"חצי מהחברים עזבו, הקושי הפיזי זרק אותם מכאן. נותרנו שבע משפחות בלבד"

כ"ט בנובמבר 1947. עמוס אהרונוף – מאחרוני היילודים בבית החולים הדסה הר הצופים – נכנס בבריתו של אברהם אבינו בעיר הקודש ירושלים, והמדינה שבדרך נכנסת לקרב על עצמאותה. קולות הפָּגָזים (כך, ובמלעיל) נשמעו היטב בשכונת הבוכרים, שהייתה אז סמוכה לגבול הירדני, והאורחים שהגיעו לאירוע קצר נשארו בבית המשפחה למשך חודשיים. עד פרוץ המלחמה, יודע עמוס לספר, הקשר עם השכנים הערבים היה חזק. כמה חזק? "לדוד שלי אליהו הייתה אחות ערבייה בשם חלימה", הוא מחייך, ומסביר: "לאמא שלה לא היה חלב, אז היא ינקה מהסבתא שלנו, יחד עם אליהו. כינו אותו 'אחוי חלימה'. אחרי ששת הימים לקחתי אותו לכפר של חלימה, באזור גבעת התחמושת, ומצאנו אותה".

סבא־רבא שלו, רפאל הכהן, הגיע ארצה בעקבות הפרעות בעיר משהד באיראן. "הרבה יהודים נרצחו שם, ואחרים נאלצו להתאסלם וחיו כאנוסים. הם ניהלו חיים כפולים ממש – שחטו בשר כהלכה בסתר, ואת האוכל הלא כשר נתנו לכלבים. הם למדו תורה במרתף, והתפללו בבית וגם במסגד. רפאל וארבעת אחיו עלו למכה עם תפילין קטנים מתחת לתרבוש. התפילין האלה נמצאים היום במוזיאון ישראל". האחים קיבלו את התואר חג'י, ובהמשך עלו לרגל גם לחברון ולירושלים. ב־1890, אחרי שמוסלמים זרקו על רפאל צואה וקראו לעברו "טמא", החליטו החמישה שהם עם איראן גמרו. רפאל קנה מגרש בשכונת הבוכרים, "שם הקימו במשך עשור את בית הכנסת המפואר שנקרא על שם אחד האחים, חג'י אדוניה הכהן. הייתה שם חצר גדולה עם חדרי מגורים, בור מים ומבנה רחב בן שתי קומות. אבא שלי, יצחק, נולד בחצר ההיא ברחוב חג'י אדוניה הכהן".

בפריז פגשה חגית יהודים ממצרים, שברחו בעקבות הפרעות לאחר מלחמת ששת הימים. "הם היו צריכים להחליט אם לנסוע לארה"ב או לארץ. אמרתי להם: 'בכל מקום בעולם יכולה מחר להתעורר אנטישמיות. רק ישראל זה בית'. הצלחתי לא רע. אם יש אצבע א־לוהים בסיפור הזה – היא פה"

סבו של עמוס, שמעון, בנה בית גדול בשכונת הבוכרים, וכל אחד מילדיו קיבל שם חדר. שנות ילדותו המוקדמת של עמוס עברו עליו בירושלים, אך כשהיה בן חמש נדדה המשפחה לתל־אביב ובהמשך לגבעתיים, "ואת החדר שלנו פקדנו בעיקר בחגים". הוא שירת בחיל החימוש בתפקיד נַשָק, והשתחרר בסוף 68'. אחרי טיול קצר פנה ללימודי הנדסת מכונות בטכניון, שם גם השלים בהמשך תואר שני. את חגית הכיר במועדון ריקודים של סטודנטים דתיים בתל־אביב כשעוד לבשה מדים, "והשאר היסטוריה שכרגע עומדת על שלוש נינות".

