פרופ' מיכל דקל ידעה שהיא חבה במידה רבה את חייה למבצע ההצלה של "ילדי טהרן", ובכל זאת במשך שנים היא לא הקדישה כל מחשבה לפרטי הפרשה. היא בוודאי לא חשבה לצאת בעצמה למסע חוצה יבשות ולהתחקות אחר עקבותיהם של הפליטים היהודים, שנגד כל הסיכויים הצליחו לשרוד בתקופה האפלה ביותר בתולדות עמם. רק בעקבות שיחה אקראית במקום עבודתה ארצות הברית, ועוד עם עמית איראני, היא החלה לחקור את קורות הימים ההם. אז גם התברר לה שילדי טהרן הם חלק מסיפור רחב הרבה יותר, שמקפל בתוכו את גורלם של מאות אלפי יהודים.
"ההתעניינות שלי בנושא התחילה ב־2007", מספרת דקל. "מחמוד אחמדינג'אד היה אז נשיא איראן, ובעיתונות האמריקנית התפרסמו הרבה מאמרים שהאשימו את איראן באנטישמיות. בטהרן הופיעו מאמרים נגדיים שטענו שלא רק שהאיראנים נמנעו בזמנם מלשתף פעולה עם הנאצים, הם אפילו קיבלו אליהם פליטים יהודים והצילו אותם. אני כבר לימדתי אז במחלקה לספרות אנגלית באוניברסיטה הציבורית של העיר ניו־יורק, ובשיחה עם מרצה ממוצא איראני סיפרתי לו שאבי היה באיראן כאחד מ'ילדי טהרן'. העמית התעניין בסיפור, אבל מהר מאוד הבנתי שאני עצמי לא יודעת הרבה מעבר לזה – איך אבא שלי הגיע לשם, מי היה איתו, מהי התמונה הגדולה".
לא רק בעיני דקל היה זה פרק עלום. הישראלי הממוצע אולי יודע שכ־90 אחוזים מיהודי פולין נרצחו בשואה, אבל אם נשאל אותו מה קרה ל־10 האחוזים הנותרים, כ־350 אלף איש, הוא מן הסתם ישער שהם עזבו את אירופה לארץ ישראל באוניות מעפילים, או הפליגו לארה"ב דרך האוקיינוס האטלנטי. אבל רוב הניצולים, כרבע מיליון, עברו לשטחי ברית המועצות, והתגלגלו בדרכי חתחתים ברחבי הארץ העצומה. כאלף מתוכם, בתום מסע של 20 אלף קילומטר, הגיעו ארצה בשנת 1943, וזכו לכינוי "ילדי טהרן". הילדים הללו, שלא נחשבו לאודים מוצל מאש, הפכו לייצוג היסטורי מיוחד במינו של חלק מהפליטים היהודים שנסו מפולין לברית המועצות. סיפורם של "שורדי המזרח" הללו לא סופר כמעט בשמונים השנים שחלפו מאז, ולמרבה ההפתעה לא דובר גם אצל מי שחוו אותו על בשרם. זה היה המניע של פרופ' מיכל דקל לכתיבת "בני המזל" (ספרי עליית הגג וידיעות ספרים), ספר מחקרי אבל גם אישי מאוד.
"הדרך הכי פשוטה להגיע ארצה הייתה נסיעה של 48 שעות במשאית, אלא שראש ממשלת עיראק הודיע שלא ייתן ליהודים לעבור בארצו בדרך לפלסטינה. לבסוף הוחלט ללכת על הפלגה באוניות מלחמה בריטיות ישנות, כשהמלחמה בעיצומה, ויש הפצצות מהאוויר"
היא נולדה וגדלה בחיפה. אביה, חנן דקל (טייטל במקור), היה איש חיל האוויר במשך כחמישים שנה. כשמיכל הייתה בת 16 עברה המשפחה לשלוש שנים לארצות הברית, לשם יצא האב כחלק ממשלחת רכש לקראת קבלת מטוסי אף־15. לאחר שובם ארצה שירתה דקל בחיל המודיעין, ואז למדה משפטים באוניברסיטת תל־אביב והתמחתה בפרקליטות מחוז תל־אביב. צומת דרכים אישי הוביל אותה לניו־יורק, ל"חופשה שהתארכה עד היום", לפי הגדרתה. היא למדה שם כתיבה יוצרת ואז ספרות, התחתנה, עשתה דוקטורט בספרות השוואתית באוניברסיטת קולומביה וקיבלה משרת הוראה באוניברסיטת העיר ניו־יורק. ודווקא שם, רחוק כל כך מישראל, התעמקה בסיפור ההצלה המשפחתי.
