לצד לי עמד באותו הבוקר גנרל ג'יימס לונגסטריט, שכונה בפי לי "סוס המלחמה שלי". לונגסטריט פיקד על עוצבה בצבאו של לי, היה בעל ידע עצום בהגנה ובביצורים, ורכש ניסיון רב במלחמת מקסיקו, כ־20 שנים קודם לכן, כששירת בצבא ארה"ב יחד עם מפקדים רבים אחרים משני הצדדים.
ההיסטוריון שלבי פוט מתאר את שהתחולל בגטיסברג באפוס שלו בן שלושת הכרכים, "מלחמת האזרחים: נרטיב". כשלונגסטריט הביט בעיירה הוא ראה שטח מושלם להגנה, והבין שהצפון עלול להגיע ראשון אל הרמות והגבעות השולטות בה. הטקטיקה שהציע הייתה מעניינת: נניח לצפון להתבצר כאן, הוא הציע ללי, ואנחנו נחמוק מימינו כך שנעמוד בינו ובין העיר וושינגטון. בשטח הזה נתבצר אנחנו, ונכפה על מיד – שחרד יותר מכול ממתקפה על הבירה – לצאת מביצוריו לבוא אלינו.
לי שקל את ההצעה, אך הניד בראשו לשלילה. שנתיים של ניווטים ארוכים, ניצחונות מסעירים ומלחמה מתישה הובילו אותו לסרב. "לא", השיב והצביע על גבעת בית הקברות שהתנשאה בדרום העיירה. "האויב נמצא שם. ואני הולך לתקוף אותו שם". "אם הוא שם", השיב לונגסטריט בדאגה, "זה משום שהוא רוצה מאוד שנתקוף אותו שם. ולדעתי, זוהי סיבה מצוינת להימנע מכך".
לי חשב אחרת. הכוחות שלו כבר יצאו לשדה הקרב. הוא ידע שחלוצי צבא הצפון כבר הגיעו לגבעה, אך רוב כוחותיו עוד צעדו בדרך אליה. הניצחון כאן היה עשוי לסיים את המלחמה אחת ולתמיד. "לא", אמר שוב. "הם ניצבים שם וממתינים. ואני אביס אותם, או שהם יביסו אותי".
הישגים ראשוניים
יום רביעי, 1 ביולי
צבא צפון וירג'יניה היה גדוש מפקדים טובים – תולדה של העובדה שמרבית ההיררכיה הצבאית של ארה"ב בטרם מלחמת האזרחים באה מהדרום. אך מלבדם היו גם כמה מינויים פוליטיים, וגם גנרל או שניים שהיו עצמאיים מדי בפיקוד. כזה בדיוק היה ריצ'רד יול, מפקד מבריק שנודע לשמצה בהחלטות קפריזיות. את יומו הראשון של הקרב הוא התחיל כגיבור הדרום; בסופו הוא היה אחד האנשים השנואים ביותר בקונפדרציה.
האויב העיקרי של לי בראשית היום הראשון של הקרב היה ג'ון ביופורד, מפקד יחידת פרשים שהתבצרה בגבעות מצפון לעיירה. ביופורד התקשה להדוף את מתקפת הדרום העיקשת, שהלכה והתחזקה ככל שעוד ועוד יחידות מצבא צפון וירג'יניה הגיעו לשדה הקרב מכיוון המערב.
תגבורת שהביא גנרל צפוני צעיר ומוצלח ששמו ג'ון ריינולדס, שהבין את גודל השעה, לא הספיקה. ריינולדס עצמו הסתער עם התגבורת, כשהוא קורא "קדימה בחורים, למען השם גרשו אותם מהחורשה הזו!", עד שנפגע מכדור של צלף דרומי ומת.
היה נדמה שלי נמצא בדרכו לניצחון נוסף. הדיווחים שקיבל במהלך היום היו חיוביים: הכוחות סילקו את חילות הצפון מהגבעות שמצפון לעיירה, לחמו בהם בתוך העיירה עצמה, והדפו אותם לגבעות שמדרום לה. בשעת ערב לי ראה פוטנציאל לניצחון מוחץ. אומנם צבא הפוטומק החל להתבצר על גבעת בית הקברות, אך לדרומיים היה יתרון עצום בכוח אדם ובארגון, שכן גנרל מיד ורוב הפיקוד של הצפון רק הגיעו זה עתה לשדה הקרב. הוא שיגר רץ לגנרל יול, שהגיע באמצע היום עם תגבורת, ומסר לו הוראה פשוטה שמנוסחת בנימוס המוגזם שאפיין ג'נטלמן דרומי במאה ה־19: "כבוש את הגבעה, אם אפשר".
