המורד הנצחי והאאוטסיידר מאמריקה כבשו יחד את הנהגת הציבור הליטאי

כנס כזה לא היה מעולם, ורבים לא האמינו שהוא יכול להתקיים אי פעם. מדובר הרי בישיבת סלבודקה, מוסד שחרת על דגלו צניעות על גבול הצייקנות, חיי צמצום וביקורת פנימית בלתי פוסקת. ובכל זאת כנס "לדורותם", אות הפתיחה לקמפיין גיוס הכספים למען הישיבה, אכן קם ונהיה. אלפי בוגרים של הישיבה התיישבו באוקטובר שעבר סביב שולחנות ערוכים במרכז "אווניו" בקריית שדה התעופה. היו שם זקנים ששיבה זרקה בהם, פאות קצרות הנחות על הלחי ללא סלסול בסגנון חוג חזון איש, גבינים קפוצים. מה לכוהן בבית הקברות, אמרו המבטים. הרבה מהנוכחים פתחו ספר, שלא לבזבז את זמנם לריק. ברחוב החרדי התלוצצו שעבור רוב המוזמנים זאת הייתה הזדמנות של פעם בחיים לנסוע לשדה התעופה. ללא רישיון נהיגה, רובם הגיעו לשם באוטובוסים מאורגנים מבני־ברק, ממודיעין־עילית ומירושלים. 

שולחן כבוד ראשי הוכן לראשי הישיבה, שולחן כבוד משני נפרש מתחתיו. תזמורת חסידית כבדה הנעימה את האווירה בשירי תוגה מסורתיים, ללא שמץ צהלה שאינה במקומה. כשהאולם כולו היה מלא עד אפס מקום, הושלך הס. אל המקום פסעו יחד, יד ביד, שני ראשי הישיבה. האחד קומתו נמוכה והאחר מתנשא לגובה, הראשון הבעתו זעופה והשני מאיר פנים. אחד ידוע כבקיא וחריף עצום, שההערצה אליו פורצת הרחק מעבר לגבולות הישיבה, שותפו מכיר כל אחד מהבוגרים ופותח את ליבו וביתו לכל אחד. זה נולד בפולין שלפני המלחמה, וזה גדל על מי מנוחות בארצות הברית של אמריקה. שונים כל כך, ואף על פי כן קשורים בקשר עז. החיבור האיתן הזה בין הרב דב לנדו ובין הרב משה הלל הירש, קשר שבמשך שנים היה הסוד המקצועי של סלבודקה, הופך בימים אלו לפטנט הרשום של הזרם הליטאי כולו, כששתי הדמויות הללו מתיישבות יחד על כס ההנהגה. האחד יישא בתואר מנהיג הדור ו"מרן גאון ישראל", וחברו ישמש מנהיג בפועל. 

"קל זה לא יהיה", אומר לי בכיר במפלגת דגל התורה. "לכל אחד מהם יש נאמנים ומקורבים ואינטרסים ומה לא. אבל לשם הדברים מתכנסים, וזו הדרישה מהציבור. רבי דב, שיש לו אלפי תלמידים ומעריצים, יתווה את הדרך ויקבע את הקו, ולצידו הרב משה הלל, 'המרא דאתרא' של החינוך, יטפל בנושאים המפלגתיים והפוליטיים. במשך שנים הם עושים זאת יחד בישיבה, ולא תמצא ביניהם סרך מחלוקת. הרב שלום פישר ז"ל, שניהל את ישיבת סלבודקה במשך ארבעים שנה, אמר שהוויכוח הכי ארוך ביניהם נמשך עשר שניות בלבד. עכשיו המודל הישיבתי הזה הופך להיות מודל של זרם שלם".

"לשכת הגזית של הדור", כך מכונה ביתו של מנהיג הציבור החרדי. בלשכת הגזית ישבו 71 חברי הסנהדרין, ואילו בזו של הדורות האחרונים ישב רק אחד – מהרב חיים עוזר בווילנה ועד הרב גרשון אדלשטיין בבני־ברק. אך תקופת לשכת הגזית מוחלפת כעת בתקופת הזוגות. הם מורגלים בשיתוף פעולה: הרב דב שולח לרב משה הלל, והרב משה הלל שולח לרב דב. חותמים יחד, מחליטים יחד. הם מתגוררים בניין ליד בניין, ברחוב שר 15 ו־17 בבני־ברק, שניהם בקומה הראשונה. מטרים בודדים מפרידים בין סלונו של האחד לחלונו של האחר. הידידות העזה ביניהם, מסוג שאינו מצוי אף בקרב ראשי ישיבות שצמחו יחד, מאפשרת להם להשלים זה את זה. "אולי זה בגלל שאנחנו יודעים לתת כבוד", אמר הרב דב לנדו בריאיון נדיר, כשנשאל לסוד הידידות האמיצה. עכשיו הקשר ביניהם מקבל משמעות קריטית לעתידה של היהדות החרדית.

הספר הוא רק תפאורה

אסתכן בהימור: הפעם לא יתחוללו קרבות ירושה בצמרת ההנהגה החרדית. השניים שסומנו כיורשים, הרב הירש והרב לנדו, ייכנסו לתפקידיהם ללא יותר מדי רעשי רקע. זהו שינוי דרמטי, אחרי סדרת מאבקי ירושה חריפים שחזינו בהם בשלושת העשורים האחרונים. מיד אחרי שקיעת שמשו של הרב אלעזר מנחם מן שך, המנהיג החרדי החשוב ביותר משנות השבעים ועד 2001, פרצה מריבה בין מרכזי הרבנים בירושלים ובני־ברק. בראש המחנה הראשון עמד הרב יוסף שלום אלישיב, ואת המחנה השני הוביל הרב אהרן לייב שטיינמן. ידו של הרב אלישיב הייתה לבסוף על העליונה, אך המחלוקת העזה המשיכה לבעבע מתחת לפני השטח. 

רגע אחרי פטירת הרב אלישיב, כשהרב שטיינמן הוכתר לנשיא מועצת גדולי התורה של דגל התורה, הפכה המלחמה לגלויה והובילה ל"פילוג הליטאי": הרב שטיינמן השתלט על המפלגה ועל ביטאונה "יתד נאמן", והדיח את נאמני קודמו. האליטה שנדחקה פרשה מדגל התורה והקימה את "הפלג הירושלמי" בראשות הרב שמואל אוירבך, שמתנהל באופן עצמאי עד היום – עם ישיבות משלו, סמינרים, חיידרים וקהילות נפרדות. אחד מעיקרי המחלוקת בין המחנות הניצים נוגע להתייצבות בלשכות הגיוס, וכתוצאה מכך סערו כבישי ישראל במשך שנים ממחאות הקשורות לחוק הגיוס, שאנשי הפלג הירושלמי השתתפו בהן.

השלום הפנים־ליטאי טרם הגיע, אך עם פטירתם של שני הרבנים היריבים שטיינמן ואוירבך בהפרש של כמה חודשים זה מזה, המריבה שככה. עם זאת, פטירת הרב שטיינמן הולידה קרב ירושה חדש, הפעם בין בית הרב גרשון אדלשטיין, שנחשב ליורש הטבעי, ובין חצר הרב חיים קניבסקי הצעיר ממנו. הרב קניבסקי כלל לא נתפס עד אז כמנהיג ציבור אלא כצדיק ופועל ישועות ששיחו ושיגו בתורה בלבד, אבל האהדה העצומה אליו ניצחה את הכוח הממסדי והעניקה לו את הבכורה. רק אחרי פטירתו של הרב קניבסקי הפך הרב אדלשטיין למנהיג יחיד ובלתי מעורער של דגל התורה. הוא הספיק להנהיג את המפלגה במערכת בחירות כללית אחת בלבד, לפני שהלך גם הוא לעולמו. 

מותו הפתאומי של הרב אדלשטיין בחודש שעבר, שנה אחרי הרב קניבסקי, הזניק את הפרשנים והעסקנים לעמדת כוננות: האם שוב תפרוץ מלחמה בין הטוענים לכתר? האם שוב נהיה עדים לשימוש מכוער בתדרוכים ובהקלטות, למאבק על עמדות כוח ולניסיונות לכבוש את לוחות המודעות ואת פרסומי קופות הצדקה? התשובה המסתמנת, כאמור, שלילית. חייבים לסייג: עוד נראה הורדת ידיים בין החצרות. ניצנים ראשונים בצבצו ב"מלחמת הוויקיפדיה" שהתעוררה עם מותו של הרב אדלשטיין, כשכמה תלמידים מיהרו להוסיף לערך של רבותיהם באנציקלופדיה המקוונת את התואר "מנהיג הזרם הליטאי". לכך יש כבר המשך בטוויטר, באתרים החרדיים ובקווי הנייעס, וכמיטב המסורת יתפרסמו דיווחים על כנס שנעדר ממנו הרב ההוא, מכתב שרב אחר נמנע מלחתום עליו, או חתונה שמישהו לא הוזמן לברך בה. לכל אחד מהרבנים הליטאים הבכירים יש "נאמנים" בעיתונות וברשתות החברתיות, והם מפיצים ומפרסמים תמונות ו"עדכונים" מדי יום. אלו הם עניינים שבשגרה, אך העברת הסמכויות תהיה חלקה ומשחק הכיסאות ייגמר הפעם באופן משביע רצון. "אם צריך", אומר לי בכיר במפלגה, "נוסיף כיסא. אף אחד לא יישאר לעמוד ואף אחד לא יעזוב את החדר". 

