נודע לגבאי שהרב דרורי מספר בהרצאותיו ובשיעוריו על שיחת הטלפון ההיא ביניהם. "זה הצטרף אצלי לשיחה עם החבר שלי, ואמרתי לעצמי שעכשיו אני חייב לפגוש את הרב. למחרת התקשרה אליי המזכירה שלו ואמרה לי שהרב דרורי רוצה שנקבע פגישה. אני עוד לא עשיתי כלום, לא אמרתי כלום לאף אחד, ופתאום השיחה הזאת הגיעה. אז באמת קבענו פגישה, הגעתי והתחלתי ללמוד בחברותא עם הרב. הדברים התגלגלו וכעבור זמן קצר התחלתי להגיע לישיבה בקריית־שמונה וללמוד. חלק מהשבוע הייתי מלמד ריקוד לנערות באזור המרכז, ובשאר השבוע הייתי לומד בישיבה. הרב דרורי ידע למשוך בחוטים, מתי לשחרר אותי יותר ומתי להוסיף, עד שדרכי התייצבה והפכתי לתלמיד בישיבה באופן מלא".

השלב הבא בסיפורו של גבאי היה מעבר לבני־ברק ולישיבת נתיבות עולם בעיר. במהלך הלימודים שם הוא הכיר את אור לאה, גם היא בת קריית־שמונה. הם נישאו ובהמשך החליטו לחזור צפונה כדי לתרום לקהילה שבה גדלו. "הרגשנו שיש לנו גישה לחבר'ה צעירים, ולי היה חשוב לא לקבור את הדרך שעברתי. ברור לי שאם הקדוש ברוך הוא היה רוצה אותי דוס ממאה שערים, הוא היה יודע לשים אותי שם מהתחלה. הבנתי שההיכרות שלי עם העולם החילוני־במירכאות עד לשד עצמותיו היא משהו שאפשר לעשות איתו הרבה טוב. אז חזרנו לקריית־שמונה, וסייעתי לבני הדודים היקרים שלי, משפחת מיכאל, להקים שם מוסדות תורה וחיזוק. עסקנו בקירוב רחוקים ובהעברת שיעורים לנוער ומבוגרים. עוד בבני־ברק התחלתי ללמוד להיות מוהל וסופר סת"ם וגם לפסוק בענייני טהרת המשפחה, וכך הפכתי לרב קהילה בבית כנסת בקריית־שמונה. ואז הגיעה אליי ההצעה לצאת לקורס רבנים צבאיים במילואים".

"סגן מפקד הגדוד פנה אליי פעם רגע לפני שקיעה, ושאל אם לחדול חיילים מפעילות של מארב כדי שיוכלו להניח תפילין. הכוח עלה למארב בלילה והיה אמור להתקפל משם בלילה הבא; אם מורידים אותו באור יום, הוא עשוי להיחשף ואנחנו מאבדים יתרון מסוים. אז מה עושים?"

בשנות פעילותו התורנית בקריית־שמונה הקפיד הרב גבאי להשקיע זמן גם בתחומים נוספים – ספורט, רכיבת אופניים, מוזיקה ומשחק. הגיוון הזה, הוא אומר, סייע לו להיות מחובר למנעד רחב של אוכלוסיות. "תמיד הרגשתי שהיכולת המיוחדת הזו שלי עוד תבוא לידי ביטוי. ואז כשעלתה האפשרות ללכת להיות רב צבאי, אשתי אמרה לי: 'זה הרגע. הצבא הוא צבא העם, שם נמצאים כולם, וזה גם מה שמתאים לך. אז לך לצבא'".

התפקיד הבלתי מדיד

בתחילה חשב הרב גבאי לשרת כרב צבאי רק במילואים, אבל אז עלתה האפשרות לתפקיד קבע. "זה נשמע קשה מאוד, כי המשמעות המעשית היא לא לגור בכלל בבית. למרות זאת, ברגע שאשתי שמעה על ההצעה, היא שוב אמרה לי: 'זה תפור עליך'. יש לי היום יציאות של לוחם, 11 יום בבסיס ושלושה ימים בבית. ואני אבא לחמישה ילדים, תמיד הייתי מעיר אותם בבוקר, מלביש, לוקח לבית הספר, מחזיר אותם בצהריים ונמצא איתם וגם בערב – מאכיל, מקלח, משכיב לישון. המחשבה על יציאה מהבית הייתה קשה מאוד. אני תמיד אומר שזו תשובת המשקל על השירות הסדיר שלי – אז הייתי עושה 3־11 בבית ועוד יוצא ליומיות, והיום אני עושה 11־3 בבסיס", הוא מחייך.

