נעם סמל חלם בכלל להיות עורך דין, אלא שאז הוא פגש את הביטלס. זה קרה ב־1967 בלונדון, לשם נסע סמל כדי לבקר את אחיו עדי, שהיה מנהלם האמנותי של "צמד העופרים". הזמר אבי עופרים, שרצה לקנות לעדי מתנה ליום הולדתו, הציע לנעם להתלוות אליו. "הוא שאל אותי אם אני יודע מי זה רינגו סטאר. לא היה אז אחד בעולם שלא הכיר את הביטלס. ואז אבי אמר שאנחנו הולכים לקנות מרינגו את הרכב שקיבל מחברת מרצדס, כשהביטלס הופיעו לראשונה בגרמניה".
סמל היה בטוח שאבי עופרים צוחק עליו, אבל למחרת הם אכן פגשו את רינגו, "והוא גם הציג בפנינו את שאר חברי הלהקה – ג'ון, פול וג'ורג". זו הייתה הפעם הראשונה שהבחור הצעיר מנס־ציונה פגש אמנים בסדר גודל בינלאומי, אבל בהחלט לא הפעם האחרונה.
מלונדון הוא המשיך יחד עם אחיו והצמד לסקנדינביה, ושם ראה לראשונה מקרוב מהי הפקה מלאה של מופע, כולל סאונד, תלבושות, בימוי, איפור ותאורה. "הבנתי מה עדי עושה, וכמה התפקיד של מנהל אמנותי הוא חשוב. זה לא רק לטפל בהוצאות, בבתי המלון ובלוחות הזמנים, אלא להיות שותף אמיתי להחלטות יצירתיות, לבחירת הרפרטואר ולעיצוב הזהות של האמן". במסע ההוא דבק בו חיידק הבמה, שלא הרפה ממנו עד היום. סמל לא הופיע אומנם בעצמו, אבל ליווה – בעמידה בצד הבמה ומאחורי הקלעים – את יוסי בנאי, אריק איינשטיין, אורי זוהר, מתי כספי ורבים אחרים. הוא ליווה גם את נינה סימון בהופעותיה בישראל ואת ג'יין פונדה כשביקרה כאן, שימש קונסול התרבות של ישראל בארצות הברית וניהל שלושה תיאטראות – תיאטרון חיפה, הקאמרי והבימה.
"אחד היעדים שלי היה למחוק את השם 'כיכר התרבות'", מחייך סמל. "אז כן, היום אין אדם בארץ שלא יודע מה היא כיכר הבימה. את יודעת מה עוד משמח אותי? כשרואים שחקן כדורגל שפתאום עושה הצגה ונופל לדשא, מה אומרים? 'הוא עושה הבימה'"
אנחנו נפגשים בתיאטרון הלאומי של ישראל, שסמל עומד להיפרד ממנו בקרוב. לשכת המנכ"ל נמצאת בקומה השמינית, והדרך אליה עוברת בכניסת האמנים. זה גם שם ספרו החדש (בהוצאת מטר), שמסכם למעלה מחמישים שנה של תרבות ישראלית, ומספר על רגעי המפתח שסמל היה חלק מהם.
להבימה הוא הגיע בגיל 70 וחצי, חמישה חודשים אחרי פטירתה של אשתו, הסופרת והמשוררת נאוה סמל. לא גיל ולא מצב להתחיל בו פרויקטים חדשים, אלא אם אתה נעם סמל. "הייתי פנסיונר מהקאמרי, אשתי בדיוק הלכה לעולמה אחרי תקופה ארוכה שבה אני ומשפחתי ניסינו להציל אותה ממחלת הסרטן. עברתי דירה ליפו, ואז נאמני הבימה ביקשו שניפגש. חשבתי שהם רוצים להתייעץ איתי, אבל בפגישה הם שאלו: מה דעתך להיות מנכ"ל התיאטרון? לא נתתי תשובה מיד. התייעצתי עם המשפחה ועם חברים קרובים, וכולם היה תמימי דעים שלהתגייס לכאן זו ציונות אמיתית. תיאטרון הבימה, שהוקם ב־1917, הוא סמל של ציונות וחלוציות, מוסד התרבות החשוב בארץ".
