כשד"ר שרית קופמן־שמחון ישבה עם בעלה על הספה בביתם וצפתה בטקס הדלקת המשואות של יום העצמאות תשפ"ג, היא הגיבה בהתרגשות רבה למה שראתה על המסך, אך לא מהסיבה הצפויה. האירוע הסתיים בקטע אמנותי של הצדעה ל"רחוב הישראלי", כך לפי המנחים. שחקנים ורקדנים העלו שורה של קטעי שירה ממחזמרים מוכרים ואהובים: קזבלן, בוסתן ספרדי, השוטר אזולאי וסאלח שבתי. אך קופמן־שמחון הבחינה מיד באקורד צורם: "את קזבלן כתב יגאל מוסינזון והלחין דובי זלצר – שני אשכנזים", היא מסבירה לי. "את בוסתן ספרדי כתב יצחק נבון, שהיה באמת ספרדי, אך את השוטר אזולאי וסלאח שבתי כתב יוצא הונגריה – אפרים קישון.
"אמרתי לבעלי: הכוונה של המקטע הזה הייתה להעלות על נס את התרבות המזרחית ואת ייצוגה בתיאטרון הישראלי, ולשם כך בחרו הצגות שעוסקות במרוקאי, בספרדי, בעוד מרוקאי ובעיראקי. אלא שבתיאטרון הישראלי דמויות כאלה תמיד היו מגולמות בידי אשכנזים. איש ממארגני הטקס, וזו בעיה גדולה, לא חשב לקחת תיאטרונים ושחקנים שמייצגים את עצמם, ולהעלות חומר שלא כתבו אשכנזים ושאינו מתווך על ידם".
ההופעה הזו הייתה בעיניה חותמת אישור נוספת למחקר שלה, שראה אור בדיוק יומיים קודם לכן בספר חדש: "משפה למופע: לשונות יהודיות על הבמה בישראל". קופמן־שמחון יוצאת בו למסע בין אולמות תיאטרון בלתי מוכרים כדי לתעד ולנתח את השימור של שפות ותרבויות שעלו ארצה עם קהילות יהודיות שונות, וכיום הן נמצאות על התפר בין היעלמות לתחייה. לצד תיעוד הפעילות של התיאטרונים יוצאי הדופן הללו, היא גם בוחנת את האפשרות להכניס את הלשונות היהודיות שכמעט נכחדו מהעולם אל לב התיאטרון הישראלי הקנוני.
"מדינת ישראל תהיה בית קברות לשפות. טורקים שמהגרים לגרמניה, הטורקית תישכח מילדיהם כעבור כמה דורות, אך היא לא תיעלם כי יש לה בית. הלשונות היהודיות שייכות לקהילות שנעקרו ממקומן ובאו לפה. אין לשפות האלה עתיד"
"מדינת ישראל עומדת להיות בית קברות ענק לשפות", קובעת קופמן־שמחון, בעודה מתנצלת על המילים החדות. "דוברי הלשונות היהודיות הולכים ומתמעטים, ולשפות האלה אין מולדת אחרת להתקיים בה. אם טורקים מהגרים לגרמניה, הטורקית תישכח מילדיהם כעבור כמה דורות, אך לא תיעלם כי יש לה בית. הלשונות היהודיות לעומת זאת שייכות לקהילות שלמות שנעקרו ממקומן ובאו לפה. אין לשפות שלהן עתיד, וזהו בית הקברות שלהן. באופן מטאפורי זו קבורה של הגלות, של התרבות שהובאה מרחבי תבל.
"שפה היא אף פעם לא רק אמצעי תקשורת; היא זהות, תרבות, סיפורים, שפת גוף – וכל אלה הם אלמנטים תיאטרליים. אז מצד אחד יש היום הרבה תיאטרונים בשפות הללו ויש רצון לשמוע אותן, ומצד שני יש פחות ופחות אנשים שמבינים אותן".
התיאוריה של ישראל הראשונה והשנייה "מתלבשת" על המחקר שלך? גם את גילית הגמוניה שדוחקת ומוחקת כל מה שאינו חלק ממנה?