יול ישב וחשב והחליט שזה לא אפשרי. הוא והורה לכוחותיו לסגת לקווים סביב גטיסברג. רוב ההיסטוריונים מסכימים שלו היה תוקף, קווי הצפון היו מתנפצים. בכל זאת, לי היה מאושר מההישגים וציפה להביס את האויב, שהוא הקפיד לכנות בזלזול "האנשים ההם", למחרת.
אך חייליו של לונגסטריט אמרו שמפקדם היה מיוסר ושקט לאורך כל היום. כאילו הוא ידע משהו שהם עוד לא הבינו.
מלתעות הניצחון
יום חמישי, 2 ביולי
במהלך הלילה זרמו עוד ועוד כוחות של האיחוד אל השטח שמדרום לגטיסברג. מול גבעת בית הקברות נמתחה רמת בית הקברות בקו ארוך ומתעקל, ובשני קצותיה היו גבעת קאלפ בצפון וגבעת ליטל ראונד טופ בדרום, שתי גבעות מושלמות לעמדות הגנה. גנרל מיד הורה לתגבר את הרמה אך גם לבצר היטב את הגבעות הללו, בציפייה למתקפת איגוף כמו אלה ששימשו את לי היטב בעבר.
ואכן, לי תכנן מתקפה מוחצת באגף הימני ומתקפה גדולה גם משמאל, שיחד יקפלו את הקצוות ויגלגלו את כוחות האיחוד מהרמה. בעיה אחת הטרידה אותו: הוא לא ידע מה חוזק הכוחות שמולו. אבל הוא היה בטוח שאנשיו יביסו את האויב. ל"סוס המלחמה" שלו, לונגסטריט, הוא הורה לתקוף את ליטל ראונד טופ והגבעה הרחוקה יותר מדרומה, ביג ראונד טופ. האסטרטג, שבחן את השטח בעצמו, לא האמין למשמע אוזניו. הוא מחה בתוקף, הרבה יותר מאשר אתמול, אך המפקד העליון לא הסכים לשמוע. הצפוניים נחלו שנתיים רצופות של הפסדים; הם היו חלשים, תחת גנרל חדש ובלתי מיומן ונגד כוחות שרק ידעו ניצחון; לי הבטיח ללונגסטריט: המתקפות יצליחו, הצפון יתקפל.
לונגסטריט העביר את הפקודות לגנרלים שתחתיו, וכעת היה תורם לשפשף עיניים בתדהמה. ג'ון בל הוד, טקסני ענק עם זקן בלונדיני גדול ועיניים עצובות שנודע בגבורתו וזכה לכינוי "הוויקינג", שלח מסר יבש למפקד: "לא יהיה זה חכם לתקוף את הגבעה כפי שפקדת". גם עמיתו למתקפה, לאפייט מקלאוס, העביר מסר דומה. בתגובה לונגסטריט העביר מסר יבש: "פקודותיו של גנרל לי הן לתקוף במעלה". שוב הגנרלים מחו. הוד, שראה את השטח בעצמו, טען שאין סיכוי שיוכל לכבוש גבעה מבוצרת בחיילים ותותחים, שהטיפוס אליה רצוף מכשולים סלעיים, עצים ושאר מרעין בישין. הוא ביקש אישור לאגף את הגבעות. לונגסטריט, שכבר ניסה לשנות את התוכניות, חזר שוב על אותן המילים, וכך גם בסבב השלישי. לא הייתה לו ברירה.
במחנה הפיקוד באותו היום לי הביט בשדה הקרב במבוכה. המתקפה הייתה אמורה לצאת לדרך עם הזריחה, אך השמש כבר עמדה כמעט באמצע השמיים והכוחות טרם היו מוכנים. ב־11:00 בבוקר הוא שיגר מסרים תכופים: לנוע. עכשיו. ואכן, הכוחות של לונגסטריט זזו. גם הכוחות תחת פיקודו של גנרל יול, שהיו אמורים לתקוף במקביל את האגף השמאלי ובכך למנוע ממיד לשלוח את כל כוחות העתודה שלו לתגבורת לאגף אחד, זזו. אבל הם זזו לאט. בסופו של דבר באגף שמאל כוחות הדרום לא עשו הרבה. שנים לאחר מכן טען יול שלי שינה את פקודותיו והורה לא לתקוף את האויב ממש אלא להסתפק בפעולת הסחה. לי לא זכר דבר כזה.
באגף הימני שאון מלחמה מילא את האוויר. עשרות אלפי חיילים הצפון, מבוצרים על הגבעות, המתינו לאויב, בשעה שחיילי הדרום הסתערו בביטחון מלא. צבא צפון וירג'יניה הרי לא הובס מעולם.