"זה פרק שנעלם כמעט לגמרי מדפי ההיסטוריה", היא אומרת. "יש פה ושם ספרים שאספו עדויות ואיזה סרט על ילדי טהרן, אבל אין תמונה כוללת של המסע הארוך והקשה הזה שעברו אנשים רבים כל כך, וזה די מדהים. בהתחלה התמקדתי בסיפור של אבי, אבל מהר מאוד הבנתי שזה בעצם הסיפור של רוב שורדי השואה מפולין. הוא מעולם לא סופר במלואו, ולא אומץ כ'סיפור שואה'. ביד ושם הוא לא חלק מהתצוגה הקבועה, ובמוזיאון השואה בוושינגטון הוא לא מיוצג בכלל. ב־2019 הוצאתי את הספר באנגלית, ובעקבות זאת אנשים התחילו לשלוח לי את המסמכים ששמרו מהמסע הזה. הם הסבירו שלא העבירו את החומרים האלה עד היום למוזיאונים של השואה, כי לא חשבו שזה בכלל חלק מסיפור השואה".
הם מוגדרים ניצולי שואה?
"מי שהגיעו לישראל לא נכללו בהסכם השילומים שנחתם ב־1952, כי הוא חל רק על מי שהיו תחת הכיבוש הנאצי. האנשים האלה ברחו אל הסובייטים, ולכן לא נכנסו לקריטריונים. עם הזמן החוקים התפתחו ונוצרו קטגוריות חדשות. נקבעה למשל 'הלכת הפחד' – עולים ממדינות בצפון אפריקה שהנאצים לא הגיעו אליהן, אבל היה שם חשש מפלישה, קיבלו גם הם זכאות לפיצויים. ב־2010, אחרי שוועדת דורנר הגישה את מסקנותיה, הוחלט לתת קצבה גם ל'ניצולי המזרח' שנדדו לברית המועצות. רובם כבר לא היו אז בחיים, והייתה גם משמעות כלכלית לזמן שעבר. ב־1952 השילומים הרימו משפחות, וב־2010 הכסף כבר היה גרושים".
למה בעצם אביך והאחרים לא שיתפו בסיפורם במהלך השנים?
"יש כמה תשובות לשאלה הזאת. ראשית, לאנשים האלה לא הייתה מסגרת ליצוק לתוכה את סיפורם. אם סבך או אביך היו באושוויץ אבל לא דיברו על זה, אתה עדיין יודע מה זה אושוויץ, כי קראת את פרימו לוי או את אלי ויזל ולמדת על מחנות ההשמדה בבית הספר. כשאין מסגרת ציבורית, אין גם מקום לסיפור האישי. אפילו ילדי טהרן, שכן קיבלו זרקור ציבורי, היו חייבים להתערות בישראליות המתגבשת מיד כשהגיעו ארצה. אמרו להם 'ברוכים הבאים, אתם ישראלים עכשיו', ולא היה מקום לסיפור שלהם. שנתיים אחריהם הגיעו לכאן אלה ששרדו את מחנות ההשמדה, ואז ילדי טהרן הפכו ל'בני המזל' לעומתם. הכול יחסי בחיים, וכאן זו יחסיות אכזרית. הם בני מזל רק כי לא הייתה תוכנית סדורה להשמיד אותם, אבל החיים שלהם בשנות המלחמה היו נוראים. הם היו ילדים שעברו חצי עולם בלי משפחות, וראו חברים גוועים ברעב ובקור לידם.
"סיבה נוספת לשתיקה הממושכת היא אופי השורדים. אבי היה אדם סגור וגאה, הוא בא מרקע פולני אריסטוקרטי, משפחה שחיה שמונה דורות באותה עיר בפולין, אוסטרוב־מזובייצקה. אז הגיוני מבחינתו לא לדבר על החוויות הקשות. וזה סיפור שחוזר על עצמו, אנשים פשוט לא דיברו".
אולי הם האמינו במה שאומרים עליהם, שהם בני המזל.
"זו שאלה אדירה, מה הם הרגישו בפנים. היא גם קשורה לשאלה איך מטפלים בנפגעי טראומה. אבי אמר כמה פעמים שהיו לו חיים איומים, אבל אני מאמינה שלמרות כל מה שאיבד, בפנים הוא הרגיש בר־מזל במובן מסוים. אדם שאין לו מה להתלונן, שצריך רק לעבוד ולבנות את החיים החדשים שלו בשקט. הרבה אנשים אומרים לי בעקבות הספר: רק עכשיו אני מבין שאני ניצול, לא ידעתי את זה קודם".
