קבוצת לוחמים נוסעת בג'יפ במדבר סיני. קרבות מבצע קדש הסתיימו זה עתה, וצה"ל כבש את חצי האי. לפתע הם מוצאים אדם שוכב בחול: חייל אויב. בתחילה הם חושבים שהוא מת, אבל במבט מקרוב מתברר להם שהוא פצוע. מכאן מתפצלת המציאות לשלושה צירים מקבילים: בגרסה הראשונה החיילים אוספים את הפצוע לרכבם; בשנייה הם משאירים אותו למות בחולות; בגרסה השלישית, אחד מהם יורה בו למוות.
את הסיפור הזה, שמסתיים במילים "השער נסגר, חשכה יורדת עליי", כתב עורך דין צעיר כתסכית לרדיו. הוא אף זכה במקום הראשון בתחרות "שידורי ישראל" בשנת 1965, והתסכית הוקלט ושודר בקולו של השחקן אילי גורליצקי. בטקס מתן הפרס למחבר, עו"ד יעקב טירקל, הביעה באוזניו המשוררת לאה גולדברג את התרשמותה העמוקה. "מי ששומע את התסכית הזה מבין את הפצע שטירקל צמח ממנו", אומרת הסופרת חיותה דויטש, החתומה ככותבת־שותפה על האוטוביוגרפיה של שופט בית המשפט העליון בדימוס יעקב טירקל ז"ל.
מעטים יודעים שיעקב טירקל שלח את ידו בכתיבה ספרותית, ומעטים עוד יותר יודעים שהתסכית "אבק מן המדבר" הוא עיבוד לאירוע קשה שעבר בעצמו במהלך שירותו הצבאי. עם פרוץ מלחמת קדש נשלח טירקל – שסיים קורס קציני תותחנים באותו היום ממש – לשמש קצין תצפית קדמי בחזית הדרום. התפקיד המסוכן דורש מהקצין לתפוס עמדה בקו האש ולכוון ממנה את הארטילריה. כשטירקל עמד בנקודה כזו עם שלושה חיילים נוספים, הוא ראה מולו כיתה מצרית שלמה מסתערת לעברו. הקצין הצעיר קרא לתגבורת, וזו אכן הגיעה במהירות ופגעה במצרים. כל חיילי האויב נהרגו, למעט אחד שנפצע באורח קשה וגנח מכאבים. טירקל הפנה אליו את הרובה, אך לא לחץ על ההדק.
"לפני רגע הייתי באימת מוות", סיפר השופט בדימוס לדויטש ממרחק השנים הרבות. "רצו את נפשי, אני רציתי את נפשם. כיוונתי אליו את הרובה, והיססתי. אבל לא אני הייתי זה שפגע בו לבסוף, אלא חייל אחר שרץ לפניי, כיוון וירה. עד היום אני חש בושה ומועקה בשל המעשה הזה, ומכך שביקשתי להרוג אותו. אני מניח שזה נעשה מתוך רצון הישרדות פשוט, 'הבא להורגך השכם להורגו'. ובכל זאת. האירוע היה קצר, והסתיים תודה לאל בכי טוב, אבל הייתה זו חוויה קשה עבורי. במושגי ימינו, ייתכן שהייתי בסוג של הלם קרב".
