"לא כל המשוגעים הגיעו לשדה־בוקר, אך כל מי שהגיע בוודאי היה משוגע". על האמירה הזו חתום דוד בן־גוריון – ראש הממשלה הראשון של ישראל, שבעצמו הצטרף לחברים הצעירים בשדה־בוקר שנה אחרי ההקמה. "מייסדי הקיבוץ רצו להקים קואופרטיב. הם לא היו שייכים לשום תנועה – לא איחוד, לא מאוחד. זה מצא חן בעיני בן־גוריון", מספר פרנס, השכן של דיירי הצריף הכי מפורסם בארץ.
איך זה להיות שכן של מקים המדינה? משעשע למדי. ואולי זה פשוט פרנס שמחפש את הצד המשעשע שבכל סיטואציה בחיים. "הוא לא היה איש של סמול־טוק. אם ניגשת אליו, היה מיד שואל בן כמה אתה וכמה ילדים יש לך. היית עונה נניח 'שלושה', והוא היה יורה חזרה: 'זה לא מספיק'. ואם העזת להזכיר לו שגם לו יש רק שלושה ילדים, הוא היה עונה: 'אני רציתי, זו פולה שלא רצתה'". פרנס מוציא תמונה שצילם בספטמבר 73': "התמונה האחרונה של בן־גוריון על הרגליים", הוא אומר ומצביע על בנו ירון שעומד לצד הזקן ומאבטחיו. "באותה תקופה התחילו לבנות לו מקלט ליד הצריף. אתם יודעים מתי סיימו את הבנייה? שנתיים אחרי מותו. למה המשיכו לבנות? כי התחילו".
"היינו במחזור הגיוס של דינה ברזילי", אומר פרנס בחיוך, ואנחנו מדקלמים מיד את המספר האישי שלה – 496351. "אני 63 מספרים לפניה – 496288. כשכתבו את השיר לא ידעו שזאת תהיה סדרת מספרים של גיוס בנים"
פרנס נולד בשכונת הדר בחיפה. הוריו, דב ורחל פרנס, נתנו לו את השם הלא־שימושי משה ("זה רק לקופת חולים. אפילו דליה קוראת לי פרנס"). ההורים עלו מהונגריה בשנות השלושים, כל אחד לחוד. היה לו אח גדול, והייתה אחות נוספת מנישואיו הראשונים של אביו, אך היא שבה עם אמה להונגריה ("אמא שלי היא זו ששמרה על קשר עם הבת של אבא. היא הייתה כותבת לה ושולחת לה כסף. אני הכרתי אותה רק בשנות השבעים"). פרנס זוכר איך מגג ביתו החיפאי, המשקיף אל הים, צפה במשחתת אבראהים אל־אוול כשזו ניסתה להפגיז את העיר במהלך מלחמת סיני. הספינה – בריטית לשעבר שעברה לידי המצרים – נכנעה בסופו של דבר לכוחות צה"ל, נלקחה שלל והפכה לאח"י חיפה.
כנער היה פרנס חבר בתנועת הצופים ובצופי ים. לנח"ל הוא התגייס יחד עם רפי גרוס, חבר מחיפה שהגיע גם הוא לקיבוץ וגר באלכסון ממנו כבר עשרות שנים. "היינו במחזור הגיוס של דינה ברזילי", אומר פרנס בחיוך, ואנחנו מדקלמים מיד את המספר האישי שלה – 496351. "אני 63 מספרים לפניה – 496288. כשכתבו את השיר לא ידעו שזו תהיה סדרת מספרים של גיוס בנים".
הגרעין שלהם היה מיועד לקיבוץ בחן של יוצאי דרום אמריקה, "אבל כנראה היינו קצת גזענים, ובעיקר חיפשנו להגשים את החלוציות באזור מבודד ורחוק מהמרכז". זו שעל המקלדת פוצחת בסדרת שיעולים במבטא ארגנטינאי, ופרנס מתנצל בחיוך. כך או כך, הגרעין הועבר אחר כבוד לשדה־בוקר. "היינו שמונים חברים מהגרעין, נותרנו ארבעה, כולם חיפאים". מה היה בשדה־בוקר כשהגיעו הנה ב־65'? מעט מאוד אנשים וראש ממשלה אחד. והייתה גם דליה.
