"באפריקה, יונקים גדולים נמחו מפני האדמה בגלל ציד ואובדן בתי גידול", אומר מור. "להכחדות האלו היו השפעות עמוקות וקבועות על המערכת האקולוגית באפריקה בשל הרחקת אוכלי העשב הגדולים. אותו השינוי במערכת האקולוגית התרחש בצפון אמריקה לפני 13 אלף שנה".
מומחים אחרים חלקו על המחקר ואמרו שאין זה סביר ששרידי דם היו יכולים לשרוד אלפי שנים בלי להזדהם. "חוקרים רבים מפקפקים בתקפותם של מחקרי שרידי הדם שהם עושים", אומר פרופ' ג'וזף גינגריץ', מרצה לאנתרופולוגיה באוניברסיטת אוהיו, שחוקר את בני קלוביס זה עשרים שנה. הוא משבח את מחברי המחקר על בחינת מדגם רחב של אבנים, אך לדבריו, טכניקת הניתוח שהשתמשו בה הניבה בעבר תוצאות פגומות.
כולם היו בניו
בני קלוביס, שנחשבו בעבר לבני האדם הראשונים בצפון אמריקה, נקראים על שם העיר בניו־מקסיקו שקרובה למקום מציאתם של ראשי חנית עשויים אבן צור בשנות השלושים. לאחרונה התגבשה הסכמה בקרב החוקרים שהיו "אנשים לפני קלוביס" בצפון אמריקה, לדברי מור. ובכל זאת, נראה שבני קלוביס הותירו אחריהם חותם גנטי חזק. מחקר משנת 2014 מיפה את הגנטיקה של שלד של זכר מבני קלוביס, והגיע למסקנה שכ־80 אחוזים מכל האינדיאנים של ימינו בשתי יבשות אמריקה הם צאצאים ישירים של משפחתו.
ארכיאולוגים מצאו עדויות לכך שבני קלוביס צדו מסטודונים וממותות במערב ארצות הברית של ימינו, אך לדברי מור שעד כה ארכיאולוגים לא ידעו "כמעט כלום" על תזונתם של בני קלוביס בחלק המזרחי של המדינה. "זה הנעלם הגדול שלנו בהבנת הקלוביס בדרום קרוליינה, בצפון קרוליינה ובמדינות האחרות באזור", אומר מור. "האם היונקים הגדולים התקיימו גם כאן? האם הם צדו אותם?"
כדי למצוא ראיות לכך נסע מור ברחבי דרום קרוליינה ואסף ממצאים מתקופת קלוביס ממוזיאונים, מאוספים פרטיים ומבסיסי צבא. הוא ארגן את כל החפצים לבדיקה במעבדה בפורטלנד שבאורגון, ואז ארז אותם בתיק מגן. מאבטחים אישרו לו להעלות את כלי הנשק הפרהיסטוריים למטוס. כשהגיעו למעבדה, החפצים נשטפו באמבט עם תמיסת אמוניה חלשה כדי לאסוף את שאריות החלבונים שנותרו עליהם.
לאחר הפרדת החלבונים העתיקים מהאבנים, עובדי המעבדה בדקו את שאריות החלבון באמצעות טכניקה מיוחדת ששימשה בעבר לזיהוי דם ונוזלי גוף אחרים מזירות פשע. המעבדה עימתה את שרידי הדם עם נוגדנים שנלקחו ממשפחות מסוימות של בעלי חיים, ובדקה אם הנוגדנים מגיבים; הם יגיבו רק אם הם מגיעים מאותה משפחת בעלי חיים כמו שאריות הדם.
פילים באמריקה
החוקרים זיהו חמש התאמות למסדר הפילאים, קבוצת יונקים גדולים הכוללת פילים מודרניים וכן זנחים נכחדים כמו מסטודונים, ממותות וגומפותרים – בעלי חיים דמויי פיל עם שיניים מיוחדות למרעה. שאריות מאבנים אחרות התאימו לבעלי חיים ממשפחת הסוסים ולמשפחה הכוללת יונקים מעלי גירה, כמו הביזון. הסוסים של לפני 13 אלף שנה היו קטנים יותר מאלה של היום, בערך בגודל של זברות, אך לדברי מור הביזונים היו גדולים בערך פי שניים מאלה שנראים בטבע כעת.
שיטת בדיקת השאריות ששימשה את מור ועמיתיו "היא טכניקה ישנה יחסית, שלא נעשה בה שימוש רב בתיקים פליליים כיום", אומרת פרופ' סינתיה זלר, חוקרת כימיה במעבדה לזיהוי שאריות אנוש של אוניברסיטת טוסון. "הפעם האחרונה שהשתמשתי בה הייתה לפני עשרים שנה לפחות". לפי זלר, שעבדה בחטיבת הזיהוי הפלילי של משטרת מדינת מרילנד לפני כ־18 שנה, הטכניקה אמינה אך מניבה תוצאות לאט – בתוך חצי יום בערך – ולכן היא הוחלפה בשיטות מהירות יותר.
כמה חוקרים מפקפקים כאמור בכך ששאריות דם על סכיני אבן או חודי חנית יוכלו לשרוד אלפי שנים בלי להישטף בגשם או להזדהם ולאבד כל משמעות. עם זאת, לדברי מור שאריות החלבון הצטברו בסדקים זעירים באבן, שבחלוף הזמן נאטמו בחמר ובמשקעים אחרים שהגנו על השרידים.
זלר מצידה סוברת שבדיקת השרידים משכנעת. אחרי הכול, היא חשפה חלבונים מיונקים דמויי פיל: "פילים לא מסתובבים בארה"ב כבר די הרבה זמן". אך לפי גינגריץ', עדיף להסתמך על שיטות מדויקות יותר – "ניתוח מבוסס DNA ומחקרי חומצות אמינו, שיכולים לזהות חלבונים ספציפיים שייחודיים למין". חקר ה־DNA משאריות הדם יאפשר לחוקרים לקבוע לא רק אם השארית הגיעה מחיה בת למשפחת הפילים, אלא גם אם הייתה זאת ממותה, או שמא מסטודון או גומפותר.