כעת החוזה שלו שם הסתיים, ובשל גילו הוא לא ימשיך הלאה בתפקיד. בקדנציה שלו כמנכ"ל העלה התיאטרון חומר ישראלי־יהודי ("ינטל", "מניין נשים", "פולין ארץ ירוקה"), קלאסיקות ("המלט") ומחזות זמר (כעת זה "קזבלן", בכיכובו של איתי לוי). לצד העשייה האמנותית נאלץ סמל להתמודד עם אתגרים כלכליים. "התחברתי למקום הזה, נתתי את הנשמה, אבל היו דברים שלא יכולתי לחזות. לא יכולתי לשלוט למשל על ההפגנות שנערכות לא רחוק מכאן. מאז תחילת 2023 אנחנו בצרה, כל השבתות הלכו לנו, הפסדנו הכנסות".
מצד שני ההפגנות חיזקו את המותג שלכם, כי הצירוף "כיכר הבימה" נאמר פעמים רבות.
"אני שמח מאוד שקוראים כך לכיכר. אחד היעדים שלי היה למחוק את השם 'כיכר התרבות'", מחייך סמל. "אז כן, היום אין אדם בארץ שלא יודע מה זה כיכר הבימה. כשעבדתי בקאמרי והייתי מבקש מנהגי המוניות לקחת אותי לשם, הם היו נוסעים לדיזנגוף (שם שכן הקאמרי בעבר – ר"ר). היום כשאני אומר לנהג 'הבימה', אין לו ספק לאן הוא אמור לנסוע. את יודעת מה עוד משמח אותי? כשרואים שחקן כדורגל שפתאום עושה הצגה ונופל לדשא, מה אומרים? 'הוא עושה הבימה'. לא אומרים 'הוא עושה הקאמרי'. הבימה זה קונצנזוס".
כוורת מוחמצת
הוא נולד ב־21 באוקטובר 1946 ("בנימין נתניהו צעיר ממני בשלוש שנים בדיוק. אמרתי לו שאני מכיר אותו טוב יותר מכל אדם אחר, כי נולדנו לא רק באותו מזל, מאזניים, אלא גם באותו התאריך"). אביו, יוסף זמל, היה ראש המועצה הראשון של נס־ציונה, ולצורך התפקיד עברת את שמו לסמל. זיכרון הילדות הראשון של נעם הוא מהשלג הכבד של ראשית 1950. פגעי מזג האוויר הכבידו במיוחד על רבבות העולים החדשים ששוכנו במחנות אוהלים, ולאחר שהמעברה של נס־ציונה הוצפה, הגיעו דייריה למחות מול ביתו המפואר של ראש המועצה. "גרנו בבית ענק בסגנון באוהאוס, בית מבוצר. הצעקות התחילו בחמש בבוקר. אני זוכר שראיתי אבנים נזרקות עלינו, ושמעתי את המוחים, עולים מצפון אפריקה, צועקים 'לחם, עבודה'. אבא שם אותי בחלון והם הפסיקו ליידות אבנים, כי הם הבינו שילד זה חשוב. אחר כך אבא סימן להם לבוא לקדמת הבית, שם הייתה מין במה. הוא עמד מולם כשאני על ידיו, דיבר איתם בערבית שהייתה שגורה על פיו, והם התפזרו".
כשהיה בכיתה ב' פקד אותו אחד האירועים הטראומטיים בחייו. בשעת בוקר מוקדמת הגיע אמבולנס לבית המשפחה, וצוות רפואי הוציא על אלונקה את האב, שלקה בליבו. נעם היה אמור לצאת באותו יום לטיול השנתי, ובמקום זאת נשאר בבית דודתו. כשחבריו חזרו בשעת צהריים מהטיול, הם לא שרו כהרגלם "הבאנו שלום עליכם", וסמל לא הבין מה נשתנה. רק למחרת, כשרכב על אופניו מבית הדודה לבית משפחתו, ראה מודעות אבל הנושאות את שמו של אביו, שהלך לעולמו בגיל 54. "זו הייתה כנראה ההצגה הכי גדולה שחוויתי", הוא אומר.