כאן מסתיימים חייך
כבר בתחילת ספרה מדגישה פרופ' דקל שבניגוד למקובל בכתיבה אקדמית, היא לא הפרידה בין האינטימי לגלובלי, וגם לא בין מחשבות ותחושות לעובדות. השילוב הזה מורגש לכל אורך הספר, ומוסיף לו ייחודיות ועניין. מצד אחד דקל מתחקה ככל האפשר אחר העובדות, מספקת נתונים ומספרים יבשים, ומצד שני ניכר היטב שעבורה זהו פרויקט חיים, שנועד בין השאר להנציח את אביה. כחלק מהדרישה והחקירה היא הגיעה בעצמה לכל תחנה במסע, למעט איראן כמובן, שהיא לא הייתה יכולה להיכנס אליה בשל היותה אזרחית ישראלית.
הדרך הארוכה שעשו הפליטים היהודים החלה בפולין. ב־1 ספטמבר 1939 פלשו הנאצים למדינה מכיוון מערב, וכעבור שבועיים וחצי הסתערו עליה גם הסובייטים ממזרח. עד מהרה חולקה פולין בין שתי שכנותיה. "היהודים במזרח המדינה הבינו מה קורה, וההתלבטות שלהם הייתה בין שתי אפשרויות רעות מאוד – הצד הסובייטי או הצד הגרמני. חלוקת פולין קרתה כבר במלחמת העולם הראשונה, אנשים חוו מצב דומה, ומבחינת המשפחה שלי הרוסים היו גרועים יותר".
כ־1.5 מיליוני יהודים מצאו עצמם בצד הסובייטי של פולין – חלקם גרו שם עוד לפני המלחמה, ואחרים ברחו לשם מאימת ההפצצות הגרמניות. "פולנים רבים, יהודים ונוצרים, נמלטו לגבול ברית המועצות, ונוצר שם משבר פליטים חמור. המצב היה כל כך קשה, שהיו אפילו מי שניסו לחזור לצד הגרמני. בנקודת הזמן הזאת היו ברוסיה כ־1.5 מיליון יהודים, כולל אלה שבאזור הגבול. בערך שליש מהאוכלוסייה היהודית, כחצי מיליון בני אדם, הוגלו בידי הסובייטים לגולאגים במעמקי רוסיה. הם הועלו על רכבות ונסעו במשך שבועות".
אביה של דקל נפטר בגיל 66, לאחר שלקה במחלת הפרה המשוגעת. "במשפחה אמרו שייתכן שזה קשור למשהו שאכל עוד באוזבקיסטן. הפליטים נאלצו לאכול צפרדעים, כלבים וחיות אחרות כי הרעב היה כבד. אולי היה חיידק שדגר הרבה שנים בגופו, אבל אין דרך לברר את זה"
"הוטענו על קרונות חשוכים", מביאה דקל בספרה את העדות שכתב אביה. "הוטענו על קרונות חסרי חלונות. דחסו אותנו לתוך קרונות, שמונים איש בכל אחד, וחתמו את הדלת. שכבנו איש על רעהו. מיום שישי עד יום שני עמדה הרכבת בתחנה, ולא נתנו לנו לא לאכול ולא לשתות. בכינו וקראנו שייתנו לנו מים".
לפי התיאורים בספרך, נראה שהמסע ברכבות הללו לא היה שונה בהרבה מהמשלוחים למחנות ההשמדה.
"זה היה כמעט אותו הדבר. קרונות בקר שננעלים מבחוץ, אין כמעט אוכל ומים, צפיפות קשה, אין אפשרות לשבת. מדי פעם זרקו להם כיכר לחם. הרבה מאוד מהמגורשים מתו בדרך. אנשים לא רצו לדבר על החלק הזה במסע, כי הזיכרונות היו נוראים כל כך. בסוף הנסיעה מורידים אותך לגולאג שלך, בדרך כלל באמצע היער, רחוק מכל ציוויליזציה, ואתה מבין ששם תסיים את חייך. במקרה של אבי, אחרי שבועיים של נסיעה פלטו אותו באיזה חור כזה".
הסובייטים הבדילו בין יהודים ללא יהודים, או שהם פשוט העבירו את כל הפליטים כדי לפתור את הבעיה בגבול?