שנתיים נמשך תהליך כתיבת סיפור חייו של טירקל. למרבה הצער, את הגעתו של הספר "צדק אנושי" (הוצאת כנרת־זמורה־ביתן) לחנויות הוא כבר לא זכה לראות. לפני כחודש וחצי, בגיל 88, הלך השופט לעולמו, מותיר אחריו מורשת משפטית וציבורית מפוארת. דויטש, סופרת וביוגרפית, שוחחה איתו עד ימיו האחרונים ממש, כדי להשלים עוד פרקי עבר ומחשבות הווה שישרטטו את סיפורו במלואו. "הכתיבה הייתה מרגשת מאוד, כי 'החתן' נמצא בחדר", היא מספרת. "השופט טירקל היה איתי בעצמו לאורך התהליך. יש לזה כמובן שתי פנים, כי יש דברים שאי אפשר לכתוב כשהאדם נוכח ושותף לכל תהליך הכתיבה. הספר נכתב אומנם מפיו, אבל לא רק מפיו. במשך שנתיים הגעתי אליו מדי שבוע, ישבתי איתו בערך שעתיים בכל פעם, ורשמתי את תולדות חייו כפי שסיפר אותן. הוא כבר היה אדם מבוגר, אבל היה במיטבו, צלול וערני מאוד. עם זאת, כמו כל אדם, גם הוא לא תמיד זכר את כל הפרטים של כל פרשה וסיפור, ולכן נעזרנו באנשים שליוו אותו לאורך השנים – למשל ד"ר משה הרשקוביץ, שהיה עוזרו המשפטי במשך תקופה לא קצרה.
"אחת התכונות המיוחדות אצל השופט טירקל, תכונה יוצאת דופן בקרב בני דורו, הייתה הפתיחות והנכונות לשתף אותי בתחושות שהיו לו, לתאר כיצד הוא חווה את אירועי חייו, שלא היו תמיד קלים. העולם הרגשי שלו היה עשיר מאוד, והיה לו גם חוש ספרותי מפותח. היה לו כל הזמן מבט מתבונן פנימה, וזה היה מקסים".
הטעות של סדרות הטלוויזיה
יעקב טירקל נולד בתל־אביב בשנת 1935. הוריו, מרדכי טירקל וקלרה לבית שויירמן, עלו ארצה מווינה, בירת אוסטריה. ב־1937 עברה המשפחה לירושלים, שם למד טירקל הצעיר בבית הספר מעלה, והיה פעיל בשבט הצופים "משואות". את רעייתו מרים הכיר בקיץ בין כיתה י"א לכיתה י"ב, במחנה עבודה שהתקיים בקיבוץ שלוחות שבעמק בית־שאן.
האוטוביוגרפיה של טירקל מוקדשת לשתי בנותיו – ד"ר ליאת לוביש ולימור טירקל־גוטליב. הראשונה היא רופאה בכירה בקופת חולים מכבי, אם לשמונה, מתגוררת ביישוב גבעות שבגוש עציון; השנייה אשת תקשורת מתל־אביב, אם לשלושה. ליעקב ומרים טירקל היה עוד בן, ברוך, שבגיל 14 נפטר בעקבות מחלה קשה. האב האבל הוסיף לשמו באופן רשמי שם נוסף – אבי ברוך. "תמונת בנו הייתה מונחת תמיד בלשכה שלו, והשבר הזה ליווה אותו כל חייו", מספרת דויטש.
את הקריירה המשפטית שלו החל טירקל כעורך דין, ובגיל 32 מונה לשופט. תחילה כיהן בבית משפט השלום בבאר־שבע, משם קודם לבית המשפט המחוזי בעיר, ובהמשך הפך לנשיאו. כבר בשלב מוקדם של הקריירה במחוזי הוזכר שמו כמועמד לבית המשפט העליון, וטירקל אף קיבל מינוי זמני בהיותו בן 45 בלבד, אך הוחזר לבאר־שבע ל־14 שנים נוספות. היו מי שטענו כי תיוגו כ"שופט דתי" עמד לו לרועץ, אך דויטש לא סבורה כך.