איך היתמות השפיעה עליך?
"זה אירוע שחישל אותי, והוא מלווה אותי במידה רבה עד היום. ידעתי שאני לבד. במושבה קראו לי 'היתום', בטקס הביכורים של שבועות השכנה הביאה לי סל ביכורים, בתנועת מכבי צעיר בחרו בי כחניך מצטיין כי הייתי יתום, ועוד כל מיני 'טובות הנאה' כאלה. לא הייתי מסכן ולא הייתה דלות בבית, אבל הבנתי שאני בודד במערכה. זה הפך אותי לאדם שלא מפחד, שמפלס את דרכו מהר ובכל מחיר, אמביציוזי, שואף להגיע לעניין. וגם אדם שמדבר עם כולם בגובה העיניים, נשיאים ומלכים וגם עם פשוטי עם".
סמל נזכר בחיוך בשיחותיו עם ראש ממשלה נוסף. "כשלאה רבין הייתה נשיאת אגודת הידידים של הקאמרי, היא פנתה אליי ודרשה לדעת כל מה שקורה בתיאטרון כדי להיות מעורבת, שחלילה לא תשמע על הצגה או תערוכה מחברה שלה ולא ממני. פעמיים בשבוע הייתי מתקשר למשפחת רבין בשעה שבע בבוקר. יצחק היה מרים ושואל 'נעם, מה חדש בקאמרי?', ואני הייתי עונה: 'יצחק, עזוב, יש לך דברים יותר חשובים על הראש'. ואז הוא היה אומר בקול: 'לאה, חבר שלך מהקאמרי על הקו'".
לפני שהפך ל"חבר מהקאמרי", סמל תכנן כאמור קריירה שונה לחלוטין. הוא למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים, השלים תואר ואף עשה התמחות במשרד של עו"ד דב שילנסקי, אך לבסוף החליט שלא לגשת לבחינות הלשכה כדי לקבל הסמכה כעורך דין. כשאני שואלת מדוע בחר מלכתחילה בלימודי משפטים, מתברר שהתיאטרון היה כבר אז גורם מרכזי שהתווה את מסלול חייו. "שני דברים השפיעו עליי: הראשון הוא ההצגה '12 המושבעים', שעסקה במשפט פומבי של רצח שאירע בארצות הברית בשנות החמישים. ראיתי אותה בהבימה, כל השחקנים הגדולים של התיאטרון הופיעו שם, וההצגה הדהימה אותי. השפעה דרמטית יותר הייתה לספר 'בית דין' שמספר על סמואל ליבוביץ', עורך דין יהודי־אמריקני שטיפל בהרבה פרשות אפרטהייד ועלילות דם על שחורים ויהודים".
לפעמים אתה חושב על כך שיכולת להיות פרקליט מצליח?
"אני חושב על זה ואני לא מצטער. ממש לא מצטער".
"לאה רבין דרשה לדעת כל מה שקורה בתיאטרון, שחלילה לא תשמע על הצגה או תערוכה מחברה שלה ולא ממני. פעמיים בשבוע הייתי מתקשר למשפחת רבין. יצחק היה שואל 'נעם, מה חדש בקאמרי?', ואני הייתי עונה: 'יצחק, עזוב, יש לך דברים יותר חשובים על הראש'"
לא רק המפגש עם אחיו עדי בלונדון גרם לו לעשות הסבה מקצועית. כשהיה באמצע תקופת ההתמחות פגש את עוזי אברהם, בן דודו מדרגה שנייה, שהיה סולן הלהקה החיפאית "נערי החצר". הלהקה הופיעה כתזמורת ריקודים במועדונים ובמלונות, ובדיוק הייתה בדרך למשא ומתן במלון דן. עוזי ביקש מסמל שייצג אותם, משם הדברים התגלגלו, וסמל הפך עד מהרה לאמרגן הלהקה. אחד מאותם "נערי חצר" היה מייק בראנט, וסמל החל לייצג אותו באופן אישי.