חגית גדלה לא רחוק ממפעל השוקולד המפורסם של עלית ברמת־גן, כשמתחם הבורסה והשכונות הסמוכות עוד לא קמו. היא דור שביעי בארץ מצד אביה, והנינות משלימות את רצף הדורות לעשרה. "סבתא לאה נולדה בצפת, היא ידעה אידיש וערבית, ואת העברית הכירה רק כלשון הקודש. הייתה צמודה לרב־המכר 'צאנה וראינה'. כשהמשפחה עברה לתל־אביב, היא למדה עברית מדוברת באולפן". הוריה של חגית, יהושע פריידין ותרצה לבית בכרך, היו שניהם מורים לחינוך גופני. הם הכירו באליצור תל־אביב ("הוא היה המאמן שלה") ונישאו בהפוגה הראשונה של מלחמת השחרור. בהזדמנות חגיגית זו, פריידין הפך לירון. בני הזוג וחבריהם חרשו את הארץ באופנועים כבדים שקנו מהבריטים, ואחרי האופנועים הגיעו הג'יפים הפתוחים ("לא כמו הג'יפים הבורגניים של היום").

אמה של חגית עלתה מגרמניה ב־33'. משפחה של רופאים, מבוססת מאוד וציונית. כמה ציונית? לחגית יש גלויה של סבא־רבא שלה, בנימין זאב, עם חתימות המשתתפים בקונגרס הציוני. "ברגע שהתחילו הגזרות על הרופאים בגרמניה, משפחת בכרך הבינו את הכיוון, והם ארזו הכול ובאו. בארץ הם בנו את ביתם בפתח־תקווה, ולסבא הייתה קליניקה ובה חדר רנטגן". ד"ר בכרך היה הרופא של סלתה ושמנה, אבל קיבל גם את מי שידם לא הייתה משגת. בבית אהרונוף עומדים היום שולחן עגול וכיסאות שנותרו מחדר ההמתנה של הדוקטור.

יהושע ירון היה למפקח במשרד החינוך, לימד גם היסטוריה, הצטייד בשני תארים נוספים ומונה למנהל מחוז המרכז במשרד הרווחה. הרוח הספורטיבית בביתו נותרה בעינה לכל אורך השנים. הוא היה זה שהקים את הקייטנה הראשונה בארץ, "כשהמושג קייטנה עוד לא היה קיים. חפרו בריכות בחוף בת־ים, ובגיל חמש למדתי לשחות בתוך המים המלוחים. מאז אני לא אוהבת את הים, אבל בזכות זה יכולתי ללכת לבריכה לבד מגיל צעיר".

"אורי אריאל היה המדריך שלנו מטעם גוש אמונים. קיימו איתו דיונים במשך שעות כל לילה". באחד הלילות נרדם אריאל על ההגה בדרכו הביתה. בעקבות זאת "מועצת החדר" קבעה שאם השעה מאוחרת, הוא יישאר לישון איתם – ראשו מתארח אצל משפחת בן־בסט, רגליו אצל אהרונוף

בבית הספר היא הייתה מהבודדות שנשאו שם עברי. "רוב הילדים נקראו על שם בני משפחה שנספו בשואה. בכל שכונה היה אז 'משוגע שכונתי' שהלך ברחוב ודיבר לעצמו. הייתה למשל אחת שקראה שוב ושוב בשם הבן שלה. לא דיברו אז על השואה, ולכן לא הבנו. היום אנחנו מבינים שהאנשים האלה עברו טראומות איומות".