הסיבה לכך נעוצה קודם כול בדמותם של שני הממשיכים הבכירים. הרב לנדו והרב הירש צברו בעשור האחרון עוד ועוד תחומי השפעה וכוח, ואך טבעי שכעת הם ייקחו את המושכות וירכזו את ההכרעות בנושאים הפוליטיים והאידיאולוגיים החשובים: חוקי הגיוס, לימודי הליבה, התנהלותה של מפלגת דגל התורה בקואליציה, סימון יורש למשה גפני, קביעת רשימת דגל התורה לכנסת וההתמודדויות בבחירות לרשויות המקומיות. אבל "המשך טבעי" זה לא הכול. לכולם ברור שהירושה עצמה השתנתה, ושהמנהיג הבא של החרדים הליטאים כבר לא צפוי ליהנות מכוח בלתי מוגבל. במשך תקופה ארוכה פעל מודל ההנהגה החרדית ברוח ההנחיה שעל פי הגמרא במסכת סנהדרין, קיבל משה רבנו: "טול מקל והך על קודקדם – דַּבָּר (מנהיג) אחד לדור ואין שני דברין לדור". לא מעט ראשים של רבנים ודיינים נחבטו תחת המקל הזה בימי המנהיגים הבלעדיים, ובתקופת המלחמה בין הרבנים אוירבך לשטיינמן. הרב לנדו עצמו ניסה לקרוא תיגר על השיטה, וכעונש הורחק למשך עשרות שנים מכל עמדת השפעה. אבל הימים הללו חלפו כאמור.

גורם נוסף לשקט התעשייתי הצפוי הוא שלאיש לא משתלם למרוד. הריכוזיות של הממסד החרדי ויכולתו לחלק מגוון כיבודים ומשרות נוטלות את העוקץ מכל ניסיון התקוממות. עדיף להרכין ראש ולקבל את מרות המנהיגים החדשים מאשר לצאת למאבקים חסרי תוחלת. יש עוגה, ויש מי שמחלק אותה. "אם בעבר המקל שמר עלינו", אומר הבכיר בדגל התורה, "היום שומר עלינו הגזר. המקל היה יותר חזק, אבל הגזר הרבה יותר טעים. ניסיתי את שניהם".

יש אומנם שם שלישי שמרחף כצל מעל חילופי הגברי: הרב ברוך מרדכי אזרחי, זקן החברים במועצת גדולי התורה. סביב הרב אזרחי התלכדו כמה וכמה עסקנים שאינם מרוצים מהעברת המקל לשני המנהיגים החדשים ומהדומיננטיות הסלבודקאית שנוצרה. הקשר בינו ובין ר' דב לנדו הולך אחורה עד ימיהם כבחורים צעירים בישיבת חברון. אזרחי מבוגר בשנה מלנדו, והוא היה זה שליווה ועזר לנער הצעיר בצעדיו בישיבה הירושלמית. במשך השנים הם שמרו על קשר חם, שבימים אלו עומד למבחן משמעותי. פרופ' בני בראון, חוקר החברה החרדית ומחבר הביוגרפיה של החזון איש, אומר לי השבוע שדווקא אופיו הפתוח והמתון של הרב אזרחי נמצא בעוכריו. הציבור החרדי, לפי בראון, זקוק כיום למנהיג שמרני הרבה יותר, והרב לנדו נכנס היטב למקום הזה. הרב אזרחי הוא אמנם זקן החברים, אך ותיק ממנו במועצת הוא חתנו של הרב שך – הרב מאיר צבי ברגמן. הרב ברגמן נחשב לרב שמקובל על כל הפלגים בזרם הליטאי, וזוכה להערכה אדירה אף בעולם הישיבות הספרדי והחסידי. באליטה הרבנית שמו של הרב ברגמן מוזכר כמי שראוי לתפקיד נשיא מועצת גדולי התורה אחר הרב אדלשטיין, ואין ספק שכל מנהיג אחר זקוק לאישורו ולתמיכתו. 

מאידך, בגלל חולשתם היחסית של המנהיגים החדשים, צפויים להתפתח מתוך הסכמה מוקדים אחרים של השפעה. בירושלים מתנהלת בשנים האחרונות "מועצה זוטא" של רבני דגל התורה שהבכיר בהם הוא אמנם הרב ברוך מרדכי אזרחי ראש ישיבת "עטרת ישראל" שהוזכר, אך נמנים בה גם הרב אליעזר יהודה פינקל ראש ישיבת מיר, הרב דוד כהן מישיבת חברון, הרב יוסף אפרתי, ורבנים נוספים. הם יתנו את הבכורה למנהיגים מבני ברק, ויקבלו בתמורה אוטונומיה יחסית בניהול ענייני ירושלים רבתי. הנושאים הפוליטיים הבוערים: התנהלותה של מפלגת דגל התורה, שאלת יורשו של גפני או שאלת ההתמודדויות ברשויות המקומיות, צפויים להגיע להכרעה בידי הנהגת הרבנים לנדו והירש. וכך גם השאלות האידיאולוגיות הגדולות: חוקי הגיוס, לימודי ליבה, כניסה ויציאה מהממשלה וכדומה. הם אלו שיכריעו.  

בכיר בדגל התורה אמר לי לאחרונה ש"אין מאבקי שליטה כי אין שני צדדים. הדברים הללו הוכרעו ונחתמו מזמן. אין עוד אדם שנמצא במוקדי קבלת ההחלטות, זוכה להערכה עצומה בציבור ומתנהל מול העסקנים במשך שנים כמו ר' דב; ואין מי שמשמש כתובת בנושאי חינוך לראשי הישיבות ומנהלי הסמינרים והחיידרים כמו ר' משה הלל. ביחד זו הנהגה. עוד מימי הרב שטיינמן, שום דבר לא זז בלי לבדוק מה השניים האלה חושבים. עכשיו נשאר לדון על הפרטים, על הכיבודים למי שמסביב, על מערכות היחסים הפנימיות. אבל הדבר קם והיה".

ועם זאת, הביזור בתפקידים הרבניים בעולם החרדי ימשיך: הרב יצחק זילברשטיין מבני ברק למשל כבר מתהדר בתואר "עמוד ההוראה", המשגיח הרב דן סגל, שחתימתו חזרה להתנוסס מעל דפי הביטאון "יתד נאמן", ישוב להיות כתובת חינוכית עבור רבים. יהיה לנו את "הרב של קופת העיר", את "המתמיד של הדור", ואת "צדיק הדור". לא מן הנמנע שתחת כהונת זוג המנהיגים תתפתח יותר פדרציית הרבנים הליטאית – אך לא בנוגע למפלגת "דגל התורה", ולמוסדות הדגל של התנועה.

"המנהיג הליטאי", חשוב לציין, שונה מדגם המנהיגות החסידי. הוא עוסק פחות בקשר עם הציבור הרחב, ומתמקד בעיקר בקבלת החלטות בענייני הממסד החרדי עצום הממדים. בראש ובראשונה – מפלגת דגל התורה, הבריתות שהיא כורתת והמאבקים שהיא מנהלת בזירה הארצית או המקומית. שנית, ניהול מערך חינוכי אדיר: מאות ישיבות גדולות וקטנות, עשרות סמינרים ומאות תלמודי תורה ובתי ספר. שלישית, הובלה של שלל גופים מגזריים: רשתות הכוללים המאוכלסות בעשרות אלפי אברכים, העיתון "יתד נאמן", הבד"צים, עמותות החסד ועוד. המנהיג הליטאי מכריע מדי יום בעשרות שאלות שמגיעות אליו מהגורמים הפוליטיים, החינוכיים והציבוריים האלה, ממנה נאמנים ומקורבים ומנחיל תפיסת עולם אידיאולוגית. בין לבין הוא גם מקבל קהל לברכה והתייעצות, לפעמים מוסר שיעורים בישיבה, נוסע לכנסים ומארח בביתו פוליטיקאים, אנשי עסקים ובעלי עניין. בעיתונים החרדיים מקובל אומנם להראות את תמונתו של המנהיג כשספר לימוד פתוח בפניו, אך בשנות ההנהגה אין לו הרבה זמן לשבת כך. 

רוב הרבנים לא מסוגלים למלא את התפקיד הזה, או לא פיתחו לעצמם סביבת עסקנים מתאימה שתשתלט על העניינים. המועמדים להנהגה הם אלה שעסקו בענייני ציבור שנים רבות קודם לכן. הם משמשים את קודמיהם במשך עשורים, ולומדים מהם את נבכי הפעילות הציבורית.

ומי ממנה אותך לתפקיד הרם? ובכן, אף אחד וכולם יחד. "הממסד החרדי" בנוי מעשרות קבוצות כוח ובעלי השפעה – פוליטיקאים וראשי עמותות, רבני קהילות ומנהלי סמינרים. הם מאורגנים סביב בריתות פוליטיות ורבנים, ויכולים לראות על מי המנהיג הישיש סומך את ידיו ואת מי הוא ממנה לעסוק בעניינים רגישים. בסופו של דבר כדי לזכות בהנהגה עליך להיות מקושר לרוב קבוצות הכוח הללו, ובמקביל ליהנות מאהדה והערצה בציבור החרדי הרחב. 