בד בבד השתלב סמל בתיאטרון העממי של אברהם דשא־פשנל ואורי זוהר כמנהל הפקה כללי – מעין כולבויניק שאחראי על לוח החזרות, מזמן את השחקנים, דואג להסעות וכן הלאה. בתפקידו זה הוא נכח בצמיחתם של נכסי צאן ברזל בתרבות הישראלית. "מדי ערב נסעתי עם חבורת לול להופעות שלה", מספר סמל. "היינו יושבים במונית של שבעה מקומות – אריק איינשטיין עם הרגליים הארוכות שלו מקדימה, צבי שיסל במושב האמצעי, ואורי זוהר ואני מאחור". סמל היה מזרז את מאיר הנהג, איינשטיין היה מרגיע את האווירה, וכך מהנסיעות האלו נולד הלהיט "סע לאט". "פחדתי שנאחר ולא נקבל תשלום, אז ביקשתי ממאיר שייסע מהר. אריק לעומת זאת היה אומר לו: 'לא יתחילו בלעדינו. נעם פה, אני פה, אורי פה, מי יופיע?'"
זוהר, מספר סמל, כבר החל אז את תהליך התשובה שלו. "היו לי הרבה שיחות וויכוחים איתו. באותה תקופת גישוש הוא גם התחיל להאמין בכל מיני מהפנטים ובחיים מטאפיזיים. הוא עוד היה באנרגיות שלנו, לא הלך עדיין עם ציצית ולא התפלל, אבל התחיל לחבוש כיפה, והוריד אותה לפני שעלה לבמה".
את מתי כספי הוא ליווה כל הדרך אל ההצלחה, גם בנסיעות מעבר לים. "הוזמנו לקהילה היהודית בברזיל עם המופע של מתי על התרבות הברזילאית, שנקרא 'סמבה וקפה'. באולם העצום של מלון ריו פאלאס התקבצה צמרת הקהילה היהודית במיטב מחלצותיה, כולם באו לשמוע את האורח מישראל". אלא שהרפרטואר הישראלי של כספי, מ"ברית עולם" ועד "איך זה שכוכב אחד מעז", לא דיבר אל הקהל. "התחלנו עם 2,500 איש וסיימנו עם 200. היינו בבעיה, כי תוכנן לנו מסע הופעות בברזיל, והיינו עלולים להפסיד הכול. ואז עלה לי רעיון: נזכרתי בלהקת מתופפי בטוקדה שפגשתי על החוף. יצאתי לשם והצעתי להם להצטרף אלינו למופע למחרת. זו הייתה הצלחה גדולה, הקהל רקד ושר בין המעברים".
והיה גם שלמה, שלמה ארצי, שלימים הפך לגיסו. "היו לי במשרד כל הבדרנים הגדולים – שייקה אופיר, דודו דותן וגדי יגיל. היה לי רוקנרול, כמו להקת הצ'רצ'ילים. בשביל להשתלט על השוק הייתי זקוק לזמר כל־ישראלי". הוא לא ידע שהאמן הצעיר שבחר עוד יסבך אותו בהרפתקה כלכלית. "יום אחד שלמה נכנס למשרד, השמיע לי כמה שירים ואמר 'זו אופרת רוק'. זמן קצר לפני כן הפסדתי את הייצוג של להקת כוורת – דני סנדרסון התקשר וביקש שאבוא לפגוש אותם, ואני בשחצנות סירבתי ואמרתי שאם מישהו רוצה לפגוש אותי, שיבוא אליי. הם חתמו אצל פשה (דשא־פשנל – ר"ר), והשאר היסטוריה. לכן הפעם מיהרתי לחתום לשלמה. ערב הבכורה של המופע, שנקרא 'משחקי 26', התקיים בגבעתיים. 900 כרטיסים נמכרו, ועד סוף ההופעה 600 אנשים נטשו".