"אהרן ברק אמר לטירקל שהוא מפחד לעלות לבית דין של מעלה, כי שם יפגוש את כל האנשים שהוא טיפל בצוואות שלהם ופירש אותן לפי כללי המשפט. טירקל העיד על עצמו שכאשר נדרש להכריע בסכסוכי ירושה, הוא התעקש לנסות להבין את כוונת כותב הצוואה. הוא היה סמוך ובטוח שכאשר יגיע למעלה, יגידו לו בעלי הצוואות 'יישר כוח, הבנת אותנו נכון'"
"טירקל פשוט היה טוב מדי בבאר־שבע, ולכן רצו שימשיך שם", היא אומרת. "הוא ומרים – וזו תובנה שהתחדדה לי אחרי זמן – היו מנהיגים בקהילה האנושית של העיר, לא רק בקהילה המשפטית. כשהם עברו לשם זאת הייתה מעין עיירה נידחת, מקום קצת רחוק מן העין. טירקל הפך לבאר־שבעי ממש: הוא חי שנים רבות בעיר, לא רק כיהן שם תקופה לפני שיעבור הלאה. היו לו יכולות ארגון וניהול לא רגילות, ובזכותו יש היום לבאר־שבע בית משפט מחוזי יפהפה.
"בספר מצוטטת כתבה של אמנון אברמוביץ' משנת 1985, עשר שנים לפני שטירקל מונה לעליון, שנשאלת בה השאלה הזו בדיוק: יש כאן שופט מצוין, למה המינוי שלו מתעכב כל כך? טירקל גם היה בין השופטים המעטים שקיבלו מינוי זמני לבית המשפט העליון פעמיים. בדרך כלל, אם לוקחים מישהו מהמחוזי לניסיון בעליון, והוא בסדר לטעמם של החברים שם, בתוך זמן קצר מסיום הכהונה הזמנית נותנים לו מינוי קבוע. מה שקרה עם טירקל היה חריג מאוד. באוויר ריחף אז עניין הדתיות שלו, אבל אני מפקפקת מאוד בקשר בין הדברים. קודם כול, טירקל היה אומנם אדם שומר מצוות ועולמו הרוחני היה משמעותי מאוד עבורו, אבל כמו אביו וכמו הרבה יהודים שומרי מצוות ממוצא יקי, הוא לא חבש כיפה ביומיום אלא רק כשבירך והתפלל. טירקל לא תלה את הדתיות שלו לראווה, ולכן זה כנראה לא ניקר לאף אחד בעין. גם לא הייתה לו אג'נדה דתית בשיפוט. בניגוד לשופט מנחם אלון בשעתו, הוא לא היה מזוהה עם שימוש נרחב במשפט העברי. לכן הפתרון הזה לחידה לא נראה לי. אני באמת חושבת שלא מצאו מישהו בסדר הגודל שלו ועם היכולות שלו שימשיך את המפעל שהוא התחיל בבאר־שבע, ולכן העדיפו להשאיר אותו שם".
בשיחותיה הרבות עם טירקל על התיקים שהובאו לשולחנו היא הופתעה לגלות את הדרמות המסתתרות דווקא בתחומי המשפט הפחות "זוהרים", אלה שלא מגיעים לכותרות. "כמי שעוסקת כל ימיה בתרבות, ספרות ודרמה, ברור לי למה תחום המשפט מרתק כל כך. סדרות טלוויזיה שעלילתן מתרחשת בין כותלי בית המשפט מצליחות מאוד, כי הקונפליקט הוא חלק אורגני מכל העניין. הייתי בטוחה שהדין הפלילי הוא התחום המעניין של העולם הזה, עד שטירקל לימד אותי אחרת: 'דעי לך שהסיפורים הכי מעניינים נמצאים במשפט האזרחי – בחוזים, בהתדיינויות האלה שבין אדם לחברו', אמר לי. במשפט פלילי, הוא הסביר, צריך לברר את העובדות, וברגע שהן ידועות ההליך המשפטי מובן מאליו. במשפט אזרחי תהליך ההבנה עמוק ומעניין הרבה יותר. הוא נוגע ברצונות ובמחשבות, בפענוח עמוק של הנפש האנושית. אני מודה שלא חשבתי על זה אף פעם".
