עמרם מתגלגל מצחוק. מה יש לו לספר על הילדות? איזו ילדות? כבר בגיל 13 עלה לארץ. מה הביא אותו לעלות? מי יודע. העמיסו אותו על אונייה ושלחו אותו לישראל. רצו רק צעירים, הוא אומר, שיהיה כוח עבודה למדינה שהרגע קמה. היו אפילו צעירים ממנו בעליית הנוער, ילדים בני עשר בקושי.
בסוף 1953 הם חנו בצרפת, עברו שם הכשרה חקלאית והרבה אימוני שדה "כדי לדעת להגן על היישובים בארץ", ובינואר 1954 נכנסו בשערי המדינה הצעירה. עמרם הוכשר ושר. כל הזמן שר. המוזיקה הייתה ונשארה מרכז חייו, גם כשהידיים הצעירות שלו התחספסו מרוב עמל. שנים אחרי אותה הכשרה הוא פגש את פרופ' ראובן פוירשטיין – מי שהיה בשעתו מנהל השירותים הפסיכולוגיים של עליית הנוער באירופה, ולימים זכה בפרס ישראל – "והוא אמר לי שהוא עוד זוכר איך שרתי להם שם את מזמור שיר חנוכת הבית". ואיזה קול יש לו לעמרם, גם היום כשהוא שר ומפייט באוזנינו.
היחסים עם השכנים הערבים במרוקו היו בדרך כלל בסדר ("המלך שמר על היהודים"), אבל עמרם גם זוכר איך תקפו אותם באבנים כשמדינת ישראל הוקמה. "היו שם כאלה ששברו את הרדיו והטלוויזיה כששמעו את החדשות. היה לנו שכן ערבי, כמו אח. כשבאו לתקוף אותנו, הוא יצא והגן עלינו"
הוא נולד בקזבלנקה למסעוד ועישה חזן, הרביעי מתוך שמונת הילדים, שהגדולים שבהם עוד נדדו עם ההורים מהרי האטלס לעיר. את התשתית התורנית ואת אהבת הפיוט הוא ספג שם במרוקו – בחדר, ב"אוצר התורה" ובתלמוד תורה ("המבנה קיים עד היום, אבל השערים נעולים"). הוא עדיין זוכר איך נכנס לשם פעם גדול הפייטנים, רבי דוד בוזגלו – "סגי נהור בשתי עיניים", מציין עמרם בהתפעלות – ובחן את התלמידים על כמה פיוטים.
היחסים עם השכנים הערבים היו בדרך כלל בסדר ("המלך שמר על היהודים"), אבל הוא גם זוכר איך תקפו אותם באבנים כשמדינת ישראל הוקמה. "היו שם כאלה ששברו את הרדיו והטלוויזיה כששמעו את החדשות. היה לנו שכן ערבי, כמו אח. היה שובב יותר גדול ממני. כשבאו לתקוף אותנו, הוא יצא אליהם והגן עלינו שלא יתקרבו אלינו. גם כשהנשיא חיים ויצמן נפטר, ואנחנו שמנו על החולצות סרט כאות אבל, היו ערבים שתקפו אותנו. אבל לרוב היה בסדר".
התחנה הראשונה שלו בישראל הייתה בשער עלייה בחיפה. שם גם פגש בהמשך את הוריו, כשאלה עלו ארצה ("אמא שלי רצה במהירות מאה קילומטר לשנייה לחבק אותי, אחרי שלא ראתה אותי כמה חודשים"). מחיפה נשלחו ילדי עליית הנוער לרמת־הדסה, ואחר כך לכפר הנוער צבי סיטרין, סמוך לעתלית. עמרם עבד בחקלאות במקביל ללימודים, אבל פרש בגיל 16, "ועד היום אני מצטער על זה. היינו אמורים לעבור לעין־הנצי"ב, אבל אני הלכתי לעזור להורים שלי. שמו אותם פה, באמצע ההרים. לא הכשירו את המקום, לא היה כאן שום דבר. היום בכל בית יש לפחות שני שירותים, ואז? היה בוטקה בחוץ מסביב לבור. כשהבור התמלא, כיסו אותו והזיזו את הבוטקה כמה מטרים הצידה. זה מה שהיה בשנות החמישים.