"כן ולא. מדינת ישראל לא עושה כלום כדי לשמר את השפות האלה ביעילות. יש לכאורה תחושה של תחייה של הלשונות היהודיות וביקוש אליהן. באמצע שנות התשעים הוקמו בישראל רשויות לאומיות לתרבות היידיש ולתרבות הלדינו, ויש היום הרבה ישראלים שנרשמים לחוגי יידיש. אבל חוגים או מחקרים אקדמיים הם שימור מוזיאוני, לא שימור חי. צורת השימור היעילה ביותר היא תיאטרון, כי בהצגה מדברים את השפות הללו באופן הכי טבעי, על הבמה".
האיום היידי
ספרה של קופמן־שמחון יושק בעוד שבועות אחדים במקום שיש לו משמעות רבה עבור המחקר שלה: בית הקונפדרציה בירושלים. בדצמבר 2005 היא הגיעה לשם כדי לצפות בהצגה "תרת־תרת" של תיאטרון "הולגאב", תיאטרון ישראלי־אתיופי. זו הייתה הפעם הראשונה שהיא צפתה בהצגה בשפה האמהרית, והיא אומנם לא הבינה מילה, ובכל זאת התרשמה עמוקות. "המחזה בבימויו של משה מלכא היה מצוין, והיה לי ברור שיש כאן משהו שונה מאוד בתוך התיאטרון הישראלי. חשבתי מה אוכל לעשות עם זה כחוקרת ומרצה לתיאטרון".
זמן קצר לאחר מכן סיפרה לה אחת הסטודנטיות שלה על תיאטרון שמעלה הצגות בשפה מרוקאית־יהודית, וגם זה היה בגדר חידוש עבור קופמן־שמחון. היא החליטה לראיין את האנשים שפועלים בשני התיאטרונים הללו – האתיופי והמרוקאי. שניהם, כך התברר לה, קמו במקביל, אף שהעלייה ההמונית ממרוקו התרחשה שלושה־ארבעה עשורים לפני מבצע משה ומבצע שלמה. "הבנתי שהיה מהלך בתרבות הישראלית, שלא אפשרה בעבר תיאטרון במרוקאית אך רצתה מאוד את התיאטרון של יוצאי אתיופיה בבואם ארצה. הממסד הישראלי כבר לקח בחשבון את שגיאות העבר, והתגייס לסייע בפיתוח המורשת העדתית.
"ליוצאי אתיופיה לא הייתה מסורת של תיאטרון – אולי רק לאלה שהגיעו מאדיס־אבבה, אבל בוודאי לא לתושבי הכפרים – ודווקא כאן בארץ משרד הקליטה וגופים נוספים השקיעו כסף ומאמצים רבים לשמר את מורשת העדה הזאת, בין השאר באמצעות תיאטרון. הדבר בולט במיוחד כשמשווים את היקף פעילות התיאטרון של יוצאי אתיופיה לשיעורם באוכלוסייה הישראלית, שעומד על כשני אחוזים בלבד".
כלומר, התיאטרון האתיופי הוא מקרה בוחן מוצלח?
"מוצלח ולא מוצלח. הרבה יוצאי אתיופיה רצו להשתלב בחברה הישראלית ומהר, ועלתה השאלה של ה'אותנטיות' מול הקליטה המלאה. בכל תיאטרון גדול יש היום 'אתיופית מחמד' – שחקנית אחת שהיא בת העדה האתיופית, אבל היא נולדה בארץ, אין לה מבטא והיא לא משחקת בהכרח דמויות אתיופיות".
אף שהמחקר שלה עוסק בלשונות יהודיות, ואמהרית אינה חלק מההגדרה הזו, הקדישה קופמן־שמחון פרק נרחב לתיאטרון האתיופי בישראל. "קודם כול, יש בו הצבת מראה לתיאטרון הישראלי. הפעילות התיאטרונית של יוצאי אתיופיה הציפה בעיות שהיו קבורות קודם לכן, למשל סוגיית הצבע, שבכל העולם כבר עברו אותה מזמן. כשכאן בארץ הציגו לפני כמה שנים את אותלו, דמות שחורה, לקחו מישהו וצבעו אותו בשחור. היום זה נחשב לגזעני, משהו שלא ייעשה על אף במה.
