אל רחבת המכללה הלאומית לשוטרים נכנסו ביום חמישי שעבר בזו אחר זו משפחותיהם של הצוערים שסיימו את קורס ההכשרה. עבור הדיה ועפיף סתאוי, שעשו את הדרך מכפר מראר לבית־שמש, לא הייתה זו הפעם הראשונה שהם ראו את אחד מבניהם הופך לשוטר מן המניין במשטרת ישראל. ודווקא משום כך, האירוע הזה נשא עמו משמעות רגשית עמוקה ומטען של כאב. טקס הענקת תעודת השוטר לבנם חוסאם, לקראת הצבתו במחוז הצפוני של המשטרה כסייר בתחנת עפולה, התקיים שבועיים בדיוק לפני טקס אחר – אזכרה לאחיו רס"מ האיל סתאוי, שנרצח בפיגוע בהר הבית בשנת 2017.
"האיל נמצא בראש שלי כל הזמן", אומר לי חוסאם דקות אחדות לפני עלייתו לבמה. "כך זה תמיד, אבל בחודשים האחרונים הרבה יותר. כל דבר בקורס הזכיר לי איך ראיתי אותו כשוטר. המיונים לקראת הגיוס לא היו פשוטים, היו בדרך רגעים לא קלים, אבל המוטיבציה שלי הייתה גדולה מאוד, כי רציתי להיות כמו האיל".
11 שנים עברו מגיוסו של האיל למשטרה הכחולה ועד הגיוס של חוסאם. האח הגדול עשה את שירותו הסדיר כלוחם מג"ב, וכמה שנים לאחר השחרור הצטרף מחדש לשורות המשטרה. הוא שובץ ליחידת הר הבית, ובהמשך מונה לראש משמרת ופיקד על עשרות שוטרים. הפיגוע שנהרג בו התרחש ב־14 יולי 2017, שבועיים בלבד אחרי שנולד בנו ראמוס. שלושה מחבלים פתחו באש לעבר שוטרים ב"שער הסליחה" של הר הבית, ומהירי נהרגו רס"מ סתאוי וחברו רס"מ כמיל שנאן, שניהם בנים לעדה הדרוזית. כוח המשטרה במקום פעל במהירות והצליח לחסל מיד שניים מהמחבלים. השלישי נפצע וברח לתוך מתחם ההר, ובהמשך נורה ונהרג גם הוא. בהלווייתו של סתאוי ספד לו המפכ"ל דאז רוני אלשיך, וסיפר: "היום לא היית צריך להיות במשמרת בהר הבית, אבל החלפת חבר שהיה זקוק לעזרה. כזה היית, מתנדב לכל משימה".
חוסאם סתאוי: "האיל העריץ את הכדורגלן סרחיו ראמוס, וקרא לבן שלו על שמו. הפגשנו פעמיים את ראמוס שלנו עם ראמוס השחקן, וזה היה מרגש במיוחד – לראות את השחקן האגדי עושה כבוד להאיל, מכיר את הסיפור שלו ומחבק את הבן שלו. אחי רצה שהבן שלו יהיה כדורגלן, ואנחנו מנסים לחנך אותו ככה, אבל לא הכול בידיים שלנו"
חוסאם, אז בן 23, ראה מקרוב את ברית הדמים הכרותה בין העדה הדרוזית למדינת ישראל. "המון אנשים השתתפו בלוויה או הגיעו אלינו הביתה בימים שאחריה", הוא מספר. "גם אחרי שנה ויותר הבית היה עדיין מלא מנחמים, ולא רק מהעדה הדרוזית. באו יהודים ואחרים מכל העדות והקהילות בישראל. היו שם אזרחים שהכירו את האיל מהמפגשים שלהם איתו כשוטר, היו אנשי ציבור ובעיקר היו אנשי המשטרה, שהפכו למשפחה השנייה שלנו. הם תמיד בקשר איתנו, מלווים וזוכרים".
ומה אתה מרגיש בבוקר כזה?
"הכול ביחד. אני במקום שהוא היה בו, נכנס לתפקיד דומה לשלו. זו תחושה של ניצחון והפסד, עצב ושמחה יחד. ויש גם פחדים כשעושים את הדרך הזאת. למרות זאת למשפחה היה ברור שגם אני אתגייס למשטרה, והם נתנו את האישור וההסכמה שלהם".
ואיך באמת מתגברים על הפחד הזה, אחרי שמאבדים בן משפחה קרוב?
"האמונה בא־לוהים היא מה שדוחף אותנו בכל שלב בסיפור הזה. היא לא חלק מהסיפור, היא הסיפור. ככה גדלנו. אנחנו מאמינים, ומה שצריך לקרות יקרה. זה עוזר לנו מאוד. כל יום שאנחנו קמים בו בריאים ושלמים – זה מבחינתנו נס. זה מה שנותן לנו את הכוח, כי בלי האמונה אי אפשר לשרוד".