למחרת ביקש ממנו ארצי להוריד את המופע, אלא שהייתה בעיה קטנה: סמל כבר השקיע בו סכום עצום, למעשה את מרבית הונו. "באתי אל שלמה, לא הכרתי אותו כל כך, אבל הוא היה מאוד מוסרי. אמרתי לו: אנחנו שותפים ואנחנו צריכים להחזיר את ההשקעה. אז עשינו קיצוץ, הורדנו נגנים, ומקהלה, והורדנו והורדנו. ואז למזלי הגיעה תרומה מתנועת 'שינוי' שנועדה להופעות תרבות, וזה הציל אותנו. אני לא אדם שמרים ידיים. או שמטפלים בכישלון, או שמתמודדים עם הכישלון. אני מודה בכישלונות, מפיק לקחים, ומנתח למה ואיך זה קרה. פה בתיאטרון ציבורי זה קל יותר, כי אני לא לבד במערכה".
למגזר הציבורי הוא עבר בשנת 1980. "עזבתי את ההפקות הפרטיות אחרי שנאוה אמרה 'הם אוכלים לך את הכבד'. היא התכוונה ליוסי בנאי, לאחיה שלמה ארצי, לרבקה מיכאלי, למתי כספי, האמנים הגדולים של המשרד שהיו בשיאם בשנות השבעים. כשאתה עובד עם חבורה דומיננטית כזו, אתה צריך לתת להם את עצמך, לשרת אותם כל הזמן. נאוה אמרה לי: 'אתה צריך ללכת לניהול ציבורי'. אז התחלתי להגיד לאנשים – אני פנוי, תציעו לי. יזמתי דברים, ולבסוף קרה לי נס והגעתי לתיאטרון חיפה כמנכ"ל".
שחקן ראשי ללא ניסיון
אחד ההישגים הבולטים שלו בחיפה היה העלאת המחזה "גטו" של יהושע סובול, שנכתב בשנת 1983. לאחר הצגתו שם זכה המחזה להצלחה בינלאומית. חמש שנים מאוחר יותר עמד התיאטרון במרכזה של סערה ציבורית, כשלרגל חגיגות הארבעים למדינה העלה את ההצגה "סינדרום ירושלים", גם היא מאת סובול. הייתה זו מעין גרסה מודרנית ל"מלחמות היהודים", כשאת הרומאים מחליפים הפעם "כובשים" יהודים. המחזה של תיאטרון חיפה הועלה לראשונה בהבימה, ואת פני השחקנים קיבלה שם הפגנה של אנשי ימין. הללו נשאו שלטי "ss – סובול וסמל", ואף השליכו פצצות סרחון לתוך אולם רובינא. גם בתקשורת נמתחה ביקורת חריפה על תוכן ההצגה, וסמל החליט כי זו העת לפרוש.
מחיפה הוא עבר לניו־יורק ושימש קונסול התרבות של ישראל בארצות הברית. במסגרת זו הוא אירח שם את עמוס עוז, יורם קניוק ורבים אחרים. אחר כך קיבל את התפקיד שהפך למרכזי בקריירה שלו – מנכ"ל הקאמרי. במשך 25 שנה עמד בראש התיאטרון התל־אביבי הוותיק, ובין השאר ניהל את מבצע העתקתו לרחוב שאול המלך.
בשבתו בקאמרי קיבל סמל באחד הימים שיחת טלפון מראש עיריית אריאל דאז, רון נחמן, שהזמין אותו לבקר בהיכל התרבות החדש של בירת השומרון. "הגעתי לשם והתרגשתי", מספר סמל. "מבחינתי התיאטרון הוא בית הכנסת שלנו, בית הכנסת החילוני. סיכמנו בינינו שהקאמרי יתחיל להופיע באריאל, וכבר אז אמרתי לרון שייתכן שכמה שחקנים לא ירצו להגיע לשם, ושאם כך, יהיו להם מחליפים. תמיד כיבדתי את ההחלטה המצפונית של שחקן לא להופיע בשטחים, אבל כל עוד יש אזרחים ישראלים באריאל, התיאטרון צריך להציג באריאל. אני מוכן להציג גם על המאדים".