"הפעילות התיאטרונית של יוצאי אתיופיה הציפה בעיות שהיו קבורות קודם לכן, למשל סוגיית הצבע, שבכל העולם כבר עברו אותה מזמן. כשכאן בארץ הציגו לפני כמה שנים את אותלו, דמות שחורה, לקחו מישהו וצבעו אותו בשחור. היום זה נחשב לגזעני, משהו שלא ייעשה על אף במה"
"דבר נוסף שהתיאטרון האתיופי הציף הוא שאלת המבטא. ראשוני 'הבימה' – תיאטרון שבכלל נולד במוסקבה – דיברו במבטא רוסי. אבל יותר מכול, ריבוי התיאטרונים של יוצאי אתיופיה מראה איך מדינת ישראל ביקשה לכפר על בעיות העבר, והתוצאה היא קצת חיבוק דוב".
מחקרה של קופמן־שמחון בנוי כרונולוגית, על פי סדר גלי העלייה לארץ. היא מתחילה ממחזות ביידיש ובלדינו, אחר כך מגיע תורן של המרוקאית, העיראקית, הקווקזית והבוכרית, ולבסוף משלימה האמהרית את התמונה. תיאטרון היידיש, שסיפורו פותח את הספר, היה לדבריה אימפריה – ובכל זאת היה עליו להילחם כדי להמשיך להתקיים בארץ בשנות "כור ההיתוך". גם השימור שלו היה רק ניסיון להפוך את תרבות הגולה לחלק אינטגרלי מהתרבות ההגמונית הישראלית. "התיאטרון ביידיש נחשב מתחרה לעברית, שבינתיים ניצחה בגדול. היידי היה איום על הישראלי", היא אומרת. "אומרים היום שהיידיש חווה פריחה, וזה נכון, אבל הפריחה היא אקדמית־ספרותית, פוסט־ורנקולרית", כלומר, לא כשפת דיבור מקומית חיה.
ככל שהעמיקה במחקריה, הלך ונחשף לעיניה "האוצר", כפי שהיא מגדירה זאת: עוד ועוד בימות קטנות שמעלות הצגות בלשונות יהודיות מתוצרת חוץ. אפשר לשמוע שם מוגרבית־יהודית, עיראקית־יהודית, ארמית־יהודית, ג'והורי (שפת יהודי הקווקז) ושפות נוספות. התיאטרונים הרבים ביותר הם של שחקנים ויוצרים יוצאי אתיופיה, שמציגים באמהרית ובעברית בערבוביה, ויש גם לא מעט שמעלים מחזות בשפה המרוקאית־היהודית. אגב כך היא מציינת שלא דומה הלשון המרוקאית־הערבית ללשון המרוקאית־היהודית, וכך גם במקרים האחרים.
התיאטרונים מתאפיינים גם בז'אנרים שונים. התיאטרון המרוקאי, תיאטרון "חנדה חנדה" בבוכרית והתיאטרון העיראקי, למשל, מתמקדים בקומדיות ביתיות קלילות ונמנים עם סוגת התיאטרון הפופולרי; התיאטרונים באמהרית, בארמית ובג'והורי מבקשים להציג אמירה חברתית ואפילו חינוכית לצד הצגות בידור; יידישפיל מדגיש את הפן המשמר יחד עם הפן האמנותי, ומעלה מגוון רחב של יצירות – ספרות יידיש קלאסית, תיאטרון אבסורד, סיפורי עם וקומדיות קלילות; והתיאטרון בלדינו מתרכז בהווי שכונתי שחלף, ומשמר גם הוא זיכרון של קהילות שנעלמו.
