כוחות הצבא הבריטי שחנו בירושלים בחנוכה תרע"ח, שלהי 1917, נתקלו בבעיה קשה. הם אמנם שחררו את העיר מידי הטורקים, מה ששימח מאוד את התושבים היהודים, אך הם גם ייבשו את ירושלים לחלוטין. שלוש הבריכות הידועות כ"בריכות שלמה", מקור המים העיקרי של הירושלמים, סיפקו כמה אלפי מטרים מעוקבים מדי יום, ואלה נבלעו בגרונותיהם של החיילים הצמאים. לתושבי העיר לא נותר אלא להסתפק במי הבורות שבבתים הפרטיים, המתמלאים בימות הגשמים ומתרוקנים עד מהרה בימות החמה.
הבריטים הבינו שעליהם לתת פתרון מהיר למחסור. הם התחקו אחר אמת המים המובילה אל בריכות שלמה, והגיעו אל נקודת המוצא שלה – מעיינות אל־ערוב. בתוך חצי שנה התקינו שליטי הארץ החדשים משאבה וצינורות שהובילו מים מהמעיינות, וגם שיפצו וניקו את שרידי אמות המים העתיקות ואת הצינורות ששולבו בהם. בכל יממה הוזרמו לעיר כאלף מטרים מעוקבים נוספים, הפעם תוך שימוש במשאבות.
ספק אם העובדים שעמלו על המפעל החדש ידעו שהם משתמשים באותו תוואי שנוצר בימי יהודה הקדומה וסיפק מים לבית המקדש השני. האמה שהתבססו עליה עשתה את מלאכתה במשך לא פחות מאלפיים שנה.
"הבריטים הציבו משאבות בבריכות שלמה. בית משאבות בריטי קיים גם בהמשך נתיב האמות, לצד בריכת ממילא", מספר מאיר רוטר, חוקר ארץ ישראל. "הם חיברו צינור שינק מים מבריכת ממילא, והמשיך להזרים אותם בכוח לכיוון הר הבית. הובלת המים מבריכות שלמה לירושלים, שנמשכה ברציפות מאז ימי קדם, פסקה סופית רק בתקופת המרד הערבי הגדול, בשלהי שנות השלושים של המאה ה־20. רק אז, בגלל התנכלויות הערבים למערכת הזאת, היא יצאה מכלל פעולה בפעם האחרונה".
ים של מקוואות
מאיר רוטר (בנו של מייסד אתר "רוטר" הרב ישעיהו רוטר ז"ל), הוא אב לשלושה, תושב פסגת־זאב בן 44, מדריך טיולים בעיסוקו וממנהלי קבוצת "עמיתים לטיולים". לאחרונה הוציא לאור יחד עם שני שותפים – מייק הורטון וצחי מאמו – ספר שמעניק מבט מקיף על מפעל האמות העתיקות שהוביל את נוזל החיים אל עיר הקודש. "מבית לחם, מבריכות שלמה – לירושלים, הר הבית", כך נקרא הספר.
כבר לפני 6,000 שנה, מעריך רוטר, מעיין הגיחון השופע משך את בני האדם להתגורר בסביבתו, בגבעת ירושלים הקדומה הזוכה כיום לכינוי "עיר דוד". זו לא הייתה עדיין עיר של ממש אלא התיישבות בודדים, כמיטב אפשרויותיה של התרבות הכלקוליתית. רק עם פרוץ תקופת הברונזה, לפני כ־5,000 שנה, שודרגה צורת ההתיישבות בגבעה.
אבל הצורך הקריטי של ירושלים נטולת הנהרות במים חיים לא השתנה הרבה במשך אלפי שנותיה. מראשית ההתבססות האנושית סביב מעיין הגיחון ועד לעת הנוכחית, כשחברת "הגיחון" אמונה על אספקת המים לעיר בת 880 אלף התושבים, מדובר בתביעה ירושלמית קיומית שאינה קלה למימוש.
