הבית // בית פרטי בסגנון כפרי, 300 מ"ר, בפרויקט "בנה ביתך": "תכננו אותו עם שלושה תינוקות, כשהיינו בתודעת מלחמה. אמרנו לקבלן שצריך שהוא יהיה ממוגן ירי מבפנים. היה חשוב לנו שהוא יהיה נוח ושימושי ומתאים לילדים. יש לנו גם יחידה שאמא של שני מתגוררת בה: היא עברה לשם לאחר שהתאלמנה, ולחצר שלה קוראים 'החצר של סבתא', והילדים קופצים לאירוח ביתי וחם כשבא להם זמן סבתא". בחוץ יש בוסתן עצי פרי, ערסלים, אזור של "מחנה" לילדים ובקרוב ייבנה שם בית עץ. יש גם מחסן עם גמ"ח חיתולים ומנהרה סודית.
הבוקר // נעה קמה בדרך כלל סביב שש ומעירה את כולם. אביעד לרוב יוצא מוקדם כדי להקדים את הפקקים. הוא לא אוכל בבוקר אבל חייב קפה. "הילדים מתקשים לקום בבוקר , אז כדי להקל עליהם אנחנו שומעים פודקאסט תוך כדי אכילת ארוחת בוקר. זה מעשיר להם את הידע ובעקבות כך הם מדברים כמו פרופסורים. אנחנו שומעים את יובל מלחי ואת 'ילדין', שעוסק בענייני משפט המותאמים לילדים".
הילדים // כולם אוהבים ללמוד. "מאז הקרונה הם סיימו תורה ונביאים וסדר במשנה, ועורכים חידון תנ"ך מיוחד לכל אורח, ויש להם יחד תחביב מקורי: לפתור משוואות מסובכות במתמטיקה". תמר גם מנגנת בחליל ואוהבת לעשות "גלגלונים". היא לומדת בבית ספר משלב בנוקדים. בני השלישייה (מתוכה נדב ויאיר תאומים זהים) משחקים כדורגל, רוכבים באופניים ובוחנים את הסבלנות של ההורים. הם עולים לכיתה א' בבית הספר התורני. נעה הולכת לגן ג'ניה, גן אנתרופוסופי.
צעירים // שני מרפאה בעיסוק בגן חינוך מיוחד ובבית הספר ראשית, בית ספר משלב בגוש־עציון. "אני עובדת בבית הספר כבר לא מעט שנים: התחלתי כבת שירות שם ואז המשכתי לעבוד כסייעת, וכך נחשפתי לתחום הריפוי בעיסוק. אני מטפלת בין השאר בילדים הסובלים מפיגור, מאוטיזם ומסי־פי, ומסייעת להם לפתח מיומנויות ולשפר את התפקוד היומיומי בבית ובבית הספר. העבודה שלי מאתגרת, התוצאות מגיעות אחרי עבודה מאומצת וקשה, וכל הצלחה מרגשת ונותנת לי סיפוק אדיר, אבל יש גם לא מעט תסכולים הנובעים מחוסר הצלחה או מהקושי לקבל פידבקים".
בית קפה // פעמיים בשבוע פועל בבית הספר ראשית "בית השוקולד", ובו שני מסייעת לתלמידים מצטייני שילוב ולהוריהם להכין יחד אוכל ולהגיש אותו כמלצרים, בדגש על התארגנות, סדר וניקיון, ושיח מתאים עם האורחים.
"התקשרתי לאישה היחידה שהכרתי שהולידה שלישייה, והיא נתנה לי את האמונה שאם הקב"ה נתן לי שלישייה כנראה אני יכולה לעמוד בזה"
זקנים // אביעד מנהל בשנים האחרונות את התקציב והאסטרטגיה של משרד הרווחה בתחום האזרחים הוותיקים בישראל וההיערכות לאתגר הזדקנות האוכלוסייה. "נכנסתי לתפקיד בתחילת הקורונה. הובלנו את התוכנית הלאומית 'מגן זהב' שנתנה מענה לכ־500 אלף אזרחים ותיקים, קידמנו החלטת ממשלה על 'הזדקנות מיטבית', הכפלנו את התקציב לשירותים בקהילה וערכנו רפורמה לביזור סמכויות לשלטון המקומי".
ניסיון // לפני התפקיד הנוכחי הוא הקים את ארגון "דרישה" בישראל (סניף של הארגון האמריקני ללימוד תורה לנשים), והקים בגוש עציון את ישיבת דרישה, הישיבה לנשים הראשונה בעולם. הוא ניהל את מכון רוטנברג, המרכז לפסיכולוגיה יהודית. הוא הקים את התוכנית הטיפולית והחברתית של מערך הצהריים בבית חינוך עיוורים וניהל אותה במשך שמונה שנים. הוא גם ניהל את המערך החברתי בתנועת הנוער עזרא – סניפי עולים, סניפי פיתוח, הגשמות וחינוך מיוחד.