בסוף התיכון נבחרה חגית ל"נערת השנה" של מעריב, ולא בגלל גומות החן המשגעות שלה. "מלחמת ששת הימים פרצה בסוף תקופת בחינות הבגרות שלנו. אמרתי לעצמי: אני אשב פה כשהחברים במלחמה? הלכתי להתנדב בתל־השומר, שם פגשתי במחלקה הכירורגית את עיתונאי מעריב יעקב העליון, שאיבד רגל והיה פגוע ראש". העיתונאי אמר למתנדבת הצעירה שבמחלקה הנוירולוגית שוכב קצין פצוע שאיבד את הזיכרון וגם את שמחת החיים. "במקום לגשת לבחינת בגרות אחרונה באנגלית, הוא היה צריך ללמוד מחדש אל"ף־בי"ת". במשך חצי שנה ישבה חגית מדי יום עם הקצין הפצוע, לימדה אותו, נתנה לו שיעורי בית והחזירה אותו לחיים. "הוא ויעקב העליון הגישו אותי כמועמדת לנערת השנה, ללא ידיעתי. זכיתי בכרטיס טיסה לאירופה, בתקופה שאיש לא טס לטייל".

חגית התגייסה בינתיים לצה"ל, אך קיבלה שחרור מיוחד לרגל האירוע. היא לא העלתה בדעתה לטייל סתם כך: "פניתי לסוכנות היהודית וביקשתי שייתנו לי משימה. וכך ילדה בת עשרים הסתובבה בפריז ובלונדון, מרצה בעברית קלה במפגשי סיום באולפנים. עשו מזה צימעס בעיתונים, אפילו בעיתונות הזרה".

באחד מפרוורי פריז היא פגשה יהודים ממצרים, שברחו בעקבות הפרעות שהתחוללו שם לאחר מלחמת ששת הימים. "מילטו אותם לצרפת, והם היו צריכים להחליט אם הם נוסעים משם לארה"ב או לארץ. ארגונים יהודיים מאמריקה הציעו להם הרים וגבעות, והתפקיד שלי היה לשכנע אותם לעלות ארצה. בעזרת מתורגמנית סיפרתי על הנוער בארץ, וגם אמרתי להם: 'בכל מקום בעולם יכולה מחר להתעורר אנטישמיות כמו במצרים. רק ישראל זה בית'. הצלחתי לא רע. אם יש אצבע א־לוהים בסיפור הזה – היא פה. בשביל זה נשלחתי לאירופה".

את השירות הצבאי שלה עשתה בעזה ובצפון סיני כמש"קית ח"ן וסעד – הגרסה המוקדמת של מש"קית ת"ש, לצעירים מביניכם. אחרי השחרור למדה ספרות ולשון באוניברסיטת תל־אביב, והמשיכה לתואר שני בפיתוח תוכניות לימוד. בין לבין הספיקה להתחתן עם עמוס ולעבור בעקבותיו לחיפה, שם הוסיפה לעצמה לימודי אמנות. קירות ביתם מלאים יצירות מרהיבות, רבות מהן פרי ידיה – דיוקנאות שמנכיחות דמויות כאילו היו איתנו בחדר.

"ועדת השמות קבעה שארץ צוף המקראית נמצאת דרומה מכאן, אז אי אפשר להשתמש בשם נווה־צוף. בחרנו את השם חלמיש, וכך נרשמנו בכל הרשויות". הבלבול הזה הניב ניצחון היסטורי לקבוצת הכדורסל המקומית, כשקבוצה מהשפלה לא הצליחה למצוא את נווה־צוף, ולא הגיעה למשחק

עד שתושלם בניית ביתם ברמת־גן הם גרו בגבעתיים, אצל אמו של עמוס, שהתאלמנה בגיל צעיר. ואז, במהלך תפילת יום הכיפורים, נלקח עמוס התותחן למלחמה בחזית סיני. "נשארתי בבית עם אמא שלו ועם ילדה בת שנה, כשאני בהיריון". עמוס חזר הביתה כעבור שבעה חודשים, היישר לברית של בנו צחי. "באותה תקופה לימדתי בטכניקום. היו חסרים מורים בכל הכיתות בגלל המלחמה, ואני מוצאת את עצמי כבר בשנה הראשונה להוראה מלמדת הכול. ובלילות אני עם ילדה שמוציאה שיניים, מחזיקה אותה כל הלילה על בטן היריון, שלא תעיר את סבתא רנה. התשישות לא הייתה רק פיזית, גם נפשית. לא היו אמצעי תקשורת, לא ידעתי אם עמוס חי או מת".