המלך חזקיהו, במאה השמינית לפנה"ס, היה אחראי לאחד ממפעלי המים המפורסמים ביותר של העיר: הטיית הגיחון באמצעות נקבה אל בריכה השוכנת בקצה השני של הגבעה. המעיין, שמאז נודע בעיקר בשם "השילוח", סיפק לתושבים חמישים מטרים מעוקבים של מים מדי יום. במשך אלפי שנים, רוב תקופת ההתיישבות בירושלים, די היה לכאורה בכמות הזו. אלא שהשילוח אינו יציב במיוחד: לעיתים הוא מספק שפיעה נדיבה של מים, ולעיתים זרזיף זעום בלבד. לכן כנראה, עם הקמת בית המקדש הראשון בהר המוריה, דאגו בוניו ליצירת מקורות מים נוספים. כמה מחמישים בורות המים המצויים כיום בהר הבית – חלקם עצומים ממש – נחצבו כבר אז לצורך אגירת הגשמים. ייתכן שגם חלק מהבריכות העתיקות האדירות שמצפון להר, באזור הרובע המוסלמי של ימינו, נחפרו עוד בעת ההיא כדי להשלים יחד עם הגיחון את כמות המים הדרושה לעיר בירה.
מצוקת מים קשה התעוררה בירושלים רק בשלהי המאה השנייה לפני הספירה, עמוק בימי הבית השני, עם התפתחותה הרבה של העיר בתקופת ממלכת החשמונאים. עולי הרגל רבו מאוד, ובמקביל גברה לאין שיעור ההקפדה על הטהרה. "פרצה טהרה בישראל", כינו חז"ל את התופעה הזו. מקוואות רבים, כ־150 במספר, נבנו סביב הר הבית (כיום, לשם השוואה, קיימים אחד או שניים בלבד). כל כוהן שנכנס לעבוד במקדש חויב בטבילה, מה שהצריך כמויות מים זמינות. מים רבים נדרשו גם לארמונות הפאר שבנו לעצמם מלכי בית חשמונאי – יוחנן הורקנוס, אלכסנדר ינאי והבאים אחריהם. לא היה מנוס מחיפוש אחר מקורות מים חדשים לבירת הממלכה.
"סביב ירושלים מצויים קרוב למאה מעיינות", אומר רוטר, "אבל יש שתי בעיות: ראשית, הם נמוכים מגובהו של הר הבית; שנית, השפיעה של רובם דלה, ובקיץ הם מתייבשים לחלוטין. היה צורך למצוא מקור יציב וגם גבוה, כדי שאפשר יהיה להוביל להר הבית את המים בעזרת כוח המשיכה דרך אמות. הידע הדרוש להקמת אמות מים כבר היה קיים אז ברחבי העולם ההלניסטי. גם בארץ ישראל היה אפשר למצוא אותן בתקופה ההיא, למשל בארמונות החשמונאים ביריחו או במבצרים שייסדו בסרטבא, בקיפרוס ובהורקניה. ועדיין, זהו מיזם מורכב מאוד שמצריך המון ידע, חשיבה וכמובן התגייסות ממלכתית.
"מי שהתמחו בבניית אמות מים בעת העתיקה היו הרומאים. היה להם אפילו שר לענייני מים, שהופקד על המיזמים הללו, וקיימת ספרות רומית ענפה שמפרטת את שיטות הבנייה. כלים בעלי עיקרון פעולה דומה לפלס בן זמננו אפשרו לחשב במדויק את השיפוע, כך שיישמר אחיד לאורך קילומטרים רבים. האמה שהובילה מים להר הבית אמנם נבנתה עוד לפני שהרומאים הגיעו לכאן, אבל אפשר להעריך שבארץ היו קיימים כלים דומים לשלהם, בגרסה כזו או אחרת. הכלים הרומיים עצמם נבנו לפי כלים מצריים ויווניים, שהרי גם שני העמים האלה הקימו אמות מים".
רוטר: "סביב ירושלים מצויים קרוב למאה מעיינות, אבל הם נמוכים מגובהו של הר הבית ובקיץ רובם מתייבשים לחלוטין. היה צורך במקור גם יציב וגם גבוה, כדי להוביל את המים. הידע הדרוש להקמת אמות מים כבר היה קיים, ועדיין, זהו מיזם מורכב שמצריך המון חשיבה וכמובן התגייסות ממלכתית"
אחד הכלים המתוארים בספרות הרומית הוא הכורובאטֵס, פלס אנכים, שצורתו כשולחן ואורכו שישה מטרים. ארבע רגליו של הכורובאטס ניצבות במדויק למשטח השולחן, ולצד כל רגל יורד אנך, משקולת התלויה מפלטת השולחן; כשארבעת האנכים מקבילים במדויק לרגליים, אפשר לדעת שהכלי מפולס. אפשרות אחרת הייתה למלא את השקע שעל גבי השולחן במים, ואזי המכשיר תפקד כפלס מים. בעזרת הכלי הפשוט הזה הצליחו המהנדסים הרומאים להשיג שיפוע מתון ככל שנדרש להם, עד כדי סנטימטר אחד לכל 140 מטרים.