חייליהם של הוד ומקלאוס נחלו הצלחה בתחילה. אחד ממפקדי הצפון שלח את חייליו במורד הגבעה אל מטע אפרסקים ואיבד את רובם. כוחות הקונפדרציה התקדמו אל שטחים עם שמות ציוריים כמו "שדה החיטה" ו"מאורת השטן", ואז החלו לטפס על הגבעה תחת אש כבדה, פולטים את יללת המורדים שסימרה את שיערו של כל חייל צפוני. בליטל ראונד טופ הקרב הלך והתעצם. כוחות האיחוד שלחו עוד ועוד תגבורות לאגף הזה, בהבנה שכיבוש הגבעה עלול לסכן את כל קו ההגנה. בפסגה, קולונל לא מוכר ששמו ג'ושואה צ'יימברלין – מרצה לרטוריקה ממיין בעל ידע נרחב בשפות (כולל עברית), שהתנדב למלחמה ופיקד על גדוד שהורכב משכניו – פיקד על רבים מהכוחות. הלחימה התמשכה והתארכה, ועוד ועוד מורדים התקרבו לראש הגבעה; התחמושת כמעט אזלה; צ'יימברלין חשש שיאבד את היתרון וייאלץ לסגת. כדי למנוע זאת הוא החליט לצאת למתקפה: צ'יימברלין הורה לחייליו להרכיב כידונים על קני רוביהם ולהסתער אל האויב המטפס. הרעיון עבד. הדרומיים התשושים של הוד נכנעו בהמוניהם מול ההסתערות, והמתקפה על הגבעה נבלמה.
לי קיבל עדכונים במהלך היום וכעס על התנהלות הקרב – מהאיחור בשעות הבוקר, דרך ההתנהלות הכושלת באגף שמאל ועד הכישלון של הכוחות באגף ימין. עם רדת החשכה נסוגו כוחות הקונפדרציה לאחור. היחידות של הוד ומקלאוס כמעט התפרקו, והוד עצמו נפצע קשה ושותק בידו השמאלית. אבל לי עדיין היה אופטימי. נותרו לו חמש אוגדות טריות, או טריות יחסית – אחת מהן תחת פיקודו של גנרל ג'ורג' פיקט, שהגיע כהרגלו באיחור, אך היה מוכן ומזומן להתחיל בלחימה למחרת.
לי הביט בשדה הקרב והחליט על תוכנית נועזת: הפעם הוא לא יאגף את קווי האויב, אלא ישלח כוחות חלקיים לתקוף משמאל ומימין, בעוד כוח אחד מרכזי יצעד במעלה הרמה, בדיוק באמצעה, וישבור את ביצורי האויב בליבו. במתקפה תתמוך ארטילריה כבדה שתנטרל את תותחי הצפון. היום הראשון הניב ניצחון חלקי, היום השני הניב הפסד מפתיע – היום השלישי יוליד הכרעה.
אשמת הגנרל
באחת בצהריים נפתח מטח הארטילריה הגדול ביותר במלחמה. 170 תותחי קונפדרציה החלו להפגיז את מרכז קווי האויב. שעתיים שלמות התותחים ירו ללא הפסקה, וזרעו הרס רב בביצורי האיחוד. אך בשעה שלוש, על אף ההרס, היה ניכר שהכוחות מחזיקים מעמד. לי לא התכוון לשנות את דעתו וללונגסטריט לא הייתה ברירה: הוא הורה לפיקט להתקדם.
כ־12,500 חיילים דרומיים יצאו לדרך שאורכה 1,200 מטרים, מהקווים שלהם בחורשה הסמוכה לעיירה ועד לקווי האויב על הרמה. "הסתערות פיקט" החלה בשירי מלחמה ובקריאות הידד ודגלים מתנופפים. החיילים ציפו לעשות את מה שהם עשו תמיד: לנצח.
אך כאשר התקרבו לקווי האויב נפתחה לעברם אש הגיהינום. במרכז הקווים, הארטילריה של הצפון לא פעלה בשעתיים של ההפגזה המכינה. הדבר הוביל את פיקט לחשוב שהיא נהרסה, אך למעשה מפקד הארטילריה רק המתין להזדמנות הנכונה להשיב אש. מיד כשהחלה המתקפה עשו התותחים שמות בכוחות הדרומיים שהחלו להסתער לעבר המתרס שנבנה על הרמה. באמצע הקווים, פנייה חדה בחומה – שכונתה "הזווית" – נותרה לא מוגנת יחסית, וכוחות הקונפדרציה הסתערו עליה והגיעו עד לביצור עצמו. על הכוח התוקף את "הזווית" פיקד לואו ארמסטד, חברו הטוב ביותר של הגנרל הצפוני שפיקד על ההגנות, וינפילד הנקוק. ארמסטד הוביל את חייליו כשהוא מנופף בחרב שכובעו נעוץ בראשה, אך מיד כשהגיע אל המתרס נפצע אנושות. הוא הרחיק לכת יותר מכל חייל דרומי אחר במשך כל הקרב. הנקודה שהגיע אליה זכתה לכינוי "קו הגאות של הקונפדרציה".