השיחה איתו מתקיימת במחנה אליעד שבדרום רמת הגולן. גדוד הנח"ל החרדי נמצא כעת בתעסוקה מבצעית בגזרה הזו, אחרי תקופה ארוכה של פעילות רצופה בשטחי יהודה ושומרון, בעיקר בסביבות העיר רמאללה. במהלך התעסוקה המבצעית שם הגיע הגדוד לכותרות לא רק בהקשרים חיוביים אלא גם בשל כמה מקרים של חיילים שהואשמו בפגיעה מכוונת בפלסטינים. על פי דיווחים בתקשורת, זו הייתה אחת הסיבות שבעטיין הועבר הנח"ל החרדי צפונה.

הרב גבאי מצידו מתעקש שחילופי הגזרות אינם מעידים על פגם מקצועי או ערכי בפעילותו של הגדוד. "באנו מאיו"ש אחרי תקופה מורכבת מאוד. ייתכן שאנחנו הגדוד שעשה את התעסוקה הכי ארוכה והכי רצופה באיו"ש מכל הגדודים של צה"ל. במקרה נכחתי בדיון שבו אחד מבכירי הצבא, קצין בדרגת תת־אלוף, דפק על השולחן ואמר שלא ייתכן שגדוד נמצא בתעסוקה מבצעית במשך זמן רב כל כך בלי רענון, אימון וקצת הפוגה. נכון, יש מי שרוצה לקשר את זה לאירועים כאלה ואחרים. בסופו של דבר רוב החיילים בגדוד התנדבו לשרת והם באים למסור את הנפש כדי להגן על עם ישראל. בכל מקום שרוצים שנהיה, בכל מקום שהשם יתברך מכוון אותנו להיות, נעשה את זה. כל אחד מסתכל על מה שהוא רוצה, אבל המשימה שלנו היא לבוא ולתת את הלב שלנו לעם ישראל.

"יש מורכבות רבה בקרב האנשים שמגיעים לפה, ועם זאת אני יכול להגיד לך שבגדוד הזה לא קרה שום דבר חריג. קח גדוד אחר שמשרת בתוך מקום כזה למשך זמן כזה, ותמצא שם לא פחות אירועים. אבל כשמשהו קורה בגבעתי או בגולני, זה פחות מעניין מאשר אירוע בגדוד נצח יהודה. לא מפתיע אותי שיש מי שרוצים להתמקד דווקא במקרים מסוימים. אנחנו בגדוד עובדים על הפן המקצועי ועל הדגש הערכי, ועושים את זה לאורך כל השירות, בלי קשר לאירוע כזה או אחר. אני יכול להגיד לך שאני גאה מאוד בחיילים שלי. אלו אנשים שעברו תהליך, קיבלו על עצמם עול תוך כדי התמודדות עם מועקות ועם לחצים כבדים מאוד על הנפש. אתה רואה אותם הופכים לחיילים, עובדים עם המשמעת הצבאית ויודעים לתפעל מקצועית אירועים מבצעיים. זה מרשים מאוד".

המורכבות האנושית של הגדוד, אומר הרב גבאי, ניכרת כבר בנתונים היבשים כמו מספר החיילים שיש להם צרכים מיוחדים בתחום הת"ש, וכשמכירים את הלוחמים מקרוב, מתגלה מציאות רגישה וסבוכה עוד יותר. "כל פלח בציבור החרדי שחייל שיצא ממנו מגיע לגדוד – זה יכול להיות אירוע בפני עצמו. יש צורך בדינמיקה זהירה ומנעד רחב של סוגי שיח וסוגי הבנה מול האנשים. לפעמים אנחנו מנסים לחדש קשר בין חיילים להורים שלהם, אבל אלה כמובן דברים שנעשים בעדינות.

"אנחנו עסוקים המון בדאגה לפרט. לעיתים קרובות אנחנו יושבים פה במשרד של המג"ד, סא"ל שלמה שירן, עוברים שם אחרי שם, ורואים שכל אחד ואחד מטופל. לדאוג לאנשים זו באמת עבודה נפלאה. בצבא הכול מדיד, וגם היומיום שלי מכיל תפקידים מדידים, כמו שיעורי תורה גדולים, פעילויות והקפדה על כשרות, אבל דווקא התפקידים הלא מדידים, כמו השיחות עם החיילים והדאגה להם, זו ליבת העשייה שלי. אני צריך להיות הרוח מאחורי האנשים האלה".

תשומת לב מיוחדת הוא צריך להקדיש לחיילים הנשואים – עוד מאפיין ייחודי של גדוד נצח יהודה. "יש אצלנו הרבה חיילים נשואים, לאין ערוך יותר מאשר בגדוד ממוצע. אני מוביל פרויקט שבו אנחנו עושים להם פעם בחודשיים ערב יחד עם בנות הזוג. שומעים הרצאות, עושים סיורים, סדנאות, הפעלות, הכול כדי לחזק את התא המשפחתי.