לרבנים הירש ולנדו יש חולשה בסעיף האחרון. כבר לפני עשור הוזכרו שמותיהם בתקשורת המגזרית והכללית, ואפילו בדו"חות רשמיים של מכוני מחקר, כמי שנמצאים סמוך מאוד למוקדי קבלת ההחלטות או אפילו חתומים עליהן בפועל. מצד שני, הם פחות מוכרים בציבור הרחב, בוודאי מחוץ לבני־ברק. זהו חיסרון ניכר כשצריך להעיר את השטח לבחירות, או ללכד את המגזר סביב מאבק אידיאולוגי. אפשר להעריך שהזמן יעשה את שלו בהקשר הזה, ויסייעו לו משרדי פרסום שמתמחים בכך, קופות הצדקה – עמותות כלכליות גדולות שמגלות נוכחות בתקשורת ועל שלטי חוצות, ומשמשות כ"מקדמי גדוילים" ברחוב החרדי – והתקשורת החרדית החדשה. כמו המנהיגים שמתחלפים, גם דרכי ההפצה הקהילתיות מן העבר מפנות את מקומן לאוטוסטרדת הקמפיינים ולתקשורת ההמונים הצינית, שמסתערת על משימות כאלה.

חקלאי במקום אדמו"ר

סיפור דרכו של הרב אפרים דב לנדו להנהגה הוא סיפור סינדרלה שהעולם החרדי־ליטאי לא ידע כמותו. אם לפני עשרים שנה מישהו בבני־ברק היה טוען שראש הישיבה העצמאי, שנודע במאבקיו נגד גדולים ממנו ואף נגד הרב שך, יהפוך יום אחד למנהיג הזרם הליטאי ומפלגת דגל התורה (שהוא עצמו התנגד בעקשנות להקמתה) – הוא היה נחשב לתמהוני. במשך עשרות שנים הורחק הרב לנדו מכל עמדת כוח, ואפילו נרדף בידי המנהיגים הוותיקים ממנו. ובכל זאת, הנה הוא כובש את הצמרת. "מרן גאון ישראל", כבר קושרים לו כתרים ברחוב החרדי.

הוא נולד באפריל 1930 בעיר זגייז' (זגערזש ביידיש) הסמוכה ללודז' שבפולין. כן, פולני עומד להפוך למנהיג הליטאים. הרב לנדו הוא בנם של קדושים: סבו, רבי אלימלך מנחם מנדל לנדא, היה האדמו"ר מסטריקוב. לפי האגדה אביו של דב, רבי יוס'ל (טוביה יוסף), היה ראוי לרשת את כס האדמו"רות, אלא שהוא העדיף לעבוד את אדמת ארץ ישראל.

דב לנדו היה בן חמש כשמשפחתו עלתה לארץ והתיישבה ברחובות. בנעוריו הוא למד תקופה קצרה ב"פורת יוסף", מעין מתיבתא שיועדה בעיקר לתימנים, ולפי עדותו היה התלמיד האשכנזי היחיד שם. אחר כך המשיך לישיבה התיכונית־חרדית "היישוב החדש" בתל־אביב. בריאיון נדיר ביתד נאמן לפני ארבע שנים סיפר הרב לנדו מה גרם לו לעזוב את הישיבה התיכונית ולעבור לישיבת פוניבז'. לפי עדותו, בגיל 16 הוא ביקר אצל החזון איש בבני־ברק, וכשהרב שמע שהאורח הצעיר לומד בישיבה תיכונית, הוא הביע את מורת רוחו. חלק מתלמידיו של הרב לנדו, אגב, מספרים כי החזון איש אף הסיט את מבטו מהילד, לא פחות. כך או כך, דב לנדו יצא מבית הרב כשהוא נסער, ובאורח נס פגש בתחנת האוטובוס הסמוכה את לא פחות מאשר הרב יוסף שלמה כהנמן – ראש ישיבת פוניבז' וידיד משפחת הלפרין המפורסמת, שבה התארח לנדו באותו סוף שבוע. הרב כהנמן שמע מהנער על מה שאירע זה עתה, ומיד קשר את החוטים והעביר אותו לישיבת פוניבז', להגות בתורה יומם וליל. "והשאר, כמו שאומרים, היסטוריה", סיים בסיפוק המראיין.

בשנים האחרונות נחשף מכתב שקיבל הרב כהנמן בעת ששהה בחו"ל: בנו אברהם כתב לו על הנעשה בישיבה, וסיפר בין השאר ש"מי שלא ראה את השמחה על פניו של הבחור דב לנדו, לא ראה שמחה אמיתית מימיו". מכאן אפשר ללמוד על תשומת הלב המיוחדת שניתנה לנער כבר אז.

בעולם הישיבות החרדי לא חסרים סיפורים על רבנים גדולים ש"ניצלו" ברגע האחרון מגורל אחר והצטרפו לעולם התורה, אך במקרה של לנדו הצעיר אין ספק שזהו אירוע מכונן. מבן לשושלת חסידית הוא הפך לתלמיד ישיבה ליטאי "מתנגד", התקרב לרבני בני־ברק וזכה לפגישות נוספות וספורות עם החזון איש. בהמשך עבר לישיבת חברון בירושלים, ומשם נלקח אחר כבוד כחתן לעדינה שר, נכדתו היתומה של ראש ישיבת סלבודקה הרב אייזיק שר ואשתו גוטל, שהיתה אף היא מוכרת בחוגי הישיבות בירושלים. נכד האדמו"ר לנכדת ראש הישיבה, ענבי הגפן בענבי הגפן. משם נסללה דרכו להעביר שיעורים בישיבת סלבודקה שאך זה הוקמה בבני־ברק, ועד מהרה הפכה למוסד תורני נחשב ביותר, שעם אלפי בוגריו נמנים ראשי ישיבות, דיינים ורבני קהילות. 

לנדו התבלט כתלמיד חכם בעל בקיאות וחריפות יוצאות דופן, וזכה להערכה אדירה אפילו מצד רבנים גדולים ממנו. לאחר פטירתו של החזון איש מינו בני משפחתו את לנדו לאחד העורכים והמגיהים של ספריו – תפקיד מוערך ב"חוג חזון איש" בבני־ברק. החוג הזה הוא מעין אליטה קפדנית, מתבדלת, ביקורתית מאוד וממוקדת כולה בתורת החזון איש. אבני היסוד שלה הם לימוד גמרא שיטתי לפי העקרונות שהתווה ודיונים הלכתיים דקדקניים על פי המסורת שהנהיג. לנדו הצעיר נשאב מיד לאווירה הזאת, שהתאימה לאופיו. בתוך זמן קצר התקבצה סביבו חבורת תלמידים־מעריצים, והוא החל לבנות את מעמדו. גם פוסקי ההלכה המחמירים על פי שיטת חזון איש נהנו להתבשם מחוכמתו של הצורב הצעיר, וילדיהם הצטרפו למעריציו בישיבה.

מבחינה אישית, הרב לנדו נחשב אדם סגור, קפדן ובעל מזג זועף. הוא סולד מגינוני כבוד, אפילו פעוטים, ואם דבר מה אינו לרוחו, הוא יכול להרים את קולו בכעס. מצד שני הוא מפגין סקרנות אדירה, ויכול לנהל במשך שעות שיחות בענייני חולין ובנושאים היסטוריים והגותיים. יש לו ידידים רבים, אך אם הוא נקלע לסכסוך עם אחד מהם – זוהי סופה של החברות. עם זאת, תלמידיו וסביבתו גם מגדירים אותו במונח "ירא הוראה", כזה שיעשה הכול כדי לא להורות בעצמו, ויתאמץ מאוד לא לקבל את ההחלטה לבד. אם משום פחד מההשלכות ואם משום אופי מתלבט, הוא תמיד יעדיף להפקיד את ההכרעה הסופית בידי אחרים – בנושאים פרטיים, וגם בנושאים ציבוריים.

למאבק הציבורי הראשון שלו הוא יצא באמצע שנות השבעים. הרב לנדו, אז עדיין אלמוני לחלוטין, חיבר קונטרס תוקפני במיוחד נגד הספר "שמירת שבת כהלכתה" של הרב יהושע נויבירט, תלמידו של הרב שלמה זלמן אוירבך. העימות נשכח ברבות השנים, ונותר נחלתה של האליטה הרבנית, אך כדאי להתעכב עליו. מצד אחד עמד הרב נויבירט, הנסמך על כתפיהם של גדולי הפוסקים הירושלמים; מהעבר האחר לנדו, מוסר שיעורים לא מוכר מבני־ברק שנשען על חוג חזון איש ועל הרב יעקב ישראל קניבסקי, "הסטייפלער". במאבק הזה נחל הרב לנדו תבוסה: הספר "שמירת שבת כהלכתה" הצליח מעל למשוער וזכה לאינספור מהדורות ולהטמעה מלאה בכל העולם הדתי והחרדי.

המתקפה של הרב לנדו כוונה במשתמע גם אל הרבנים אוירבך, פיינשטיין ויוסף שלום אלישיב, ואל שיטת הפסיקה שהנהיגו. הוא כעס על היומרה לכונן ספר הלכות על פי פוסק אחד, והפגין את ההתנשאות של תלמידי החזון איש כלפי כל מי שלא גדל בערוגתם. היו כאן קנאות, בדלנות, קפדנות ותוקפנות. שני עשורים אחר כך, כשיצא אוטובוס מישיבת סלבודקה להלווייתו של הרב שלמה זלמן אוירבך, הרב לנדו לא עלה אליו. יש הטוענים שהיו אלה שיירי המחלוקת הנושנה; אחרים אומרים שהרב לנדו, מאז ומעולם, מיעט להשתתף בהלוויות של רבנים שלא הכיר באופן אישי.