מקורות המים שאיתרו החשמונאים היו מדרום לירושלים, באזור גוש עציון של ימינו. המעיינות שם ענו לתנאי השפיעה והגובה. כך נוצרה אמת הביאר, שמוצאה בעין אל־ביאר הסמוך לאפרת. בחלקה היא חצובה מתחת לפני הקרקע, ומשרידיה עולה כי היא נבנתה בשיטות מתקדמות מאוד ביחס לתקופתה, סוף המאה השנייה לפני הספירה. בתוך הוואדי שהאמה זורמת בו נבנו פירים – שקיימים עד היום – המאפשרים לרדת אל תוך התעלה ולתחזק אותה באופן שוטף. השם "ביאר" הוא למעשה שיבוש ערבי של המילה פיר.
"אמת הביאר נחצבה במורד הוואדי למרחק 4.7 ק"מ, בקו ישר כמעט", אומר רוטר. "זו מערכת המורכבת משתי מנהרות ושני קטעי אמה פתוחה. מי המעיין הובלו אל העליונה שבבריכות שלמה – שלוש בריכות שנבנו בידי החשמונאים, אולם בימי הביניים יוחסה בטעות כרייתן למלך שלמה, כמו כל מבנה מרשים בסביבה. האמה קלטה לתוכה לא רק את מי הביאר, אלא גם את מי עין אל־מע'רה, הנובע סמוך לתוואי שלה. עומק המנהרות ואמת המים – כ־8 עד 11 מטר מתחת לפני הקרקע – מביא לכך שהאמה סופחת אליה כנראה גם מי תהום רבים. זאת ניתן להסיק מההבדל בין ספיקת המים בעין אל־ביאר, שעומדת על 3.6 מ"ק בשעה בממוצע, לעומת ספיקת המים במוצא המנהרה – 10.4 מ"ק בשעה, כמעט פי שלושה".
המעיין של בר כוכבא
סמוך לאמת הביאר מצויה חירבת אלח'וח, המזוהה כעיטם המקראית – יישוב שנזכר לצד בית־לחם ותקוע ברשימת ערי יהודה שבספר דברי הימים. מהסיבה הזו הדביקו חז"ל לאמה בכמה וכמה מקומות את הכינוי "עין עיטם". האמה אפשרה למלכים החשמונאים להזרים לעירם 250 מטרים מעוקבים של מים ביממה – פי חמישה מהכמות הצנועה שמפיק הגיחון. במאמץ הנדסי מופלא נוסף חצבו החשמונאים אמה המתפתלת הלאה מבריכות שלמה לעבר הר הבית, כשהיא גולשת במורדות ההרים בשיפוע אחיד ומתון. אורך האמה בקטע הזה על כל פיתוליו הוא 23 קילומטרים, אולם פער הגבהים בין מוצא האמה בבריכה התחתונה מהשלוש ובין יעדה בהר הבית הוא שלושים מטרים בסך הכול – מ־765 מטרים מעל פני הים ל־735 מטרים. הבונים הקפידו במקרה הזה על שיפוע של כפרומיל – מטר עומק לכל אלף מטרים אורך.
"בשני מקומות בלבד נכרו מנהרות: האחת סמוך לבית־לחם, והשנייה ברכס ארמון הנציב הסמוך לירושלים", ממשיך רוטר. "המנהרה הראשונה נחצבה כדי להימנע עד כמה שאפשר מהלאמת שדות חקלאיים של יושבי בית־לחם, וכן למנוע פגיעה וגנבת מים בידי המקומיים. המנהרה השנייה, שאורכה כ־400 מטרים, נועדה לחסוך את העבודה המתישה של הקפת רכס ארמון הנציב. מהרכס עברה האמה לאורך הגדה הדרומית של גיא בן הינום, וסמוך לבריכת הסולטן חצתה את העמק הרדוד בגשר שהיום עובר בו כביש. משם המשיכה האמה לזרום לאורך הגדה הצפונית של הגיא, נכנסה אל תוך העיר סמוך לשער ציון, והסתיימה בבית המקדש".