"בשלבים המוקדמים של המחקר, לא ידעתי כל כך מאיפה לאחוז אותו", משחזרת קופמן־שמחון. "ראיתי הצגות, ראיינתי אנשים, אבל לא היה ברור לי מה אני עושה עם החומרים. זה שלח אותי כל הזמן לכיוון של הדרת המזרחים מהתיאטרון הישראלי בשלב כור ההיתוך, שמטרתו הייתה לשטוף את הגלות מעל היהודים־הישראלים המתעצבים. השלב הזה, שהיה אולי מתבקש או דחוף בשנים הראשונות של המדינה, התחלף ברב־תרבותיות. זו אגב תזוזה עולמית, שאינה ייחודית רק לנו, גם אם אצלנו המהלך היה מהיר במיוחד. הרב־תרבותיות לא יושמה אומנם עד הסוף, אבל היא שינתה את יחס הממסד כלפי תרבויות העולים".
את המחשבות שלה על הדרת המזרחים בתיאטרון היא הציגה למי שהיה המנחה שלה בדוקטורט באוניברסיטת תל־אביב. "הוא אמר לי לשנות כיוון, מפוליטיקה של זהויות לנושא הפילולוגי, הלשוני. זה בעצם פתח לי עולם. התחלתי לשאול את עצמי למשל אם אני חייבת להבין את השפות שבהן מציגים התיאטרונים הללו, והבנתי שהתשובה שלילית. זה דומה לאופרה – את לא חייבת ממש להבין את המילים, שהן בדרך כלל באיטלקית. שמיעת השפה בהצגה זו חוויה בפני עצמה. את שומעת לא רק כדי להבין את המשמעות, אלא כדי להתחבר לעולם הזה".
לצפות כדי להתגעגע
כשמדובר בלשונות היהודיות, השפה עצמה הופכת לדמות המתהלכת על הבמה. "בהרצאות שלי אני שואלת לפעמים את היושבים בקהל איזו שפה הם שמעו במשפחה המורחבת. זו שאלה אינטימית מאוד, שגורמת לאנשים להתרפק על זיכרונות. אני חושבת שכאשר אני מקשיבה לשפה אחרת, היא משמיעה לי משהו, שולחת אותי למקום מסוים. המשוררת פרופ' חביבה פדיה קוראת לזה 'תיבת תהודה'".
"התיאטרון הלאומי צריך לשאול את עצמו איזו משמעות יש להגדרה שלו. הם השקיעו הון במחזמרים כמו 'גברתי הנאווה', ושכחו שתיאטרון לאומי כאן אמור להיות מורכב מכל החומרים של ההיסטוריה היהודית. במקום זה הבימה הפך לתיאטרון של תל־אביב, ובכך הוא חוטא לתפקידו"
תיבת התהודה הזאת פועלת בדרכים שונות על הצופים. את קהל התיאטרונים בלשונות היהודיות מחלקת קופמן־שמחון לכמה קבוצות: צופים מבוגרים שמבינים את השפה ואף דוברים אותה; הדור השני, שגדל בישראל ודובר את השפה באופן חלקי; ובני הדור השלישי והרביעי, שאינם מכירים את השפה אך שמעו אותה בבית. "אצל הדור המבוגר, הצגות בשפות הללו מספקות צורך נוסטלגי וגם צורך תרבותי; הם לא מבינים עברית ברמה מספקת כדי לצרוך תיאטרון ישראלי. הדור השני עוד מבין קצת את השפה, ומוצא בה בעיקר ביטוי של געגועים לעולם הולך ונעלם. הצעירים יותר כבר עברו פה חברוּת, הם עצמם שחקנים בתיאטרון הישראלי, אבל נוצר אצלם סיבוב פרסה של חיפוש שורשים. הם מחפשים מעין שיבה נצחית למקור שאיננו, שהם לא יכולים לגעת בו. זה נוכח מאוד במוזיקה. יש מוזיקה פרסית, מוזיקה בוכרית, מוזיקה תימנית מטורפת – זה לא מוזיאוני ולא שחזור, זו מוזיקת עולם מעודכנת ועכשווית. אבל למוזיקה קל יותר להתחבר, כי לא חייבים להבין את המילים".