החכם הסביר
אחד המוטיבים בפסקי הדין של טירקל היה מתן משקל רב לשיקולי צדק, או כפי שדויטש מגדירה זאת – "חתירה מתמדת לכך שהאדם הנורמטיבי, הרגיל, שהוא לא משפטן ממגדל השן, יבין ויוכל לראות בעיניים שנעשה כאן צדק. טירקל סיפר לי פעמים רבות את הסיפור על היהודי שחיפש עצה באיזו שאלה כבדה, התייעץ עם הרב, התייעץ עם הפרנס, ולבסוף הוא ניגש להתייעץ עם 'א קלוגר־ייד' – 'האיש החכם' של הקהילה, אדם שהוא לא משכיל ולא יודע הרבה, אבל הוא פיקח ובעל שכל ישר. טירקל החשיב מאוד את הדמות הזו דווקא, ומטרתו הייתה שההכרעה המשפטית תתיישב גם על ליבו של אדם כזה, שיוכל לראות ולהבין שאכן נעשה צדק.
"במובן הזה טירקל נמצא בקוטב ההפוך לזה של אהרן ברק. אחת הדוגמאות היפות לכך היא הנושא של חוק הירושה. טירקל סיפר לי איך ברק אמר לו שהוא מפחד לעלות לבית דין של מעלה, כי שם יפגוש את כל האנשים שהוא טיפל בצוואות שלהם ופירש אותן לפי כללי המשפט והקונבנציות המשפטיות. בניגוד אליו, טירקל העיד על עצמו שכאשר נדרש להכריע בסכסוכי ירושה, הוא התעקש לנסות להבין את כוונת כותב הצוואה. לכן היה סמוך ובטוח שכאשר יגיע למעלה, יגידו לו בעלי הצוואות 'יישר כוח, הבנת אותנו נכון'. זאת הייתה האג'נדה שלו. עם פרישתו מבית המשפט העליון כינס ד"ר הרשקוביץ קובץ ובו ציטוטים מרכזיים מתוך פסקי הדין שלו, וקרא לקובץ הזה 'אנושיות במשפט'".
"הוא לא חבש כיפה ביומיום, ולא הייתה לו אג'נדה דתית בשיפוט. לא נראה לי שהדתיות שלו הייתה הסיבה לעיכוב קידומו. אני חושבת שלא מצאו מישהו שימשיך את המפעל שהוא התחיל בבאר־שבע, והעדיפו להשאיר אותו שם"
לצורך מלאכת הכתיבה נעזרה דויטש בקולגות של טירקל מבית המשפט העליון, ובהם גם ברק, שפעל בזמנו למינויו של טירקל לערכאה הרמה. "אהרן ואלישבע ברק פתחו בפניי את ביתם. השיחה שלנו לא הייתה ארוכה מאוד, אבל התובנות ששמעתי עזרו לי להבין את מקומו של טירקל בבית המשפט העליון ובעולם המשפט הישראלי בכלל".
בנושא הבוער ביותר בימים אלה, הרפורמה המשפטית, שני השופטים בדימוס היו כנראה חלוקים. דויטש עוד הספיקה לרשום את עמדתו הכמעט־אוהדת של טירקל כלפי חבילת החוקים שמקדם יריב לוין: "כן, מדובר במהפכה של ממש ביחסי הרשות המחוקקת והרשות השופטת. (…) גם אני מבין שמדובר בצעדים שתכליתם להגביל את סמכותם של בתי המשפט, ולתת תוספת כוח לממשלה ולכנסת, אבל חלקם לפחות נראו בעיניי כתיקונים סבירים שניתן לשקול ברצינות, בצורה עניינית. חלקם נראו לי הגיוניים, כמו צמצום 'עילת הסבירות', שעוד כשופט חשבתי שיש שופטים בעליון שמשתמשים בה בצורה חופשית ומוגזמת".
גם מי שהיו עוזריו המשפטיים של טירקל לאורך השנים סייעו לדויטש בראיית התמונה המלאה של פסיקותיו ותפיסותיו. "אחד המקורות החשובים לצורך העבודה שלי היה ריאיון שקיימו איתו שניים מעוזריו, ברוך לוברט ושרון טל, במסגרת פרויקט של בית המשפט העליון. השיחה עברה דרך רבות מנקודות המפתח בקריירה שלו. נפגשתי גם עם פרופ' יובל אלבשן, שהיה העוזר של טירקל בזמן אחד התיקים הכי בולטים שהוא דן בהם, פרשת נחמני".