בשלב מאוחר יותר, כך נראה, כבר לא היה די במי הביאר ובריכות שלמה כדי לספק את צורכי עיר הממלכה המתפתחת, שהפכה ליעד לנהירה של המוני עולי רגל. כדי לענות על הביקוש נחצבה אמה נוספת, ארוכה לאין שיעור, שהביאה לבריכות שלמה מים רבים משלושה מעיינות באזור אל־ערוב – "קריית ערביה" המוזכרת באגרות בר כוכבא. בין מקורות המים היו עין אל־דילבה ומעיין המצוי בחירבת אל־כוזיבא – ככל הנראה מקום הולדתו של שמעון בר כוזיבא, הלוא הוא בר כוכבא. לדעת רוטר, מועד חציבת האמה הזו הוא בימי הורדוס, כמאה שנה לאחר הקמת האמה החשמונאית, אם כי התארוך שנוי במחלוקת בין החוקרים. יש המאחרים אותה בכמה עשרות שנים, לתקופת הנציב הרומי פונטיוס פילטוס.
במקביל נבנתה אמה נוספת, שמשכה את המים מבריכות שלמה – הפעם מהבריכה העליונה, המצויה בגובה 800 מטרים. "האמה העליונה", כפי שכונתה, הייתה מבחינות רבות גרסה משוכללת של האמה החשמונאית, שמעתה נקראה "האמה התחתונה". נתיב המים החדש היה מפותל הרבה פחות ממקבילו: יוצריו העבירו אותו בקו הקצר ביותר האפשרי באמצעות מנהרות וגשרים, במקום להיצמד לתוואי המשתנה של ההרים והגאיות. אורכה הכולל של האמה הזו עמד על 14 קילומטרים.
בעוד האמה התחתונה הסתיימה בהר הבית, האמה העליונה כוונה ראשית כול אל "העיר העליונה", אזור מגדל דוד ושער יפו. אפשר לראות אותה עד היום לאורך דרך חברון שבירושלים. רוטר מעריך כי גם היא נבנתה בימי הורדוס, שארמונו שכן בעיר העליונה. יש המייחסים את בנייתה לתקופה מאוחרת הרבה יותר: לשיטתם, הלגיון הרומי העשירי, ששלט בעיר לאחר החורבן, הוא שיזם את הפרויקט. ולראיה, שמו של הלגיון הזה נטבע בלא מעט כתובות לאורך האמה. רוטר מצידו מצביע על טביעת אצבע אדריכלית של הורדוס, בדמות אומנות גדולות בקירותיהן של בריכות שלמה. ראיה אחרת לשיטתו היא העובדה שאמה נוספת יצאה מהבריכות לכיוון ארמונו של הורדוס בהרודיון. שמו של הכפר הערבי הסמוך לבריכות שלמה, כפר ארטס, עשוי להיות שיבוש שמו של המלך האדומי. ועם זאת, רוטר מודה שבכל הקשור למפעל האמות, רב הנסתר על הגלוי.
אורכו הכולל של מפעל המים, מאל־ערוב לנקודת הסיום, הגיע ל־39 ק"מ. המאמץ, מכל מקום, השתלם. כמות המים בבריכות שלמה גדלה מאוד, ובמצבן התקין הן הוליכו אל העיר כ־2,700 מטרים מעוקבים מדי יום – כמיליון מ"ק בשנה. בנתיב האמה העליונה נבנתה בריכת ממילא, שקיימת בשלמותה עד ימינו. לא הרחק ממנה, בתוך תחומי העיר העתיקה, נבנתה בריכת חזקיהו. האמה המשיכה ומילאה ככל הנראה את המקוואות ובורות המים בעיר העליונה, מקום מושב הכוהנים, וייתכן שנכנסה אף היא להר הבית על גבי הגשר הגדול, בנקודה שמצוי בה כיום שער השלשלת.
מערכת המים מבריכות שלמה לירושלים המשיכה לתפקד כמעט ברציפות עד שנות השלושים של המאה הקודמת. מי האמה התחתונה שפעו אל הבורות העצומים שבהר הבית, ודורות רבים של תושבי ירושלים מילאו את נאדות העור והביאו הביתה מי שתייה. בקרב יהודי העיר התעוררה במאה ה־20 שאלה הלכתית – האם מותר לצרוך את המים הללו, שמגיעים מהקודש פנימה. לכן היו מי שהעדיפו מים ממקורות אחרים.