"התחלנו את ההצגה 'יהודי בחצר הדוכס' עם 900 איש, ולאט־לאט נשארו עשרים צופים. השחקנים שאלו אותי 'מה עושים?', ועניתי להם: 'משחקים'. אלו עשרים בני אדם. הדבר הכי גרוע זה משהו בינוני. כישלון אתה מוריד; הבינוני מלווה אותך ויושב עליך כמו דבק"
כפי שצפה סמל, כמה שחקנים הודיעו על סירובם להשתתף בהצגות באריאל – "ונלחמתי כדי שהם יוכלו להביע את דעתם. זו זכותם, אבל ההחלטה נשארה כפי שהיא. הקאמרי הציג ביהודה ושומרון, כך גם הבימה, וכך כל מוסד תרבותי שאהיה מעורב בו".
כשאני שואלת מה היה הכישלון הצורב ביותר שלו לאורך הקריירה, סמל מציין לצד "משחקי 26" של שלמה ארצי את המחזה "יהודי בחצר הדוכס", שהיה מבוסס על כתבים יהודיים מתקופת הרנסאנס. "התחלנו את ההצגה בתיאטרון חיפה עם 900 איש, ולאט־לאט נשארו עשרים צופים. השחקנים שאלו אותי 'מה עושים?', ועניתי להם: 'משחקים'. אלו עשרים בני אדם, עשרים עולמות. בהמשך הורדתי את המחזה הזה אחרי 15 הצגות.
"בחמישים שנותיי בקוקפיט – כמנכ"ל, כמפיק וכמנהל הפקות – הובלתי כאלף הפקות, ובערך עשרים אחוז היו כישלונות. אבל הדבר הכי גרוע זה משהו בינוני. כישלון אתה מוריד; הבינוני מלווה אותך ויושב עליך כמו דבק".
יש מופע או הצגה שאתה מצטער שהחמצת ואפשרת להם לעלות אצל מתחרים?
"היה למשל 'המקרה המוזר של הכלב' שעלה בבית לסין. אבל בכל מקום שהייתי, הצלחנו להרים הפקות טובות מאוד. אני אומר 'הצלחנו' כי אני תמיד עובד יחד עם אנשים".
כשהגיע לתיאטרון הבימה המתין לו חוב אימתני. "לפני שנכנסתי לתפקיד לא ידעתי שמדובר ביותר מ־100 מיליון שקלים. חשבתי שהחובות מסתכמים ב־20 או 30 מיליון. באתי לכאן ומצאתי מקום פצוע, אנשים פצועים שחייבים להם המון כספים".
וכעבור זמן לא רב הגיעה הקורונה, והתיאטרון נסגר לתקופה ארוכה.
"הקורונה שיחקה לטובתנו, כי כל התיאטראות היו שווים, זה היה משמיים. קיבלנו זמן נשימה. בשנתיים האלו התארגנו, הכנו רפרטואר, תיקנו דברים בתיאטרון וערכנו שיפוצים".
"התיאטרון הוא בית הכנסת החילוני שלנו. סיכמנו בינינו שהקאמרי יתחיל להופיע באריאל. תמיד כיבדתי את ההחלטה של שחקן לא להופיע בשטחים, אבל כל עוד יש אזרחים ישראלים באריאל, התיאטרון צריך להציג שם. אני מוכן להציג גם על המאדים"
ובאיזה מצב כלכלי אתה משאיר את התיאטרון עם סיום תפקידך?