"אני יכול להגיד שבבית שלי הפרטי קרה שכמעט נשברנו בגלל השירות הצבאי. כמו שאמרתי, זה קשה מאוד. באחד האירועים לזוגות, שהתקיים בדיוק כשהרגשנו שהקשיים מציפים אותנו, ניגש חייל אל אשתי וביקש לדבר איתה. הוא עמד איתה בצד ואמר לה: 'בעלך הציל לי את החיים. הוא תפס אותי רגע לפני החג, כשאני כמעט נשברתי והבית שלי כמעט התפרק'. המפגש היה בירושלים, ובדרך הארוכה הביתה לקריית־שמונה אשתי אומרת לי: 'שמע, עוד רגע הייתי אומרת לך לעזוב, אבל כשאני שומעת מחייל דברים כאלה, איך אני יכולה לעמוד בפני זה'. משם אנחנו מקבלים כוחות".

כיפה בשמונה צבעים

על השאלות ההלכתיות המיוחדות שמובאות לשולחנו הוא מוכן כאמור לספר, על התשובות פחות. לדברי הרב גבאי, עקב המצב הייחודי הפתרונות ההלכתיים צריכים להישאר במסגרת הצבאית. שאלות שגורות או פשוטות יחסית מקבלות ממנו מענה מיידי, ובמקרים סבוכים "לא התביישנו לעלות בסולם עד לרמות הבכירות ביותר ברבנות הצבאית. ענף ההלכה בראשות הרב אודי שוורץ פועל רבות כדי שהמענה יהיה מדויק, איכותי ולא מתפשר, לצד הבנת המציאות המורכבת של חיים בצבא".

הגדוד מקבל ליווי מעמותת נצח יהודה, שרבניה מגיעים לשטח ומעניקים גם הם לחיילים תמיכה ושיעורים. עם זאת הרב גבאי מדגיש כי "כל מה שקורה אצלנו מבחינה רוחנית הוא באחריותי, ולכן גם עובר דרכי. העמותה מלווה את הגדוד ופועלת כדי שכל חייל יקבל את המענה הרוחני שהוא צריך. לרבני העמותה אני קורא 'חיילים שלי על אזרחי'. כשאני מתכלל נושא חודשי, נניח 'בין אדם לחברו', אני מגדיר להם נושאים מסוימים במטרה לכסות יחד את ההיבטים ההלכתיים, המוסריים והאמוניים. אנחנו מריצים את השיעורים במוצבים, כל אחד מאיתנו במקום אחר, אחר כך אנחנו מתחלפים, וככה אנחנו מקיפים את הנושא. בעזרת הרבנים האלה אני מגיע לחיילים בצורה תדירה יותר, מעביר יותר תכנים וגם מקבל משוב מהשטח. יש לנו חייל דובר צרפתית, ואחד מרבני העמותה דובר גם הוא את השפה, אז הוא יודע להעלות אליי מצוקה של אותו חייל, אם יש כזו. לא פעם קורה שצוות הת"ש מטפל בבעיות שעלו דווקא דרך שיחות עם רבנים".

הלו"ז של נצח יהודה כולל גם "ימי ישיבה", שמתקיימים בתכיפות גבוהה. יום כזה נערך בשבוע שעבר בקריית־שמונה, בהשתתפות כמה רבנים ובהם ראש ישיבת ההסדר בעיר, הרב ישראל קירשטיין. השיעורים, מדגיש הרב, מיועדים רק לחיילים שמעוניינים בהם. "אנחנו לא מכריחים אף אחד לשמוע תורה. ברוך השם, יש הרבה חיילים שרוצים בזה. לפני פסח עשינו פה גם סדנה לאפיית מצות שהייתה מיועדת לחיילים ולקצינים, הכנו מצות כשרות ואכלנו אותן פה בפסח".

יש איזו סתירה בין החזות החרדית שלך, על כל מה שהיא מייצגת בעיני הישראלי מן השורה, ובין המדים שאתה לובש?

"אני תמיד אומר שאילו יכולתי, הייתי מחלק את הכיפה שלי לשמיניות: אחת שחורה עם פס, אחת שחורה בלי פס, אחת סרוגה, אחת עם פונפון, ועוד ועוד. 'המגזר החרדי' הוא בסופו של דבר בעיקר מושג חברתי. נכון שהוא מגיע בדרך כלל בהקשר של אדיקות דתית, ובהקשר הזה אני משתדל מאוד להשתייך למגזר ולהיות חרד לדבר השם, משתדל להיות ירא שמיים בתכלית ולקיים מצוות ללא פשרות. אבל מבחינה חברתית אני מוצא את עצמי עם המון אנשים. אחד החברים הכי טובים שלי בגדוד הוא קצין החינוך, קיבוצניק שלא בא משום רקע שקשור לדת. יש לי חברים מצפון תל־אביב ויש חסידים עם גרביים לבנים ממאה־שערים. התיוג לא מפריע לי בכלל, ולא משנה לי איך יקראו לי, רק שההגדרה הזו לא תגביל אותי מלהגיע לאיזשהו יהודי באיזשהו מקום".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il