"המתיישבים הראשונים פה היו תימנים. כולם ברחו, לא נשאר אף אחד מהם. אחריהם באו העולים מצפון אפריקה – הרוב ממרוקו וממרוקו הספרדית, וכמה מתוניסיה. עבדנו קשה מאוד, אבא והאחים. סיקול אבנים, הכשרת קרקע. שמונה שעות בשמש בשביל לקנות שני לחמים, אולי. הוואדי שאתם רואים פה? הכול אנחנו הכשרנו בידיים, ואחר כך עם הבולדוזרים שהגיעו".
"המתיישבים הראשונים פה היו תימנים. כולם ברחו. אחריהם באו העולים מצפון אפריקה. עבדנו קשה מאוד, אבא והאחים. סיקול אבנים, הכשרת קרקע. שמונה שעות בשמש בשביל לקנות שני לחמים, הוואדי שאתם רואים פה? הכול אנחנו הכשרנו בידיים"
לא רק לבולדוזרים, גם לו עצמו לקח זמן להגיע לכאן, למושב מטע. "בחופש יצאתי מכפר הנוער עם עוד בחור, שההורים שלו היו בקיבוץ נתיב־הל"ה. רצינו לבקר את ההורים, אבל לא מצאנו את המקום. אף אחד לא ידע איפה זה מטע, אפילו לא השוטרים בבית־שמש. הכול היה פה רק הרים. היינו ממש כמו שיירת הל"ה, צועדים ומחפשים את הדרך. הגענו לקיבוץ נתיב־הל"ה כשכבר התחיל להחשיך. אמרו לנו שם: אתם לא ממשיכים בשום אופן. תאכלו פה, תישנו ובבוקר תמשיכו. וכך היה".
את השירות הצבאי שלו הוא עשה במחנה שנלר בירושלים. חצי שנה לפני השחרור עבר טירונות שנייה, הפעם קרבית, לצורך שירות המילואים ("הנכדים שלי כולם קרביים, גם הנכדה הייתה בגדוד אריות הירדן"). אחרי הצבא התגייס למשטרה, שירת ברמת־גן וגר שם ברווקייה, כהגדרתו. לאחר שהכיר את שרה ("דרך חברים"), עבר איתה לבית־שמש. "התחתנו במלון הכי מפואר: מועדון מרכז הנוער בעיר. לקחנו איזו זקנה מבית־שמש שבישלה לחתונה, וזהו", הוא מצליח להדביק אותנו בצחוקו.
אחרי שלוש שנים בבית־שמש הם עברו הלאה, והיו בין עשר המשפחות הראשונות בצור־הדסה. עמרם גם עבר אז מהמשטרה הכחולה למשמר הגבול. "הגענו לצור־הדסה מיד אחרי מלחמת ששת הימים, עם תינוקת קטנה, ונשארנו יותר מעשר שנים. בבית העם שם יש עד היום תמונה שלי עם הילדים. ותראו מה זה עולם, הבן שלי התגלגל לי שם במדרגות, ולפני כמה חודשים אני התגלגלתי במדרגות אצלו. פספסתי מדרגה, פתחתי את הראש. נו, שנינו שרדנו".
מצור־הדסה הם המשיכו למטע, לגור ליד ההורים בשטח שקנו מאחד התושבים. במקביל לשירותו במג"ב החזיק עמרם לול תרנגולות מטילות, ושרה טיפלה בהן ובילדים. קל זה לא היה, אבל הם עמדו באתגר. דווקא להורים היה קל יותר. "הם נקלטו פה בצורה די טובה, כי היסוד שלהם היה בכפרים בהרי האטלס, והם היו רגילים לגדל פרה ותרנגולות ומשק. היו די עניים, אבל הסתדרו. ואיזו אמא הייתה לי!", אומר עמרם בהתרגשות תוך שהוא מדפדף בספר משפחתי שכתב וערך, ומצביע על תמונה שלה. "חקלאית כזו! רתמה עגלות בעצמה, עבדה קשה".