"אנחנו באיזון. לא עם רזרבות כמו שהשארתי את הקאמרי, אבל אנחנו משלמים לעובדים שכר מדי חודש ומעבירים תמלוגים למי שצריך. הגענו למצב הזה בחסות עיריית תל־אביב ובשיתוף פעולה עם הנאמנים ועם שר התרבות היוצא, חילי טרופר".
מה מעסיק אותך יותר כמנכ"ל תיאטרון – הפן האמנותי או זה הכלכלי?
"חצי־חצי. אני מעורב מאוד בצד האמנותי, אבל לא מתבייש לעסוק במה שמסביב. כל הדברים האלה משיקים, ואי אפשר להפריד את הבר מהתבן. אם יש מלחמה בנושא השיווק או יחסי הציבור, או שיש מאבק על חופש הביטוי, אני צריך להיות שם. אני לא יכול לעסוק רק באמנות נטו".
היחס שלו לכספי ציבור, אגב, זהיר וחסכני. כשאני מבקשת לברר עניין טכני עם מזכירתו, סמל אומר שהדבר בלתי אפשרי: "אין לי מזכירה, וגם למנהל האמנותי של הבימה אין מזכירה. זה לבד חיסכון של 30 אלף בחודש, 360 אלף בשנה. בכסף הזה אני מרים עוד הפקה".
לאחרונה הוא היה אחראי לליהוק לא שגרתי, כשהציב בתפקיד הראשי ב"קזבלן" את איתי לוי – זמר שלא למד משחק במסגרת פורמלית כלשהי. "זו הייתה הצעה של הבמאי, אלדר גוהר־גרויסמן. איתי הגיע לכאן בחיל וברעדה. ראיינתי אותו על הבמה של אולם רובינא, ואמרתי לו שכאן שיחקו אלכסנדר פן, חנא רובינא, אריק איינשטיין. זו הבמה של גדולי התרבות, אין כמו הבימה. גוהר־גרויסמן גם העביר לו שיעורי משחק".
ועדיין, לא עדיף ללכת על בטוח?
"יש יתרון במישהו כמו איתי כי הקהל אוהב את המוכר מהטלוויזיה. אנשים רוצים להגיד בשיחת סלון 'ראיתי בהצגה את עלמה זק ואת שני כהן'. נכון שכל השחקנים היום הם בוגרי בתי ספר, אבל חיים טופול לא למד משחק, וגם אורי זוהר לא. בסופו של דבר המבחן הוא אם יש כישרון או לא. ולאיתי יש".
זריקות לתפוזים
בין ישראל לארצות הברית, בין נס־ציונה לתל־אביב, בין ניסיונות של מפיק צעיר ועד לתפקידיו כמנכ"ל התיאטראות הגדולים בארץ, נאוה הייתה שם לצידו. "היינו נשואים 43 שנים", מספר סמל. "זו הייתה אהבה, חברות ושותפות, עברנו דברים יחד. נאוה הלכה אחריי בארץ לא זרועה. אני בא ממשפחה ישראלית שורשית חקלאית, והיא מבית של שורדי שואה; היא הדביקה אותי בזיכרון השואה, ואני הדבקתי אותה בארצישראליות".
הקשר נוצר הודות לאחיה. סמל ביקר פעם בבית משפחתו של שלמה ארצי, ראה שם את נאוה, ואמר לאחד מחבריו – "אני עוד לא יודע מה יקרה לי עם שלמה, אבל עם אחותו אני מתחתן". יחד הם עמדו גם מול אתגרים קשים. "ההריון הראשון שלנו הלך בקלות, אבל כשרצינו עוד ילד, זה לא הצליח. בניו־יורק הצלחנו להיכנס להריון בעזרת רופא יהודי, ישראלי לשעבר. נאוה נשלחה לשמירת הריון קפדנית, ומכיוון שהאשפוז בבית החולים היה יקר מאוד, החליטו שהיא תהיה בבית, מחוברת למוניטורים. התפקיד שלי היה לתת לה זריקות שיעזרו להחזיק את ההריון. התאמנתי על אשכוליות ותפוזים, ואז הזרקתי לה. זו הייתה תקופה קשה, בחוץ כל הפיתויים של ניו־יורק והיא תקועה בבית, לבסוף נולדו לנו תאומים בריאים.