במרכז הפרשה הסבוכה ההיא עמדה רותי נחמני, גרושה שרצתה לעשות שימוש (באמצעות פונדקאית) בביציות מופרות מתקופת נישואיה. דני נחמני, הבעל לשעבר, דרש מבית המשפט למנוע זאת ממנה. בית המשפט העליון החליט ברוב דעות להעדיף את זכותו של דני שלא להפוך לאב בעל כורחו, אך בדיון הנוסף התהפכה הכרעת הדין ונקבע כי יש להעדיף את זכותה של רותי להורות. טירקל ישב בהרכב המורחב, והיה שותף לדעת הרוב. "אלבשן סיפר לי בהרחבה על כתיבת פסק הדין, שניתן אחרי התחבטות ארוכה", מספרת דויטש. "טירקל הכתיב לו את המילים הראשונות בפסק דינו, 'בדיון הקשה הזה, אני בוחר בחיים', בעודו מביט בתמונת בנו, ברוך. זה היה משהו חזק מאוד, שנשען אצל השופט טירקל גם על תפיסות אידיאולוגיות אבל גם על סיפור חיים".
הספר החדש נוגע בעוד פרשיות משפטיות רבות, אך אינו מיועד למשפטנים דווקא, ולא נדרש שום ידע בתחום כדי להבין את ההתלבטויות המופיעות בו. דויטש מציינת שגם היא ניגשה למלאכת הכתיבה ללא כל היכרות מוקדמת עם השפה והמושגים, וכי המדריך היחיד שלה בנבכי עולם המשפט היה טירקל עצמו. "מכיוון שידעתי שאני עשויה ליפול לבורות, ביקשתי גם ממשה הרשקוביץ ומשרון טל לקרוא את הטיוטות ולוודא שהבנתי הכול נכון, אבל בסופו של דבר לא היה כמעט צורך בתיקונים, כי טירקל היה בהיר מאוד. היה לו כישרון מיוחד להסביר כל סוגיה משפטית באופן כזה שכל אדם יוכל להבין.
"חמותי אמרה לי בחיוך שבכתיבת הספר זכיתי לקורס מזורז במשפטים, וזה נכון. כשבת משפחה קרובה עברה תאונה והגישה תביעה, היא סיפרה לי שעורך הדין שלה אמר ש'יכול להיות שזה סיפור למחוזי'; לחיותה של לפני שלוש שנים זה לא היה אומר כלום, אבל חיותה בוגרת בית הספר הפרטי של השופט טירקל הבינה מיד את המשמעות המשפטית – התביעה עשויה להיות מעל סכום מסוים. זו סתם דוגמה קטנה למושגים שרכשתי לאורך הכתיבה. למדתי לא רק את המונחים, אלא גם את התפיסה המשפטית. הכרתי עולם חדש, וזה היה כיף גדול".
שבעים זה החמישים החדש
מאז הסמכתו כעורך דין שימש טירקל כמשפטן גם בשורות צה"ל. לאורך השנים היה חבר בבתי דין צבאיים, ובהם גם בית הדין הצבאי המיוחד שדן בעניינם של קצינים בכירים. אחד המקרים המפורסמים שהובאו להכרעתו היה התיק של אלוף במיל' יצחק מרדכי; טירקל וארבעת עמיתיו השופטים התבקשו לקבוע אם יש לשלול ממרדכי את דרגותיו בעקבות הרשעתו בעבירות מין. לצורך הדיון, שהתקיים בשנת 2006, קיבל טירקל דרגת ייצוג של אלוף.