היא נולדה לטובה ודוד אורן (שפיצר), שהתגוררו בכפר־מעש. כעבור זמן קצר המשפחה הצפינה, כשאביה המורה הוצב בשאר־ישוב. שם גם תפסה אותם מלחמת השחרור. "אבא לימד חינוך גופני בבית הספר, ריכז את פעילות 'הפועל' ואימן חיילים. כשפרצה המלחמה פינו אותנו לווילהלמה – היום בני־עטרות – יחד עם יתר הנשים והילדים. אבא נשאר לאמן חיילים בגליל העליון. הוא יצא לדרך עם נהג, אבל הרכב התהפך והוא נפצע". דוד עוד הספיק לשלוח מכתב לרעייתו, וביקש שתמצא סידור לדלינקה הקטנה ותבוא אליו לבית החולים בצפת, אולם מת מפצעיו עוד לפני שהמכתב הגיע ליעד. "הוא היה בן 29 בסך הכול. בלונדיני עם עיניים כחולות, כמו שתי הבנות שלי".
טובה שבה לכפר־מעש עם דליה הפעוטה, לגור שם לצד אמה. "חזרנו כפליטות. לימים אחת הבנות שלנו עברה לגור בפתח־תקווה, ליד המקום שבו היה בית החרושת לייצור ספירט, שם עבד סבי". "בצד אחד היו פרדסים, ובצד השני הרוב הדומם", אומר פרנס בבדיחות, ומתכוון לבית העלמין סגולה.
האובדן של אביה, כשהיא בת שנתיים בלבד, ליווה את דליה כל חייה, מציף שאלות זהוּת וניסיונות לדמיין מי הייתה היא עצמה לו נשאר בחיים, ואיך היה נראה הקשר ביניהם. היא עוד זוכרת את החברות שלעגו ואמרו "אבא שלך לא היה גיבור", ואת המבוכה כשנדרשה להסביר מי הוא האבא שלה, לאחר שאמה נישאה מחדש. היא גם זוכרת היטב את החגורה של סבתא. "אמא הייתה נוסעת בשלושה אוטובוסים לעבודה בחברת הסיגריות 'מספרו'. ממרכזנית היא הפכה למנהלת חשבונות, ואני בינתיים נשארתי עם סבתא שרדפה אחריי עם חגורה, אבל לא השיגה אותי", אומרת דליה במתיקות כובשת לב. "היה לסבתא קשה, היא לא עמדה בזה. אז שמו אותי במעון בבני־ברק, וכך מגיל חמש וחצי עד שבע חייתי במוסד דתי. פרק שלם בחיי, שממנו נשארה לי האהבה לשיר 'אדון עולם'. אבל מעבר לזה לא היה לי כיף בכלל, אז לא כדאי לפרט", היא מסכמת בחיוך.
דליה: "בכל פעם שאמא ואני דיברנו על אבא, שתינו היינו מתחילות לבכות, כך שלא ידעתי עליו הרבה. אבל כשעזבתי את הבית לקראת גיוס, אבי החורג הכין לי תיק מלא כל טוב על אבא שלי – מדליות שקיבל, תמונות ומכתבים"
כש"מספרו" נסגר ופעילותו הועברה לחברת הסיגריות דובק, הכירה שם טובה את פרדי (חנן) פלטאור. "הוא היה גרוש עם בת, והיה מבוגר מאמא ב־18 שנה", מספרת דליה על מי שגידל אותה כאבא. "אמא התאלמנה בגיל 25, ואז שוב בגיל 56, וחייתה עד גיל 93". ילדים משותפים לא נולדו לטובה ופרדי. "אמא חששה שאני אפגע אם יהיו לי אחים ממנו, וכמובן בהמשך התחרטה. הייתה לנו על הקיר תמונה נהדרת של אבא ואמא יחד" – היא אומרת, ופרנס מציג לנו אותה מיד – "אבל כשאמי נישאה בשנית, סבתי אמרה שעכשיו מתחיל פרק חדש בחייה, וצריך להסיר את התמונה. בכל פעם שאמא ואני דיברנו על אבא, שתינו היינו מתחילות לבכות, כך שלא ידעתי עליו הרבה. אבל כשעזבתי את הבית לקראת גיוס, אבי החורג הכין לי תיק מלא כל טוב על אבא שלי – מדליות שקיבל, תמונות ומכתבים".