במלחמה הקשה ההיא קיבל עמוס צל"ש. "היינו במבצע 'אינדיגו' המוצלח, פגענו בבסיסים של טילים נגד מטוסים ולמעשה פתחנו את השמיים לחיל האוויר. אבל מאוחר יותר קטיושה פגעה בסוללה שלנו, והכול עלה באש. זה היה גיהנום טוטאלי. מכל תותח נשאר לנו בור של חמישה מטרים. מתוך 38 לוחמים היו לנו חמישה הרוגים ו־25 פצועים. אני עוד שומר את הקסדה שלי, עם רסיס עליה. היה לי מזל, יצאתי בנס מאותו אירוע". את הצל"ש קיבל על חילוץ אחד הפצועים מתוך התופת. לפני כחודש וחצי נפגשו השניים לראשונה. "המפקד שלי מצא אותו בפייסבוק, זה היה מרגש מאוד".

הבית שבנו הושלם אחרי המלחמה, ובתקופת מגוריהם שם נולד בנם הצעיר און. דווקא אז, בבית המסודר והנוח, החלו לפזול לכיוון יהודה ושומרון. "כבר קמו גוש עציון והיישובים עפרה, מישור־אדומים, קדומים ואלקנה", מסביר עמוס. "אבל מגבעת־כ"ח, הסמוכה היום לאלעד, ועד כביש 60 – היה ריק מיהודים. יום אחד אני מתקשר אל חגית מהמילואים בחאן־יונס, והיא אומרת: 'אנחנו מצטרפים לגרעין התיישבות'. לא ידעתי אפילו מה זה אומר".

הם היו אומנם בסבסטיה, ואפילו פגשו את נעמי שמר שעה שהשמיעה את שירה "איש מוזר", אבל מפגשי הגרעין בבית הכנסת ברמת־גן היו כיוון משימתי חדש. "יורם שיאון ז"ל, ממייסדי הגרעין, עבד במחלקת המודעות של מעריב. הוא פרסם שם בניסוח מעומעם שמתארגן גרעין עלייה ברוח ישראל סבא. קמו שני גרעינים, אחד חילוני ואחד דתי, במטרה להקים שני יישובים: נווה־צוף ונווה־צלח". כארבעים משפחות, שתי השקפות עולם, ואינספור מריבות. לבסוף הוחלט שבמזכירות יכהנו אלה שלא מעורבים במריבות: רפי בן־בסט ועמוס אהרונוף. השילוב הזה עתיד לגבות מהם מחיר של איכות חיים.

"היו אצלנו בדירה דיונים עד אמצע הלילה", מספרת חגית. "לקראת העלייה התקיימו פגישות בישיבת נחלים. המון עיתונאים מחכים בחוץ שאנשי גוש אמונים יחליטו מתי עולים לקרקע. ההחלטה הייתה להקים עשרה יישובים בחול המועד סוכות 1977. למרות ההבטחה של בגין ש'יהיו עוד הרבה אלוני־מורה', היה שיח פוליטי קשה סביב זה. בגין החליט שעולים רק למחנות צבאיים, בתוכם בית־אל, נווה־צוף, גבעון, שבי־שומרון ומצפה־יריחו, שלא היה שם מחנה צבאי. כל שלושה ימים עולה יישוב, לא בבת אחת".

בכ' בחשוון תשל"ח, 1 בנובמבר 77', הגיע תורם. "מהיום למחר מחליטים לעלות. מזמינים משאיות לשני הגרעינים, כל גרעין בן 18 משפחות, ומתמקמים במצודה שהייתה מחנה צבאי בריטי. חצי לחילונים, חצי לדתיים. רפי ועמוס מחלקים את החדרים למשפחות. ואז מתברר שהם לא השאירו חדרים לעצמם". משפחות בן־בסט ואהרונוף נאלצו לפיכך לחלוק חדר אחד.