בסופו של דבר החליטו השופטים להשאיר למרדכי את דרגותיו. "זה ממש טירקל. היה בו משהו מאוד ציוני, לאומי, אולי קצת מהדור הישן", אומרת דויטש. "הוא אמר לי: 'אני לא יכול למחוק את העשייה של מרדכי ואת התרומה שלו למדינה'. לכן, עונש – כן. הורדת דרגות – לא. זה מה שהוא חשב. לי לא היה קל עם זה, אבל כיבדתי את האיש ואת האמירה שלו".
לאחר פרישתו מכס המשפט התמלא לוח הזמנים של טירקל בישיבה בראש ועדות ציבוריות רבות. דויטש מספרת כי חבריו תיארו בהלצה איך בכל בוקר הוא קם ושואל את מרים לאיזו ועדה עליו ללכת היום. "הוא היה חבר בוועדות רבות, כולן מרתקות וחשובות", אומרת דויטש, "אני חושבת שההחלטה שלו להסתער על התחום הזה נבעה מכך שלא היה לו קל לעזוב את בית המשפט העליון. שוחחנו על מועד הפרישה של שופטים בישראל, גיל שבעים, והשווינו אותו למצב בארה"ב, שם שופטים ממשיכים לכהן ממש עד פטירתם. יש לשיטה האמריקנית גם היבטים שליליים, אבל טירקל הרגיש שגיל שבעים הוא בהחלט מוקדם מדי. הוא היה משוכנע שיש לו עוד הרבה מאוד מה לתרום, עם כל הניסיון שלו וכל האהבה שלו למדינה".
"מרים ראתה איך העבודה בוועדה להכרה בחסידי אומות העולם משפיעה עליו והתחננה שיעזוב, אבל הוא לא הסכים. טירקל הביא שיקול דעת של שופט מנוסה לסוגיות נוראות, למשל – אדם שהציל ילדה בשואה אבל גם פגע בה מינית, האם הוא חסיד אומות העולם או רשע?"
בין השאר עמד טירקל בראש הוועדה שמעניקה הכרה לחסידי אומות העולם. התפקיד הזה עורר עימות מסוים בינו ובין מרים. "הוא היה אדם רגיש מאוד, לקח ללב את כל הסיפורים שנחשף להם בעבודתו שם, ומרים ראתה איך זה משפיע עליו וממש התחננה שיעזוב את הוועדה. טירקל לא הסכים, כי הוא הרגיש שזה חשוב. הוא הביא שיקול דעת של שופט מנוסה לסוגיות שהן נוראות לעיתים, למשל – מה אתה עושה עם אדם שהציל ילדה יהודייה בשואה, אבל גם פגע בה מינית? האם הוא חסיד אומות העולם או רשע? קשה להכריע בשאלות כאלה, וטירקל היה מי שהורה את הדרך בוועדה, שהוא היה חבר בה עד יום מותו. אירנה שיינפלד, שהייתה מזכירת הוועדה, סיפרה לי עליו דברים מופלאים. היית צריך לשמוע באיזו הערכה היא מדברת עליו".
הוועדה שהייתה מזוהה עם טירקל יותר מכול ונקראה על שמו הוקמה כדי לבדוק את פרשת המשט לעזה. כזכור, במהלך ההשתלטות על הספינה "מאווי מרמרה" הותקפו לוחמי שיטת 13 על ידי הנוסעים, ובעימותים הקשים נהרגו תשעה אזרחים טורקים ונפצעו עשרה ישראלים. בעקבות זאת פרצה סערה בינלאומית, וראש הממשלה נתניהו שלח אל טירקל את שר המשפטים דאז יעקב נאמן, בבקשה שיוביל את הוועדה שתחקור את השתלשלות האירועים.
"טירקל התלבט אם לקחת את המשימה על עצמו, וכרגיל התייעץ עם מרים", אומרת דויטש. "היא בחוכמתה הזהירה אותו שתהיה מן הסתם ביקורת ציבורית על הוועדה, ולא משנה לאילו מסקנות תגיע, אבל חיזקה את ידיו ללכת בעקבות ליבו ולקבל על עצמו את התפקיד".