בעקבות חלומה להצטרף לקיבוץ היא חברה לשבט צופי רמת־גן. "היינו בהכשרה באיילת־השחר, אבל הבנים עשו צרות – אין לי מושג מה. במקום לשרוד שנה, כבר אחרי שמונה חודשים ירדנו לקיבוץ היעד, שדה־בוקר".
"פגשתי פה ילדה מוזנחת", אומר פרנס בחיוך, והיא מתקנת: "נטושה. אף פעם לא הייתי מוזנחת. ההורים שלי היו בחו"ל, ולא היה לי לאן לשוב". "היא הסתובבה כאן, כאילו לא קשורה", הוא ממשיך. "אמרתי לה – יאללה, בואי לשתות קפה. ותזכרו שמדובר בתקופה קשה לישראליות, כי היו גם מתנדבות משוודיה ומארצות דומות. ליד החדרים שלהן היה שלט: 'הציד באזור אסור'".
הקפה היה בינתיים רק קפה. פרנס המשיך לגור בצריף הסמוך לזה של בן־גוריון, ורק בהמשך, כשעבר לצריף קרוב יותר למתחם של דליה וחברותיה, התחזק הקשר ביניהם. הם לא זוכרים מי התחיל עם מי, אבל פרנס מעיד שהיא הייתה יפה מאוד, "כמו היום, רק טיפה יותר". מה היה לאמא שלה לומר? שהוא מזכיר מאוד את דוד אריה. "אמא שלי עלתה מוורשה אבל אבא שלי היה מהונגריה, וההורים של פרנס הונגרים – 'אז זה כבר טוב', אמרה סבתי, שגם מוצאה היה מהונגריה. אמי שמעה את זה ומיד סרגה לו סוודר. עד היום הסוודר ישנו. יש עוד כמה דברים עתיקים בבית, לא רק אנחנו".
הם התחתנו באפריל 67' ב"גבעת ההסרטה" הצופה לנחל צין, מקום צילומי הסרט "גבעה 24 אינה עונה". בן־גוריון לא התכוון להחמיץ את האירוע המשמח. "הוא החליט להגיע לכל חתונה בשדה־בוקר, ועשה זאת גם כשהיה ראש ממשלה הכי עסוק בעולם". שבועות אחדים אחרי החגיגות גויס פרנס למלחמה, כחייל בגדוד 98 של חטיבת הצנחנים 80. "היינו אמורים לצנוח באום־כתף, וזה בוטל. עשינו טיולים בגדה המערבית ובשק"ם הירדני – בכל זאת, צריך לאכול. בסוף המלחמה פקדו עלינו לעלות בכביש הפתלתל של עין חמה, חמת גדר, ולנוע לכיוון סוריה. כשראו בעשר בערב שכלי הרכב לא מתקדמים והכבישים חסומים, החזירו אותנו לרכס אלומות.