"נאוה ואני היינו שותפים לדרך. היא הייתה אומנם צעירה ממני בשבע שנים וחצי, אבל הייתה אישה חכמה, עזר כנגדו. היא פרגנה לי ואני לה, והיו גם חילוקי דעות. היא תמיד אמרה שהיא חיה עם המפיק הכי גדול, אחד שמתחזק את כל האמנים עם הכי הרבה אגו, דואג להם 24/7, ודווקא היא לא זוכה לכזה יחס", הוא צוחק. "היום נאוה מקבלת את זה, אחרי מותה. אני דואג להנציח אותה ומיניתי אוצרת לארכיון שלה".
הוא ושלמה ארצי שומרים על קשר ומתייעצים זה עם זה. "במשך שנים אמא של נאוה הייתה מגיעה אלינו הביתה, היינו מקיימים מפגש משפחתי בכל יום שישי, וכל בני המשפחה היו מתייצבים. היא נפטרה ימים ספורים לפני נאוה".
גם כעת, בגיל 76, סמל לא נח על זרי הדפנה. בין השאר הוא חבר בוועדה שפועלת לציון מאה שנים להולדתו של המשורר והסופר יהודה עמיחי. בקרוב הוא עומד לצאת לסיבוב הרצאות על סיפור חייו הצבעוני, בעקבות הספר. ומעבר לכל אלה, נראה שהמיזם החשוב ביותר עבורו הוא "בית ספר 'העמק' לאמנויות הבמה והמסך ע"ש נאוה סמל", שיפעל במסגרת מכללת עמק יזרעאל ויביא את קסמי הבמה לפריפריה הצפונית. "משפחתה של נאוה התיישבה באלוני־אבא שבצפון עמק יזרעאל", הוא מספר. "הם היו כאמור שורדי שואה, וכשניסו להגיע לארץ הם נשלחו לקפריסין, ואחר כך חזרו לארץ. יישבו אותם בבתים של טמפלרים, שהיו בהם צלבי קרס ועוד מזכרות גרמניות. שלמה נולד שם, נאוה כבר נולדה בתל־אביב, אבל עד גיל הנעורים היא בילתה כל קיץ בעמק יזרעאל".
בראש בית הספר יעמוד איציק ויינגרטן, ששנים רבות ניהל את בית הספר לאמנויות הבמה של סמינר הקיבוצים. הסגל יכלול עשרה מורים, וחומר הלימודים יורכב בעיקר מיצירות שקשורות בעמק יזרעאל, פרי עטם של מאיר שלו, יהונתן גפן, יהושע סובול, דרור קרן ואחרים. "אני רוצה לתת לזה דחיפה, לתת את הניסיון והידע שלי", אומר סמל, שעתיד לכהן כיו"ר המוסד החדש. "בהמשך הייתי שמח להגיע גם לשדרות ולאופקים".
מהפגישה שלנו הוא ימשיך להצגה "אביבה אהובתי", שתעלה הערב בפני אגודת הידידים של הבימה. "אני צריך לארח את העשירים", הוא מתנצל על קוצר הזמן ומציע שאצטרף אליו. אני מצידי מתנצלת שבאתי בג'ינס ובחולצת טי, לא לבוש הולם לביקור בתיאטרון, ולכן אוותר. גם זה מזכיר לו סיפור. "שלמה ואשתו הראשונה באו לבקר אותנו כשהייתי קונסול בניו־יורק. איכשהו הגענו למטרופוליטן אופרה, ושלמה אמר 'לא נעים להיכנס ככה, כולם שם לובשים חליפות ופרוות'. הסברתי לו שהעשירים ביותר מגיעים לשם דווקא בג'ינס וחולצת טי. הם לא צריכים לנופף במדי אל"ף". 0
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