השופט בדימוס נענה לבקשת נתניהו. עבודתה של הוועדה הייתה מורכבת במיוחד: עוד לפני צאתה לדרך היה צורך להחליט כיצד יימסרו לה עדויות לוחמים, מי יהיו המשקיפים הזרים שיתלוו אליה, ואפילו באיזו שפה יתנהלו הדיונים. טירקל, מספרת דויטש, התעקש על עברית, ומי שאינו דובר את השפה קיבל תרגום סימולטני. טירקל התעקש גם על שקיפות רבה ומסירת מידע מלא על כל המהלכים. "בדקנו 136 הפעלות כוח של צה"ל במהלך ההשתלטות על המרמרה", סיפר, "כל מקרה ומקרה לגופו. מצאנו שלכל הפעלות הכוח הללו היה הסבר ראוי, ולמעט חמישה מקרים ללא הסבר מלא, כולן היו נחוצות".
חיותה דויטש (למטה): "אם הוא היה כותב את האוטוביוגרפיה לגמרי בעצמו, לא בטוח שהוא היה מגיע לכל זה. אלו דברים שצריך בשבילם עין מבחוץ. עם זאת, בסופו של דבר השופט טירקל חתום על כל מילה. הייתה לו עין חדה ומדויקת שבאה לידי ביטוי גם בעבודה על הספר"
כעבור חצי שנה הגישה הוועדה את החלק הראשון בדו"ח שלה, ולמרבה הפלא האו"ם סמך עליו את ידיו. בספטמבר 2011 פרסמה ועדה מטעם האו"ם את מסקנותיה, וקבעה שהמצור על רצועת עזה חוקי, ולכן ישראל הייתה רשאית לעצור את האונייה. עם זאת כתבה הוועדה הבינלאומית שבמהלך ההשתלטות הופעל כוח מופרז, ולכן מומלץ שישראל תתנצל בפני טורקיה ותשלם פיצויים למשפחות ההרוגים. דו"ח האו"ם ביקר גם את התנהלותה של טורקיה בפרשה.
"כמובן, היה מי שהתנגד למסקנות הוועדה ולעובדה שזיכינו את מדינת ישראל מאשמה", סיפר טירקל לדויטש. "בעולם לא היו מרוצים, והיו מי שפנו לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג בתביעה שיפתח בחקירה פלילית נגד גורמים במדינת ישראל. בנובמבר 2015 החליטה התובעת של בית הדין בהאג שאין מקום לפתוח בחקירה בעניין המרמרה. ההנמקה העיקרית הייתה שהיקף העבירות אינו מבסס חומרה מספיקה כדי להחיל את סמכות בית הדין. בכך בא הפרק המשפטי על סיומו".
אבל היה גם עניין אחר, מחוץ לצד המשפטי, בעבודת הוועדה. "ברמה האישית", גילה טירקל, "המתנגדים לקביעותינו חיטטו בעברו של כל אחד מאיתנו, חברי הוועדה, ניסו להשמיץ כך ואחרת, אבל אני שלם עם קביעתנו: מדינת ישראל וצה"ל פעלו כשורה.
"ימים אחדים לאחר הגשת הדו"ח הראשון חשתי כל כך עייף ומותש. חשבתי שזה כתוצאה מהעבודה, אבל זה לא עבר. בשלב מסוים תחושתי החמירה ונסעתי להיבדק בבית החולים. התברר שעברתי התקף לב. צדקה מרים – אני לוקח ללב דברים כגון אלה".
קצינה או קטינה
לכל אורך הביוגרפיה של טירקל מרחפת ברקע דמותה של מרים – שותפתו לדרך ואישה חזקה בזכות עצמה. היא שירתה בקבע, פיקדה בין השאר על לשכת הגיוס בעירה, והתקדמה עד לדרגת סגן־אלוף. בהמשך הייתה פעילת ציבור מרכזית בבאר־שבע וממובילי המאבק להרחקת אתר הפסולת דודאים מהעיר. "מרים הייתה אישה פורצת דרך, מהקצינות הראשונות שהתקדמו במעלה סולם הדרגות בצה"ל", אומרת דויטש. "השופט טירקל מתאר בספר איך הם הגיעו פעם למסיבת פורים, כשמרים עדיין במדי קצינה. היא הייתה אישה רזה, ומישהו ניגש אליה ושאל: 'ילדה, למה התחפשת?'. אף אחד לא האמין שהיא באמת סרן בצה"ל".