"לא היו רכבות של יהודים. בתעודות ההגליה סימנו שהלאום הוא יהודי, ובחודשים מסוימים עצרו יהודים באופן מיוחד, אבל בדרך כלל לא נעשתה אבחנה בין פולני נוצרי לפולני יהודי".
אולי גם זה גרם לשתיקה ולתחושה שהם לא "ניצולי שואה רגילים", כי הסיפור הוא לא של סבל יהודי מובהק.
"נכון. בגולאג כולם היו יחד, אם כי הייתה חשיבות רבה לשאלה באיזה גולאג אתה וכמה אחוזים מהאסירים במקום הם יהודים. בניגוד למחנה השמדה, הגולאג לא נוצר כדי להרוג; הוא הרג המונים, אבל זו לא הייתה המטרה הרשמית. התנאים שם פשוט לא אפשרו הישרדות לטווח ארוך. אנשים הובאו כדי לעבוד עד שימותו, ואז יהיו אחרים שיחליפו אותם. זה היה כוח עבודה חסר כל זהות אנושית".
כמה יהודים הצליחו לצאת מהגולאג ולהמשיך הלאה?
"הרוסים אומרים שרבע מהאנשים שהגיעו לגולאג לא שרדו. שיעור התמותה היה כנראה גבוה יותר, כשליש מהאסירים, אבל קשה מאוד לתת מספר מדויק. בניגוד לנאצים, שהרגו באופן מתועד ומסודר, אצל הסובייטים לא היה כמעט רישום, והמתים נטמנו בקברי אחים ענקיים. ביקרתי באחד כזה – אין שום סימון".
הביקור במקום שבו שכן הגולאג של אביה, כך היא מתארת בספרה, גרם לה להצפה רגשית. "פתאום הבנתי שקֹומי וארכנגלסק הם שטח קבורה ענקי, ושגם אבי והמשפחה שלו היו עלולים לסיים שם את חייהם בלי להשאיר סימן. הסתובבתי וחיפשתי את הג'יפ של לב, אבל ראיתי רק מרחב עצום של תילים הסוגרים עליי מכל הצדדים, ולרגע הרגשתי כאילו אני טובעת, בעיניים מטושטשות, משוועת לאוויר".
"פעיל זכויות אדם רוסי לוקח אותך בג'יפ ליער עצום, ואתה רואה תילי עפר לאורך קילומטרים", היא מספרת לנו. "מדי פעם יש צלב או שאריות של משולש – הסובייטים לא הסכימו שקברי יהודים יסומנו במגן דוד שלם – אבל אין שמות. אנשים מתארים בעדויות איך 'ישנו בלילה, קמנו בבוקר ואבא לא התעורר, אז קברנו אותו בחוץ בשלג'. אף אחד לא ספר את האנשים האלה בין ששת המיליונים, הם הרי היו תחת השלטון הסובייטי הטוב".
ביוני 1941 חלה תפנית דרמטית במלחמת העולם השנייה, כשגרמניה פלשה גם לברית המועצות. העימות הצבאי בין שתי המדינות השפיע ישירות על אסירי הגולאגים: "הרוסים התחילו לשחרר את היהודים הפולנים, כדי שיתגייסו לצבא הפולני הגולה ויילחמו נגד הגרמנים. מסביב הייתה כמובן הרבה פעילות דיפלומטית של הג'וינט, של יהודי אמריקה ושל היישוב בארץ ישראל. בפועל, לא כולם ידעו על ההחלטה לשחרר את היהודים מהגולאג. מדובר בשטח עצום, באמצע מלחמה, התקשורת חלקית בלבד, יש 475 גולאגים ולפעמים יש גם תחנות לוויין קטנטנות ובהן כמה עשרות אסירים. כך שלחלק מהמקומות פקודת השחרור הגיעה ולחלק לא. הרבה היה מבוסס על מזל".
היהודים יצאו אם כן מהגולאג, אבל לא זכו לחירות. "הם קיבלו תעודת הגליה נוספת, הפעם לקולחוזים במרכז אסיה – סוג של גולאג, אבל עם פחות שמירה. המטרה הייתה שהם ישמשו כוח מגן נגד הגרמנים אם תהיה התקפה מהכיוון הזה, ובינתיים יסייעו במלאכת הייצור. במרכז אסיה ייצרו אז את מרב המזון והבגדים לצבא האדום, כך שמבחינת הסובייטים הייתה תועלת בהעברת האוכלוסייה לשם. מבחינת היהודים זה היה עדיף מכמה סיבות: העבודה הייתה קלה יותר, והכפור של סיביר התחלף בחמימות הקולחוזים, אם כי בדיעבד התברר שדווקא החום גרם להרבה מחלות ותמותה".