המצודה שבה נאחזו נבנתה על ידי הבריטים בעקבות המאורעות של 1939. כמוה הוקמו עוד כשבעים תחנות משטרה ברחבי הארץ. כשהבריטים עזבו הם העבירו את המצודות האלה למי ששלט בשטח, מסביר עמוס, ובמקרה הזה – לידי הירדנים. אחרי 67' הפכה המצודה לבסיס של כוחות מג"ב, ששהו בה לטובת ביטחון שוטף. בעקבות הטבח הנורא שביצעו קוזו אוקמוטו וחבריו בשדה התעופה לוד בשנת 72', עברה היחידה של מג"ב לשם. "כשנכנסנו למצודה לא היה בה כלום: לא חלונות, לא דלתות, לכלוך נוראי, עדרים נכנסו פנימה. התחלנו שיפוץ יסודי. מצאתי ארון חשמל באחד החדרים – עובד. התברר שאנחנו מחוברים לחשמל של מזרח ירושלים".

אז היה חשמל בצמצום, שירותים כימיים ומים קרים, "ברזייה קיבלנו במתנה מהמסגרייה בעפרה", נזכרת חגית. "אחרי שבועיים הגרעין החילוני עזב, למעט משפחה אחת שהצטרפה אלינו. אני ניהלתי את בית הספר, ופתאום לא נשארו ילדים והיינו צריכים לצרף כיתות". הגרעין המקביל עזב, אבל הציוד שלו נשאר בחדרים, וכך משפחות בן־בסט ואהרונוף המשיכו בשותפות צפופה בחדר אחד מחולק. "זו תקופה של לחץ אמוציונלי גדול, ואי אפשר לפרוק. צריך לצאת מהבית כדי לדבר. זה ממוטט. ואני לא מדברת על הבעיות הפיזיות, שנדחקו לשוליים מול העומס הנפשי".

גם הקושי הפיזי לא היה מבוטל. "הגענו מהשפלה לקור חודר עצמות. קירות בלי בידוד, חדרים גדולים שאין איך לחמם, מטבח מאולתר מארגזי עץ של תפוזים. היו שתי להבות לכלל המשפחות, ובישלנו בתורנות. אכלנו בעיקר מרק ופסטה. ומקלחות – אנחנו עוד יכולים לקפוץ להתקלח אצל ההורים או בדירה שהשארנו ברמת־גן, אבל הילדים?". אז כשעמוס חזר מהעבודה בתעשייה האווירית, הם חיממו סיר מים ורחצו את ילדי שתי המשפחות בגיגיות, בשיטת הסרט הנע.

במשך חצי שנה התנהל משא ומתן מול חברי הגרעין החילוני שעזב, עד שאלו פינו את הציוד שלהם. אז באה הרווחה, כשמשפחת בן־בסט עברה לחדר אחר. "אורי אריאל היה המדריך שלנו מטעם גוש אמונים, והוא זה שתיווך מול הגרעין השני. רפי, עמוס והמזכיר גדעון אברמוביץ' קיימו איתו דיונים במשך שעות כל לילה, לצורך פיתוח היישוב". באחד הלילות נרדם אריאל על ההגה בדרכו הביתה. בעקבות זאת "מועצת החדר" קבעה שאם השעה מאוחרת, הוא יישאר לישון איתם – ראשו מתארח אצל משפחת בן־בסט, רגליו אצל אהרונוף.

על מה היה להם לדון כל כך הרבה? "על מהות. גם להגדיר את הדבר הזה שנקרא יישוב קהילתי, לבנות פורמט מאפס. היו ויכוחים לוהטים בין החברים, האספות היו טעונות מאוד. חצי מהחברים עזבו, הקושי הפיזי זרק אותם מכאן. נותרנו שבע משפחות בלבד". בשבתות הם היו בעוצר יציאות, ור"מים מישיבת נחלים הגיעו להשלים מניין. בין המשלימים לעשרה היה גם בחור חילוני שגילה בקיאות רבה בתפילות ובזימון, והשתתף בנאמנות בזמירות השבת. כמה שנים מאוחר יותר התברר שהוא מבקש, ובכן, להתגייר.