צינור לא מקובל
מחורבן בית שני ואילך ידעו האמות תקופות רבות של שקיעה והזנחה. בשנים כאלה חזרו הירושלמים למקור המים הוותיק שבדרך כלל לא אכזב, מעיין השילוח, וכן למעיינות נוספים דוגמת עין רוגל הסמוך אליו, ולבורות המים הביתיים.
עוד בזמן המרד הגדול שהוביל לחורבן, החליטו הקנאים להרוס את אמת המים. בכך הם המיטו צמא על הנצורים, מתוך מחשבה מרושעת שהדבר יאלץ את כלל התושבים להצטרף למרד. מתאר זאת מדרש איכה על הפסוק "דָּבַק לשון יונק אל חִכּוֹ בצמא" (איכה ד'): "אמת המים באה מעיטם. פעם אחת עמדו הסיקריים והחריבוה, והיה אחד מהם נוטל את בנו והולך לאמת המים, מבקש לשתות ולא היה מוצא לשתות".
אחרי שהביסו את המורדים, שיקמו הרומאים את האמות לצורכיהם שלהם. בימי הקיסר אדריאנוס, טרם ימי מרד בר כוכבא, הייתה אספקת המים לירושלים אחת ממשימותיו של הלגיון העשירי פרטנסיס. על חלקים רבים מאמת המים העליונה נמצאו כאמור שרידי כתובות של הלגיון – שאם לא בנה אותה, לכל הפחות תחזק אותה.
כתובת רומאית שנמצאה ליד אחד מקטעי האמה סמוך לבית־לחם מזהירה שיוטל עונש מוות על חקלאים שיפגעו במערכת המים. גם בתקופה הביזנטית חששו השלטונות מנזק מכוון שייגרם לאמה. כתובת ביוונית שהתגלתה באותו אזור מעבירה לחקלאים את אזהרתו של נציב המים הביזנטי: "פלביוס אניאס סילנטריוס מודיע לבעלים, לאריסים ולאיכרים: דעו שהמלך האלוהי האדוק ציווה שאין רשות לשום אדם לנטוע או לזרוע במרחק 15 רגל מן האמה. ואם מישהו ינסה לעבור על הצו, הוא צפוי לעונש מוות ורכושו יוחרם".
בתקופה המוסלמית הקדומה המשיכו לזרום מים רבים באמה התחתונה, וממנה להר הבית ולארמונות האומיים שלמרגלותיו. בתקופה הצלבנית שלאחר מכן הוזנחה האמה מסיבה לא ברורה. בימי הביניים אף הוצאה האמה העליונה מכלל שימוש, ורק האמה התחתונה שוקמה ותוחזקה בידי השלטונות – מעשה תמוה במיוחד, שהרי האמה העליונה קצרה ומשוכללת הרבה יותר, וגם השימור שלה פשוט בהרבה. כאמור, רב הנסתר.
בשנת 1327 שיקם המושל הממלוכי תנכיז את אמת המים התחתונה. הוא הוסיף לה שוקת – שניצבת עד ימינו בבריכת הסולטן – ומשך את האמה המשופצת לאורך רחוב השלשלת ופנימה אל הר הבית. שם הגיעה עד ל"כוס" (אל־כאס), מבנה הטהרה שבנה המושל, וקיים אף הוא כיום. מפעל המים הגוש־עציוני סיפק גם את המים הדרושים לבית המרחץ בשוק הכותנה, בואכה הר הבית.
בשלהי חורף 1483 נערך שיפוץ נוסף, כשהסולטן הממלוכי קאיתבאי הקציב סכום עצום לשיקום בריכות שלמה ואמת המים. שוקת נוספת נבנתה בהר הבית, בנקודת הסיום של האמה, ונקראה על שמו – סביל קאיתבאי. כיום מצויד הסביל בברזייה מודרנית, שמקבלת את מימיה מהמערכת העירונית. השתייה ממנה בעידן הנוכחי אסורה על יהודים ומותרת למוסלמים בלבד.