"פגשתי פה ילדה מוזנחת", אומר פרנס בחיוך, ודליה מתקנת: "נטושה. אף פעם לא הייתי מוזנחת. ההורים שלי היו בחו"ל, ולא היה לי לאן לשוב". "היא הסתובבה כאן, כאילו לא קשורה", הוא ממשיך. "אמרתי לה בואי לשתות קפה. ותזכרו שמדובר בתקופה קשה לישראליות, כי היו גם מתנדבות משוודיה"
"למחרת תושבי הצפון התנחלו אצל לוי אשכול בבית ואמרו לו שחייבים לכבוש את הרמה. ההליקופטר הראשון שנכנס לשם היה שלנו. אנחנו נחתנו בכפר פיק – לימים אפיק – וכל הליקופטר התמקם קצת יותר צפונה מהקודם. ככה כבשנו את כל הרמה. ואז בלילה אנחנו מסתכלים ורואים את כל האורות בקיבוצים נדלקים. חזרנו דרך בקעת הירדן כשעוד לא היה כביש, מילאנו את כל הנחלים באבנים כדי שהאוטובוסים יוכלו לעבור. הלכנו לכותל ומשם נסענו הביתה. עד גיל שבעים המשכתי לעשות מילואים, למרות הסוכרת".
קיבוץ שדה־בוקר היה אמור להיות טקסס של הנגב, אבל החלום המרומז בשמו לא התגשם, ואת הסוסים החליפו מטעים. "בן־גוריון שאל למה לא מגדלים כאן עצים", אומר פרנס. "הסבירו לו שהמומחים אומרים ששום דבר לא יצמח כאן כי האדמה מלוחה. ואז הגיע המשפט המפורסם שלו: 'נו, החליפו המומחים'". והזקן צדק. "גדלו כאן מטעים מוצלחים מאוד, המפורסמים בארץ. היו אפרסקים מכל מיני זנים, כאלה שקטפנו אפילו בספטמבר. היו משמשים ושזיפים, וחלקת גן העדן – במיקום שבו נמצא היום מלון קדמא – עם דובדבנים ואגסים וכל סוגי התפוחים ומה שלא תרצו". פרנס בגינתו גידל דלועים ואפונה ריחנית, "ופולה הייתה באה כל יום לראות איך זה גדל".
שלושה ילדים נולדו להם – ירון, אורית ורעות – אבל תואר הבכורה שמור לאמיר. "היו פה מעט מאוד ילדים, ומשפחות עזבו כי לילדים שלהן לא הייתה חברה", מספרים בני הזוג פרנס. "הבן של יהושע כהן – איש סודו המיתולוגי של בן־גוריון – לן במשאבי־שדה כדי להיות עם בני גילו, ובא הביתה רק פעם בשבוע. אז היה מדובר בנסיעה ארוכה. אשתו של יהושע, נחמה, הציעה לנו לאמץ ילד, כדי שבתם ראומה לא תהיה לבד".
כך הגיע לביתם אמיר. הוא היה מילדי רחה פריאר, מייסדת עליית הנוער, בן זקונים מתוך תשעת ילדיה של משפחה שעלתה מפרס. "רוב אחיו היו בקיבוצים כילדי חוץ", אומרת דליה. "אמיר גדל אצלנו מגיל 11. הוא היה ילד יפה וחמוד וקטנטן, ופתאום בגיל 12 התבגר ונהיה 'טרוריסט', כמו כל הילדים בגיל הזה. לי לא היה לי שום ניסיון – לא אחים ולא ילדים משלי – ואמרתי 'קחו אותו ממני'. אז פרנס לקח את המשימה על עצמו. יש הרבה דברים טובים לומר על פרנס, אבל מה שמייחד אותו בעיניי זה האימוץ. אין יום שהוא ואמיר לא מדברים". וכמו לאשר את דבריה, כעבור זמן קצר אמיר מתקשר.
כשבנם ירון נולד, אחד מחברי הגרעין – שגם אותו הם אימצו – כתב על לוח המודעות בקיבוץ: "בן אמיתי נולד לדליה ופרנס". "אמיר ראה את זה, צלצל לאחותו ואמר לה: 'כנראה בשנה הבאה אני אעבור למשפחה אחרת, כי הם כבר לא צריכים אותי'. הבהרנו שזה לא יקרה", אומר פרנס. הוא הקפיד להגיע לכל האירועים של משפחתו של אמיר, ולבקשתו ליווה אותו לחופה כשנישא לשושי – שגם היא הפכה עבורם לבת לכל דבר.