אחרי 29 שנים במשטרה הכחולה ובמג"ב הוא פשט מדים, "אבל לא התבטלתי יום אחד בחיים שלי. כל הזמן עבדתי. כמעט שלושים שנה במשטרה, חצי שנה בארכיון שערי צדק, ו־15 שנה בארגון 'אלווין' עם בעלי צרכים מיוחדים. במקביל, חמישים שנה גידלתי עופות". והוא גם גידל משפחה והקים בית וטיפח חצר לתפארת. "הכול לפי הכוח", אומר עמרם כשאנחנו מסתובבים בין הטרסות לצמחייה המרשימה, שהוא עדיין מתחזק בעצמו.
סוסה יפהפייה מטיילת לה באורווה הצמודה, השייכת לנבו – בן יחיד בין שלוש בנות. "את הילד הזה קיבלתי במתנה פעמיים, בלידה ובפיגוע", אומר עמרם. הוא מספר איך בזמן שעבד במשרדי אלווין, שמע שמחבל ירה בנהג משאית ובמאבטח בבית־סחור. "נבו עבד במשאית בחלוקת דלק, והמסלול שלו כלל גם תחנות ליד בית־לחם. כשנכנס למשרדים של התחנה בבית־סחור לסדר את התשלום, פתאום נכנס מחבל וירה למאבטח בראש. הוא ניסה לירות גם בנבו, אבל היה לו מעצור בכלי. הבן שלי ניצל בנס, המאבטח הפך נכה".
לצד האורווה יושב היקב שהקים נבו בהמלצת דודתו. "אחותי העלתה את הרעיון", מספר עמרם. "היא הסבירה לנבו איך דורכים ענבים, והוא התחיל לעשות את זה יחד עם הבת שלו. אבא וילדה קטנה הולכים יחפים בגת ביתית". הילדה הקטנה כבר השתחררה משירות צבאי, האבא הפך ליינן מקצועי, "יקב נבו" קנה לו שם, והיין – "משהו־משהו", אומר עמרם.
כביש ציורי עטוף צמחייה מוביל למושב מטע, בין צור־הדסה לקיבוץ נתיב־הל"ה. תנועת הפועל המזרחי יישבה אותו, אבל בחלוף השנים נוספה הרחבה, וכיום רוב התושבים אינם דתיים. עמרם מסתדר עם כולם. הוא קורא בתורה בבית הכנסת בהתנדבות כבר שנים, לומד פרשת שבוע, וכמובן שומע מוזיקה וכותב שירים. הוא כתב לכבוד חגיגות הארבעים למושב, או במענה לטומי לפיד ולחיים חפר, שלעגו לתרבות עדות המזרח. היום הוא מקדיש שיר לכל נין שנולד.
שרה הלכה לעולמה לפני קרוב לשמונה שנים, ועמרם מודה בכנות שהבדידות קשה לו. הוא מדפדף בספר המשפחתי, מוצא את אשר חיפש, ומקריא שיר שהקדיש לאהובת ליבו כשנפלה למשכב. "רק אותך לאהוב ידעתי, שחרי וערבי, יפת עיניים ובבות", הוא מקריא לנו וקולו נחנק. "אהבת אמת אותך חצבתי מעמקי לבבי, לך חמדת הלבבות". בסלון הבית תלויות שתי תמונות שלהם יחד – אחת מהחינה ואחת מהחתונה, בשתיהן פניה היפהפיות של שרה קורנות ומחממות לב. "זו האישה שלי", הוא אומר בהתרגשות. "היינו נשואים חמישים שנה פחות 16 יום. לא זכינו לחגוג יובל ביקב, כמו שתכננו".
לתגובות: orlygogo@gmail.com