עוד בזמן המרד הגדול שהוביל לחורבן, החליטו הקנאים להרוס את אמת המים. בכך הם המיטו צמא על הנצורים, מתוך מחשבה מרושעת שהדבר יאלץ את כלל התושבים להצטרף למרד
מכיוון שבמאות ה־16 וה־17 אוכלוסיית ירושלים גדלה מאוד, והגיעה ל־15 אלף נפשות צמאות, ניסו גם העות'מאנים לשכלל את מערכת האמות. "בשנת 1541, במסגרת שיפוץ מקיף של אמות המים בידי סולימן המפואר, הוכנס לתוכן צינור חרס", אומר רוטר. "לאחר מעשה התברר שהצינור הזה רק הזיק. הוא גרם לסתימות, כי החרס ספח אליו אבנית ופסולת והאט את זרימת המים. העות'מאנים נאלצו להחליף ולשפץ את חלקי הצינור בתכיפות". באמצע המאה ה־16 פנו העות'מאנים לשפץ גם את אמת הערוב, אבל המיזם הזה ארך זמן רב מאוד, כחמישים שנה – תקופה ארוכה מזו שנדרשה כדי לבנות את האמה.
לא רק החומר שהצינור עשוי ממנו פגע בזרימה אל העיר, אלא גם הגורם האנושי. תעודות מארכיון בית הדין השרעי בירושלים מלמדות שפלאחים ובדווים חיבלו באופן תדיר באמה, במטרה ליהנות ממימיה. אלו ואלו גרמו לכך שהאמה לא הצליחה לספק כמות רבה של מים לירושלים, ועם הזמן יצאה מכלל שימוש.
ב־1902 הוחלף צינור החרס בצינור ברזל. ישראל דב פרומקין, עורך העיתון "חבצלת", כתב ארבע שנים קודם לכן על המאמצים לשיפוץ האמה: "ראש בית פקידות עירנו החדש (…) עוסק עתה בתיקון גדול ונשגב ונחוץ מאוד לעירנו; בפקודתו מתקנים את התעלות העתיקות וצינורותיהן, אשר דרכם הובאו לְפָנִים מים העירה מהמעיין לבריכות אשר הלאה מבית־לחם. ידיים רבות עמלות בתיקון התעלות האלה, ויש תקווה כי בקרוב יובאו המים העירה (…) תודה רבה תִּתְחוֹבַב עירנו לשר ולחברי בית פקידות העיר על התיקון הזה!" ("חבצלת", 26 במאי 1898).
העות'מאנים גם הקימו מעל הבריכה האמצעית את "קלעת אל בוראכ" – מצודת הבריכות, שעד היום אפשר לראותה כמעט בשלמותה. מחלקת חיילים ישבה שם לצורך שמירה על הנקודה האסטרטגית. אולם כל זה היה ללא הועיל: במהרה חוררו חקלאים את הצינורות בדרך מבית־לחם לירושלים, כדי שהמים יזרמו לשדותיהם וישקו אותם. גם נוודים ממדבר יהודה הסמוך שאבו מהמים, וספָּקי המים בירושלים התנכלו אף הם לאמה המשופצת וחיבלו בה, משום שפגעה בפרנסתם.
הרשויות העות'מאניות עמדו חסרות אונים מול הטרור החקלאי הזה, ולא הועיל גם תשלום דמי פרוטקשן לכפריים בסביבה. עיר הקודש נאלצה כתמיד לשוב אל מקורות המים הקדומים: הגיחון, בורות האגירה הביתיים ומים שמכרו כפריים מבחוץ במחיר יקר. גם כשהחלה היציאה היהודית מהחומות, הקפידו בוני השכונות לחצוב בור מים לכל בית או לכל חצר משותפת. בלעדיו, על אף המאמצים העצומים, אי אפשר היה לנהל חיים תקינים בירושלים. בני הכפרים סילואן, ליפתא ומוצא, רובם ערבים ומקצתם יהודים עולי תימן, היו דולים מים מהמעיינות ומוכרים אותם ברחובות, בעיקר בשנים שחונות שגשמיהן לא הספיקו למילוי הבורות העירוניים. בשנים יבשות במיוחד נשקלה ברצינות האפשרות לעזוב את העיר.