אלא שחלון ההזדמנויות שיצרו התיאטרונים נסגר במהירות, והמוסדות הללו הולכים ומצטמצמים. אפשר להאשים בכך גם את המכה הכלכלית שהמיטה הקורונה, אך המדינה יכולה וצריכה, לדעת קופמן, להציל את הענף. "צריך לתקצב את התיאטרונים הללו. אני מדברת על זה בכל מקום – כמרצה וכמי שיושבת בוועדות משרד התרבות שאחראיות על תקציבים. אני תמיד אומרת שצריך לשים לב לקבוצות האלה, כי הן מבטאות הרבה מעבר לשפה בפני עצמה. אני מציינת שיש ביקוש; אנשים מתפרנסים מהתיאטרונים הללו כי יש מספיק קהל שמוכן להתאמץ, לצאת מהבית, לקנות כרטיס, לחפש חנייה ולשבת בהצגה".
לא רק תקצוב לתיאטרונים הקטנים יציל את השפות היהודיות מהכחדה, היא סבורה. "השפות האלה הן חומר תיאטרוני מדהים. כתבתי בספר שאנחנו יושבים על מאגרי נפט של אוצרות תרבות, ולא משתמשים בהם. אני לא באה להעצים את החלש, אני מחפשת חומר שימושי. הקו האמנותי של החוג לתיאטרון במכללת אמונה, שאני עומדת בראשו, הוא יצירה שמבוססת על חומרים מהתרבות היהודית לדורותיה. כלומר, לשאול לא רק מה היה שלשום, אלא גם מה היה לפני 500 שנה. אלה חומרים מדהימים שטומנים בחובם תרבות, אישים, היסטוריה. התיאטרון הישראלי ברובו המכריע לא נוגע בחומרים האלה. הם קוראים לזה 'תיאטרון יהודי', ואני בבעיה עם ההגדרה הזו".
במאמר מוסגר היא מציינת שמבחינתה גם חנוך לוין הוא תיאטרון יהודי: "כל דבר שנעשה פה הוא תיאטרון יהודי. אבל כשאומרים 'יהודי' הכוונה הסמויה היא לטעון שהוא דתי. אני לא מקבלת את זה. התיאטרון הלאומי של ישראל, הבימה, צריך לשאול את עצמו איזו משמעות יש להגדרה שלו. בשנים האחרונות הם השקיעו הון במחזמרים כמו 'גברתי הנאווה', ושכחו קצת מהו תיאטרון לאומי.
"אני חושבת שאין מדינה נאורה שלא מטפלת בהיסטוריה שלה באמצעות תיאטרון. לכולן יש תיאטרון לאומי. אין מושג של תזמורת לאומית או להקת מחול לאומית; הלאומיות דבקה בתיאטרונים מכיוון שתיאטרון היה אחד הביטויים ללאומיות בתקופת אביב העמים, במאה ה־19. עמים שלא רצו להיות חלק מאימפריה, אלא ביקשו לעצמם הגדרה אתנית, מצאו בתיאטרון אמצעי להאחדה של השפה ולהשמעת הסיפורים שלהם. זה אמצעי שמחבר את כל האמנויות כמעט – מוזיקה, כתיבה, מחול ועוד.
"התיאטרון הלאומי במדינת ישראל אמור להיות מורכב מכל החומרים של ההיסטוריה היהודית. לא להיעצר בש"י עגנון ושלום עליכם, אלא ללכת עוד אחורה. אבל אצלנו התיאטרון הלאומי הפך לתיאטרון של תל־אביב, ובכך הוא חוטא לתפקיד שלו".
את כותבת שאולי הספר שלך הוא מעין תפילת אשכבה לתופעה שהוא חוקר. יש לך כוונה להציל אותה?
"אני לא חושבת שיש עתיד לשפות האלה כשפות, אבל כתרבות כן. הן הרי מהדהדות משהו רגשי אצל אנשים רבים כל כך, ולכן זה חומר אמנותי שאפשר לעבוד איתו. ברמה המעשית, אם יבואו אליי עכשיו מתיאטרון הבימה ויאמרו: 'שרית, את צודקת, בואי נעשה הצגה במרוקאית־יהודית', אני אגיד: תקשיבו, קודם כול אתם צריכים לקחת את האנשים הכי מקצועיים, כמו שרונית אלקבץ עשתה כשהיא יצרה את הסרט 'שבעה' במרוקאית. קחו חומרים על החיים במרוקו, ואתם יכולים להביא את זה להיום, לכאן ועכשיו. זה לא חייב להיות שחזור של מה שהיה שם, כמו שהמוזיקה לא משחזרת מה שהיה שם".