השירות במשטרה הוא גם חלום אישי שלך?
"אני חושב על השירות הזה כתפקיד לחיים וכעבודה ארוכת טווח שיש בה שליחות. זו המטרה. כמובן, בגלל כל הרקע המשפחתי אני מרגיש גאווה גדולה להיות פה ולהמשיך את הדרך של אחי. זה לא פשוט, אבל הנה זה קורה.
"כמו שהזכירו בלוויה שלו, האיל תמיד היה הראשון להתייצב ולהתנדב לכל משימה, ותמיד שמח לעזור. התכונות האלה בלטו אצלו מאוד. הוא היה אדם מיוחד עם לב ענק, כל כך הרבה אנשים אהבו אותו. יכולת לראות איך בכל מקום שהוא נמצא, אנשים מתחברים אליו מיד. השוטרים ששירתו איתו אהבו אותו מאוד, והיה ברור שהעבודה שלו היא מבחינתו שליחות. כזה שוטר אני רוצה להיות".
קליפ דו-לשוני
האיל היה השלישי מארבעת ילדי המשפחה, אחרי שתי בנות. ב־2016 התחתן עם ערין, והם נכנסו לדירה משלהם בקומה העליונה של בית משפחת סתאוי. היום ערין גרה שם עם בנם ראמוס בן השש.
לטקס הגיע הילד כשבידיו זר פרחים לכבוד הדוד שממשיך את דרך אביו. מיד כשראה את חוסאם הוא מיהר לחבק אותו. גם האחיות והגיסים עטים על חוסאם בהתרגשות. "אח שלי היה מעריץ של ריאל מדריד ושל הכדורגלן סרחיו ראמוס, וקרא לבן שלו על שמו", אומר חוסאם. "בשנים האחרונות הפגשנו פעמיים את ראמוס שלנו עם ראמוס השחקן – פעם אחת כשהוא בא למשחק בטדי, ופעם אחרת כשהוא התארח במלון בתל־אביב. המפגש הזה לא היה מובן מאליו בכלל, אבל א־לוהים רצה שזה יקרה. אלה היו רגעים מרגשים במיוחד, לראות את השחקן האגדי שאחי העריץ בא ועושה לו כבוד, מכיר את הסיפור שלו ומחבק את הבן שלו. האיל רצה שראמוס שלו יהיה שחקן כדורגל כמו סרחיו ראמוס, ואנחנו מנסים לחנך אותו ככה, אבל לא הכול בידיים שלנו", הוא צוחק. "נעשה מה שאנחנו יכולים, נעביר לו את הרוח הזו, אבל בסופו של דבר זו בחירה שלו. מה שכן, הילד דומה לאבא שלו בהכול. ממש בהכול".
האב, עפיף סתאוי: "האבן שיש לנו על הלב לא נעלמת, אבל התמיכה שזכינו לה מאז ועד היום נותנת נחמה. יש לנו אמונה חזקה מאוד שמה שצריך לקרות ומה שמגיע לכל אחד, כך יקרה. מה שנקרא 'מכתוב'. אם האיל לא היה במשטרה, זה לא היה משנה את הגורל שנגזר בשבילו"
בני משפחתו וחבריו של האיל מנציחים את זכרו בשלל דרכים. בין השאר נערך "מרוץ ראמוס", הנושא את שמו של הבן, ובמגרש של תיכון מקיף א' בכפר מראר מתקיים מדי שנה טורניר כדורגל לזכר השוטר שנפל. הוריו של האיל מופיעים יחד עם ההורים של כמיל שנאן בקליפ השיר "מהכפר אל הכיכר", שחיברו עברי לידר וחגי אוזן לזכר שני השוטרים, ומבוצע יחד עם נסרין קדרי בעברית ובערבית. חוסאם מצידו רואה בהתגייסות שלו למשטרה את ההנצחה הטובה ביותר לאחיו. "אעשה הכול כדי שאנשים יזכרו אותו", הוא אומר. "כל עוד אני פה, אחי יישאר בלב שלי ובלב של כל מי שהכיר אותו. אם אני כאן, הוא כאן".
לפני ארבע שנים הוא ניגש לראשונה למיונים של המשטרה, אך רק לפני חצי שנה הצליח להתקבל לקורס. ששת החודשים האחרונים עברו עליו באימונים פיזיים ומנטליים, היכרות עם מערכת האכיפה ואתגריה, התנסות בפיקוד על ניידת ובמתן מענה מהיר לאירועים ועוד. "למדתי פה הרבה דברים, גם מעבר לתפקיד השוטר. הכרתי חברים שיהיו איתי לכל החיים, והיו לי כאן המפקדים הכי טובים. אני גאה ושמח מאוד שעשיתי את זה. בהתחלה לא היה קל בכלל. עברתי דרך לא פשוטה עד שגויסתי, אבל מבחינתי זה היה חשוב. הגעתי לפה בהחלטה ברורה וחד־משמעית: לא משנה כמה קשה יהיה, ובכמה מכשולים אתקל – אני לא אוותר".