עם פטירתה של מרים בשנת 2018 שקע בעלה באבל עמוק, ולא התאושש ממנו. "הוא התאהב בה בגיל 17, ונותר מאוהב עד יום מותו. פטירת רעייתו, חברתו ואהובתו הייתה עבורו קשה יותר מהאסון הקודם שפקד אותו, מות בנו. הוא ומרים היו 'פאוור קאפל', שני אנשים חזקים, חכמים וקרייריסטים, שאהבו מאוד זה את זה ותמכו זה בזה. לשניהם היה הרבה מה לתרום לעם ישראל, והם אכן תרמו".
דויטש (62), אם לחמישה, מתגוררת ביישוב נווה־דניאל שבגוש עציון. היא דוקטור לתלמוד, עורכת וסופרת. בין ספריה הבולטים: "אם אשמע קול אחר", "קרן שמש ביער", "אשת הרב, אשת הבישוף", והביוגרפיה של פרופ' נחמה ליבוביץ ז"ל "נחמה". "כל כך הרבה פעמים במהלך הכתיבה של 'נחמה' עמדתי מול הטקסט והחומרים ואמרתי לעצמי: לו רק נחמה הייתה פה ויכולתי לשאול אותה כמה שאלות", מספרת דויטש. "אבל נחמה עצמה הייתה הורגת אותי אם הייתי מנסה לכתוב את הספר יחד איתה. היא לא הסכימה שיכתבו עליה או שיראיינו אותה. היו גם מי שאמרו לי 'מה פתאום כתבת? איך העזת?'. מצד שני, בני המשפחה של נחמה עזרו לי, כי הם העדיפו שביוגרפיה כזו תיכתב בידי מישהו שהם בוטחים בו".
"צדק אנושי" הוא לא הספר הראשון שדויטש כותבת יחד עם גיבורו: כך עשתה גם ב"קרן שמש ביער", המגולל את קורותיו של ניצול השואה ריצ'רד ונגר. "אבל שם הספר לא נכתב כאוטוביוגרפיה אלא בדרך שונה", היא מציינת. "בעידודה של המשפחה בדיתי את עצמי כדמות בספר, וזאת הייתה חוויה מעניינת, אבל יצרה בעיות אחרות. במקרה הנוכחי הספר נכתב ממש מפיו של השופט".
התפקיד שנטלה על עצמה דויטש בכתיבה המשותפת כלל גם השלמת פערים וחומרים. היא הייתה זו שהצליחה לאתר את התסכית "אבק מן המדבר": טירקל ציין באוזניה את קיומו, אך כבר לא זכר את פרטיו. בעקבות פנייתה לארכיון "קול ישראל", שהיום הוא חלק מתאגיד השידור הציבורי, נמצאו ההקלטות ההן – ופתחו עבור דויטש צוהר נוסף לעולמו הפנימי של השופט בדימוס.
"אם הוא היה כותב את האוטוביוגרפיה לגמרי בעצמו, לא בטוח שהוא היה מגיע לכל זה", היא אומרת. "אלו דברים שצריך בשבילם עין מבחוץ. עם זאת, בסופו של דבר השופט טירקל חתום על כל מילה בספר. קראנו יחד והוא תיקן פה ושם תיאור של עובדות או תחושות, ובעיקר ניסוחים. הייתה לו עין חדה ומדויקת ששימשה אותו משך שנים בכתיבת פסקי דין, ובאה לידי ביטוי גם בעבודה על הספר. בהחלט אפשר לומר שכתבנו את הספר הזה יחד".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