היו עוד אימוצים קצרים, אבל הקשר עם אמיר היה עמוק במיוחד. "בגיל 17 הוא אמר לנו: 'עכשיו אני מבין מה עשיתם בשבילי. אם הייתי נשאר בזיכרון־יעקב, הייתי מנהיג עבריינים'", מספרת דליה. "אמרתי לו: אמיר, הגֶנים שלך נהדרים. אתם תשעה אחים, ואף אחד לא עבריין. הוא באמת חקלאי מדהים־מדהים, מצליח כל כך", היא אומרת בגאווה. "ביום הולדת חמישים של פרנס, אמיר ושושי כתבו לו ברכה וחתמו אותה במילות השיר 'שתלתם ניגונים בי אבי ואמי'. מה צריך יותר מזה? פשוט תענוג. זכינו".
דליה: "בזמן שאפיתי עם נחמה עוגות במטבח, אמרתי לה שהילדים פה מסכנים כי בכל חצי שנה מחליפים להם מטפלת. אז היא שלחה אותי לעבוד בבתי ילדים. לי דווקא היה טוב עם המטילות; יכולתי לשיר להן, ולא הייתי צריכה קשר עם אף אחד מחוץ לצוות הלול – לא הורים ולא ועדת חינוך"
אנחנו יושבים בחדר השינה שלהם, אבל לגמרי לא באשמתנו: בעקבות פציעה של דליה הם העתיקו את מיטתם לסלון, וראו שזה דווקא מואר ונחמד להם, אז השאירו אותה כאן, בין פינת האוכל למטבח.
גינה גדולה וקסומה עוטפת את הבית. "גינה מעבר ליכולתנו", אומר פרנס. "מפעילה ראשית: דליה. אתם חייבים לחזור באביב, כשכל זה פורח וצבעוני". עיסוקיהם העיקריים דווקא לא נוגעים לחקלאות: פרנס למד כלכלה באוניברסיטת בן־גוריון ("נכנסתי כחוצפן בלי בגרות, אבל עם ציון טוב במתמטיקה"), ומימן את לימודיו בעזרת תוכנית פר"ח ועבודה כעוזר הוראה. בהמשך היה חבר בוועדת התעשייה בתק"מ, הקים שם מחלקה כלכלית, ואז עבר לחברה של הסוכנות. מאוחר יותר ניהל את היחידה הכלכלית במועצה האזורית אשכול.
דליה עבדה בתחילה בלול. "היה לי ניסיון בזה עוד מכפר־מעש, כי אמא של חברה הרשתה לי לנקות את השקתות בלול שלה". היא הסתובבה עם "סל של כיפה אדומה" ו"מטפחת של דתיות אבל בלי בובו", ואספה ביצים. עד שבאה נחמה של יהושע כהן. "בזמן שאפינו יחד עוגות במטבח, אמרתי לה שהילדים פה מסכנים כי כל חצי שנה מחליפים להם מטפלת. אז היא שלחה אותי לעבוד בבתי ילדים. לי דווקא היה טוב עם המטילות; יכולתי לשיר להן, ולא הייתי צריכה קשר עם אף אחד מחוץ לצוות הלול – לא הורים ולא ועדת חינוך. ובכלל, הייתי בת יחידה ועדיין בלי ילדים, מה אני אעשה בבתי הילדים?". אבל נחמה לא ויתרה, והפשרה הייתה שדליה תצא לשלושה חודשי לימודים בבית ברל כצ'ופר על הסבת המקצוע.