המכתב שנגנב במקווה

המאבק ההוא נגד הרב נויבירט היה רק קדימון למה שהתחולל 13 שנה אחר כך, בתשמ"ט – שנת האפס של הפוליטיקה הליטאית, שבה הכריז הרב שך על הקמת מפלגת דגל התורה. כבר בשנות השבעים נרשמה מתיחות בין חוג חזון איש האליטיסטי והמסוגר ובין הרב שך, סמל החברה החרדית החדשה והעממית. ראשי ישיבת סלבודקה, המזוהה עם חוג חזון איש, הלכו והתרחקו מהרב שך, בעוד כוחו ברחוב החרדי צומח במהירות. בעיני הרב לנדו, אומרים תלמידיו, "הרב שך הכניס את הפוליטיקה לתוך עולם הישיבות". הקמת מפלגה חדשה שמאיימת על "אגודת ישראל" הוותיקה, הצתת מחלוקת בין חסידים לליטאים והפיכת בחורי הישיבות והאברכים לשגרירי המפלגה – כל אלו לא היו מקובלים על הרב לנדו. "אם החזון איש לא היה מורה להצביע בבחירות, הרב לנדו לא היה הולך בכלל לקלפי. כל נושא הפוליטיקה והקשרים עם השלטון נתפס אצלו כחטא", אומר לי אחד מבני משפחתו. 

את ביקורתו העלה על הכתב ושיגר לידיד ותיק, רבי ברוך שמואל דויטש. במכתב פירט מדוע הוא מתנגד להרצת רשימה ליטאית נפרדת – תחילה לעיריית בני־ברק ובהמשך לכנסת. "אינני מבין בכלל את כל הגישה הזו הגורסת כי על עולם התורה להיות תקיף וחזק ולוחם, היודע להגן על זכויותיו בתוקף, ויודע להשיב מלחמה שערה", כותב הרב לנדו בביקורת על הרב שך. בהמשך הוא מרהיב עוז וצופה שהצעדים הללו יגרמו "להשחית את הנשמות, ולהורידנו אותנו… לדיוטות תחתונות מבחינת ערכיות מוסרית ונפשית, להסתאבות חברתית ופרטית מבחינת התנהגות יהודית ותורתית. והעיקר הוא רק לנצח".

הרב לנדו הבין היטב שמכתב של ראש ישיבה צעיר ואלמוני נגד מנהיג הדור דאז, בן התשעים, הוא קריאת תיגר חסרת תקדים. לסיום הוא מוסיף: "אקווה כי בעקבות הדברים הנ"ל לא יטענו נגדם טענות ידועות ברוח המוסכמות והמפורסמות, כגון: כבר הורה זקן. או, למשל: כך דעת תורה. או, אסור להתנגד אפילו בכי הוא זה לדעת גדולי הדור… ואם בכל זאת יטענוך, אומר רק זאת בלבד: כל אותם דברים טובים ונחמדים מוכרים לנו היטב מאז ומתמיד. במחילה, לא היום נולדנו, ואיננו נערים וקטנים, לא מבחינת הגיל ולא מבחינת הכרתנו את הנושאים הללו". בטרמינולוגיה החרדית, אלה ביטויים חריפים וקשים. 

משחק הכיסאות ייגמר באופן משביע רצון. "אם צריך", אומר בכיר בדגל התורה, "נוסיף כיסא. אף אחד לא יישאר לעמוד"

כעבור כמה ימים התפרסם בציבור החרדי דבר המכתב נגד הקמת דגל התורה. אומנם הרב לנדו עצמו ביקש במכתבו לפרסם את הדברים, אך בסביבת הרב דויטש טענו כי הדפים נגנבו מכיס מכנסיו כשהיה במקווה. רעידת אדמה התחוללה ברחוב החרדי: מיהו ראש הישיבה שמעז לצאת כך נגד הרב שך וזקני הדור? הרב שמואל אוירבך – בנו של הרב שלמה זלמן אוירבך, וידידו הקרוב של הרב לנדו עד אותו מקרה – פרסם ביתד נאמן מאמר תגובה, ובו כינה את ראש ישיבת סלבודקה "האי פלגאה" ("אותו פלגן", בעל מחלוקת), כינוי שעתיד ללוותו עוד שנים רבות. "ורע ומר אשר חכם אחד בא לכלל כעס ובא לכלל טעות וכישלון", כתב הרב אוירבך, "ונכנס בו אש זרה אשר לא ציווה השם, והטיח דברים אשר לא כדת, שלא בדעת ושלא בהשכל, נגד עיני העדה אשר בית ישראל נשען עליהם… כל דבריו בטלים ומבוטלים כחרס הנשבר וכדבר שאין בו ממש, וכל כלי יוצר להצר כבודה של תורה לא יצלח, וכל לשון מדברת גדולות על רועי ישראל ששתלן הקב"ה בכל דור לא יישמע ולא ייזכר ולא ייפקד… שגגה היא ורוח שטות עברה בו". בהמשך נשא הרב שך עצמו נאום תשובה לטענות נגדו. הוא לא נקב בשמו של הרב לנדו, אלא התייחס לדברים שהעלה "תלמיד חכם אחד". נאומו המלא הודפס בעיתון יתד נאמן.

אין ספק שמעמדו של הרב לנדו בחוג חזון איש אפשר לו לכתוב את הדברים, אך לא די בכך. כפי שמסבירים תלמידיו, ההליכה אחר האמת בכל מחיר היא חלק מאופיו, וגם מזג רוחו הזועף משפיע רבות על התנהלותו. אחד מהם מספר לי שב־2005 התפרסם מכתב מאת הרב מרדכי גרוס, שקבע שמותר לחבוש פאות נוכריות, ואין חשש שהשיער "שימש לעבודה זרה" כפי שנטען קודם לכן. כשהרב לנדו הבחין בפסק הזה תלוי בלוח המודעות, הוא קרע אותו בכעס והשליך אותו ארצה.

פרסום מכתבו של הרב לנדו נגד הרב שך פתח עליו את שערי הגיהינום. קשה להבין היום עד כמה היה גדול כוחו של הרב שך בעולם הישיבות דאז. הבחירה של ראש ישיבה צעיר בשנות החמישים לחייו לצאת נגד מנהיג הדור הוותיק הייתה שקולה להתאבדות ציבורית. הרב לנדו לא חזר בו מדבריו, ומצא את עצמו מבודד. רבים מחבריו התרחקו ממנו, תלמידים סירבו להיכנס לשיעוריו, קריאות גנאי נזרקו לעברו ברחוב, וההזמנות לשיעורים ולישיבות דעכו. הוא התכנס בתוך ישיבת סלבודקה ובחוג חזון איש, מחכה שיעבור זעם, ובינתיים השקיע את מרצו וכוחו בשיעוריו הידועים בחריפותם. רק מקץ למעלה משני עשורים החלה להיסלל דרכו אל ההנהגה, אך בקרב רבים מתלמידי הרב שך הוא נשאר בגדר סדין אדום, ובמשך שנים לא הניחו לו לנאום ולהספיד בהיכל ישיבת פוניבז'.

גם הרב לנדו לא שכח ולא סלח: הוא סירב לניסיונות הפיוס מצד הרב אוירבך, ולא החליף עוד מילה עם הרב ברוך שמואל דויטש. הוא התרחק גם מהאח הצעיר הרב אשר דויטש, שעד אז שימש כמגיה ספריו של הרב לנדו, והערותיו הלמדניות הודפסו בגוף הספרים. תלמידיו מספרים שבהתייחסויות המעטות שלו לפרשה התבצר הרב לנדו בעמדתו ולא התחרט על המכתב ששיגר, אם כי טען שלא הובן כראוי וכי נעשה לו עוול. "לאורך כל השנים", אומר תלמידו המובהק, "ועל אף הדברים שכתב, הוא תמך בציבור בני התורה וקיבל עליו את הכרעת בני התורה".

שפה של נטורי קרתא

עם פרישת תלמידי הרב שך והקמת הפלג הירושלמי, הסתמן הרב לנדו כאחד המתנגדים החריפים ביותר של הפלג הירושלמי. במכתב שיועד לרב יגאל רוזן, ראש ישיבת "אור ישראל" הוא כתב שהם "עושים מעשים פראיים ובלתי אנושיים… חסרי כל מעצור אנושי ויהדותי". לא מן הנמנע שהייתה זו תגובה מצידו על הרדיפות שסבל שנים קודם לכן מידי העסקנים והרבנים של מפלגת דגל התורה. מעניין לגלות כיצד ייראה כעת הקשר בין מנהיג דגל התורה הרב לנדו למנהיג הפלג הירושלמי הרב אשר דויטש – בעבר חברים בלב ובנפש שהיו עומדים שעות ארוכות ברחובה של עיר ומתפלפלים בלימוד, והיום מסתפקים בשלום רפה. גם בהקשר הזה בולטת התנהלותו של הרב הירש, שכבר בשבועות הראשונים להנהגתו הציבורית הצליח להביא לשיתוף פעולה פומבי עם הפלג הירושלמי ועם הרב דויטש בעצמו – מה שלא אירע מאז פרוץ הסכסוך הליטאי.

בנובמבר 2014, בחלוף 26 שנים מן המכתב הגורלי ההוא, מינה הרב שטיינמן את הרב לנדו לחבר נשיאות ועד הישיבות – תפקיד רשמי בממסד דגל התורה. המינוי זכה מיד לגינויים חריפים מצד אנשי הפלג הירושלמי, שטענו כי הרב שטיינמן מבקש להילחם במורשת הרב שך. אולי יש בכך אמת, אך זה לא כל הסיפור: במשך השנים הפך הרב לנדו לאחד מראשי הישיבות החזקים והמשפיעים. גאונותו התורנית וידענותו המופלגת הביאו לפתחו את בכירי הרבנים, והקיפו אותו בשדרת תלמידים רבי השפעה. מנהיגי קהילות משחרים לפתחו, והוא לא נמנע מפרסום מכתבים בנושאים שעל סדר יומו של המגזר.

