לארה״ב יש בעיית הגירה, והיא לא זאת שאתם חושבים עליה. כשאתם חושבים על שאלת ההגירה באמריקה אתם בוודאי חושבים על גלי ההגירה הבלתי חוקית ממרכז אמריקה ומדרומה, שמגיעים לגבול מקסיקו ומציפים את מדינות הדרום האמריקניות באוכלוסייה חדשה, דוברת ספרדית. אבל אני רוצה לדבר על בעיה חמורה יותר: מדיניות ההגירה האמריקנית, שאינה מותאמת לצרכים של כלכלת מידע במאה ה־21, ולא מותאמת לתחרות הטכנולוגית נגד סין.
מדיניות ההגירה האמריקנית אחראית להגירה קבועה (תושבי קבע) וזמנית (דרך ויזות עבודה, בעיקר). בשני המקרים, המדיניות הקיימת מאיימת על היתרון הטכנולוגי של וושינגטון. בטווח הקצר, יש מספר מוגבל של ויזות מסוג H-1B, המיועדות ל"עובדים מקצועיים מומחים". זאת הדרך העיקרית שחברות אמריקניות יכולות להשתמש בה כדי להביא עובדים מיומנים מחו"ל. מספר הוויזות מהסוג הזה, שחברות אמריקניות מגישות את הבקשה לקבל אותן, מוגבל ל־85 אלף בשנה.
יש שתי בעיות במערכת הוויזות הזאת. הראשונה היא שהמספר נמוך מדי לצרכים של התעשייה: ב־2022 חברות הגישו בקשות ל־480 אלף ויזות, פי חמישה מהמכסה. הבעיה השנייה היא שקבלת הוויזה אינה מבוססת על יכולת או צורך, אלא על הגרלה. בכל שנה, מתוך כלל הבקשות, עולות בגורל 85 אלף – ורק הן מאושרות. זאת יכולה להיות ויזה שנועדה למתכנת צעיר מתאילנד שהוזמן לחברת משחקים לטלפון הנייד או למומחה בעל ניסיון בתחום למידת המכונה שיוביל את מחלקת המחקר החדשה של גוגל או למהנדס רוסי מומחה בנשק גרעיני: לכולם יש סיכוי שווה לזכות.
בוגרי תארים מתקדמים שלמדו בארה"ב בוויזת סטודנט משתמשים בוויזות העבודה כדי להישאר בארה״ב. עם סיום התואר הם מוצאים מעסיק שמבקש למענם ויזה, ואם עלו בגורל הם מתחילים את הקריירה שלהם כעובדים במשק האמריקני. זאת לא קבוצה זניחה: חלק נכבד מבוגרי התארים המתקדמים במתמטיקה, במדעים ובהנדסה בארה״ב הם אזרחים זרים. בחלק מהמקצועות הם הרוב המוחלט: ב־2019, למשל, כ־70 אחוז ממקבלי תואר הדוקטור בתחומי הנדסת חשמל ומחשבים באוניברסיטאות האמריקניות היו אזרחים זרים.
משום שהבקשה לוויזה מוגשת מטעם המעסיק, הוויזה המתקבלת היא ספציפית למשרה מסוימת – והעובד אינו יכול להחליף מעסיק סתם כך. הדבר עלול לחשוף את המועסקים לניצול ולפגיעה, משום שהם כאילו "שבויים" בידי החברה המעסיקה. אם אדם שנמצא בארה"ב עם ויזת H-1B מפוטר, הוא לא חייב לעזוב את המדינה מיד: יש לו שישים יום למצוא מעסיק אחר, או להשיג ויזה אחרת. לכן רבים ממהגרי העבודה הללו ממהרים לבקש תושבות קבע ברגע שהם יכולים. גם מעסיקים רבים מעדיפים שהעובדים יקבלו תושבות קבע, כדי לחסוך את העלויות הכרוכות בחידוש הוויזה. וכאן אנחנו מגיעים לבעיה המרכזית: התור לגרין קארד.
מלבד ויזות העבודה, ארה"ב מחלקת בכל שנה 140 אלף אישורי תושבות (גרין קארד). בסוף 2020 כמיליון איש המתינו לאישור, והמספר צפוי לגדול פי שניים עד 2030. למה? כי כדי למנוע את הצפת שוק העבודה האמריקני במהגרים ממדינות מעטות בלבד, נקבע שעד 7 אחוזים מהאישורים יכולים להינתן לאזרחים ממדינה אחת. לשתי קבוצות זו בעיה: הסינים וההודים.
באופן טבעי, רבים מבוגרי התארים המתקדמים במדעים ובהנדסה בארה״ב, וכן ממבקשי תושבות הקבע, הם בני שתי המדינות הגדולות בעולם – סין והודו. דווקא מכיוון שהם רבים כל כך, הם סובלים מזמני המתנה מגוחכים. אזרח הודי שעובד בארה"ב צריך להמתין כיום בממוצע כ־8 שנים עד לקבלת תושבות קבע. התור רק מתארך, וכך גם זמני ההמתנה. בעתיד הקרוב, מהגר הודי שירצה תושבות קבע עלול למות לפני שיקבל את האישור.
חמור מכך, המהגרים נתונים בחוסר ודאות כל עוד בקשתם לא אושרה. הם לא יכולים להחליף מקום עבודה, בגלל תנאי הוויזה המגבילים. העתיד שלהם בארה״ב תלוי במשרתם, ובתעשיות כמו ההייטק מעמדם עלול להיות תנודתי מאוד. רבים מהם גם נמצאים רק בתחילת הקריירה ומקימים משפחה, והכול תחת חוסר הידיעה אם תקבלו תושבות קבע בעוד כמה שנים – או אולי מחר תפוטרו ותידרשו לשוב למדינה שבאתם ממנה.
אנשים כמובן מגיבים לתמריצים שיצרו העיוותים הללו. סטודנטים זרים מעדיפים יותר ויותר ללכת למדינות שמתעדפות כישרון. לדוגמה, קנדה השיקה ב־2015 מסלול הגירה מהיר שמאפשר לכוח אדם מיומן לקבל תושבות קבע בתוך שנה. התגובה הייתה מהירה: בין 2016 ל־2019, מספר הסטודנטים ההודים במדעים, בהנדסה ובמתמטיקה בקנדה צמח ב־182 אחוזים. באותה התקופה, שיעורם בארה"ב פחת ב־38 אחוזים.
גם סין מבקש למשוך כישרונות, ובמיוחד של מהגרים שיצאו מהמדינה. חוקרים סינים יכולים היום לקיים מחקר פורץ דרך גם בסין. דוקטורנט סיני מצטיין לא ינסה להשיג תושבות קבע בארה״ב, תהליך שעלול להימשך שנים, אם הוא יכול לשוב למדינת האם ולערוך את המחקר שלו שם.