כל אחד רוצה להיות שחקן
מאחורי תחום המחקר שבחרה קופמן־שמחון עומד גם מניע אישי. היא נולדה בעיר יאשי שברומניה, בבית דו־לשוני במובן מסוים: הוריה דיברו איתה ועם אחותה הגדולה בשפה הרומנית, אך ביניהם דיברו יידיש. "היום אני יודעת אולי ארבעים מילים ביידיש", היא אומרת. לארץ עלתה כשהייתה בת 13, "וזה היה קשה מאוד. גם בגלל משבר גיל ההתבגרות, וגם כי זאת לא הייתה תקופה מקבלת במיוחד כלפי עולים חדשים".
משפחתה התיישבה תחילה בטירת־הכרמל ("היה לי מאוד לא טוב שם") ולאחר מכן עברה לחיפה. שרית הצעירה בחרה ללמוד תואר ראשון בכלכלה ובפילוסופיה באוניברסיטה העברית בירושלים, החלטה שהיום היא מתארת כתקלה. מצד שני, בזכות המסלול הזה היא פגשה את בעלה, אבי שמחון – היום פרופ' אבי שמחון, יו"ר המועצה הלאומית לכלכלה והיועץ הכלכלי של ראש הממשלה. "שנינו עבדנו כסטודנטים במחלקת המחקר של בנק ישראל", היא מספרת.
והיום את חיה עם "מר כלכלה".
"מושגים בכלכלה אני מבינה, אפילו לימדתי במשך כמה שנים, אבל אנחנו לא מדברים כלכלה בבית. הבעיה היא לא הכלכלה, אלא הפוליטיקה. מה שזה עשה לי בבית", היא אומרת בבת צחוק. "יש לנו דעות מנוגדות ב־35 השנים האחרונות".
איך בונים זוגיות משני עברי השסע הפוליטי?
"האמת היא שכבר בדייט הראשון שלנו התברר שאנחנו בפיצוץ פוליטי, אבל התגברנו. הנושא הזה מעולם לא היה בעיה, כי לא דיברנו פוליטיקה בבית. עכשיו היא בבית גם בלי שנדבר עליה".
הם הורים לשלושה, מתגוררים בשכונת בית־הכרם בירושלים. מי מתכנן את הקניות בבית? "הוא מבשל", אומרת קופמן־שמחון ולא מנדבת מידע נוסף בעניין. כשאני מבקשת לשמוע עוד על החיים לצד הכלכלן הבכיר המזוהה עם הימין, היא מספרת על הביקורת התקשורתית שמוטחת בו לעיתים קרובות. "זה קשה לי מאוד. אני אומנם לא שותפה לדעות הפוליטיות שלו, אבל אני מזהה את ציד המכשפות הפוליטי שמתנהל נגדו. נאמרים עליו דברים לא נכונים, זדוניים. לא מזמן הייתה כתבה שבין השאר דאגה ליצור רושם שהוא 'לא עילוי' בכלכלה. ככלכלנית שמכירה את העולם הזה, אני חושבת שהוא כלכלן מבריק. לא כלכלן של מספרים אלא של הסתכלות מאקרו־חברתית, וזו אמנות בפני עצמה. הוא מסתכל על העולם אחרת, דרך פריזמה כלכלית שמסבירה איך אנשים מתנהגים ואיך אפשר להפעיל אותם. כשכותבים עליו שהוא לא עילוי, ברור לי שזה ממניע פוליטי".