כותנה במקום לחם
משפחת טייטל נשלחה לקזחסטן, המשיכה לקולחוז באוזבקיסטן ואז התמקמה בסמרקנד, עם אלפי פליטים נוספים. "יהודים רבים רצו להגיע לטשקנט, בירת אוזבקיסטן. היה ספר מפורסם, 'טשקנט עיר הלחם', שראה אור ב־1921 ותורגם גם ליידיש, והעיר הזאת הוצגה בו כמחוז חפץ כלכלי. אבל טשקנט הייתה סגורה ליהודים, ולכן הם הגיעו לסמרקנד, בדרך בין טשקנט לבוכרה".
בסמרקנד קיבלו הפליטים סוף־סוף סיוע מבחוץ. "השלטון שם היה סובייטי, אבל פחות הדוק. הממשלה הפולנית הגולה, שפעלה אז מלונדון, ריכזה ארגונים שהעבירו משלוחי מזון כדי להציל את הפליטים האלה מגוויעה ברעב. הסיבה למצוקה הקשה הייתה שהרוסים חיסלו שנים קודם לכן את גידולי המזון באזור, ושתלו במקומם צמחי כותנה כדי להלביש את הצבא. כותנה אי אפשר לאכול, וכך נוצר משבר רעב, שהחריף עם הגעתם של המוני פליטים. מעט האוכל שהיה שם הוחרם לטובת הצבא. המקומיים עוד הסתדרו איכשהו – החביאו מזון, הבריחו – אבל לפליטים לא היה כלום.
"ביקרתי בקולחוז־לשעבר שבו הייתה משפחתי, ושוחחתי שם עם ג'מיל, בנו של אחד התושבים שחיו שם בזמן מלחמת העולם השנייה. 'הפולנים היו במצב נורא', הוא אמר לי. 'זרקו אותם מהעגלות והם קפצו על הארץ והתחילו לאכול כל מה שמצאו. הם אכלו דשא, הם אכלו צפרדעים חיות, הם רדפו אחרי כלבים משוטטים, הרגו אותם ואכלו אותם. חלק מהפליטים היו חלשים מכדי לעבוד או אפילו לעמוד, ורבים מהם פשוט שכבו על הרצפה ומתו'. למצב המזעזע הזה נכנסו ארגוני סיוע, ובהם ארגונים יהודיים".
"לאנשים האלה לא הייתה מסגרת ליצוק לתוכה את סיפורם. אם סבך או אביך היו באושוויץ אבל לא דיברו על זה, אתה עדיין יודע מה זה אושוויץ. הרבה אנשים אומרים לי: רק עכשיו אני מבין שאני ניצול, לא ידעתי את זה קודם"
רוב הפליטים היהודים מפולין נשארו במרכז אסיה עד סוף המלחמה, אך היו שהתגייסו ל"צבא אנדרס", הצבא הפולני הגולה. "רק יהודים מעטים הורשו להצטרף לצבא הזה, ומנחם בגין היה אחד המפורסמים שבהם. בשלב מסוים צבא אנדרס הועבר לאיראן, שהייתה ניטרלית בתחילת המלחמה אבל נטתה לצד הגרמנים, בגלל הקשרים בין המדינות. גרמניה סייעה להפוך את איראן למדינה מודרנית, ועליית היטלר לשלטון לא שינתה את היחסים הטובים בין ברלין לטהרן.
"הרוסים התחילו לחשוש שגרמניה תשתלט על איראן ועל שדות הנפט שלה, וכדי למנוע זאת בעלות הברית פלשו בעצמן לאיראן, הדיחו את השאה הפרו־גרמני והמליכו את בנו בן ה־23, שתמך בהן. איראן לא בדיוק נכבשה, אבל נוצרו אזורי שליטה של אנגליה ושל ברית המועצות, ולשם הועבר צבא אנדרס. בהתחלה נשלחו לשם רק החיילים, אבל בעקבותיהם באו גם המשפחות".