שבועיים בצפון // שני היא הקטנה מארבעה ילדים במשפחה שעלתה מארצות הברית, מפילדלפיה. הם עלו למרכז קליטה במבשרת ואז עברו לשכונת רמות. היא היחידה שנולדה בארץ. "אבא שלי היה צלם ואמא שלי הייתה גננת". היא למדה בבית הספר חורב, ואחרי השירות הלאומי בבית הספר ראשית היא עבדה שם במשך שנתיים והחלה לימודי ריפוי בעיסוק באוניברסיטה העברית. בסיום הלימודים עברה להתגורר בצפון, תקופה שנמשכה שבועיים, "אבל אז, אופס, התארסנו".
פרנג' // גם אביעד גדל במשפחה עם ארבעה ילדים. בתחילה התגוררו בשכונה החרדית ישמח משה בגני־תקווה: "היינו המשפחה הדתית־לאומית היחידה בשכונה, ובהמשך עברנו להתגורר בפתח־תקווה". הוא למד בישיבת הסדר בתקוע אצל הרב שטיינזלץ, הרב פרומן והרב דב זינגר. "בצבא שירתּי בגבעתי, ברצועת עזה ובגבול הצפון, והייתי הפרנג' – הלבן – היחיד בנבחרת גבעתי באליפות צה"ל. קראו לי שם 'אווז כשר'".
ההיכרות // אמא של אביעד הכניסה אותו לאתר שידוכים ללא ידיעתו, ואח של שני הכניס אותה לאתר שידוכים ללא ידיעתה. "אח שלי ואמא שלו דיברו ביניהם, נפגשנו ויצאנו כמה שבועות, ונפרדנו בתואנה שאנחנו לא מתאימים. המשכנו להיות בקשר חברי ואיכשהוא אחרי שנה וחצי זה הפך להיות קשר אחר".
אחרי החתונה // בהתחלה הם גרו בקרוואן בשכונת הדגן באפרת, ובמשך שלוש שנים חיפשו מקום חלופי להשתקע בו. הם התגלגלו לכפר־אלדד, שהיו בו אז כמאה משפחות והיום יש כבר 280. "אנחנו כאן יותר משמונה שנים, וממש שמחים ונהנים מהבחירה". הם היו ממקימי בית הכנסת "האוהל", שארון הקודש בו נבנה לזכרו של אבא של שני.
שלישייה // שני: "כשתמר הייתה בת שנה ושלושה חודשים גיליתי שאני בהיריון. היינו אצל הרב שלי בפורים, הוא היה שתוי ואמר הרבה פעמים 'בת סימן לבנים' ולא הסכים לברך אותי אלא אמר שאני 'יכולה לברך את כולם'. בשבת היינו אצל ההורים של אביעד וראינו בגינה הורים לתאומים עם ילד קטן נוסף, ואמרנו שזה טירוף. למחרת עשיתי בדיקת אולטרסאונד. הטכנאית שאלה אותי אם עשיתי טיפולים, ואז היא אמרה לי שיש לי כמה דפקים". אביעד: "שני נבהלה. אמרו לה שיש שניים, ואז עוד אחד, והיא הייתה בהלם. היא התקשרה אליי ובמשך חמש דקות רצופות בכיתי וצחקתי במקביל".
שני: "לא הבנתי מה אני הולכת לעשות. התקשרתי לאישה היחידה שהכרתי שהולידה שלישייה, כדי להתייעץ, והיא נתנה לי את האמונה שאם הקב"ה נתן לי שלישייה כנראה אני יכולה לעמוד בזה. בניגוד לעצת הרופאים לא עשינו דילול, וההיריון הסתיים בשמחה גדולה בלידת שלושת הבנים. אחרי הלידה אמא שלי עברה לגור אצלנו בכל שבוע ממוצאי שבת עד יום רביעי, וההורים של אביעד היו מגיעים מחמישי עד מוצאי שבת. בגיל חצי שנה כולם נעלמו. הצלחתי להיות איתם עוד חצי שנה בבית, כשביישוב לא היו כמעט בני נוער שיכולתי להיעזר בהם. עם שלישייה הכול חייב להיות מאוד מסודר, האכלות, מקלחות, הרדמות – כל דבר הוא מבצע צבאי, ותמיד בשלשות".
להשתתפות במדור dyokan@makorrishon.co.il