היא עצמה נטשה את לימודי הכלכלה אחרי התואר הראשון, עשתה תפנית חדה והלכה בעקבות הלב כל הדרך ללימודי תיאטרון באוניברסיטת תל־אביב. "לדעתי אני שחקנית מתוסכלת. אני חושבת שאין חוקר תיאטרון שנרשם לאוניברסיטה ואמר לעצמו שהוא רוצה לחקור תיאטרון. כולם רוצים להיות שחקנים או במאים. היום אני מודה שהכי מתאים לי להיות חוקרת, אבל הרבה שנים רציתי להיות במאית".
לאחר תום לימודי התואר השני נסעו בני הזוג לחמש שנים בארה"ב כדי לעבוד על הדוקטורט של שניהם. כשחזרו ארצה התחילה קופמן־שמחון ללמד – קודם בניסן נתיב ולאחר מכן במכללה האקדמית לאמנויות ועיצוב "אמונה" ובסמינר הקיבוצים. במכללת אמונה היא מלמדת כבר 26 שנים, ועומדת שם בראש החוג לתיאטרון.
הרקע החילוני שלה, היא אומרת, לא גורם להתנגשות כלשהי עם העבודה במעוז מגזרי כמו מכללת אמונה. "מחזות שהיית חושבת שהם הכי קשים לנשים דתיות – למשל תיאטרון אבסורד, או תיאטרון פוליטי – בפועל אין להן שום בעיה להתמודד איתם. יש להן הסתכלות שונה, ואני יכולה להשוות, כי אני מלמדת גם במקומות אחרים. הן יכולות להתייחס למחזה פלסטיני למשל מהמרחק הנרטיבי. לעומת זאת, כשסטודנטים בתל־אביב פגשו מחזות כאלה, הם אמרו לי שהם לקחו אותם ללב, היה להם קשה להתמודד. כלומר, בעולם הדתי מסתכלים אחרת על המחזות האלה".
גם כשלומדים את התחומים האלה במגזר הדתי, לומדים בדרך כלל "הוראת תיאטרון", "הוראת אמנות", ולא את הדבר עצמו. זה חיסרון?
"מי שלומד רק משחק יוצא לעולם ומגלה שקשה מאוד להתפרנס כשחקן. ואז בדרך כלל הוא חוזר לאקדמיה להשלמות ולתואר בהוראה כדי להבטיח לעצמו פרנסה קבועה, לצד המשחק. התואר בהוראה הוא תשתית כדי לא למות מרעב".
התחושה היא שגם כשאנחנו עושים אמנות, זה חובבני. אם את רוצה להצליח באמת בתרבות הישראלית, את צריכה ללמוד "בחוץ".
"הרבה מהבוגרות שלנו הקימו תיאטרונים משלהן, ואני לא רואה שום סיבה שזה יהיה חובבני. אני אכן פוגשת המון חובבנות, וזה מכעיס אותי, כי נדמה לי שחושבים שהציבור הדתי יכול להסתפק במשהו לא מקצועי. הכיוון צריך להיות הפוך; את הקהל אפשר לחנך, ואם מראים לו משהו טוב, הוא יזהה ויעריך את זה".
מה לגבי המגבלות המובנות בעולם הדתי? זה לא מציב מחסום בפני האמנות?
"מניסיוני אני יודעת שאפשר להתייחס לזה כאל אתגר ולהפוך את המגבלות, כמו צניעות למשל, למנוע יצירתי. הייתי רוצה להוציא מהראש של אמנים דתיים את המחשבה שהם צריכים לעשות מה שכולם עושים. הם רוצים להראות שהם יכולים לעשות את אותו הדבר כמו החילונים, להתמודד עם אותם החומרים. אני חושבת שהם צריכים לעשות משהו שמיוחד להם, לנצל את היתרונות שלהם".
תלישות שלא נרפאת
תלמידותיה במכללת אמונה, מספרת קופמן־שמחון, המחיזו לאחרונה את סיפורו של רבי נחמן מברסלב "מעשה משבעה קבצנים", והיא אף הגישה את ההצגה הזו כמועמדת לפסטיבל נחשב. כמו בנושא הלשונות היהודית האבודות כמעט, היא אומרת, כך גם בטקסטים כאלה: "התיאטרון הישראלי לא צריך לעשות צ'כוב כמו כולם, או טוב יותר מכולם, כי אין לנו מה להציע שם. אנחנו צריכים לעשות את הדברים שמיוחדים לנו, ולאמנים הדתיים יש יותר היכרות עם החומרים האלה ויותר גישה אליהם. לא צריך לפחד או להסס, אדרבה, שישתמשו בהם".