ושם, בין האינטרסים של המעצמות והאסטרטגיות הצבאיות, נולד הסיפור של ילדי טהרן. "באוזבקיסטן הוקמו בתי יתומים פולניים, והיו גם ילדים יהודים ששהו בהם. ארגונים יהודיים ניהלו משא ומתן עם הממשלה הפולנית הגולה כדי להוציא את הילדים האלה משם ולהעביר אותם לאיראן. לא מעט אנשים רצו לצאת מאזורי השליטה של ברית המועצות, והיו מוכנים לעשות הכול כדי לעלות לספינות שמפליגות לאיראן – ענדו שרשרת עם צלב על הצוואר, התחתנו בנישואין פיקטיביים עם קצינים פולנים, התחזו. כי איראן, עם כל הבעייתיות שלה והקשרים עם גרמניה, נחשבה מקום נוח יחסית באותם ימים, ובעיקר היה שם לחם לאכול.
"סבי וסבתי, שמצאו את עצמם מתגוררים באורווה בסמרקנד, עמדו בפני הכרעה קשה: האם אנחנו משאירים את הילדים למות איתנו כאן – כאמור, המצב במרכז אסיה היה קשה – או שאנחנו מוציאים אותם לאיראן, וייתכן שלא נראה אותם עוד לעולם. לבסוף הם החליטו לשלוח אותם".
סיפרת שיהודים עשו כל מאמץ כדי להיכנס לאיראן. די מדהים, בהתחשב במצב היום.
"לחלוטין, וצריך לומר עוד משהו בהקשר הזה. נכון שאנחנו מדברים על אזורים באיראן שהיו תחת שלטון אנגלי, אבל גם עיראק הייתה באותו המצב, והעיראקים התנגדו בכל תוקף להכנסת פליטים יהודים לתחומם. באיראן כן הייתה נכונות לקבל אותם, והיו שם גם יהודים שברחו מגרמניה מוקדם יותר, עם עלייתו של היטלר לשלטון. השאה החליט לקלוט אותם לא מסיבות אידיאולוגיות, אלא משיקולים מעשיים: בין היהודים היו רופאים ומהנדסים, והוא היה מעוניין בכוח אדם טוב. חלקם נשארו שם עד המהפכה האסלאמית של 1979.
"יש לא מעט סיפורים יפים על אזרחים איראנים מהשורה שדאגו לפליטים ונתנו להם אוכל. עבור לא מעט יהודים שהגיעו לשם, זה היה המפגש הראשון עם גילויי הומניות מאז פרוץ המלחמה. היום המדינה הזאת היא כמובן האויב הכי גדול של ישראל, אבל מהעדויות ההיסטוריות אנחנו לומדים שהבעיה היא לא עִם העם האיראני, אלא עם הממשל".
היישוב היהודי בארץ היה מודע למתרחש באיראן, וכך באמצע המלחמה, תחילת 1943, יצא לדרך המבצע להעלאת "ילדי טהרן". "במוסד לעלייה ב', תחת פיקודו של שאול אביגור, חשבו מה אפשר לעשות עם הפליטים היהודים האלה. במקומות שנתונים תחת שלטון נאצי היה קשה להם לפעול, אבל הם העריכו שפה אולי יהיה קל יותר. כשהפליטים הגיעו לאיראן, מיד התקבלה כאן החלטה להעלות ארצה את הילדים. בחלוף הזמן גם מצבם של היהודים שם הורע: בעקבות הגעת אלפי הפליטים נוצר שוב משבר כלכלי, ועל רקע הרעב והאנטישמיות של הפליטים הנוצרים, פרצו מהומות שגבו עשרות הרוגים.
"בשלב הבא התקיים במקווה ישראל מחנה אימונים, ואנשי המוסד לעלייה ב' התכוננו שם למבצע, למדו פרסית ושיננו את הטופוגרפיה של האזור. אחר כך הם יצאו לאיראן במסווה של עובדי סולל־בונה, יצרו קשר עם הפליטים והתחילו לאסוף אותם. בעזרת מאמצים דיפלומטיים של משה שרת ואשתו צפורה, הצליחו לארגן את המסע ארצה".
למה הם התמקדו בפליטים שהגיעו לאיראן, ולא באלה שנותרו בתחומי ברית המועצות?
"בהתחלה באמת חשבו על ברית המועצות, כי מצב הפליטים באיראן נחשב לטוב יותר. אלא שאנשי המוסד לעלייה ב' לא הצליחו לחדור את הגבול, וכמה מהם אף נהרגו בניסיונות הללו. לכן התוכנית השתנתה, והמוקד עבר לאיראן".