שבע משפחות, בלי שירותי בריאות, בלי מכולת. "בשביל שקית חלב צריך להמתין שמישהו יביא מהשפלה. חלק מהילדים לא קיבלו חיסונים, כי לא היה פה כלום. מנותקים במלוא מובן המילה. עובדים במהלך היום, תוך כדי עבודה מול מוסדות המדינה ובניית היישוב ושמירות".

ואז הגיע הלילה הדרמטי ששינה הכול. "נהג של אוטובוס דן נרצח בפתח היישוב. זה היה הרצח הראשון באזור", מספרת חגית. "אנחנו בלי ביטחון ובלי תוכניות בנייה, הכול תקוע. הבנו ששבע משפחות לא יכולות להחזיק יישוב מבודד. זה היה רגע של להיות או לחדול. ערב אחד, כשעמוס היה במילואים, אורי אריאל הביא את חנן פורת. 13 אנשים נאספים בחדרון אחד, ופורקים הכול. חנן עובר אחד־אחד במבט שאי אפשר לעמוד בפניו, ומבקש שכל אחד יגיד אם הוא נשאר או עוזב. אני לבד, צריכה לקבל החלטה בלי עמוס. הראשון אומר: נשארים. השני גם. מגיע תורי, אני אומרת: נשארים. זה כמו קיר אבנים – טול אבן אחת, הקיר מתמוטט. כל אחד מאיתנו הרגיש שהוא האבן שאסור להזיז".

מנקודת מפנה זו התחילה הצמיחה של היישוב, שהיה למשענת עבור יישובים רבים אחרים. עמוס ליווה את עליית עטרת לקרקע, וכן את גאוותו הגדולה – גרעין בית־אריה, שצמח בעקבותיו בתעשייה האווירית. "אולי כל זה בזכות חנן", אומרת חגית. "בלי הערב הזה, כנראה כל ההיסטוריה הייתה אחרת. חנן סיפר שאנשים נשבעו זה לזה: את המקום לא נעזוב. נשבעו זו מילה גבוהה, גם המילה החליטו. היינו פשוט אנשים שחשבו שהם נווה־צוף, ולא ידעו שהם חלמיש".

משחק המילים הזה איננו מקרי, כמובן. "ועדת השמות קבעה שארץ צוף המקראית נמצאת דרומה מכאן, אז אי אפשר להשתמש בשם נווה־צוף. ישבנו כולנו במטבח, בחרנו את השם חלמיש, וכך נרשמנו בכל הרשויות. לפני חמש שנים פרופ' זהר עמר נכנס לוועדת השמות, והחזיר לנו את נווה־צוף". הבלבול הזה, אגב, הניב ניצחון טכני לקבוצת הכדורסל המקומית: קבוצה מהשפלה לא הצליחה למצוא את היישוב נווה־צוף, ששמו לא הופיע בזמנו בשלטים, ולא הגיעה למשחק. "זו הייתה הפעם היחידה שניצחנו".

היישוב של גרעין נווה־צוף אמור היה לקום בחירבת' חובלתא, "אבל הוציאו עלינו בג"ץ, עוד לפני בג"ץ אלון־מורה. עבודות העפר נעצרו למשך שלוש שנים, עד שהוכחנו במפות שלא היה פה שום דבר קודם לכן", אומר עמוס. "אריק שרון – כשעוד היה בסדר, והבג"ץ טרם נפתר – הציע שנתחיל לבנות פה. פתח שולחן, פרש מפה עם כל מהנדסי משרד השיכון, ותוך כמה חודשים היינו בקרוואנים".