נשמע שהתיאטרון הישראלי, ונושא המחקר שלך בפרט, הם בנפשך.
"בסופו של דבר כולנו מספרים את הסיפור של עצמנו, והמחקרים שלנו הם אישיים. תחושת התלישות שלי משנות הילדות, מרגע שעליתי לארץ והחלפתי שפה, לא נרפאה עד היום. אני עולה חדשה, זה לא משתנה. איך אמרה הבת שלי? 'אני חיה עם אישה גלותית בבית'. הקדשתי את הספר שלי להוריי, כי גם כשאני כותבת על תיאטרון במרוקאית או בעיראקית, אני מדברת עליהם, מרגישה שבאופן מוזר זה מחבר אותי אליהם.
"במחקר הזה אני לא צריכה לטוס לאיים רחוקים, אלא רק לזוז עד ראשון־לציון. אני נוסעת להצגה בעיראקית־יהודית בהיכל התרבות, מגיעה לשם בגשם – ומוצאת אולם מלא עד אפס מקום. למחרת אני נוסעת לשכונת התקווה, להצגה בשפה הבוכרית עם קהל אחר לגמרי, ושוב מפוצץ. אגב, התרשמתי שהצופים שם הם חרדים מצביעי ש"ס, קהל שונה מאוד מזה שפגשתי יום קודם לכן. כל אחד מהתיאטרונים האלה מספר סיפור אחר, אבל זה הסיפור הישראלי. כשאני מדברת מול קהל לא יהודי בחו"ל, את יודעת כמה הקדמות אני צריכה לעשות? הם לא מבינים בכלל את המצב, את המורכבות של החברה הישראלית, שזה מדבר מרוקאית וזה מדבר בוכרית. התרבות הישראלית היא לא רק תרבות, היא מהות, זהות. דרך הפריזמה התיאטרונית את מקבלת תמונה פנורמית שלה.
"בעלי היקר פוגש בעבודה מפעלים לאומיים שמתחילים בתקציבים של 30 מיליארד שקלים. מדי פעם אני אומרת לו: צריך להתעסק בבעיות כלכליות וביטחוניות, זה ברור, אבל אנחנו לא מתעסקים כלל בשאלה מהי התרבות הישראלית, מה בנינו כאן. אני חושבת שזו השאלה הכי חשובה, ואין לנו זמן לעצור לידה בכלל. רק מדי פעם, כמו למשל סביב הטלטלה הפוליטית הנוכחית, יש התעוררות לשאול אותה".
זו בעיה שמאפיינת רק אותנו?
"אצלנו השאלה הזאת חשובה במיוחד, כי אנחנו לא מדינה של אנשים שפשוט קיבלו עצמאות במקום שהם ישבו בו. אנחנו צריכים כל הזמן להצדיק את עצמנו, לשאול אם אנחנו מרוצים או לא מרוצים מהתוצאות. בימים כמו אלה השאלה צפה והופכת להיות עקרונית, וזה טוב ומצוין, אבל צריך לשאול אותה כל הזמן. לגשת לחומרים מהעבר לא רק כי הם מדהימים לתיאטרון, אלא כי החיים שלנו לא מובנים מאליהם. אני לא קיימת רק כי נולדתי.
"הרבה ישראלים אומרים שהם מאוכזבים מהמדינה, מציגים לראווה את הדרכון הזר שהם הנפיקו ומדברים על התוכניות לעבור למקום אחר. מה זה להתאכזב מהמדינה?", היא מתרעמת. "הצלחנו לבנות מדינה, אבל זה לא מספיק טוב ולא מה שהתכוונתי? אפשר לכעוס, יש תקופות נוראיות, אבל דע מאין באת ולאן אתה הולך. אנחנו לא במדינה על תנאי. כמו משפחה, גם מדינה לא בוחרים".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