פרשת ההתנגדות להקמת דגל התורה לא הצרה את הכתפיים הרחבות של הרב לנדו בבואו להצטרף להנהגת הזרם הליטאי. למעשה, היעדרותו משולחן קבלת ההחלטות כבר נתפסה כסמלית בלבד, משום שבפועל הוא היה לאחד ממקבלי ההחלטות הבכירים, ומשום שדגל התורה הפכה מזמן לעובדה קיימת. הפולמוס ההוא נתפס כעניין ישן וחסר רלוונטיות. השפעתו של הרב לנדו הלכה וגברה בבית הרב שטיינמן ובקרב ראשי הישיבות, חברי הכנסת, אנשי יתד נאמן, חברי מועצת גדולי התורה ומנהיגים מזרמים אחרים. כך הוא מצא את עצמו מחוזר על ידי עסקני המפלגה שבמשך שנים רבות נלחמה בו.

כשהרב קניבסקי זכה בהנהגה, הרב לנדו הזדעזע. כמה ממקורביו ניסו להרגיע אותו, ואחד מהם טען שהוראות הרב הן בגדר "רוח הקודש". מאותו רגע הרב לנדו לא דרך בבית הרב קניבסקי

למאבקו הבא יצא הרב לנדו כשהוא כבר חלק מהזרם המרכזי הרבני הליטאי. זה קרה אחרי מותו של הרב שטיינמן, כשאנשי הרב קניבסקי הצליחו לדחוק הצידה את הרב אדלשטיין, ולזכות בהנהגה. הרב לנדו, שמכיר את הרב קניבסקי מגיל צעיר ואף הגיה את ספריו לפני הבאתם לדפוס, הזדעזע. לדברי מקורביו, הוא ידע היטב שהמנהיג החדש "לא מונח" בענייני ציבור, וראה בהוראות היוצאות משמו מניפולציה של בני הבית. כדרכו, הוא לא הסכים לשתוק. בניסיון להרגיע אותו עלו למעונו כמה מבני ביתו של הרב קניבסקי, ואחד מהם הרהיב עוז לומר כי הוראותיו של הרב הן בגדר "רוח הקודש". זה כבר היה יותר מדי: הרב לנדו, "מתנגד" וחזון־אישניק קפדן, לא דרך מאותו הרגע בבית הרב קניבסקי, סירב להגיע לכנס בחירות של יהדות התורה שנערך בבית הזה, וכמעט הוציא מכתב חריף נגד המתרחש שם. הוא לא ערער בקול על ההנהגה החדשה, אך בבחירות המקומיות באלעד הביע בסופו של דבר תמיכה פומבית בתלמידו ישראל פרוש (אחר פרישתו של המועמד הליטאי יצחק פינדרוס), בניגוד לעמדת בית הרב קניבסקי. הרב לנדו אף הנחה את נציגי דגל התורה באלעד לחבור לקואליציית פרוש, בניגוד להוראתו של משה גפני. בימי הקורונה, כשהרב קניבסקי הורה לפתוח את תלמודי התורה והישיבות כרגיל, התייצב הרב לנדו וניהל מאבק תקיף למען ציות להוראות משרד הבריאות. בנאום שנשא אז הוא קבע כי מי שפותחים את המוסדות הם "פוחזים". כמו כל מאבקיו הציבוריים, גם המאבק הזה כשל בסופו של דבר – ובכל זאת ביצר את מעמדו בצמרת. אפשר להפסיד בקרב אך לנצח במלחמה.

סביב הרב לנדו הלכו והתקבצו בשנים האחרונות אנשי ביתו של הרב שטיינמן המנוח, מקורבי הרב אדלשטיין, "חבורת יתד נאמן" – דוד שפירא, מנכ"ל העיתון זליג אורלנסקי, המו"ל מוט'לה קרליץ, איש העסקים שמעון גליק וכן ח"כ יעקב אשר, גם שמו של אליעזר סורוצקין נקשר בחבורה הזו, מי שמשמש כמנכ"ל "החינוך העצמאי" ומנכ"ל "לב לאחים". מאז ימי ההנהגה של הרב שטיינמן הפכה הקבוצה הזו לדומיננטית ביותר בעניינים הציבוריים החרדיים. מי שנחשב לדמות הבולטת בה הוא שפירא, נכדו של הרב שטיינמן, שאחרי מותו התקרב לביתו של הרב לנדו. מרכז הכוח שלהם הוא העיתון יתד נאמן, שגם בימי הרב קניבסקי גילה עצמאות ושמר על קו מתבדל מזה של שאר הזרם הליטאי. כעת הם מקווים להיות אלו שלוחשים על אוזנו של הרב לנדו ומנהלים את "הבית" שלו. 

לרב לנדו יש בן יחיד, יוסי. זהו שמו המלא, לא קיצור כלשהו; הוריו רצו לקרוא לו יוסף על שם סבו מצד אמו שנספה בשואה, אלא שסבו מצד אביו, הרב טוביה יוסף, היה אז בחיים. לבסוף נמצא הפתרון – לקרוא לילד יוסי. היום הוא ראש כולל ומוסר שיעורים בישיבת סלבודקה. שני הנכדים של הרב דב לנדו, מנחם וטוביה, אמונים על ניהולו השוטף של הבית, וכמיטב המסורת הופכים בימים אלה לגורמי מפתח בדגל התורה.

בניגוד להעדפתם של "חבורת יתד נאמן" ושל חלק מבני המשפחה, הרב לנדו כאמור לא נמצא לבד בצמרת. לא רק כי הוא לא יכול, אלא בעיקר כי הוא לא רוצה. נכון יותר: הוא רוצה אחרת. כאמור, הוא מסתייג מפוליטיקה ונחשב "ירא הוראה", שיעשה הכול כדי לא להיות זה שמקבל בסוף את ההחלטה. בשביל ההחלטה יש לו חבר קרוב, הרב משה הלל הירש. הקשר החברי והפוליטי בינו ובין הרב הירש, שותפו הצעיר להובלת הישיבה, הוא הסיבה היחידה לנכונותו לקחת על עצמו את תפקידי ההנהגה, השנואים עליו אידיאולוגית ואישית. סמכותו של הרב לנדו נשענת במובנים רבים על הגיבוי המעשי שהוא מקבל מעמיתו. כמו שיודע כל מי שניסה להחתים את הרב לנדו על מכתב – אם הרב הירש לא חותם, אין בכלל על מה לדבר. במסגרת תפקידו בישיבה הרב לנדו מוסר שיעורים ולומד בחברותות עם הבחורים הלמדנים והמבוגרים יותר, אך ממעט לקחת חלק בניהול הישיבה בפועל. את הנושאים החינוכיים הוא משאיר לעמיתו.

מאפיין בולט נוסף של הרב לנדו הוא התנגדות חריפה לחסידות, למעשיות חסידים ואף לוורטים חסידיים המשנים את פשט הטקסט לטובת המסר. לא פעם אמר לתלמידיו כי הוא "המתנגד האחרון". לעיתים, כך מספרים, הוא יכול לצאת בצעקות רמות נגד נוהג חסידי כזה או אחר. "אולי דווקא ההיסטוריה המשפחתית שלו גורמת לו רגישות גבוהה יותר בנושא הזה", אומר אחד מבוגרי סלבודקה. מצד שני, הרב לנדו מקיים קשר חם עם רבני שושלת סטריקוב ועם אדמו"רים רבים, כמו למשל תלמידו הרב שאול אלתר, ראש הישיבה שפילג את חסידות גור. ככל הנראה אין עוד רב ליטאי שיכול להתהדר בתלמידים חסידיים רבים כל כך. ישיבת סלבודקה, יצוין, קיבלה אליה מאז ומעולם גם תלמידים מהזרמים הללו, בניגוד לשאר ישיבות האליטה הליטאית.

יחסיו של הרב לנדו עם הזרם החסידי עמדו ברקע התנגדותו להקמת דגל התורה. "פוליטית הוא רואה את שיתוף הפעולה בין חסידים וליטאים כחובה גמורה", אומר אותו בוגר של הישיבה. תלמידיו מספרים גם על התמצאות מרשימה בנבכי הספרות החסידית, ועל שיחות ארוכות שניהלו איתו בענייני חסידות. כל אלה לא גורעים מההתנגדות החריפה שלו לתורת החסידות עצמה.

בנושא היחס למדינה, הרב לנדו מביא איתו תפיסת עולם קנאית. הוא ממוקם בקצה השמרני של החרדיות: נוטה להתבדלות חריפה ממי שאינם חרדים, מתנגד להשכלה גבוהה וללימודי ליבה לבנים, ומפגין יחס עוין לתנועה הציונית ולפוליטיקה הישראלית. אלא שגם כאן, לצד השימוש בשפה אנטי־ציונית בנוסח נטורי קרתא, הרב לנדו דווקא מגלה נטייה מעשית בכל הקשור לשיתופי פעולה פוליטיים והצבעה בבחירות. במובן הזה הוא מזכיר מאוד את יריבו משכבר הימים, הרב שך המנוח. 

כל הסתירות והמורכבויות הללו הן לדברי תלמידיו המפתח לדמותו של הרב לנדו. בדלנות אך גם חברים רבים וקשרים אמיצים בכל הזרמים; בקיאות תורנית "כמו תלמיד חכם ספרדי" מחד גיסא, אך חריפות ושיעורים ישיבתיים על דרך הפלפול מאידך גיסא; שושלת חסידים מפוארת מאחוריו אך תפיסה חריפה של "מתנגד"; ואופי עצמאי שאינו חושש מאיש, אך גם "ירא הוראה" ומי שמעדיף להעביר את האחריות ואת ההכרעה לאחרים.