חמש שנים אחרי כן נבנה בית הקבע שלהם – בית פיני עשוי עץ. "לא היה פה כלום, רק אלון אחד או שניים", הם מפתיעים אותנו נוכח היער הירוק שבתוכו ניצב ביתם. חגית ועמוס שתלו צמחייה ועצי פרי, אבל אלוני פרא ועצי אלה רבים הצטרפו בטבעיות למקום. במרתף הבית חיה שושלת סנוניות, נאמנה למקום מזה ארבעים שנה.

את הילדים הם לקחו פעם לעיר הגדולה, "לראות ציוויליזציה – מה זה רמזור, איך חוצים במעבר חצייה, מה זו ספרייה. בבית אריאלה ישבה ילדה בגיל של הבכורה שלנו, יפעת. היא הייתה עם אוזניות, ויפעת ניגשה אליה ואמרה: את רוצה להיות חברה שלי?", מתארת חגית. "זה שבר לי את הלב. פתאום הבנתי שאין לה חברה".

מהר מאוד הצמיחה המקומית עשתה את שלה, ולמשפחות הבודדות שנותרו מקבוצת המייסדים הצטרפו עוד ועוד. "התחלנו לגלגל משפחות חדשות למצודה, ל־12 קרוואנים ובהמשך גם לחמישים אשקוביות. שכונת קבע אחת הובילה לשכונה נוספת. היום יש כאן קרוב ל־400 משפחות, מהן שלוש בלבד מדור המייסדים, ואנחנו עומדים להכפיל את הכמות בעקבות אישורי הרחבה שניתנו לאחרונה. אנחנו גם שיאני המועצה בבנים ממשיכים, ועם השיעור הכי גבוה של נישואין בתוך היישוב. לאט־לאט נהיות פה חמולות, בגלל החיבורים בין משפחות".

מכות הטרור לא פסחו על נווה־צוף: הצתות מכוונות שרפו כליל 15 בתים על תכולתם ב־2016, והפיגוע הקשה ביותר אירע ביולי 2017, כשמחבל חדר בליל שבת לבית משפחת סולומון ורצח את אבי המשפחה יוסי ואת ילדיו חיה ואלעד. כתגובה לרצח השלושה הוקמה שכונת נווה־אח"י.

משפחת נווה־צוף לא נתנה לאירועים הקשים להפיל את רוחה. באחד מימי ההולדת של היישוב התארח אורי אריאל "והלכנו איתו לפגוש את הנוער. כולם הגיעו, למרות הגשם השוטף. הדי־אן־אי עובר לצעירים, הם מזכירים לנו אותנו", אומרת חגית.

אחרי שלוש שנים בפנסיה שב עמוס לתעשייה האווירית, לטובת פרויקט מיוחד שהוזמן לנהל. בזמנו החופשי הוא כותב ערכים בוויקיפדיה בענייני טכנולוגיה וארכאולוגיה. הוא גם הפך לאספן רשמי של מטבעות, כשקנה מתוך עיזבונו של דוד של חגית אוסף מטבעות מרגש מימי בר כוכבא. חגית היא סופרת ילדים שחתומה על שבעה ספרים עד כה. בעבר כתבה תוכניות לימודים למשרד החינוך, וברזומה שלה גם כתיבת מערכי שיעור לגננות הבנויים על סדרות כמו "רגע עם דודלי", וכתיבת תסריטים לתוכנית ריצ'רץ' המיתולוגית. רנה, אמו של עמוס, הצטרפה אליהם בערוב ימיה, ועד פטירתה הייתה הסבתא של נווה־צוף.

במרכז היישוב מתנוססת גבעת ההליוסטון – אתר ארכיאולוגי מתקופת בית שני שבו מפעל לייצור יין. ברחבי היישוב חורש טבעי וכמה מעיינות. במצודה שבה התחיל היישוב המתפתח והפורח הזה יושבת היום אולפנת שירת הים, "והיא משופצת ויפה".

לתגובות:

orlygogo@gmail.com