כפי שלונגסטריט חזה, המתקפה הייתה אסון. הכוחות הדרומיים התפרקו בדרכם לרמה, והחלו לסגת. כמעט מחצית מהתוקפים לא הצליחו לחזור בשלום אל הקווים. פיקט סבל יותר מכול: שני שלישים מחייליו נפצעו או מתו בדרך לרמה.
כשהוא צפה במתקפה מתנפצת לנגד עיניו, לי החל להבין את עומק הכישלון שנחל. הוא הבחין בפיקט מדדה בחזרה אל הקווים והורה לו לכנס את הדיוויזיה שלו במהירות ולהתכונן לאפשרות שהצפון יתקוף. "גנרל לי", השיב פיקט, "כבר אין לי דיוויזיה".
לי נשבר. "זה היה הקרב שלי", הוא השיב לגנרל ולחייליו ההמומים. "האשמה נחה על כתפיי. האשמה לחלוטין שלי". הוא עלה על סוסו והתקדם מנקודה לנקודה בשדה הקרב, מתנצל בקול וקורא: "האשמה כולה שלי. רק אני אשם. אתם מוכרחים לעזור לי כעת לחלץ אותנו מהמצב הזה".
משקיף בריטי אחד, ארתור פרימנטל, העיד שהחיילים סירבו לקבל את ההתנצלות של לי, ולא היו מוכנים לשמוע אותו מקבל את האשמה. הם הפצירו בו לחזור בו מהדברים, והתכוננו לחדש את המתקפה לפקודתו. אך זו מעולם לא באה. צבא צפון וירג'יניה נערך לנסיגה, לראשונה – מקווה שהצפון לא יזנב אחריו. ואכן, צבא הפוטומק לא יצא למרדף של ממש. לי ואנשיו נסוגו מפנסילבניה.
"זו הייתה אך ורק אשמתי", אמר ללונגסטריט למחרת. "חשבתי שהחיילים שלי בני אלמוות".
אחרית דבר
50 אלף חיילים אמריקנים, מצבאות הצפון והדרום, נהרגו או נפצעו בגטיסברג, הקרב הקטלני ביותר של המלחמה הקטלנית ביותר בתולדות ארה"ב. באותו הזמן בחזית המערב, גנרל גרנט – נשיא ארה"ב לעתיד – קצר ניצחון עצום כשכבש את המבצר בוויקסברג שבמיסיסיפי. החדשות על שני ההישגים עוררו צהלה בצפון.
"התוצאות של הניצחון הזה לא יסולאו בפז", כתב עו"ד ג'ורג' טמפלטון סטרונג מניו־יורק ביומנו על גטיסברג. "הקסם הבלתי־מנוצח של רוברט א' לי נשבר. צבא הפוטומק מצא סוף־סוף גנרל שיכול להתמודד איתו, ועמד באצילות במלאכתו הנוראה על אף הרשימה הארוכה והמרתיעה של הפסדים קשים… הממשלה מתחזקת פי ארבעה מבית ומחוץ".
לי לא איבד את אמון ממשלת הקונפדרציה, והותר לו להמשיך להוביל את צבא צפון וירג'יניה. באופן אירוני, מיד המנצח כן איבד את אמונו של אברהם לינקולן, מכיוון שלא יצא למרדף אחר צבאו של לי, ולא ניצל את הניצחון כדי להמיט כליה על הכוח החשוב ביותר של הדרום. זמן קצר אחרי גטיסברג, לינקולן זימן אליו את גנרל גרנט מן המערב והעניק לו את הפיקוד הכללי על כוחות האיחוד במלחמה.
בשנתיים שלאחר מכן התכתשו גרנט ולי שוב ושוב בקרבות עקובים מדם. לפעמים לי ניצח, לפעמים גרנט. אך לא היה שום ספק במגמה: סדק אחד גדול הופיע בכוחה הצבאי של קונפדרציה, והוא הלך והתרחב בכל יום שחלף. נדרשו תוכניות גרנדיוזיות, שיתופי פעולה ענפים וכמה מערכות מצור אכזריות כדי להביס את הדרום סופית, אך אחרי ההפסד בגטיסברג שני הצדדים ידעו: זה רק עניין של זמן.