להתרחץ מעל קערה
כשהגיעו הבריטים לירושלים, הם הניחו כאמור צינורות שחידשו את זרימת המים ממעיינות אל־ערוב. ובכל זאת, עשור לאחר מכן גברה מאוד מצוקת המים בירושלים הגדלה והמתפתחת. לא היה די עוד באספקה מאזור גוש עציון. "ירושלים צפויה לצימאון", הזהיר העיתון "דואר היום" ב־30 באוגוסט 1928. "המחסור במים מדאיג את שלטונותינו למאוד", שב ודיווח ב־27 באפריל 1931.
בניגוד למסורת בת האלפיים של פנייה דרומה בחיפוש אחר מים, ולאחר מאמץ עקר להיעזר בעין פרת שבוואדי קלט, החליטו הבריטים להזרים מים לעיר ממערב. בשנת 1933 החלו בהנחת הצינורות וב־1936 הושלם המפעל. בעוד פורעים ערבים מזיקים לקו המים מגוש עציון, קיבלה ירושלים את מימיה ממקורות הירקון שליד ראש־העין. מדובר במסלול בן שישים קילומטרים, דרך שער הגיא. מדי יממה הוזרמו כך לירושלים 13 אלף מטרים מעוקבים של מים. התוואי הזה, פחות או יותר, משמש עד היום את חברת "מקורות" האמונה על אספקת המים לבירת ישראל.
בנקודות גבוהות בעיר המורחבת בנו הבריטים בריכות אגירה גדולות, שהמפורסמת שבהן שוכנת שבשכונת רוממה. משם הוזרמו המים בצינורות קטנים יותר אל שכונות ירושלים העתיקה והחדשה, ואף לכפרים שבסביבה. בכל שכונה הותקן ברז ציבורי, ואליו הגיעו התושבים כדי למלא את כדיהם. ירושלים נשמה לרווחה.
ואז הגיעה מלחמת השחרור. עם הכרזת המדינה ונטישת הבריטים את הארץ, ניתקו כוחות הלגיון הערבי באזור לטרון את אספקת המים הסדירה לירושלים. שוב צמאה ירושלים המערבית למים. בפעולה מהירה של הרשויות הישראליות נסרקו כלל הבורות הביתיים שבשטח היהודי של העיר ומולאו במים. התברר שבבתי היהודים היו מעט יותר מאלף בורות, שהכילו יחד כמיליון מטרים מעוקבים. לפי חשבונות השלטונות, המים הללו היו יכולים להספיק לתושבי העיר למשך חודש ימים בלבד.
"גדוד מחלקי המים" של ארגון "משמר העם" פעל להקצבה מסודרת של תכולת הבורות. כל משפחה קיבלה מים לפי צרכיה המזעריים. תחנת "הרדיו העברי" של ירושלים שידרה מדי יום הוראות והמלצות לתושבים כיצד לעשות בקצבה שימוש חכם וחסכוני. אותם המים היו צריכים לשמש לבישול, לכביסה, לשטיפת רצפות ולניקוי השירותים. למשל, התושבים התבקשו להתרחץ מעל קערה באמצעות זרם איטי, כדי לשמור מכל משמר על המים היקרים לשימושים נוספים.
כוחות הצבא של המדינה הצעירה עשו מאמץ להוביל לירושלים חביות מים בשיירות שפרצו את הדרך אל העיר הנצורה. במקביל תכנן המהנדס שמחה בלאס צינור מים חלופי, שהוצב על מסלול דרך בורמה. אנשי מקורות, בסיוע מאות בני אדם, הניחו בחופזה בתוך 28 ימים בלבד את הקו החדש, שהוליך מים מאזור חולדה. מקורות המים היו בארות סביב רחובות ונען, שהיו אמורות מלכתחילה לספק מים לנגב. בצידו השני התחבר הצינור אל צינור המים הוותיק של הבריטים בשער הגיא. יונה כהן, מתושבי ירושלים הנצורה והמיובשת, תיאר בספרו "ירושלים במצור" את שובם של המים: "ב־22 ביולי 1948, בשעה ארבע אחר הצהריים, התחילו מים חיים זורמים בכל מטבח בירושלים". דוד בן־גוריון העניק למבצע הזה את השם "מבצע השילוח", על שם מקור אספקת המים המסורתי לעיר מאז ומקדם.