נקודת האפס של הישראליות
השליחים מישראל בחנו כמה נתיבים להבאת הילדים ארצה. "הדרך הכי פשוטה הייתה לכאורה נסיעה ברכב – 48 שעות על משאית, ואפשר להגיע לארץ ישראל. הבעיה היא שבדרך נמצאות עיראק וסוריה, ואנחנו כבר עמוק בתוך הסכסוך היהודי־ערבי. ראש ממשלת עיראק הודיע שלא ייתן ליהודים בשום אופן לעבור בארצו בדרך לפלסטינה; מבחינתו הילדים האלה יכולים להישאר בעיראק, אבל לא להמשיך מערבה. אלינור רוזוולט, רעייתו של נשיא ארה"ב, ניסתה לשכנע אותו שזה עניין הומניטרי, אך ללא הועיל. אומנם היה מדובר על אלף ילדים בלבד, אבל הציפייה הייתה שבעקבות הגל הראשון יבואו כ־50 אלף נוספים. כלומר, הכול נעשה במחשבה על פריצת דרך וסלילת הנתיב לעלייה המונית. יש הטוענים שהיה אפשר להחביא את הילדים במשאיות וכך לעבור דרך עיראק, אבל אנשי המוסד לעלייה ב' רצו לעשות את הדברים בגלוי כדי ליצור מודל לעולים הבאים מאיראן. בפועל, לא היה גל נוסף.
"אחרי שנפסלו כל החלופות, הוחלט ללכת על האופציה הארוכה והמסוכנת ביותר: הפלגה באוקיינוס ההודי באוניות מלחמה בריטיות ישנות. כל זה קורה כשהמלחמה בעיצומה, האוקיינוס ממוקש ויש הפצצות מהאוויר. הילדים התבקשו לא פעם ללבוש חגורות הצלה ולהיות מוכנים לקפיצה למים. אלה ילדים שחלקם קטנים מאוד, וכבר שלוש שנים הם מיטלטלים ממדינה למדינה בלי משפחה ובלי מבוגרים שישמרו עליהם".
הקבוצה הגיעה להודו, לעיר קראצ'י (היום בפקיסטן). הילדים שהו שם כמה ימים ואז המשיכו דרך תימן ותעלת סואץ למצרים. ממצרים הם הוסעו ברכבות לעתלית, "ושם צולמו התמונות המפורסמות שמראות את כל היישוב יוצא לקבל את הילדים".
"יהודים היו מוכנים לעשות הכול כדי להגיע לאיראן – ענדו שרשרת עם צלב, התחתנו בנישואים פיקטיביים עם קצינים פולנים, התחזו. סבי וסבתי, שמצאו את עצמם מתגוררים באורווה בסמרקנד, עמדו בפני הכרעה קשה: האם אנחנו משאירים את הילדים למות איתנו כאן, או שאנחנו מוציאים אותם לאיראן"
ניתן להם טיפול כלשהו? הייתה מודעות לטראומות שהם עברו, או שמיד שלחו אותם לקיבוצים, ו"אתם ישראלים עכשיו"?
"שלחו אותם ל'בית החלוצות' בירושלים לצורך טיפול רפואי, לא פסיכולוגי, אבל הם עברו אבחון בידי ד"ר משה בריל, הפסיכיאטר הראשי של הסוכנות, והמסמכים מדהימים. יש בהם אבחנות כמו 'דו־פרצופי', 'לא פופולרי', 'לא מוכן לעבוד', 'משקר'. אף מילה על טראומה או עצות לשיקום.
"מצד שני אני חייבת לומר שעם התקדמות המחקר שלי, נעשיתי פחות שיפוטית כלפי היישוב בעניין הזה. הם הכניסו את הילדים מיד לשגרת לימודים ועבודה בהתעלמות מהעבר, מתוך מחשבה שזה הדבר הטוב ביותר עבורם. במקרים מסוימים זה עבד, במקרים אחרים פחות. בעין־חרוד, הקיבוץ שאבי הגיע אליו, נקלטו כעשרים מילדי טהרן, ואחד מהם היה פגוע נפש במצב פסיכוטי. הוא לא טופל ונשאר כך עד מותו, עשרות שנים לאחר מכן".