גם במסגרת הביתית חוסאם מוצא עצמו בנעליו של אחיו הגדול. "האיל היה הגב של הבית, המשענת של כולנו כמשפחה. האח האחראי, המוביל. הוא היה זה שפונים אליו כשצריך משהו, ותמיד ידענו שאפשר לסמוך עליו. אי אפשר לומר שאני ממלא את המקום שלו, זה לא ממש בר־השגה, אבל אני משתדל לעשות הכול כמו שהוא לימד אותי וכמו שראינו אצלו. אני בטוח שזה מה שהוא היה רוצה, שאני אקח אחריות במשפחה. בגלל זה ביקשתי לשרת כרגע בצפון ולא בירושלים, המקום שבו האיל שירת בשנותיו האחרונות".
שותפות של חיים
רצח סתאוי ושנאן עורר בקרב הישראלים גל אהדה כלפי בני העדה הדרוזית המשרתים בכוחות הביטחון. גולשים רבים צירפו לתמונת הפרופיל שלהם ברשתות החברתיות את דגל העדה, ועצרות לזכר שני השוטרים נערכו גם במרכז הארץ. באירוע שהתקיים ברעננה חודש לאחר הפיגוע אמר שכיב שנאן, אביו של כמיל: "אנחנו נמצאים על אדמתנו ובתינו, ורוצים בגאווה את השותפות איתכם. אל תקיימו אותה רק על המתים, אלא גם למען החיים. אי אפשר לשכוח את החודשים האחרונים. גילינו את חיבוקו של עם ישראל, אל תרפו ממנו. אנחנו נמשיך להיות אזרחים במדינה שכיף להיות בה דרוזי ויהודי. תחי מדינת ישראל".
דברים ברוח דומה אומר לנו גם עפיף סתאוי. "החיבוק שניתן לנו מהחברה הישראלית על כל חלקיה משכך משהו מהכאב. האבן שיש לנו על הלב לא נעלמת, היא נשארת וזה לא קל, אבל התמיכה שזכינו לה מאז ועד היום נותנת נחמה".
בעודנו משוחחים, קצינים בכירים ניגשים אליו ומברכים אותו לשלום. "יש הרבה אנשי משטרה שדואגים לשמור על הקשר איתנו", אומר עפיף. "מי שלקח את זה על עצמו באופן מיוחד היה מפקד מחוז ירושלים, ניצב דורון תורג'מן. הוא מלווה אותנו תמיד".
וכשאתה שולח עוד בן לשירות במשטרה אחרי ששילמת מחיר כבד כל כך, המעמד הזה לא מפחיד אותך?
"לא. יש לנו אמונה חזקה מאוד שמה שצריך לקרות ומה שמגיע לכל אחד, כך יקרה. מה שנקרא 'מכתוב'. אם האיל לא היה במשטרה, או למשל אם הוא היה בבית באותו יום – זה לא היה משנה את הגורל שנגזר בשבילו. אני מתרגש מאוד מכך שחוסאם יהיה שוטר. מעבר לשירות עצמו, אני שמח שהוא ממשיך את הדרך שעשה האיל, זכרו לברכה. כולי מלא גאווה במעמד הזה. הרבה מבני המשפחה שלנו משרתים במשטרה, ואני יודע שהבן של האיל, ראמוס, ימשיך גם הוא את הדרך של אבא שלו".
במשטרה או כשחקן כדורגל?
"או כשוטר או שיהיה כדורגלן", אומר עפיף בחיוך. "אני אהיה גאה בו כשיבנה לעצמו את הדרך שלו".
מה היית רוצה לאחל לחוסאם עם תחילתו של פרק חדש בחייו?
"אני מאחל לו את ההצלחה הכי גדולה שאפשר, שיהיה לו טוב בכל דבר שיעשה. אני מקווה שהוא יצא בהמשך לקורס קצינים, ויתקדם לדרגות גבוהות במשטרה. כשההשבעה שלו מתקיימת בעיתוי הזה, זמן קצר לפני האזכרה להאיל, זו סגירת מעגל שגם היא מנחמת אותנו. זו הרוח שתמיד העברנו לילדינו. השירות במשטרה והנתינה למען המדינה הם חלק בלתי נפרד מאיתנו כמשפחה ומהחינוך שתמיד דגלנו בו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