בפעולה מהירה של הרשויות הישראליות נסרקו כלל הבורות הביתיים שבשטח היהודי של העיר ומולאו במים. התברר שבבתי היהודים היו מעט יותר מאלף בורות, שהכילו יחד כמיליון מטרים מעוקבים. לפי חשבונות השלטונות, המים הללו היו יכולים להספיק לתושבי העיר למשך חודש ימים בלבד
אחרי תום המלחמה שב ושוקם הקו הבריטי, שפעל כעת באחריות חברת מקורות. העיר ירושלים – המערבית בלבד, לעת עתה – שולבה במערכת אספקת המים הכלל־ארצית. קו המים הישראלי השני לבירה נחנך ב־1953. הוא התבסס על התוואי הבריטי מראש־העין, וסיפק 27 אלף מטרים מעוקבים של מים מדי יום. הקו השלישי, שהושלם ב־1979, העלה לירושלים 38 אלף מ"ק ביממה – הפעם לעיר המאוחדת. הקו הרביעי הנוכחי נוסד ב־1994, עם יכולת הולכת מים בסדרי גודל אחרים לחלוטין: חצי מיליון מטרים מעוקבים מדי יום. הצריכה הירושלמית העירונית לא הגיעה עדיין לרף הזה, והיא עומדת כיום על 340 אלף מ"ק ליום.
בשנת 1996 הקימה עיריית ירושלים את חברת "הגיחון", שמלבד הטיפול בביוב ובמערכת הניקוז העירונית אחראית גם לחלק את המים שמזרימה מקורות לבירה. בעיר פועלות כיום 12 בריכות אגירה בנקודות גבוהות.
עד לפני שנים אחדות התבססה אספקת המים של ירושלים על המוביל הארצי, כלומר בעיקר על מי הכנרת ועל מי תהום שנשאבו מקידוחים. כיום עובר המוקד אט־אט אל חמשת מפעלי ההתפלה הפזורים לאורך חוף הים התיכון. בשנה הבאה עתיד להיחנך קו חדש לבירה, חמישי מאז הקמת המדינה, שיחד עם הקו הרביעי יזרים לעיר מיליון מטרים מעוקבים ביממה – הכמות שמפעל האמות הקדום סיפק בשנה תמימה. המיזם הזה צפוי לתת מענה מלא לירושלים ולסביבותיה, כולל לשטחי הרשות הפלסטינית, עד לשנת 2065. ממש כמו קו המים שהונח במהלך מלחמת השחרור, גם הקו החמישי יצא לדרך מחולדה, שם יהיה מחובר למערכת המים הארצית. המים יזרמו עד לצומת אשתאול והלאה למוצא, הנקודה שבה יתחבר הצינור למערכת המים הירושלמית העירונית.
שיאו של הפרויקט הוא מנהרה באורך 13 קילומטרים – הארוכה מסוגה בעולם – שנחצבת עמוק מתחת לפני הקרקע. דרכה יוזרמו המים בלחץ מאזור צומת אשתאול שליד בית־שמש ועד עין־כרם. לצורך כריית המנהרה נבנתה במיוחד מכונת TBM מפלצתית: קוטרה רק 3.9 מטרים, אבל אורכה האימתני הוא לא פחות מ־240 מטרים. המכונה מצוידת בראש כרייה במשקל 170 טון, בזרועות התומכות בה בעת הכרייה ובמכשור לגילוי מוקדם של חללים. היא עובדת 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, ומתקדמת בקצב של שלושים מטרים ביום. המכונה גם קודחת, גם מוציאה את העפר וגם מדפנת את המנהרה, מה שמאפשר מיד לאחר מכן להשחיל את הצינור פנימה.
גם לנוכח מפעלי המים העכשוויים המרשימים, מאיר רוטר ישמח אם מדינת ישראל תחליט יום אחד לחדש את הזרמת המים מבריכות שלמה, ממעיינות הערוב ומהביאר לירושלים ולהר הבית. הוא משוכנע שבהשקעה לא רבה – התשתית הרי קיימת כבר – אפשר בהחלט לשוב ולהוליך באמות הקדומות מים חיים אל הבירה. נכון, אין עוד צורך להציל את תושבי העיר מחרפת צמא, אבל בעיני רוטר זה יהיה צעד חיובי ונכון. אם לא כעניין קיומי, הוא מציע לעשות זאת לפחות לצורכי מורשת – כדי ללמד על נתיב המים הקדום שמקורותינו הרבו כל כך לעסוק בו, זה שבמשך יותר מאלפיים שנה הרווה את צימאונה של ירושלים.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