קליטתם של ילדי טהרן בארץ לוותה בסערה פוליטית. "התנהל כאן מאבק גדול בשאלה איזה זרם יקבל אותם", מספרת דקל. "המחשבה הייתה שבעקבותיהם יגיעו עוד אלפים רבים, כאמור, כוח פוליטי ניכר במושגי המדינה שעומדת לקום. בסופו של דבר, אלף הילדים הללו חולקו באופן כמעט שווה בין התנועה הקיבוצית לתנועת המזרחי, ורק 37 ילדים הועברו למסגרות חרדיות. אגודת ישראל טענה שלא מעט ילדים הגיעו מבתים חרדיים, והתחילו גם האשמות בגזיזת פאות – מה שהוכח כמופרך.
"הסיפור הזה נחשב טראומה פוליטית בציבור החרדי. התחושה הייתה שגזלו מהם ילדים, כשברור שחלקם יהפכו לקיבוצניקים חילונים. ראיינתי את איילה רוטנברג, שהייתה אז מדריכה במסגרת של אגודת ישראל, והיא אמרה שזה אומנם היה כישלון גדול, אבל יצא ממנו משהו טוב: 'למדנו להתארגן פוליטית. הבנו שאי אפשר לעמוד מחוץ למעגל הפוליטי, אלא צריך לפעול מתוכו כדי שיהיה לנו כוח. לבכות ולהפעיל רבנים וקהילות בחו"ל פשוט לא עובד'. ילדי טהרן היו נקודת האפס של הרבה דברים בישראליות".
אביה של דקל היה בן 15 כשהגיע ארצה. יחד איתו עלו גם אחותו רבקה־רגינה ובת הדודה אמי־נעמי. "סבי וסבתי הצליחו לשרוד בסמרקנד. בסוף המלחמה היה חלון זמן קצר שבו נתנו לפליטים אפשרות לחזור לפולין, והם יצאו למסע בכיוון ההפוך. כשהגיעו לעירם, הפקיד בעירייה עיווה את פניו ואמר: 'כן, זה בדיוק מה שאנחנו צריכים עכשיו'.
"בפולין שררה אז שנאה כלפי יהודים, והיו אפילו פוגרומים. חלק מהיהודים הצליחו למכור את הרכוש שהיה להם שם ולצאת. לסבי וסבתי היה בית חרושת לבירה באוסטרוב, אבל בתקופת הכיבוש הנאצי הוא הפך למטה של הגסטפו, והגרמנים פוצצו אותו לפני שנסוגו".
המדריך שלה בביקור באוסטרוב, בעצמו תושב העיר, אמר לה ש"אוסטרוב שִׁכתבה לעצמה היסטוריה חדשה, ומישהו, כנראה אני, יצטרך למחות על כך. צריך להילחם על הצבת שלט שיהיה כתוב בו 'כאן עמד בית החרושת לבירה טייטל, 1856־1939'".
"סבי וסבתי ברחו מהר מפולין", ממשיכה דקל. "הם הגיעו ברגל למחנה עקורים באוסטריה והמשיכו לגרמניה. משם ניסו להגיע לארץ ישראל, אבל הבריטים לא נתנו להם אשרת כניסה. סבי היה חולה בשחפת מאז תקופת שהותם במרכז אסיה, וב־1949 הוא נפטר במחנה העקורים ליד מינכן. סבתי עלתה ארצה מיד אחרי פטירתו, והתאחדה עם אבי ודודתי".
איך נראה איחוד משפחתי אחרי התלאות האלה?
"מרגש מאוד, וגם מורכב. העולים היו פליטים מאז 1939, והם מגיעים לכאן כשהילדים שלהם כבר ישראלים כמה שנים טובות, חלקם בצבא או אחרי צבא. זה היה חיבור לא קל, אבל לפחות הם התאחדו. סבתי חיה איתנו עד פטירתה ב־1987".
אמה של דקל, צפורה, היא צברית ילידת חיפה, ומתגוררת שם גם היום. האב חנן נפטר ב־1993, לאחר שלקה במחלת הפרה המשוגעת. בן 66 היה במותו. "במשפחה אמרו שייתכן שזה קשור למשהו שאכל עוד באוזבקיסטן. כאמור, הפליטים נאלצו לאכול שם צפרדעים, כלבים וחיות אחרות בגלל הרעב הכבד. אולי היה חיידק שדגר הרבה שנים בגופו, אבל אין דרך לברר את זה.
"הדודה שלי, רבקה־רגינה, נפטרה לפני ארבע שנים. בת הדודה אמי־נעמי נפטרה לפני כחודש. הן לא זכו לראות את הספר יוצא לאור בעברית, אבל עכשיו אני יודעת שסיפורן, הסיפור של ניצולי המזרח, לא יצלול לתהום הנשייה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