בלי אזרחות, עם רישיון

גם עלייתו של הרב משה הלל הירש (86) לכס ההנהגה הליטאית היא בגדר הפתעה, אפילו יותר מהבחירה ברב לנדו. בציבור החרדי שמו אינו מוכר במיוחד – אפשר למנות עשרים רבנים מוכרים ממנו – והוא צעיר מרבים מחברי מועצת גדולי התורה ולא חתום על יצירה תורנית רבת חשיבות. "כוחו באופיו", אומר לי איש חינוך חרדי ותיק. "אם קרה שהתייעצת עמו בעניין כלשהו, אתה כבר כרוך אחריו לתמיד. לי זה קרה לפני 12 שנים. הרב אלישיב שלח אותי אליו בנושא שיתוף פעולה עם רשת תיכונים חילונית. ההכרעה התקבלה בסופו של דבר במקום אחר, אבל ישבתי בביתו של הרב הירש שעות רבות ונחשפתי להתנהלות. ראיתי את סבר הפנים הנעים, הנינוחות, המחשבה הבהירה, היכולת לסדר את הפרטים, האכפתיות וההומור. מאז הוא הרב של המוסד שלי, ושל קהילות בוגרי המוסד הזה – אף שמעולם לא למדתי בסלבודקה. ואני לא המקרה היחיד. הוא עוף נדיר בין גדולי ישראל".

"מחזיק תיק החינוך" – זה כינויו של הרב הירש בעולם החרדי בשנים האחרונות. ובעולם הזה, חינוך הוא מושג שמשתרע על תשעים אחוז מההכרעות החשובות. הוא מקיף סמינרים, ישיבות, חיידרים, השכלה גבוהה והשכלה חיצונית. זה התחום המרכזי שעובדים בו הגברים והנשים במגזר, והוא שוכן בסעיפים הרגישים ביותר בהסכמים הקואליציוניים ובחקיקה, כולל חוק הגיוס. השפעה על תחום החינוך בציבור החרדי פירושה נגיעה ישירה בדי־אן־איי של המגזר. הרב הירש נמצא במקום הזה, ואף נחשב לסמכות העליונה בו. הוא מייצג אומנם תפיסות חינוכיות מתקדמות ביחס לראשי הישיבות בני גילו ותקופתו, אך הגיבוי המוחלט שהוא מקבל מהרב לנדו הקפדן מאפשר לו מרחב תמרון.

הוא נולד בשם מילטון משה הלל ב־1936 בברוקלין להורים יוצאי הונגריה, שניהלו קייטרינג לפרנסתם. המשפחה הייתה חרדית, אך הגבולות בין הזרמים בימים ההם היו מטושטשים. "ניו־יורק הייתה אז מקום רחוק־רחוק ממה שהיא היום", סיפר הרב הירש ב־2009. "המושג של 'תורה' ו'נאר תורה' ('רק תורה', השיטה החינוכית המייעדת את הבנים כולם ללימוד תורה בלבד, ללא מקצועות חול – א"ב) בכלל לא הייתה קיימת… היו ישיבות, אבל כמעט כולם הלכו בלילה או אחרי הצהריים לאוניברסיטה. השאלה הייתה רק כמה שעות מהיום למדו באוניברסיטה. המון סתירות ביידישקייט, סתירות מיניה וביה. למשל הייתה יכולה אישה חרדית עם מטפחת ללכת לחוף הים שיש בו גם אנשים. רוב בחורי הישיבה הלכו לאוניברסיטה ללמוד איזו אומנות, כמו ראיית חשבון, עריכת דין. אפילו בחור שלמד טוב לא היה מנותק מהחברה האמריקנית".

הוריו שלחו אותו לישיבת "רבנו יעקב יוסף" התיכונית־חרדית, בראשותם של רבנים מאגודת ישראל ומתנועת המזרחי גם יחד. "היו כמה שנשרפו (הפכו לחרדים, בעגה החרדית – א"ב) ועברו ללייקווד, והם היו מגיעים ל'רבנו יעקב יוסף' ומשכנעים את הבחורים לבוא ללייקווד", הוסיף וסיפר הרב הירש. "אני ורבי מאיר שטרן הלכנו לתקופה ללייקווד. ברגע שנכנסנו לשם ראינו את רבי אהרן, ומיד נשרפנו". 

וכך בגיל 19 פגש הרב הירש את מי שיהפוך למורו ורבו המובהק: הרב אהרן קוטלר, נשיא מועצת גדולי התורה בארצות הברית וידידו הקרוב של הרב שך. הרב הירש הצליח לזכות בקרבתו של הרב קוטלר, ולימים היה בין חמשת נושאי ארונו ואף הופקד על עריכת ספר שיעוריו "משנת רבי אהרן". לא פעם סיפר על הקשר ביניהם, על דרכי ההנהגה הציבורית שראה אצל הרב קוטלר, על שיטת הלימוד שלו וגם על שיחתם האחרונה בבית החולים, שארכה שלוש שעות.

בצמיחתו של מנהיג חרדי יש משמעות רבה לשאלת "שימוש תלמידי חכמים", כלומר חניכה אצל רב בכיר. ה"שימוש" של הרב הירש היה אצל הרב קוטלר, מנהיג מהשורה הראשונה, ונראה שמשם ינק גם את יחסו לנושאים ציבוריים. לפי הרב קוטלר, העסקנות הציבורית היא חלק מהותי מתפקידו של הרב – לא פחות מהרבצת תורה. כל חייו ניהל הרב קוטלר מאבקים ומלחמות נגד הציונות הדתית ונגד חסידים, ובמקביל פיתח את שיטת "נאר תורה". הרב הירש, שהגיע לישיבתו לאחר שכבר רכש השכלה כללית מסוימת, אימץ את התפיסה הדוגלת בלימוד תורה בלבד.

הקשר שלו עם סלבודקה החל דרך נישואין: הרב מרדכי שולמן, ראש ישיבת סלבודקה בישראל, הגיע לארצות הברית ובחר בו כחתן לבתו, אביגיל. הבת, כך מספרים, רצתה חתן שיהיה גם בן תורה וגם בקיא בענייני העולם – שילוב שהיה קשה למצוא בקרב תלמידי הישיבות בישראל. הרב משה פיינשטיין, גדול הפוסקים של יהדות ארה"ב, היה זה שחיתן את הזוג. הירש בן ה־26 נשאר עוד תקופה ארוכה בארצות הברית, ורק בגיל 35 עלה לישראל והחל לשמש כרב בישיבת סלבודקה. אגב, עד היום הוא לא ביקש אזרחות ישראלית; הוא נשאר אזרח של ארצות הברית, נוסע לשם תכופות, ואינו מצביע בבחירות לכנסת.

"הרב הירש היה נטע זר מאוד בסלבודקה", מספר אחד מבני משפחתו. "פתאום נוחת בישיבה רב שגדל בניו־יורק ועולם המושגים שלו רחב ושונה. סלבודקה היא אולי הישיבה הליטאית הכי 'פרומערית', הכי קפדנית ומסוגרת מהעולם. הם מתבדלים לא רק מחילונים ודתיים־לאומיים, אלא אפילו מחרדים 'פתוחים'. לתוך כל זה מגיע רב עם מבטא אמריקני בולט, עם לבוש מוקפד וזקן מהודר, ועם תפיסות עולם מתקדמות. בהתחלה הוא התקבל בחשדנות ובהתעלמות". 

בתוך כמה שנים השתנה היחס אליו מקצה לקצה, והרב הירש הפך לאחד המחנכים האהובים בקהילת סלבודקה ובחוג חזון איש. זה קרה בזכות אופיו הנוח ובגלל המסירות והדאגה האישית שלו לכל אחד מבני הישיבה. "בהתחלה התפעלו מההתמדה שלו וממאור הפנים לכל אדם, אבל רבנים כאלה לא חסרים", מספר בן המשפחה. "הייחוד שלו היה באחריות האישית. בכל בעיה בישיבה, בכל אירוע, הוא נכנס בעובי הקורה ולוקח על עצמו אחריות מקיפה. גם כשקיבל את הנהגת הישיבה הוא לקח אחריות על כל מה שקשור בזה: להביא כסף, לקבוע את הסדרים, להתנהל מול ראשי הישיבה האחרים – וזה עניין לא פשוט בכלל. כל זה עורר הערכה עצומה כלפיו, גם בקרב החזון־אישניקים וגם בקרב בוגרי הישיבה".

את המינוי לראש ישיבה קיבל הרב הירש עם מותו של חמיו. המסירות והאחריות שלו בנו, לאט־לאט אך באופן עמוק, את הידידות שלו עם עמיתו הרב לנדו. בסלבודקה כיהנו עוד ראשי ישיבה במשך השנים, אך שני אלה בלטו מעל השאר: הרב לנדו כגאון הנערץ ובמובנים רבים מנהיגה הרוחני של הישיבה, והרב הירש בתור "הרב של הבחורים" והמנהל האמיתי של סדר היום.

גם לאחר שהפך לראש ישיבה, הרב הירש לא הצטרף לחוג חזון איש ולא שינה את הליכותיו. הוא אף המשיך לנהוג במכונית בעצמו, דבר בלתי מתקבל על הדעת בחוגים הישיבתיים בישראל. דרכו הלימודית שהשתקפה בשיעוריו הייתה שונה מזו הנהוגה בישיבה, והוא סירב להדפיס את כתביו, חרף הפצרות מצד תלמידים. "רבי משה הלל הוא אדם שבמשך עשרות שנים מנסה להיות חלק מקבוצה – ויחד עם זאת הוא במפורש לא חלק ממנה", אומר לי אחד מתלמידיו. "זה משמעותי מאוד בהבנת נקודת מבטו".