15 שנה עבדה דליה עם ילדי שדה־בוקר – מהפעוטון ועד מסגרות הנוער ("חלקם גרים פה ויש לי קשר איתם עד היום"). במקביל ריכזה את פעילות התרבות ואירועי החגים בקיבוץ, ועל הדרך הגשימה חלום נעורים ולמדה הנהלת חשבונות. "בבית הספר אהבתי את שיעורי ההתעמלות – הייתי אפילו אלופת רמת־גן בריצת 60 מטר – וגם לשון ומתמטיקה, אז רציתי להיות מנהלת חשבונות. למדתי במדרשת רופין, אבל לא ניגשתי לבחינות. כרגיל, אני לא אוהבת לתת דין וחשבון". ב־84' הוקם מפעל האריזה והעיטוף "דביק" של הקיבוץ, וכשמנהל החשבונות של שדה־בוקר עבר לעבוד בו, דליה תפסה את מקומו. על הדומיננטיות המקומית של מפעל דביק אפשר ללמוד ממספר כלי הרכב בשדה־בוקר שנושאים מדבקה עם הלוגו שלו. "אחר כך הייתי מנהלת חשבונות ראשית של הלול. עד היום שומרים לי שם משרה קטנטונת", ממשיכה דליה. לצד כל זה עסקו בני הזוג בפעילויות שונות למען הקיבוץ, ובין השאר הדריכו גרעינים שיועדו להתיישבות במקום.
שדה־בוקר נמצא כעת בתהליך הפרטה, שלא מסב יותר מדי נחת לפרנס. "פעם היינו חיים רק מחקלאות, אבל החקלאות נעלמה. כל הענפים שיש לנו זה רק בעזרת השם, שדה־בוקר. שותפות שדה־בוקר עם עין־השלושה בתפוחי האדמה שהם מגדלים לנו, ועם קיבוץ שובל שמטפלים בפלחה שלנו ועם חצרים שמגדלים חוחובה בשטחים שלנו. רק שֵם, חסר התוכן. לקיבוץ יש לול גדול מאוד, 36 דונם, ומדגרה של בערך 20 מיליון ביצים בשנה".
אמיר גר בצופר, כאמור חקלאי מצליח. ירון הוא איש היי־טק שגר בפרדס־חנה, אורית רואת חשבון בפתח־תקווה, ורעות היא חברת קיבוץ יטבתה, קיבוץ הולדתו של בעלה. פרנס עבר מחלה קשה, והוא עדיין מתקשה לשוב לשגרה ("אין לי בעיה בלב, רק בעורקי התרדמת. מאבד הכרה לפעמים"). במשך חצי שנה לא יכול היה ללכת, אבל העקשנות שלו הרימה אותו מחדש. גם אם במשך תקופה היה חייב לנוח כל כמה מטרים, היום הוא צועד איתנו לכיוון הכורסה שמוקמה כמה עשרות מטרים טובים מביתם, לצד הצריף הראשון שגרו בו יחד. מאחוריו נצפה צריפם של דוד ופולה בן־גוריון. "את הצריף שלי, שעמד לידו, הרסו אחרי שבן־גוריון נפטר", מספר פרנס.
שנת השבעים של שדה־בוקר הייתה גדושת אירועים, ודליה לא מסתירה את התרגשותה כשהיא מספרת על הנוכחות הנרחבת של בני המשק וחברי הקיבוץ "מטף ועד זקן" בפעילויות הרבות. "יש לנו יחסי שכנות נפלאים פה", היא מציינת. "שתלנו דשא משותף, ואנו נפגשים בו באופן ספונטני עם השכנים, ילדיהם ונכדיהם. לקבוצת הוואטסאפ שלנו קוראים 'הדשא של השכן ירוק יותר'. תמיד יש פה רצון טוב לסייע בעת הצורך. השינוי שחל בקיבוצנו עם קבלת החברים החדשים לשכונת לימונים מבורך מאוד בעיניי. רק בזכות חברים מאושרים, קהילה יכולה לצמוח".
לתגובות: orlygogo@gmail.com