אל דגל הפעילות הציבורית נקרא הרב הירש לראשונה ב־2002, בעקבות פרשה שהרעישה את המגזר החרדי. נתן קמנצקי, רב וסופר אמריקני, פרסם אז את הספר Making of a Godol, ובו תיאור בלתי שגרתי של חיי "הגדולים" החרדים. שלא כמו שאר ההגיוגרפיות החרדיות, שמתארות את שקידתם של הרבנים ואת מידותיהם הנעלות, קמנצקי בחר לספר דברים כהווייתם. בין השאר ציטט מכתבי אהבה שכתבו רבנים מוכרים, וחשף את המתחולל מאחורי הקלעים – הקשרים והמאבקים בין הרבנים. עד מהרה התעוררה סערה במגזר, וראשי הרבנים חיפשו אדם נאמן עליהם שיקרא את הספר במלואו ויחווה דעתו. הרב הירש נקרא לביתו של הרב אלישיב והופקד על המשימה, יחד עם רבנים נוספים. בעקבות מסקנותיהם הוטל חרם מוחלט על הספר, וזה לא הוסר אפילו לאחר שקמנצקי נפגש עם הרב אלישיב וצנזר עמודים רבים בספרו. לימים טענו תומכיו של קמנצקי כי הביקורת שנמתחה בספר על הרב קוטלר היא שגרמה לרב הירש לצדד בחרם החריף.

אתגר ציבורי נוסף שהרב הירש נזעק לטפל בו היה "בעיית הנשירה", כפי שמכנים אותה אנשי חינוך חרדים. בסוף שנות התשעים ובתחילת שנות האלפיים עזבו נערים ונערות רבים את מסגרות החינוך החרדיות. המושג "נוער חרדי בסיכון" הפך לתופעה רחבה שטופלה בידי רשויות הרווחה ורשויות החוק, ולבסוף הגיעה לפתחם של המחנכים והרבנים. הרב הירש היה מהראשונים שלקחו על כך אחריות. הוא הקים ארגוני סיוע ובהמשך גם מוסדות חינוך ייעודיים ל"נוער נושר". הדבר היה כרוך במאבקים פנימיים רבים, אך בסופו של דבר הצליח הרב הירש לקבל תמיכה מהצמרת הרבנית ומרוב ראשי הישיבות הגדולות. במקביל הוא נעשה כתובת להתייעצות עבור מנהלי מוסדות חינוך, וראשי ישיבות בכירים החלו להגיע לביתו לפגישות שנמשכו שעות. תפיסתו השונה בענייני חינוך ויכולתו לקחת אחריות העניקו לו את הסמכות.

הבעיה: רמת חיים גבוהה

באוגוסט 2012 צורף הרב הירש למועצת גדולי התורה של דגל התורה. מי שדאגו להכניס אותו לשם היו הרב לנדו, שסירב בעצמו לכבוד הזה, והרב שטיינמן, שהעניק לרב הירש דומיננטיות בענייני ציבור. בעיתונות החרדית, ובכלל זה בביטאון הרשמי יתד נאמן, כבר צורפו לשמו תארים וסופרלטיבים השמורים למדרג הבכיר ביותר. הרב שטיינמן אמר עליו, מול כל חברי מועצת גדולי התורה: "נאמר בתורה 'והאיש משה עניו מכל אדם', כלומר, כך אמורה להיראות דמות העניו הגדול ביותר. ומנגד במסכת שבת אומרת הברייתא כי 'לעולם יהיה אדם עניו כהלל'. לכאורה יש סתירה בין הדברים. במקרה שלפנינו אין סתירה, יש לנו גם משה וגם הלל".

מאז צירופו למועצת גדולי התורה מופיע הרב הירש בכנסים, חותם על מכתבים ציבוריים ופוסק בשורה ארוכה של סוגיות חינוך ופרנסה. בין השאר הוא הופקד על העבודה מול חברי הכנסת של דגל התורה בנושאים הקריטיים של חוק הגיוס ותקציב החינוך. "הרב הירש הפך לשר החינוך של הציבור החרדי", מספר אחד מראשי דגל התורה. "בממשלת ישראל זה אולי תפקיד זוטר, אבל בציבור החרדי להיות 'שר חינוך' זה להיות ראש הממשלה בפועל, כי כל הסוגיות מתכנסות לכך. הרב שטיינמן 'אחז' באותו הזמן שהרב הירש יכול לקבל את ההחלטות בעצמו, אבל הרב הירש היה מתייעץ עם כמה ראשי ישיבות ונותן את זכות ההכרעה לרב לנדו. הוא משך את הרב לנדו פנימה לפעילות ציבורית, והרב לנדו האציל מסמכותו וכבודו לרב הירש".

הסכסוך הליטאי פגע בכוחו העולה של הרב הירש. בתחילה הוא ניסה להיות גורם מפשר, ובשנת 2013 אף עלה לביתו של הרב שמואל אוירבך לדון עמו בחוק הגיוס, אך ניסיונות התיווך לא צלחו, והשבר הלך העמיק. אחד משיאי המחלוקת התגלע סביב ישיבת "כנסת יצחק" בחדרה, שראשיה היו מזוהים עם הפלג הירושלמי. הרב שטיינמן ואנשיו פעלו לפצל את הישיבה ולהביא לסגירתה, ואילו הרב הירש התנגד למהלך. הוא הוביל משא ומתן בין הצדדים, אך גם הפעם לא נשאו מאמציו פרי, והתלמידים הנאמנים לרב שטיינמן נקראו לעבור לישיבה החדשה "תורה בתפארתה" באלעד. 

בעקבות עמדתו של הרב הירש בסוגיה הזו פעלו אנשי הרב שטיינמן לצמצם את כוחו, והעיתון יתד נאמן המעיט באזכור שמו. כאמור, לימים הפכו חלק מהנאמנים הללו למקורבים לרב לנדו – וזה מסתמן בתור קונפליקט ההנהגה החריף ביותר בצמרת הליטאית החדשה, כאשר מצד אחד חבורת יתד נאמן, ומהצד השני הרב הירש.

בשבועות שחלפו מאז מותו של הרב אדלשטיין כבר פרץ המאבק הזה אל פני השטח: אנשי יתד נאמן הקימו ועדת רבנים לענייני סלולר, שנועדה להתחרות בוועדת הרבנים הוותיקה ובעצם לשבור את המונופול שלה בענייני כשרות מכשירי הטלפון. הרב הירש החליט לצדד בוועדה הוותיקה, וערך סדרת מהלכים פוליטיים ומשפטיים כדי להתמנות אליה בעצמו ולמנות מלבד נציגיו גם את נציגי החסידים, ש"ס, "הפלג הירושלמי" ו"העדה החרדית". הירש, שיצא פה למאבק ראשון פנימי וחיצוני, הצליח להחתים בעד "הוועדה הישנה" את כל בכירי מועצת גדולי התורה וכמובן את עמיתו הרב לנדו, ואנשי חבורת יתד נאמן מצאו את עצמם מבודדים. פרסום המכתב של הירש והחתימות עליו, וגם הכנס הציבורי של הקמת הוועדה המחודשת, הפכו להפגנת מנהיגות ראשונה ופומבית. 

במשך השנים התערב הרב הירש בכמה סוגיות ציבוריות ששאר המנהיגים החרדים ביכרו למשוך מהן את ידיהם. ב־2017, לאחר שבית המשפט העליון פרסם את פסיקותיו נגד האפליה בקבלת נערות לסמינרים "האשכנזיים", כינס הרב הירש בביתו 12 מנהלי סמינרים בכירים לדיון מעמיק. בסוף הפגישה הוא גיבש בעצמו מדיניות שזכתה להסכמת כולם. סוגיה אחרת שהגיעה לפתחו נגעה להענקת תארים מתקדמים בסמינרים לבנות; עשרות מכללות חרדיות מציעות מסלולי לימוד לתלמידות מהמגזר ומבטיחות להגדיל את כושר ההשתכרות שלהן בחמש השנים האחרונות הלך והתעצם מעמדו של הרב הירש. הוא הפך לנואם מרכזי בכנסי בחירות ובכנסים ציבוריים, חתם על מכתבים ועמד כמה פעמים בראש דיונים רגישים בנושאים פוליטיים ואף מפלגתיים. לביתו עולים תדיר הרב דוד כהן, חבר מועצת גדולי התורה וראש ישיבת חברון, הרב אליעזר יהודה פינקל ראש ישיבת מיר, ואפילו הרב ברוך ויסבקר, ראש ישיבת בית מתתיהו הסמוכה לישיבת סלבודקה. בין תלמידי הישיבות שוררת איבה, אך בין ראשי הישיבה יש קשרים ידידותיים.. 

בנושא היחס לאקדמיה נחשב הרב הירש לדמות מתונה, אך כזו שתבחר לגבות בסופו של דבר את הממסד החרדי. ביתו פתוח לרווחה בפני גורמים מעולם ההשכלה הגבוהה, והוא משמש חוליה מקשרת בין הצמרת הרבנית ובין המגמות המתחדשות במגזר החרדי – אך עם זאת הרב הירש גם עמל לבצר את הקו האידיאולוגי החרדי המתנגד ללימודים באקדמיה. "אין חסינות", כך אמר בנובמבר 2016 לעיתון יתד נאמן. "בכל לימודים בסביבה אקדמית יש סכנה. אנחנו לא מדברים על דבר דק ועדין, אלא על דברים חמורים". בנאום בפני מנהלות חרדיות תיאר הרב הירש את אתגריה של האישה החרדית המבקשת להשתלב במקום עבודה שאינו חרדי. הוא דיבר על המשמעות של עבודה לצד גברים ולצד נשים חילוניות, ועל הסתירה בין שעות עבודה ובין "תפקידה של האישה כרעיה ואם", לדבריו. במקום אחר דיבר על העוני, אחת הבעיות האקוטיות בציבור החרדי שהוא מנהיג, ומצא את האשם דווקא בסגנון החיים של האברכים: "חלק מהבעיה הוא רמת החיים שאברכים לקחו על עצמם, שמחייבת פרנסה גדולה", אמר. "אם היו יורדים קצת מרמת החיים ולא היו צריכים פרנסה כל כך גדולה, היה שייך ללכת למקומות עם פחות פרנסה אבל פחות סכנות". 

"אם מישהו בונה עליו שהוא ייקח את המגזר החרדי לאיזה עתיד של השכלה והשתלבות – הוא טועה בגדול. זה לא האיש", אומר אחד מבאי ביתו, שבעצמו שותף למיזמי תעסוקה והשתלבות חרדיים. "אבל הוא כן קשוב, וזה שונה מאוד מכל מה שהיה לפניו. אפשר לדון איתו על יציאת אברכים לעבודה ועל תוכניות השמה, ואפילו על נושאים רגישים כמו מלחמה בפגיעות המיניות ותוכניות מוּגנוּת. הסולם מגיע השמימה, אבל רגליו מוצבות ארצה". 

בהתנהלותו הציבורית מסתמך הרב הירש באופן כמעט בלעדי על עמדותיו והכרעותיו של הרב לנדו, ואף מחשיב אותו למקור סמכותו. למרות התפיסות השונות שהביעו לאורך השנים, הם משתפים פעולה באופן הדוק. "שני הרבנים הללו נשענים על קהילה ספציפית, וכל הזמן עומדים איתה בקשר", מסביר אחד מבוגרי סלבודקה. "זה לא רב בודד ששולט על מאות ואלפים; יש כאן קהילת בוגרים וקהילת חזון איש שגדלו על שניהם, והדרישה מצד התלמידים היא לראות אותם יחד. בהכירם את האחריות של הרב הירש, ואת 'יראת ההוראה' של הרב לנדו, החזון־אישניקים לא סומכים על הרב לנדו בלי האחריות של הרב הירש, והרב הירש לא מחליט בלי הרב לנדו. איש לא יכול לשבור את הנוסחה הזו, כי הציבור יתנגד".

אחד המאבקים המשותפים של השניים כוון נגד רבנים חרדים שעוסקים בנושאי אמונה ומחשבה. זאת לא אג'נדה חדשנית מבית מדרשם: עוד מימי הרב שך דואגים בישיבות החרדיות לדחוק הצידה רבנים שמשוחחים עם בחורים צעירים על עניינים כאלה. הרב הירש הסביר פעם לבחורי הישיבה את שיטתו: "לא לנסות להוכיח. אמונה היא לא מתמטיקה. הבחור תמיד יוכל להגיד – אבל אולי ככה ואולי ככה. בדרך כלל, אם בחור בא בגיל 15 או 16 עם שאלות באמונה, אני אומר לו: 'תראה, החלטות של אמונה הן החלטות רציניות עם משמעות אדירה לחיים. אסור שבחור בגיל צעיר כל כך יקבל החלטות כאלו. תקפיא את זה לשנתיים, ובינתיים תלמד כאילו זה כלום. בעוד שנתיים תבוא עוד פעם'. בדרך כלל זה עובר, הוא כבר לא בא שוב". מעניין לציין בהקשר הזה שאחיו הצעיר, אלי הירש בן ה־85, הוא פילוסוף שעוסק באונטולוגיה ובפילוסופיה של ההלכה והתלמוד.

בשנה שעברה, בעת ששהה בארצות הברית, התגלה שהרב הירש לקה בסרטן הוושט. הוא טופל בכימותרפיה ובהקרנות, ותפילות לרפואתו התקיימו בכל הישיבות. לפני כשלושה חודשים הוכרז שהטיפול עבר בהצלחה, ולשמחתם של התלמידים חזר הרב הירש להיכל הישיבה. כעת מקווים תלמידיו ובני ביתו לראות אותו מוביל עוד שנים רבות לא רק את הישיבה אלא את הזרם החרדי־ליטאי כולו.

שתי חתונות ומבוכה אחת

שותפתה של "דגל התורה" למפלגת יהדות התורה היא "אגודת ישראל", המאגדת את החצרות החסידיות הגדולות, ושם לא כולם רווים נחת מההנהגה הליטאית החדשה. הקשר החם והקרוב של הרב לנדו עם הרב שאול אלתר, מנהיגם של פורשי גור, גורם למתיחות חריפה בינו ובין גור, חסידות־האם הדומיננטית. החצר השנייה בגודלה, בעלזא, הייתה במתיחות עם ההנהגה הרבנית של "דגל התורה" בעקבות המחלוקת בדבר "מתווה בעלזא" – הסכם שנתן פתח ללימודי ליבה במוסדות החרדיים. 

לפני שבועות אחדים התקיימו חתונות ענק בשתי החסידויות הללו – הרבי מגור חיתן נכדה והאדמו"ר מבעלזא חיתן נכד. אנשי גור הזמינו לחתונה דווקא את הרב ברוך מרדכי אזרחי, שסביבו צמח מעוז התנגדות לרב לנדו. הרב הירש קיבל הזמנה לשתי החתונות. בעבר כבר הוזמן פעמים רבות לשמחות של האדמו"רים, ומעולם לא הגיע אליהן – אך הפעם שינה ממנהגו. מיד אחרי שהספיד את הרב אדלשטיין בהיכל ישיבת חברון, הוא הגיע לחתונת בעלזא. לדברי אנשיו, בואו לחתונה על אף המאבק בדבר מתווה בעלזא נועד לשגר מסר: מחלוקות אידיאולוגיות אינן צריכות להעיב על הכבוד ההדדי ועל שיתוף הפעולה.

באותו הזמן שהה הרב לנדו בארצות הברית: הוא נסע לשם כדי להשתתף בכנס "אדירי התורה" שערכה ישיבת לייקווד, בהשתתפות 30 אלף אברכים. לנסיעה המריא במטוסו של שמעון גליק, מו"ל "יתד נאמן", ואליו הצטרף דוד שפירא. מקורביו חשבו שיישא שם דברים, אך התוכניות השתבשו: מארגן הכנס היה הרב מלכיאל קוטלר, מתלמידי הרב שך, והוא לא רצה להעניק ליריבו של רבו את התענוג. הרב מאיר צבי ברגמן הישיש, חתנו של הרב שך, נאם שם במשך 22 דקות, וההמונים שרו לכבודו והתעלמו במופגן מנוכחותו של הרב לנדו. 

נושא הקשר עם החרדים האמריקנים קיבל משקל רב בעשור האחרון, ומנהיג חרדי נבחן בין השאר ביכולתו "להביא כסף" מארצות הברית. מי שלא ידע לגייס את תמיכת האחים העשירים שמעבר לים יראה את ראשי העמותות והכוללים מבקרים בבתי יריביו. הרב הירש, יודעים קברניטי דגל התורה, מוכר ואהוב בקרב החרדים בארצות הברית, ודאי בישיבת לייקווד שהוא ראש וראשון לתלמידיה שעשו חיל. גם בהיבט הזה, הרב לנדו זקוק לשותפו. 

זו עת משבר חריף במגזר החרדי. אחרי שנה וחצי באופוזיציה נכנסו המפלגות החרדיות לקואליציית נתניהו ולתפקיד שק החבטות האולטימטיבי. החודשים האחרונים הביאו עמם התפרצות שנאה כלפי המגזר, הפגנות בבני־ברק ודחייה נוספת בחקיקת חוק הגיוס – אולי החוק החשוב ביותר להנהגה החרדית. אבל הסוגיות הפוליטיות משניות. ככל שעוברות השנים, מצוקת העוני החרדי הולכת ומחריפה. המשפחות גדלות, מחירי הדיור מאמירים, הגברים אינם זוכים להשכלה שיכולה להניב פרנסה מכבדת, ושירותי הרווחה מצטמצמים. 

ההנהגה הרבנית מצידה עסוקה בקרבות בלימה נגד החשיפה לאינטרנט ולסמארטפונים, ובמציאת דרכים להחזיק ולממן את מערכת החינוך החרדית. הפוליטיקאים החרדים נאבקים על תלושי מזון פה או תקציבים שם, אך לאיש מהם אין תשובה לשאלה: מה עושים עם הדלות המנוולת? כיצד דואגים שעשרת ילדיו של האברך העני לא יהפכו בתוך כמה שנים לעשר משפחות עניות? העוני באשר הוא עוני, הם יודעים, גורר רעב, בורות, תחלואה ופשיעה. ראשי המפלגות, מימין ומשמאל, נכונים להציע לפוליטיקאים החרדים כל דיל בתמורה לתמיכתם, אך דומה שגורל הילד החרדי לא מעניין אף אחד.

למציאות הזאת נכנסים המנהיגים החרדים החדשים, ילידי שנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת. הם רחוקים עשורים רבים מהגיל הממוצע של צאן מרעיתם, ומוקפים אינטרסים רבים, גלויים ונסתרים. אפשר לשער כיצד ייראו החלטותיהם בסוגיות הפוליטיות והחברתיות שעל הפרק, אך מאידך גיסא דומה שאף אחד לא תולה בהם את יהבו כי משם תבוא הישועה.